ליל כל הקדושים בווינצ'סטר
טיפות קלות של גשם מתחילות לרדת. הקור חודר לעצמות וערפל מקשה על הראייה. ביד אחת אני מהדקת את המעיל, בשנייה מוחצת את כף ידו של ה"נודד". אנחנו ממהרים לגולף עם הדפיקה, בולשים אחר הדמויות היוצאות מהחשכה. רחבת החנייה כמעט והתרוקנה. צעדים נשמעים בתוך האפלה מתקרבים לעברנו. אנחנו נכנסים לרכב באנחת רווחה. דרך כביש מוקף שדות דוהרת הגולף לכיוון דרום- הביתה. בבוקר השדות האלה ירוקים, פסטורליים, ביניהם מסתתרים מסלולי הטיול האטרקטיביים הסובבים את Winchester, אבל עכשיו הם שחורים, חשוכים, חשוכים מידי.
תחנת הדלק מסמנת שהגענו לחוף מבטחים. אנחנו חוצים את הכיכר, פונים ימינה ובתחושת הקלה פותחים את דלת הבית, ה"נודד" מדליק את האור ואנחנו רצים למחשב, להוריד את התמונות.
-"מה הדמות הזאת?" הוא שואל
-"הצל שלי? לא. אני לא צילמתי משם". אני עונה בהיסח דעת
-"זה מישהו מהקבוצה?"
-"לא. הייתי שם לבד, אתם המשכתם. זוכר שרצתי אחריכם?"
-"אז מי זה?"
-"מותק, אני לא יודעת, נשארתי שם לרגע לבד. לא שמתי לב שהיה צל של אדם כשצילמתי ולא היה אף אחד במקום". "רגע, אתה לא חושב שזה זה...נכון?" אי שקט חודר לקולי.
-"אני לא יודע. היית שם לבד וזה אחד האזורים הרדופים", עכשיו תורו להישמע אדיש
-"אתה צוחק, נכון?"
-"היה איתך מישהו?"
-"לא".
-"אז צילמת אחת" הוא עונה, כמו שמדובר בעניין של מה בכך.
-"בוא נסגור את המחשב, ותשאיר את האור פתוח. זה היה ערב עמוס..."
ליל כל הקדושים שבע וחצי בערב. ה"נודד" ואני לובשים את המעילים, מעמיסים את ציוד הצילום על הגב ומצטרפים לתושבי ווינצ`סטר, בירת אנגליה הקדומה, היוצאים לסיור - ביקור בית של תושביה הקדומים של עירם. בכניסה לבניין ה-Guildhall , היכן שעמד בעבר מנזר הנשים שהיום ניתן לראות מעט משרידיו וקברים קדומים, אנחנו פוגשים באישה צנומה, אפורת שיער, לבושת גלימה ומצנפת שחורה. ידיה מכוסות כפפות שחורות מחזיקות בפנס נר "אני פאם המדריכה", היא מחייכת. אנחנו מחזירים חיוך, אך יודעים שכשהגבולות בין עולמנו לעולם המתים מיטשטשים אין לדעת מה צופן המשך הערב...
גימיק שיווקי או סיפור אימה?
בנעימות, זורקת אותנו פאם היישר לסיר הרותח. ב Bridge St מספר 14 יש פאב ו B & B שמרבית חברי הקבוצה מכירים, ונקרא The Rising Sun: מרתף הפאב מקושר לקתדראלה על-ידי מערה. בעבר שימש המרתף ככלא לאנשיו של קרומוול (מהפכן אנטי מלוכני בבריטניה של המאה ה-17). לעיתים שומעים בערבים רעשי שרשראות וחביות זזות שעולים מהמקום. בעל הפאב מדווח שמידי בוקר החביות משנות את מקומן וגם הכסף שהוא שם בכספת בלילה, נמצא בבוקר במקום אחר. גם כאשר הבעלים התחלפו, תלונות זהות לא איחרו להגיע. כלבו וחתולו של הבעלים סירבו לרדת לקומת המרתף והאורחים בחדר מספר 3 התלוננו באופן קבוע על רעשים מטרידים. המשטרה עורבה במתרחש והובאו למקום מצלמות אינפרה אדומות. בבדיקה גילו סימני דם על אחד מקירות המרתף, לא נראתה כל תנועה חשודה של אדם המזיז את הכסף או החביות, אבל בבוקר כשנדמו הקולות החפצים נמצאו במקום אחר...
נזירים משוטטים
מהפאב, מתנועעת הגלימה השחורה ופותחת שער עץ חורק בתוך גדר אבן נמוכה, דרכו אנו פוסעים אל מתחם הקתדראלה The Close. הקתדראלה הנוכחית הוקמה בשנת 1079 על ידי הבישופ הנורמני, אך בעיר הייתה קתדראלה ומנזרים כבר מהמאה השביעית, מאז הפך המוסד לחלק חשוב ובלתי נפרד מחיי העיר והאומה האנגלית. הקברים האפורים נראים כמו איים קטנים שצמחו מתוך ים הדשא האפור, צלב שעומד על אחד מהם ובקושי נראה בחשכה מטיל את צילו השחור החמקמק על אחד מקירות הבניין, "בלילות ירח מלא", קולה של פאם חותך את הדממה, "אפשר לראות את אחד מחבריי הרויאליסט (הנאמנים למלוכה) חוצה את החצר. מי שמסתכל היטב, נחרד לגלות שהלוחם למען המלוכה נראה מתהלך, כשחלק גופו התחתון במעמקי האדמה. הרחוב בתקופתו היה נמוך בכמטר מהרחוב הנוכחי."
חריקת מפתחות כבדים נשמעת מדלת לא נראית ולהבת הנר פונה ימינה, לנסות ולפגוש ברוחו של הנזיר עם צרור המפתחות נכנס לביתו דרך אחד מקירות החצר. לא רק הנזיר הזה משוטט כאן בלילות. בישופ שקיבל תפקיד בקתדראלה המפורסמת של העיר, עבר להתגורר באחד מחדרי המעונות של אנשי הכנסייה, שנבנה על חורבות אחד מהמנזרים הקודמים. מידי ערב, כשיצא הקדוש לגינתו לשאוף אוויר צח, ראה מולו נזיר צולע חוצה את החצר, הבישופ ניסה לקרוא לשותפו לגינה אך לא נענה בתגובה. כעבור זמן, בעת שיפוץ ביתו של הבישופ נתגלו באחד מקירות המרתף שלושה שלדים. אחד מהם סבל ממחלת פרקים בברך...
הקבוצה עוצרת לצד הDeanery, מושב הדיקן, שנבנה לראשונה במאה ה13, כדי לשמוע על רוחות המקום: אישה עם שמלת נשף גדולה שמתגוררת בקומת הבית העליונה, הרוח שחולפת מידי ערב בחדרה של הזקנה בקומה מתחת או האם המספרת ללא קול סיפור ערש לילדיה הלא נראים. לעיתים נשמעים קולותיהם של פרש וסוסו חוצים את הרחבה. אני עומדת לצלם, כשצמרמורת חולפת בגבי וקור פתאומי משתרר, אני לוחצת בחטף על כפתור המצלמה ועוזבת את המקום בפחד כדי לגלות שהקבוצה כבר חלפה על פני האורוות מהמאה ה16, שמשמשות כיום כ Pilgrim school, וה-Cheyney Court היפה מהמאה ה 15. יצאו מה Prior's Gate ועברו תחת הקפלה של St Swithun שממוקמת מעל ה-King`s Gate מימי הביניים.
רוחות העיירה
ג`ין אוסטין וג`ק המרטש
את הנר והגלימה אני פוגשת שוב ב College street, ליד הבית אליו הגיעה ג`ין אוסטין בערוב ימיה, להתגורר בקרבת רופאה. כאן היא שכבה בקומה העליונה משקיפה לרחוב ומקווה למצוא מזור למכאוביה. כיום הבית משמש כבית מגורים ועל קירו החיצוני תלוי שלט כחול "בבית זה חיה ג`ין אוסטין את ימיה האחרונים ומתה ב 18.7.1817". מספיק בשלט קטן כדי למשוך המוני מעריצים וחוקרים למקום. במסגרת כינוס בין-לאומי הגיע לווינצ`סטר ווילאם ליין פילמס פרופסור לספרות נודע מאמריקה. הפרופסור ניצל את הערב הפנוי שלו כדי לצלם את הבית. להפתעתו, באחת התמונות דלת הבית נפתחה ובכניסה עמדה גברת קטנת קומה במצנפת ושמלה שחורה ארוכה של המאה ה 19..
אחד הילדים מחבק בשתי ידיו את רגלי בחרדה ואביו שעומד מצידו השני ממהר לאסוף אותו "אתה בסדר? אתה רוצה שנעזוב?" הילד בוחר להישאר, רק כדי לעבור מרוחה של הסופרת הרומנטית הגוססת לבניין הסמוך לדמות הרבה פחות סימפטית שגרמה למהומה וחרדה של אומה שלמה...
בבניין הסמוך מאחורי חומות האבן האפורות, נמצא Winchester College שהוקם ב 1382 והפך לקולג` היחיד באנגליה שפועל עד היום ברציפות. בקולג` היוקרתי התחנכו עשירים וחשובים, כולל בני מלוכה. בין תלמידי הקולג` היה גם תלמיד בשם מונטיקייה דרואיט, לא אחד מאלה שהנהלת הקולג` רוצה לזקוף לגאוותה. נעשו נסיונות להדיח את התלמיד הסורר מבין כותלי החומות הגבוהות, אך הנער סיים את הקולג` בהצלחה ועבר לתחנה הבאה בדרך לתהילה -אוקספורד. הוא סיים בהצלחה את לימודי המשפטים, הפך לעורך דין ואף המשיך ללימודי רפואה. אלא שלבסוף הפרסום דפק על דלתו דווקא עם שורת רציחות מסתוריות שפקדו את לונדון. מידי ערב נרצחו זונות העיר באכזריות והרוצח לא נמצא. "ג`ק המרטש" כונה הרוצח. שמו של דרואיט הועלה כאחד החשודים בחקירה. זהותו של ג`ק מעולם לא נתגלתה בביטחון, אך באחד הבקרים התגלתה גופת גבר צפה בנהר התמזה שזוהתה כדרואיט. באותו יום נפסק טבח הזונות והנהלת הקולג` מיהרה למחוק את שמו של דרואיט מרשומותיה...
ההתרגשות האופטימית של תושבי ווינצ`סטר המנומסים חוצה את קו הדריכות המתוחה ומתחילה להתחלף בחרדה. פאם משתפת את ה"נודד" בהרהוריה "סיפורי הרוחות, הם מעין סיפורי עם שעוברים מפה לאוזן, הגרעין המרכזי דומה אך הפרטים משתנים. כל תושב ידע לספר על רוח שראה או (לרב) שחבר של מכר, שמע או הריח או ראה את צילה. ספריית העיר מלאה בספרים על הנושא ואתרי אינטרנט שונים מציגים תמונות ועדויות. בסיורים כמו זה יש תמיד מי שמוסיף לי או משנה מידע על הרוחות. אני אישית לא ראיתי שום רוח. מה שאני יכולה לספר לך בכנות זה שעד השנה נהגתי להשתמש במנורה שעובדת על בטריות ובכל פעם שעברתי מתחת לקשתות האלה היא כבתה ונדלקה שוב רק כשיצאנו. אני לא אומרת שזה רוחות או לא רוחות אבל זה קרה בכל פעם..."
אלפרד הגדול
ממסדרון הקשתות הצהבהב של הקתדראלה, אנחנו פונים ימינה אל חזית הבניין המפואר, כדי לשמוע על הרוח שכולם היו רוצים לפגוש: אלפרד מלכה הראשון של אנגליה והיחיד שזכה לכינוי "הגדול". הוא נפטר בשנת 899 ונקבר במנזר הישן. בהמשך נהרס המנזר ולגבי מקום קבורתו של המלך כיום קיימים חילוקי דעות. יש מי שטוען שראה את המלך הנערץ מתהלך לאורכו של מסדרון הקתדראלה הארוך בחיפוש עצמותיו.
J לג`ימס או ג`ון
מהקתדרלה אנחנו ממשיכים שמאלה לכיוון ה High street ומשם ימינה לרחוב Jewry street. לצד הספרייה העירונית, שנמצאת בשיפוצים, משתתקים לרגע כדי לנסות לשמוע את בכי רוחות הילדים שהסתתרו במרתף הבניין במלחמת העולם השנייה מפני התקפות חיל האוויר הגרמני, את הרוח ששרה אופרה או את צעדי הרוח ששומע שומר הלילה לעיתים. המולת הרחוב או העובדה ש"אנחנו רבים מידי", כמו שאומרת פאם, מונעת מאיתנו את המפגש עם הרוחות. אנחנו עוברים לבניין שבצידו השני של הכביש: התיאטרון המלכותי (Theatre Royal).
המבנה התחיל כסיפור הצלחה של האחים סימקין, כששני הצעירים החליטו להפוך את הבניין לתיאטרון. ג`ון היה אחראי על הצד האומנותי בעוד אחיו ג`ימס ניהל את ענייני המנהלה. העסק שגשג וג`ימס החליט גם לתלות שלט עם שמם של האחים בכניסה J.S, ג`ון פירש את ה J היחידה כניסיון למחוק את שמו מהשותפות ובין האחים פרצה יריבות עזה, שבמהלכה נפטר ג`ון באופן פתאומי. הסמל נשאר עם J אחד וג`ון נראה עד היום, כשהוא יוצא ממשרדו, חוצה את "שורת הרוחות" באולם שלעולם לא נתפסת בידי הקהל, יוצא להביט בשלט באכזבה וחוזר. פרט לרוחו של ג`ון מסופר על אמן שבמהלך מופע יחיד החל לנהוג באי שקט מוזר לעיניי הקהל ההמום. בסיום המופע ירד האמן בכעס לברר עם הנהלת התיאטרון כיצד זה ללא הודעה העמידו לצידו שחקנית. ההנהלה והקהל טענו שלא ראו אדם נוסף על הבמה...
הרוח הבאה קשורה בפחדים של כל אהובה, אם או אחות. אישה צעירה יצאה מהתיאטרון בהתרגשות "ראיתי את ג`ון מנופף לי בעצב" סיפרה לכל מקורביה שניסו להרגיעה ולהזכיר לה שאהובה עדיין במלחמה. "לא". היא לא וויתרה "ראיתי אותו, הוא בא לבקר". למחרת בבוקר קיבלה אימו של ג`ון את ההודעה הנוראה מכל - "אתמול בערב בנך נהרג בצרפת".
המדרחוב High Street
שעון העיר מהמאה ה16, מראה שהשעה 8 עברה ורוחו של האדם שמידי ערב יורד מה- Westgate וחוצה את הרחוב כבר חלפה. במקומה התמלא הרחוב בצעירים מחופשים שצועדים לחגיגות הלילה בפאבים. "אני הרוח של ווינצ`סטר" קורא לעברנו צעיר שמן שתוי. קבוצת בנות בתחפושות מכשפה קצרצרות מאופרות בכבדות מוציאות קולות מפחידים. במדרחוב הקצר, כמעט לכל בית יש סיפור רוחות: החנות שמאחורי הButtercross הייתה בעבר בית קפה ובאחד הימים עיתונאי ראה תהלוכת אנשים בתלבושות ימי הביניים שעוברת משם לחנות הסמוכה- W H Smith. בירור קצר העלה את העובדה שמלבדו איש לא ראה את המחזה, בירור מעמיק יותר העלה את המידע שבעבר עמדה במקום כנסיה ואנשים אלו עשו תהלוכות תפילה לנשמתם של המוצאים להורג.
במעלה הרחוב היה בעבר בניין המערכת של Hampshire Chronicle. יש מי שרואה עד היום את ברברה עובדת העיתון מסדרת תיקים במסירות. פאב ה Godbegot house, שממול השעון, הוא מהבתים העתיקים בווינצ`סטר. הבית שממוקם בלב העיר היה במשך מאות רבות בעל אוטונומיה ללא כפיפות למלך או למושל העיר. בקומה העליונה של הפאב יש חדר ציור קטן וכל מי שנכנס אליו מספר על אווירת אימה. אחד הדיירים, אמן שהתגורר בסטודיו, דיווח על פחד נורא. מידיי ערב הוא מספר, דופקים בדלת פותחים וסוגרים. כלבו של האמן סירב להיכנס לחדר והשתגע. במרתף הפאב נמצא שלד בעל סימני אלימות קשים...
בשביל המתבגרים הצעירים בקבוצה, יש דברים מפחידים יותר מרוחות: לפגוש את החבר`ה בעת הסיור עם ההורים. שתי בנות שעד לפני רגע נצמדו לאימן בחוזקה לפתע מרימות את כובעי מעיליהן, כשמאחורינו נשמע קול "ג`יל ראיתי אותך", הן דוהרות קדימה והקבוצה אחריהן לתחנה האחרונה. פאב ה-Eclipse Inn, שמול המוזיאון של ווינצ`סטר, ברחוב The Square הוא בניין מהמאה ה 15. הבית היה קשור בהוצאות להורג. כאשר מטפסים במדרגות הבית הצרות מרגישים באדם שמנסה להידחף, זאת רוחו של אדם חשוב שנתלה במקום. מחוץ לבית נבנה עמוד עם חבל, ביום הדין, עמד אותו אדם בחלון הבית, החבל הונח על צווארו והוא נדחף מהחלון אל מותו.
ליידי אלישה ליזל, נידונה למוות על ידי השופט ג`פרי, שמונה מטעם המלוכה בתקופה שהמדינה בעבעה תחת כיסאו של המלך ג`ימס השני. הגברת, שהואשמה במתן מקלט למורדים בזמן "מהפכת הקלשונים", הייתה אשתו של אחד מחברי הפרלמנט שחתמו על עצומה נגד המלך. ה"שופט התולה" דן אותה למוות, אך חבר המושבעים זיכה אותה. לפי גרסה אחת הצליח חבר המושבעים להקל בעונשה משריפה לעריפת ראש, לפי אחרת פעמיים זיכה אותה חבר המושבעים אך לאחר שהשופט איים להאשים גם אותם בבגידה הם תמכו בהחלטתו. כך או כך, ב 2.9.1685, הוצאה הליידי למוות, את הלילה האחרון לחייה היא עברה באיקליפס. אחד מבעלי המקום הקודמים מדווח על כך שראה את רוחה, שמע והריח אותה, מבקרים אחרים מדווחים על כך שראו אישה אפורה, בקומה העליונה, במדרגות או ליד שרותי הנשים...
כסיפור ערש "מקנחת" פאם ב"משמרות בית הקברות": להיקבר בחיים, זאת לא המצאה מקורית של טרנטינו, אלא דבר שהיה כמעט שכיח במציאות ימי הביניים. דרכי אבחון המוות אז היו בסיסיות מאוד ולעיתים מי שנקבע מותו התעורר כעבור זמן כדי למצוא עצמו עמוק מתחת לאדמה. מכסיי הקברים נמצאו לא פעם מעוטרים בשריטות ציפורניהם של ה"מתים". הפתרון שנמצא היה פשוט: אם אתה חי תצלצל, לכל קבר נקשר חבל עם פעמון שחובר למת ויצא עד מעל פני האדמה. אלא שבשביל לחלץ את הקבור החי ממעמקי האדמה, צריך מי שישב בבית הקברות ביום ובלילה...
הקבוצה מתפזרת, ואנחנו ממהרים הביתה לצפות בתמונות הטיול. אני לא משתפת את ה"נודד" במה שחוויתי כשהקבוצה התקדמה, עד שאנחנו פותחים את המחשב, ומגלים דמות אפורה, ארוכה, שלא הייתה במקום כשצילמתי לבד ברחבת הקתדראלה...
