מבקרים בואשישט, מעיינות חמים ומפל, פוגשים קופים ומנסים קורס בישול ושיעור ביוגה. ומה עוד עשינו במקלוד? קשה להזכר, הכל מתערבב לרצף של גשם, ארוחות בוקר, שיעורי יוגה, ארוחות ערב, שיטוטים בעיר וארוחות צהריים.
איך רצינו להגיע לנפאל הכי מהר שאפשר ובמקום זה, התברר שבחרנו בדרך האיטית ביותר, דרך כל הצחנה האפשרית של הודו, באזורים הכי עניים והרכבת המתסכלת והידועה לשמצה ביותר..
משפחה אחת יוצאת למסע הגדול ורצוף הטלטלות ונוחתת באמריצר שבצפון הודו, עם מקדש הזהב וטקס סגירת הגבול עם פקיסטן. מכאן היא עולה צפונה לכיוון דרמסאלה בדרך יפהפיה. עוד מעט והיא בהודו.
בסמוך לגבול הפקיסטאני נמצאת אמריצר (Amritsar) העיר הגדולה ביותר במדינת פונג`אב (Punjab) , שפירושה בהודית "בריכת משקה האלמוות". בעיר גרים כמיליון תושבים והיא מפורסמת בעיקר בזכות מקדש הזהב הקדוש לסיקים שמהווים כשליש מאוכלוסיית העיר. זוהי מעין תחנת מעבר למטיילים רבים בדרך למעבר הגבול הבינלאומי בין הודו לפקיסטאן שבוואגה (Wagha)הנמצאת במרחק 30 ק"מ מערבה.
עוד בהיותם בדראמסאללה התלבטו הפלגים בין מזרחה למנאלי או מערבה לאמריצר. לבסוף הוחלט גם וגם. לאחר כשבוע באיזור מנאלי נכנסו שוב לאוטובוס המרתיע, חלפו על פני דרמסאללה בשעת לילה ולראשונה בהודו, קינחו ברכבת - זו לקחה אותם לאמריצר
``...המילים דלות מכדי לתאר את מה שהרגשנו במקדש הזהב. החוויה נוגעת בך מהרגע בו טובלות רגליך בתעלת המים. זוהי חוויה רוחנית של מראות, השתקפויות, ריחות, שירה רכה הבוקעת מתוך המקדש ואנשים, מתפללים, בוהים, נפעמים או שרועים ישנים ...``
הודו הפתיעה אותי. התנפצו כל המיתוסים והנתונים שקראתי ושמעתי עליה. אמרו שהודו קשה, שהנסיעות איומות, שהצפיפות רבה, שהריחות נוראיים ובלתי נסבלים, שצריך לקשור בשרשראות את התרמילים, ועוד ועוד. אמרו וטעו. ברוב.
