נתקעים בדארווין
14.8.02- 19.8.02
הגענו לדארווין, עיר הבירה של ה- Northern Territory. אם נתעלם מדיילת הקרקע בדלפק "קוואנטס" בקיינס, אשר התעקשה שאי אפשר להעלות למטוס, כמטען יד, את התיק של עופר המכיל את כל דברי החשמל והאלקטרוניקה העדינים והיקרים, עליהם הוא משגיח כעל בבת עינו (אל דאגה, היא יכולה להתעקש, התיק עלה איתנו למטוס, לדברים שלום... ), ואם נתעלם מהצרפתיים המעצבנים שישבו מאחורי עופר והציקו לו כל הטיסה - נוכל לומר שהטיסה עברה בנעימים. קשה לתפוס שטיסה פנימית אורכת כמו טיסה מנתב"ג לתורכיה, אך זהו המצב כשמטיילים במדינה שהיא יבשת...
לאחר שאספנו את מטעננו, יצאנו לפגוש את וויני היקר שלנו. לפני שעלינו על הטיסה בקיינס עופר התקשר לג`ון, הנהג שלנו. ג`ון אמר שאו-טו-טו הוא מחנה את הקארוואן במגרש החניה מול פתח בית הנתיבות בדארווין. כבדרך אגב, ציין ג`ון שבמהלך הנהיגה הוא התנגש בקנגורו, אך לו ולרכב שלום (לקנגורו פחות ... ). למרות דברי ההרגעה הללו, עופר היה לחוץ לראות מה אירע לוויני ואנו מיהרנו החוצה. השעה היתה 20:00 לפי שעון דארווין, 19:30 לפי שעון קיינס (השעון בטריטוריה הצפונית הוזז חצי שעה אחורנית בהשוואה לשעון החוף המזרחי ושש וחצי שעות קדימה לעומת שעון ישראל. אני לא מבינה למה אי אפשר היה להזיז את השעון שעה אחורנית או להשאירו כפי שהוא, למה לסבך את החיים עם חצאי שעות ... ? כנראה שזה לא הדבר הראשון וגם לא האחרון שאני לא מבינה בקשר לאוסטרליה ולאוסטרלים...
כשיצאנו מהטרמינל כבר היה חושך. למרות זאת, היתה לנו הרגשה שאנו נכנסים לתוך תנור אפיה הפועל על "טורבו". מזג האוויר היה חם, לח עד דביק עם רוח שמערבלת הכל... התעלמנו ממזג האוויר ומקיטורי הילדים, דחפנו את ה"טרולי" העמוס בתיקים ופסענו לעבר וויני שלנו. מצאנו אותו חונה ללא הפרעה במקום המוסכם. עופר לא בזבז זמן. חיש קל שלף את המגה פנס מארגז כלי העבודה שלו ( לא, אין מדובר בכלי עבודה שסופקו לנו עם הקארוואן, אלא בכלים שעופר צבר במהלך הטיול, כי איך אפשר לנוע בדרכים בלי מברג בעל שמונה ראשים, סכיני חיתוך במבחר גדלים, פנסים מכל הסוגים והמינים, אזיקונים, רצועות מתיחה ומאסקנטייפ ?!... ). הוא החל לאמוד את הנזקים. לאחר כ - 10 דקות קיבלתי דו"ח מצב ולמדתי שהקנגורו המסכן, בדרכו לגן העדן של הקנגורואים, לקח עימו חלקים מהגריל של הרכב, את הקונדנסר של המזגן וגם את יכולת הקירור של המזגן. ידענו שאנו בפתחו של מסע בן 5,000 ק"מ מהם כ - 3,000 ק"מ במדבר.
רק מהמחשבה על נסיעה שכזו, ללא מזגן, התחלנו להזיע. היה מאוחר והיינו עייפים והחלטנו לדחות את המחשבות וההחלטות למחר. הזנו במכשיר הניווט את שמו של פארק הקארוואנים המומלץ ע"י הלונלי פלנט ונהגנו לשם, מבטיחים לילדים שתוך כמה דקות נתחבר ל power site בקמפינג, נפעיל את המזגן והכל יראה טוב וצונן יותר... (בקארוואן מותקנים שני מזגנים: האחד פועל רק על 12 וולט, בזמן שהרכב מונע, ומקרר בעיקר את הקבינה, והשני פועל על זרם חלופי של חשמל חיצוני או גנרטור, בזמן שהרכב חונה, ומקרר את כל הקראוון).
למחרת בבוקר, יום חמישי, קיבלה את פנינו שמש יוקדת. הילדים פנו לבריכה ועופר פנה לטלפון הציבורי להתקשר לטום, אחד הבעלים של B.M.C.C. (החברה שהשכירה לנו את וויני) ולעדכן אותו בנזקים. בשיחת הטלפון הוחלט שאנו נדאג לתיקון הרכב על חשבון המשכיר. אספנו את הילדים, רגע לפני שהתחילו להצלות בשמש ונסענו לאזור התעשיה של דארווין לתור אחר מוסך מתאים. הקארוואן בנוי על שילדה של מרצדס, ולא של הולדן (ה"סובארו" של אוסטרליה) ובשום מקום לא ידעו איך "לאכול" את התיקון הנדרש. בסופו של השיטוט המייגע הגענו לסוכנות של מרצדס. במוסך זה, שהוא הסוכנות היחידה בדארווין וגם בכל הטריטוריה הצפונית, עובדים בסך הכל שני טכנאי מזגנים ועומס העבודה רב. איש הקבלה המנומס ואדיב קבע לנו מועד לבדיקה מקצועית של הנזקים בעוד ארבעה ימים ותור לתיקונם בעוד תשעה ימים, בכפוף לקיומם של החלקים הנדרשים... אני כבר ראיתי בעיני רוחי איך אנו מבלים את יתרת ימי הטיול שלנו בדארווין, נמסים בחום, וממתינים לתיקון המזגן.
עופר, במקום לראות רוחות, תפס יוזמה והלך לשוחח עם הממונה של האחראים או עם האחראי על הממונים... כך או אחרת, הקארוואן נבדק מיד ואחרי המתנה של שעה - שעתיים, נאמר לנו שכמו שעופר העריך ערב קודם לכן, יש להחליף חלקים מהמזגן ואת הקונדנסור שלו (שלי נראה יותר כמו רדיאטור). לא אלאה אתכם בפרטים, השורה האחרונה : עלות התיקון 5,000 דולרים אוסטרליים (!) איזה מזל שהקארוואן שכור. כל פעם שאקטר על דמי השכירות תזכירו לי את עלות התיקון... את החלקים הדרושים צריך להטיס ממלבורן, לכן המועד המוקדם ביותר לביצוע התיקון יהיה יום שני.
כך, במקום לבלות בדארווין יום-יומיים ולהמשיך הלאה, נבלה בבירת הטריטוריה הצפונית חמישה ימים מלאים. רוב היום הראשון כבר מאחורינו, היה נחמד. המזגן באולם ההמתנה של מרצדס בנץ פועל נהדר, הקפה טעים, והילדים מאוד נהנו בפינת המשחקים הממוזגת והמאובזרת בקוביות לגו רבות. למרות זאת, אל תמהרו לארוז, ביקור בסוכנות של מרצדס אינה מצדיק טיסה מישראל לדארווין....
לתחילת הכתבה
סידורים בעיר
את סוף היום החלטנו להקדיש ל"סידורים במאהל". ראשית נסענו לדואר המרכזי, שם המתינה לנו חבילה ששלחו סבתא מיכלה וסבא מוקי (הידועים לציבור בשמם המוכר והידוע מיכל ויוני...) ובה אוצר בלום של ספרים וחוברות, איזה כיף ! שוב תודה ! אחרי שמילאנו את סל התרבות שלנו, שמנו פעמינו לסופרמרקט, למלא את סל המצרכים, שכן כבר שנו חזלינו:"אם אין לחם אין תורה..." במקרה זה פתרונה של מארי אנטואנט הגורס: "אם אין לחם תאכלו עוגות..." לא יעיל, וכך נכנסנו לסופרמרקט של רשת Woolworth, שנבחרה כרשת הסופרמרקטים המועדפת עלינו באוסטרליה. הסופרמרקטים של הרשת גדולים, נגישים, זולים וסידור המדפים והמוצרים זהה וכך אנו מרגישים שם "בבית". אנחנו כבר לא עומדים חסרי אונים מול עשרות הסוגים של הנקניקיות בלי לדעת איזה סוג יטעם לחיכו של עומר, הפסקנו לשוטט הלוך וחזור, מול מדף הגבינות, מנסים לנחש איזו גבינה רותם תסכים לאכול, גילינו את הפרי המועדף על ירדן (פרי שהוא הכלאה בין אגס וחבוש, הקרוי כאן Nashi Pear ואילו אנו קוראים לו אגבוש... )
אפילו למדנו להבחין ולאבחן בין עשרות סוגי כיכרות הלחם... בקיצור, ביקור בסופר כבר אינו חוויה מתסכלת עבורנו... מה שנשאר, עדיין, קצת בעייתי הוא סידור המצרכים שרכשנו בתוך הקארוואן. אנחנו משתדלים להסתפק בקניה שבועית בסופרמרקט בתוספת השלמות של חלב ולחם בין לבין, אבל, חישבו על תכולת המקרר והמזווה שלכם בבית, (אפילו בלי הפיצוחים והעוגה המיוחדת לכבוד האורחים שיבואו בסופשבוע...) וחישבו איך הייתם דוחסים הכל למקרר לא גדול ולארון קטן . בקיצור, כל שבוע אנחנו צריכים לאזן בין כמות המצרכים שצריכה להספיק לכולנו לשבוע לבין מקום האחסון המוגבל. מי אמר שהטיול לא מציב בפנינו אתגרים חדשים ומעניינים ?... (למי שכוסס ציפורניו מרוב דאגה נספר שאנו עומדים במשימה...).
בערב, אחרי שהכל היה במקום: המצרכים בארון, מוצרים במקרר (שעבר חיטוי יסודי שיעלים את ריח הבירה שהשאיר לנו ג`ון, הנהג האולטימטיבי, במקרר. לפי כמות הבירה שמדיפה נינוח שכזה, מזל שג`ון התנגש רק בקנגורו אחד...), והילדים במיטות, הכרזנו על הקארוואן כולו כעל ספריה ניידת. ירדן הקריאה לעומר ורותם ספר מקסים של אנדה: "הקערה והמצקת", אני קראתי ספר שנון ומצחיק בשם: "המדריך לנערות לציד ודיג" (תודה, אחותי...) ועופר... ? עופר קרא, מהתחלה ועד הסוף, את הוראות השימוש של קנקן הבריטה שרכשנו בסופר... אתם זוכרים, הוא חייב לקרוא את כל האותיות, לא משנה גודלן...
ביום שישי בחרנו את החוף שקיבל הכי הרבה שבחים בלונלי פלנט: Casuarina Beach ונסענו לים. במגרש החניה ראינו המון שברי זגוגיות מנופצות מה שהעיד על פעילות ערה של גנבי מכוניות וכך החלטנו להתפצל לשני ראשי חץ. ראש החץ הראשון, בפיקודו של עופר, הלך לבדוק מה קורה בים. ראש החץ השני, בפיקודי, נשאר בקארוואן והכין כרטיס ברכה לסבתא חביבה המאוד חביבה (סבתא שלי !!!) שב - 25.8 חוגגת יום הולדת 92 ! ( מזל טוב ! ).
לתחילת הכתבה
על האבוריג'ינים
כשהמתנו לעופר, ניגשו לקארוואן כמה אבוריג`ינים שכנראה ניסו לבקש ממני, באנגלית מאוד קלוקלת, להשתמש בטלפון הנייד שלי. המפגש איתם היה מלחיץ, במיוחד לאחר שהעפתי מבט בטלפון וראיתי שהקליטה אינה טובה - כלומר שאם נצטרך להזעיק עזרה זה יהיה מסובך. במהלך שהותנו באוסטרליה פגשנו מדי פעם אנשים אבוריג`ינים אך אלה היו אנשים כמוני - כמוכם, אולי כהים יותר ובעלי שיער יותר מקורזל, אך לא היה בהם ו/או בהופעתם שום דבר יוצא דופן. חלק מהאבוריג`ינים שמסתובבים בדארווין נראים אחרת, ולא במובן החיובי של המילה. הם הרבה יותר כהים, רובם מגדלים שיער ארוך ומאוד לא מסודר/מסורק, לבושם מוזנח ונראה (שלא לדבר על מריח... ) מלוכלך, הליכתם כפופה וכל הופעתם הכללית, לא נעים לומר, מוזרה ומפחידה. קראתי בלונלי פלנט ושוחחתי עם כמה אוסטרלים על נסיבות חייהם של האבוריג`ינים והנה אספר לכם פרק ממה שלמדתי. מי שהיסטוריה ו/או סוציולוגיה עושים לו בחילה או סתם לא בא לו להרגיש שוב בתיכון (והפעם בתיכון ע"ש ג`יימס קוק בסידני...), מוזמן לעבור חצי עמוד קדימה, אני מבטיחה לא להעלב וגם לא לספר לאף אחד...
כש"הלבנים" התחילו ליישב את מפרץ סידני, לפני כ - 200 שנים, הם התייחסו לאוסטרליה כאל "טרה נוליוס" משמע, "אדמה שאינה שייכת לאף אחד". זאת, למרות שביבשת התגוררו באותה תקופה כ- 300,000 אבוריג`ינים. למרבה הנוחות האבוריג`ינים שחיו כאן (ועשו זאת במשך עשרות אלפי שנים - ישנם ציורי קיר שצויירו ע"י אבוריג`ינים והמתוארכים לתקופה של לפני 40,000 שנים), חיו בחברה, שהתחלקה לחמולות. החברה היתה בעלת מבנה פוליטי שוויוני ודיברו ב - 250 שפות שונות, רבות מהן נבדלות זו מזו כמו אנגלית מסינית. ברוב המקרים האבוריג`ינים לא התנגדו כשנושלו מהאדמות עליהן ישבו מאז ומתמיד. לפי אמונתם, האדמה אינה שייכת לאף אדם, אלא האדם שייך לאדמה עליה הוא חי. במקרים בהם ניסו האבוריג`ינים להתנגד, חוסלה התנגדותם בכוח. מה שלא עשתה אלימותם של הלבנים, עשו המחלות שהביאו איתם מאירופה, הרס בתי הגידול בהם חיו האבוריג`ינים וניתוקם מכל הקשרים המסורתיים-תרבותיים-חברתיים שלהם. לקראת סוף המאה ה-19 התדלדל מאוד מספרם של האבוריג`ינים.
מאז ועד היום האבוריג`ינים הם הקבוצה הסוציו-אקונומית המקופחת ביותר באוסטרליה. במהלך המאה ה- 20 הושבו להם, בתנאים מסוימים, חלק מאדמותיהם וחלק מזכויותיהם, וגם חלה עליה עלייה ניכרת במודעות ובנכונות של האוסטרלים לפיוס עם האבוריג`ינים, אך עדיין יש פערים עצומים בין התרבויות. ישנם אבוריג`ינים רבים שאינם מסוגלים להתמודד עם נסיבות חייהם. החברה המסורתית נעלמה ובחברה האוסטרלית-מערבית הם אינם מסוגלים להשתלב. בנסיבות אלה אין זה פלא שחלק מהם אינם עובדים ומתמכרים לאלכוהול.
במאמץ להתגבר על בעיית האלכוהוליזם, החליטו קהילות אבוריג`יניות רבות להפוך ל"קהילות יבשות" ובתחומן מהווה החזקת אלכוהול או צריכתו עבירה על החוק. כתוצאה מכך, שתיינים רבים מקהילות יבשות נוטים לנדוד למרכזי אוכלוסיה גדולים שם ניתן להשיג אלכוהול. רבים מהם מחוסרי בית ומובטלים, ואחרי שהשיגו אלכוהול, גם משתכרים ברחובות. פירוש הדבר שהם בולטים בשטח ומחזקים את הסטריאוטיפ של האבוריג`יני השיכור, סטריאוטיפ שעושה עוול לרוב האבורג`ינים ו... מפחיד את התיירים ... אני לא התכוונתי לבדוק אם האבוריג`ינים שהתקרבו לקארוואן היו מיוצרי הסטריאוטיפ או מאלה שהסטריאוטיפ עושה להם עוול. נעלתי את הדלתות וחיכיתי לעופר שיחזור וישמור עלינו...
כשעופר חזר מחוף הים, התברר לי שבדארווין הים הוא כמו נרות חנוכה: הים הוא לראותו בלבד... במי הים יש מדוזות ארסיות עליהן כבר הרחבתי את הדיבור באחת הכתבות הקודמות. מכיוון שכאן מי הים חמים קיים סיכוי להימצאותן של מדוזות במים במשך כל השנה ולא רק בחודשי הקיץ (אוקטובר - מאי). מומלץ לבוא לים מצוידים בחומץ האמור להפסיק את הכוויה שנגרמת ממפגש עם זרועותיה של המדוזה (במוזיאון למדנו כי המדוזות הללו, המכונות Jelly Box, הן בעל החיים הארסי ביותר המוכר למדע..אמאל`ה...). חוץ ממדוזות יש במים, לפעמים, כרישים וכן שוחים שם תניני ים, שאת פגיעתם הרעה מאוד אתאר בהמשך, בלונלי פלנט צויין שיש מול חופי הרחצה בדארווין רשת האמורה ללכוד את תניני הים. לפעמים הם מצליחים להתחמק דרכה... אנחנו שכחנו שבכלל חשבנו ללכת להתרחץ בים... גם לרדת לחוף לשחק בחול לא התאים לנו. הסתבר שהחוף הספציפי בו ביקר עופר הוא חוף נודיסטים רשמי ונראה לנו שיש דברים, כמו עירום של בוגרים בפרהסיה, שאין הכרח לחשוף אליו את ילדינו...
וכך, במקום ללמדם פרק בעירום (גברי בעיקר... ) נסענו לרחוץ באגם אלכסנדר, אגם מלאכותי, קטן, סולידי, בלי הרבה אנשים, קרוב לים. סתם מקום בו אפשר לשחות במי ים קרים ולשחק בכדור... את יום המחרת הקדשנו, לפי בקשת הילדים, ליום מים והפעם: "מים בטוחים". נשארנו בקמפינג המצויין (Hidden Valley Road Caravan Park ). הילדים נדדו בין הבריכה - למקלחת - לממטרות וחוזר חלילה. כשנמאס להם צפו בסרט המככב בראש מצעד הסרטים ב"Home Theater" שבקארוואן ושמו: "Spy Kids". יום של מנוחה בחסות B.M.C.C.... כשכולם מיצו את הנושא נסענו לשוק לילה ברחוב מיטצ`ל. השוק היה חביב, לא יותר. אנו התלהבנו מאוד מהקונספציה, אחרי חודשים של טיול בהם התרגלנו שהכל נסגר בחמש אחר הצהריים ואחרי תשע בערב אין עם מי לדבר, פתאום הגענו למקום שהחיים בו רק מתחילים בחמש-שש בערב, לאחר שהשמש מתחילה לשקוע והטמפרטורות נעשות נעימות.
לתחילת הכתבה
סיור תנינים
ביום ראשון נסענו ל Darwin Crocodile Farm. תנינים הם ה Wildlife המסמל את הטריטוריה הצפונית. ככלל חיים באוסטרליה בכלל ובטריטוריה הצפונית בפרט (הטריטוריה הצפונית תכונה להלן, לפעמים, רק הטריטוריה) שני סוגים של תנינים. תנין ג`ונסון שחי רק במים מתוקים ומכונה: "Freshie" (ובעברית:"פרשי") ותנין ים, המכונה : "Saltie" (ובשפת הקודש :"סולטי") ולמרות שמו חי גם במים מלוחים וגם במים מתוקים. כל התנינים באוסטרליה הוכרזו בעלי חיים מוגנים ואסורים בציד, שהיה הספורט הלאומי עד לפני כמה עשרות שנים.
הפרשי חיים בטבע רק באוסטרליה וניתן למצוא אותם ליד כל מקווה מים. בבגרותם, הם מגיעים לאורך של כ- 3 מטרים ואינם אמורים להיות מסוכנים לבני אדם, אלא אם מרגיזים אותם... הסולטי, לעומת זאת, נפוצים בכל דרום מזרח אסיה, יכולים להגיע לאורך של כ - 7 מטרים והם מהווים סכנה של ממש לבני אדם, אם מרגיזים אותם וגם אם לא... הסולטי שוחים רחוק ומהר והם מסוגלים לזחול, מחוץ למים, כמה מאות מטרים בחיפוש אחר מקום לרבוץ בו - כמה מרגיע לדעת זאת...
העצה הכללית למי שאינו מקומי היא לא להתקרב למקווה מים כלשהוא לפני שבדק ובירר איזה סוגי תנינים חיים בו, ובכל מקרה להתייחס במלוא הרצינות לשלטי האזהרה. התנינים הפכו לאייטם תיירותי ראשון במעלה, וטריפתו של תייר מזדמן, מדי פעם, בהחלט עוזרת להם לשמור על מעמדם... החנויות בדארווין מלאות במיני חולצות, גלויות, מגנטים, ומזכרות בנושא תנינים, וכך במסגרת תוכניתנו: "הכר את האויב" נסענו לבקר בחוות התנינים.
בחווה חיים כ- 8,000 תנינים משני הסוגים. רובם נולדו בה והשאר הועברו לחווה לאחר שהוצאו ממקווי מים שונים בטריטוריה, אחרי שהחלו להוות סכנה למתרחצים. כפי שהוסבר לנו, אל לנו לחשוב שהתנינים נמצאים כאן למען הצלתם, מדובר בחווה ולא בבית הבראה, וכל שנה הורגים כמה מאות מהם כדי להשתמש בבשרם ובעורם. האטרקציה העיקרית למבקרים בחווה היא לצפות בהאכלתם של תניני המים המלוחים. ההאכלה מתקיימת בשעה 14:00. אין לי טענות ללו"ז של התנינים, שיאכלו מתי שהם רוצים, אך שתיים בצהריים זאת שעה חממממה. השתרכנו לאיטנו בין אגמי המים, צפינו בתנינים, הנראים כפסלים, הרובצים ללא תנועה בשמש והרגשנו איך המוח מתאייד לנו... סוף סוף הגיעה השעה היעודה. כל המבקרים בחווה (היו עוד כמה עשרות מטורפים שעזבו את המזגן ובאו לצפות בארוחה) התקבצו ליד אגם ובו כמאה תניני מים מלוחים. שני עובדי חווה נכנסו לשטח האגם נושאים ארגז תרנגולות, שכבר השיבו את נשמתם לבורא. התנינים הריחו את הטרף ומיהרו לכיוון הבחורים, אשר החלו להשליך לעברם את התרנגולות.
זה היה מדהים ומפחיד ומזעזע. התנינים נלחמו על הטרף ותנין שהצליח לתפוס את תרנגולת פשוט בלע אותה, על נוצותיה, מאוד שמחתי שאני לא תרנגולת... גם שמחתי שהילדים, שהפכו קצת אפאטיים עקב החום, קיבלו בשלווה יחסית את מלחמת הקיום בטבע. המדריכה הסבירה שחילוף החומרים של התנינים מואט מאוד כשקר להם, ולדידם 30 מעלות בצל זו טמפרטורה נמוכה (כבר נאמר שהכל יחסי בחיים...). התנינים לא ממש התלהבו מהתרנגולות ומה שנראה לנו כמלחמה על הטרף היה רק משחק מקדים למה שמתרחש בעת ההאכלה בקיץ. למזלם של בעלי החווה תנינים בוגרים אוכלים רק פעם בשבוע-שבועיים, אחרת היו צריכים, בסמוך לחוות התנינים, גם לול תרנגולות כדי לספק מזון לכל הטורפים... נמלטנו למזגן שבמסעדת החווה אך לא אכלנו דבר שכן אנו בדרכנו לשוק האוכל ב Mindil Beach.
לתחילת הכתבה
שוק ונפט
שוק האוכל של מינדיל ביץ` הוא הגירסה האוסטרלית לשוק האוכל של עיתון העיר אלא שכאן מדובר בשוק הרבה פחות צפוף והרבה יותר אינטימי ונעים. השוק מתקיים פעמיים בשבוע, בימים חמישי וראשון. רוב האנשים מתחילים להגיע בחמש וחצי-שש כשהם מצוידים בשולחנות, כסאות, שטיחים, ילדים ובירה (זאת אוסטרליה, זוכרים ? בילוי ללא Slab -קרטון של בקבוקי בירה או פחיות או לפחות Stubby -בקבוק בירה של 375 מ"ל ,אינו בילוי...). אחרי שמתמקמים מגיע שלב בחירת המזון ו... אוכל, קדימה אוכל...
אנו הגענו לחוף, צפינו בשקיעה מדהימה ואז ניסינו להחליט לאיזה מהריחות המשכרים להתפתות. הרכבנו ארוחת גורמה מאוכל הודי, תאילנדי וסרי לנקי, (היה מאוד טעים) ואז התפנינו להסתכל במתרחש מסביבנו. הסתובבנו בין דוכני עבודות יד, בגדים מהמזרח ואומנות אבוריג`ינית, עצרנו לצפות בהופעה של אומנית הולה-הולה (חישוקים) והאזנו להופעה של זמרת השרה בליווי דידג` ו... בלי שהרגשנו השעון הראה 23:00.
עדיף היה שנלך לישון שכן למחרת היה עלינו לקום בשעה שאנו לא מכירים, לפחות לא מהצד של הבוקר בשעון, שש בבוקר ! הסיבה לקימה המוקדמת אינה טיסה בבלון פורח לצפות בזריחה אלא סיבה פרוזאית הרבה יותר... מחר יום שני ועלינו להביא את וויני למוסך.
לא היה פשוט, אבל, מה שצריך- צריך ! התייצבנו במוסך, בשעה שבע בבוקר. הפקדנו את וויני שלנו בידיו המקצועיות של תום ממרצדס בנץ ונסענו ל Museum & Art Gallery of the N.T. בדרך עצרנו לראות את המנהרות שחצבו האוסטרלים בסלע. במנהרות אוחסן נפט בימי מלחמת העולם השניה. אוסטרליה השתתפה במלחמה, בצד של הטובים, ודארווין שימשה כבסיס הצפוני של בנות הברית ליציאה להתקפות על יפן.
מי שאחסנת נפט בסלע מזכירה לו משהו ישראלי לחלוטין - צודק ! מומחים אוסטרליים היו היועצים השלומיאליים של מדינת ישראל לצורך חציבת ממגורות הנחש הצמא בצוקי המכתש. אומנם הנפט באוסטרליה נשאר במקומו ואילו הנפט הישראלי נספג בסלעים, אך זה הבדל קטן וזניח... ובכלל, העיקר הכוונה... ולמי שלא יודע, עופר מוסיף: בעת משבר הנפט הכלל עולמי בשנת 1974, החליטה ממשלת ישראל לאחסן נפט לחירום במחסנים מיוחדים וסודיים אשר נחצבו בסלע באיזור נחל צין שבנגב. היועצים האוסטרליים יעצו, ממשלת ישראל שילמה ומיליוני ליטרים של נפט גולמי אוחסנו בחשאי במחפורות הקרויות עד היום ממגורות הנחש הצמא, על שמו של נחל הנחש הצמא המצוי בסמוך לממגורות.
ואולם, צחוק הגורל הוא, שמקץ שנה כשבאו לבדוק מה שלום הנפט היקר, גילו שהוא חילחל בחזרה למקום משכנו הטבעי - בטן האדמה. שוב באו יועצים אוסטרליים, ושוב נתנו עיצות שלומיאליות, ושוב סגרו את הממגורות לאחר תיקון כל הפאקים ו... שוב הגיעו כעבור שנה ו"הופתעו" לראות שכל הנפט היקר חילחל לבטן האדמה. מאז, ננטשו הממגורות, והן מהוות יעד מועדף לטיילי שטח ובייחוד לרכבי 4X4 , שכן הממגורות כה עצומות בגודלן, עד שניתן לנהוג לתוכן עם הרכב, להנות מהקרירות של עומק ההר מעל נחל צין, לערוך מסיבות אור ירח ולהתפנן ממקום שונה ועוצר נשימה בישראל.
המשכנו למוזיאון ובילינו בו יום שלם. המוזיאון והגלריה ממוקמים במבנה מואר, מתוכנן בחוכמה ולא גדול מדי אך גדוש במוצגים מעניינים לגדולים ולקטנים גם יחד. מוקדי העניין רבים: גלריה לאומנות אבוריג`ינית וגולת הכותרת בה ציורי סלע מאזור קקאדו נשיונל פארק. הסתכלנו בהם בעיון שכן כנראה שלא נגיע לראות את הציורים המקוריים על הצוקים בפארק. יש אולם המוקדש לפוחלצי חיות מאזור הטריטוריה ובו הפוחלץ המפורסם מכולם : Sweetheart (ובעברית :"חמודי"... ). זהו פוחלץ של תנין מים מלוחים ענק באורך 5 מטרים ובמשקל 780 ק"ג, אשר נלכד לאחר שהפך לאגדה בחייו עקב מספר רב של מפגשים עם סירות דיג, שחמודי נגס במנועיהן. מומחים לענייני תנינים סוברים כי חמודי חשב, בטעות, שרעש המנוע הוא קריאת תגר על הטריטוריה שלו ע"י תנין אחר... חוץ משני החללים הללו ישנו חלל המוקדש לסופת צקלון שזכתה לכינוי:"טרייסי", שחלפה בדארווין ב - 1974.
לתחילת הכתבה
מוזיאון וכפכפים
הסופה היתה נוראית וגרמה לחורבן רב ולהרס של רוב הבתים בדארווין. לא ניתן לדעת מה היתה מהירות הרוח בסופה שכן מד הרוח בשדה התעופה קרס כשהראה 217 קמ"ש, אך מומחים מעריכים שמהירות הרוח הגיעה ל - 280 קמ"ש. בחלל של הסופה יש מעין מקלט אליו ניתן להיכנס ולשמוע הקלטות אוטנטיות של רוחות הצקלון השורקות ומשתוללות בחוץ- מפחיד.... מעבר למתואר לעיל יש במוזיאון גם מרפסת ובה מוצבים כלי שיט מכל רחבי המזרח ו... אולם התנסות בו מותר ורצוי לגעת בכל המוצגים וניתן לחקור חרקים וצמחים תחת המיקרוסקופ או בעזרת המחשב. מזל שהריחות ממסעדת המוזיאון הזכירו לילדים שהם רעבים, אחרת היינו נאלצים להשאר בחדר הזה עד היום.
ביום ביקורנו סיקרו את אולם ההתנסות, שנפתח לקהל רק לאחרונה, לעיתון של הטריטוריה. צלם העיתון הסתובב בין המבקרים הצעירים במוזיאון עד שמצא את הילדים היפים ביותר, ילדי משפחת סייר, כמובן... וצילם אותם. למחרת, כשכבר היינו רחוקים עשרות ק"מ מדארווין ומהמוזיאון, עצרנו בחנות קטנה בעיירה קטנטנה להצטייד בלחם ובחלב לפני שניכנס לפארק ליצ`פילד, ושם ראינו בעמוד התרבות של עיתון ה-Northern Territory News , צב גדול ולידו ירדן, עומר ורותם מחייכים. מיד קנינו שני עותקים של העיתון כדי שנוכל להשוויץ בילדינו המפורסמים בכל העולם.
בתום הביקור במוזיאון נסענו לאסוף את וויני שלנו מהמוסך ועזבנו את דארווין. עלינו על ה- Track, זהו כינויו של כביש סטיוארט, שאורכו כ - 3,000 ק"מ, ומחבר בין דארווין בצפון היבשת לאדלייד שבדרומה.
Bye
ענת
אני יודעת שהכתבה כבר א-ר-ו-כ-ה, אבל אני חייבת לספר על עוד משהו שנתקלנו בו בדארווין: רבים מהאוסטרליים נוהגים להתהלך יחפים, כמובן באזור חוף הים, אך גם במקומות שאני לא מרשה לילדי להסתובב ללא נעליים (למשל: ברחובות או במרכזי קניות). התופעה מחריפה בטריטוריה: אנשים בני כל הגילאים הולכים יחפים בכל מקום (איכשהוא, טמפרטורת הקרקע לא מפריעה להם לדרוך עליה... ). ישנם מקומות בהם נדרש קוד לבוש ואז, הפרשנות הדארווינית ללבוש הולם היא כפכפי אצבע (מה שמכונה בישראל כפכפי אילת). אלה נחשבים בדארווין כמעט שווי ערך לנעליים אופנתיות במקומות אחרים. גברים במכנסים קצרים צריכים לגרוב גרביים ארוכים בסטייל האוסטרלי המקומי... מסתבר שאופנה היא גם עניין של גיאוגרפיה... וישנם גם פתרונות יצירתיים בהקשר זה. בעבר, השומרים בכניסה לקומפלקס הקולנוע של דארווין מנעו כניסת יחפנים, כיום הבעיה נפתרה ובקופה מוכרים, חוץ מכרטיסים ופופקורן, גם כפכפי אילת במחיר של 2.5 דולר אוסטרלי לזוג...
לתחילת הכתבה
