עוזבים את דראמסאלה
זה היה אחרי שלושה שבועות של טיול, את רובם בילינו בשינה. היינו בושישט-מנאלי ובדראמסאלה, אבל מלבד אולי שלושה ימים, בהם יצאנו לבקר אתרים על מנת להצדיק את קיומנו, לא זזנו. היינו עייפים, כמהים לחופש גדול, כמו של ילדים. חופש נטול דאגות, מיותם מחובות ורווי בשינה. על כל פנים, שיער ג`ינג`י זה שיער ג`ינג`י ואובססיה להימלאיה היא כנראה באג ששום תוכנת אנטי וירוס לא תוכל לנטרל. אפילו בן זוגי אשר הודות לו, למדתי את פירוש המילה מנוחה, כבר החל להרגיש גירוד בכפות הרגליים.
רצינו להתחיל לנוע, ובצפון הודו, לצאת לטרק, זה קצת יקר. סוסים, חמורים, גמלים, מדריכים, אי אפשר לצאת לכמה שבועות לבד. אני כבר הזלתי ריר כל פעם שהוזכר שמה של המדינה אליה רציתי להגיע יותר מכל. בעל ה-Guest House בו שהינו אמר שהוא, כנפאלי, לא היה נוסע בעתות אלה לנפאל. שמסוכן, עקב המלחמות הפנימיות בין המלוכה לבין המאואיסטים, זרם קומוניסטי, המעונין לבצע הפיכה בשלטון. אך מהם מלחמות פנימיות עבור ישראלים החיים במציאות יום יומית של פיגועי טרור?
בוקר אחד קמנו וגמרנו אומר לנדוד אל ארץ הקור. אל ההימלאיה. יצאנו לחפש כרטיס נסיעה לרכבת. ידעתי שניתן לרכוש כרטיסים ממשרד של "India Railways" אשר הוזכר ב-Lonely Planet, נדמה היה לי אפילו שקלטתי אותו כאשר הגענו למקלוד גאנג` (Mecloud Ganj), אבל ללכת לחפש אותו בחום האימים ששרר ב"בוהרי" חודש ספטמבר סרבנו ולכל הרוחות והשדים בחרנו לשלם עמלה לסוכן נסיעות. הלכנו לכמה כאלה, וכולם אמרו שאזלו הכרטיסים לימים הקרובים. הסתבר שחג הינדי נוסף עמד בפתח.
לא.. אינני זוכרת איזה, הם רבים כל כך. כמובן, בדת שמעסיקה כמה מאות אלפי אלים, צריכים להיות כרוכים לפחות שלושה חגים שונים כל יום. עלינו להיות מופתעים שיש חג רק פעם בחודש. וכמובן בל נשכח ששבעה עשר אחוזים מתושבי הודו הם תלמידי מוחמד ויש גם ג`הינים, בודהיסטים ועוד כל מיני, והדבר הנפלא הוא ששום דת לא מופלית לרעה. יום שבתון כללי מובטח לכל החגים של כל הדתות. אז אולי באמת, גם על אלה שבאים להודו ואינם אנתרופולוגים חלה ההמלצה להתעדכן בלוח הזמנים הצפוף של החגים. לך תדע, אולי תרצה רכבת?
בכיכר של "מקלוד", בדיוק במקום אליו מגיעים כל האוטובוסים, מצאנו סוכן שמוכן היה למכור לנו כרטיסים ליום המחר. שילמנו עמלה מטורפת של 150 רופי כל אחד (למיטב זכרוני), והתחלנו לארוז. אני כמובן הייתי היסטרית לחלוטין. כיצד הוא השיג לנו כרטיס, בטח עבדו עלינו. בן זוגי חסר האונים, הסביר לי שוב ושוב, שהכרטיס שקיבלנו הוא כרטיס ממחושב, שהודפס כדת וכדין על ידי הרכבת ההודית בע"מ (בערבון מוגבל, הכוונה לכך שאם הפקיד בתחנת הרכבת לא רימה ועשה Double booking הכרטיסים יהיו ניתנים לשימוש).
הוא צדק. אושר הציף את לבי, עוד חמישה ימים נגיע לנפאל. מממ.. למען האמת רציתי לשקוע בשינה עמוקה שבתומה אני כבר אהיה שם. המוכר הזהיר אותנו, הנסיעה תארך 22 שעות. במקום זאת נוכל לחכות עוד יומיים ולנסוע 12 או 17 שעות, תלוי כמה ימים נחכה. לא. אמרנו. מ- ח - ר ! קמנו בשלוש לפנות בוקר, עלינו על גרוטאה לתחנת האוטובוס בדראמסאלה ומשם לאמריצר. עצרנו שם, לא משום שהתעניינו בעם הסיקי. פשוט היה לנו לא נעים לפסוח על אחד ממראי המקומות החשובים ביותר.
לתחילת הכתבה
אמריצר
עד לרגע שבו נכנסנו לעיר, הכל היה נחמד, אוויר נקי, שדות ירוקים, רוח נושבת מהחלון. ואז... הכל השתנה. זה התחיל בטורים גדולים של מכוניות, משאיות, אופניים, ריקשות אופניים, ריקשות ממונעות, פרות, פרים, והרבה אבק, אה וגם ניסו לעשות מה שעושים פה בארץ לפני הבחירות לרשויות המקומיות, הם הפכו את הכביש הראשי, וריח של אספלט טרי מהול בהרבה מאוד אבק הגיע לאפינו. התחלתי להזיע מחום, מחוסר סבלנות ומעצבים. כן, אני מאלה שאם הם לא ישנים, אין להם סיכוי למצוא את השלווה. הורידו אותנו במגרש חול שנקרא התחנה המרכזית. במהירות הבזק הקיפו אותנו עשרה נהגי ריקשה אופניים אשר רצו לתת לנו שירות. הם היו לבושים בלונגי בגוונים של כחול ומה שהיה פעם לבן, ללא חולצה, ואיזה סמרטוט כיסה להם את הראש.
ניסיתי לשתוק. ידעתי שברגע שאני אפתח את הפה לא יצאו משם פנינים. ואז בן זוגי השקט, הרגוע, השלו, זה שאף פעם לא מתעצבן החל לרטון, מה הם רוצים ממני שילכו. הוא התחיל לצעוד בעצבים לכיוון ההפוך מזה שהם הגיעו ממנו. לא. התיקים הכבדים בכלל לא משנים, העיקר לברוח, כמה שיותר מהר, לאן אתה הולך. אני הולך אני הולך, שיעופו ממני, מה הם רוצים, שאריות השלווה נעלמו.
ברחנו לאיזו פינה שקטה, ואז ראינו שאין ברירה. אנחנו חייבים לחזור למקום בו הופיעו הריקשות, בשביל לקחת מונית שתיקח אותנו ל"מקדש הזהב". לפחות מרבית המטרידים התנדפו, לקחנו בזריזות ריקשה ממונעת למקדש. הגענו לשם, וכן.. כמובן שלא הורידו אותנו ליד השער. אפילו שהנסיעה הייתה מתארכת אולי בשלושים שניות, אין מה לעשות, הודו זה הודו, אי אפשר לצאת עם ידך על העליונה. אישה חכמה אחת, שמה "אני קארין" מ"קופן גומפה", שבעמק קטמנדו, אמרה לנו חצי בצחוק, חצי ברצינות, שבאחד החגים של ההינדים, נדמה לי בחג לכבוד האלה סרסוואטי, משקרים כל היום, אבל נדמה שההינדים החליטו לחגוג את החג הזה כל השנה. ואכן, כל מטייל בהודו יודה שלא עובר יום אחד מבלי שהחג הזה טופח לך על הפרצוף. הם משקרים לתיירים, הם מרמים הודים הבאים מאזור אחר, הם מרמים נפאלים, סינים, בנגלדשים, טיבטים וכנראה שהם מרמים גם את עצמם. שמענו על כל כך הרבה כתות שהתיימרו להיות גורם מסייע ובסופו של דבר היו כלי לסיפוק היצרים של איזה גורו מפוקפק. הלכנו עוד איזה קילומטר עם התיקים על הגב, והגענו למקדש הזהב. אין מה להגיד, הסיקים מאוד מסודרים. בכניסה למקדש יש מחסן לשמירת חפצים ללא תשלום, בעיקר בשביל נעליים. נכנסו למקדש שטפנו את כפות הרגליים, בשלולית מלבנית אשר נבנתה לשם כך, והתיישבו באפיסת כוחות בכניסה העשויה שיש, כשרוחות נעימות מלטפות את עורנו המזיע המאובק, העייף המותש. האם היה לנו כוח להסתובב לראות משהו? לא ממש, אבל ברגע שהעפנו מבט הצידה וראינו את המקדש המוזהב ואת הבריכה המקיפה אותו, התמוגגנו מנחת. חככתי בדעתי, האם לתפוס תנומה קלה, אבל אז, גילינו שלמעשה באנו לראות אטרקציה, ואנחנו בעצמנו האטרקציה. ישנם הודים שמימם לא ראו שיער ג`ינג`י ולאט לאט הם החלו להתיישב לידנו, עוד כמה ועוד כמה ועוד ועוד. חמולה שלמה, התיישבה על רצפת השיש אשר רק שנייה קודם לכן היוותה מקלט כה נפלא, ונעצה בנו עיניים. "?Where are you from" from..from.. אמרתי.. וקמתי.
לך אל המקדש ע - צ - ל. התחלנו להקיף את הבריכה. את השביל סבבו חדרי לינה. שמענו שהלינה חופשית. כאשר ראיתי את החדרים הללו ולא מרחוק, לא הצטערתי כלל וכלל שאנחנו ממשיכים הלאה ברכבת. שני נערים החליטו לערוך לנו סיור במקום והם ליוו אותנו בעוד אנחנו מקיפים את המקדש והברכה. אליהם הצטרפו משפחות, אשר רצו להצטלם איתי כאשר אני מערסלת את התינוק או התינוקת, עם הסבתא, בלי הסבתא, עם האימא, נגד עין רעה, בעד האל שיווה, ובודהה יודע מה עוד. תמונות משפחתיות אלה הם מוצג בר חשיבות גדולה משעור, במשפחות בכל רחבי הודו. בחתונה שלי לא היו כאלה דברים. כנראה שהקטע הזה של תצלומי משפחה זה דבר שכל אחד חייב לעבור ואם הוא לא עושה את זה בחתונה שלו הוא יעשה את זה באמריצר (או בטאג` מאהל) עם הודים. התיאוריה הזאת מסתדרת לי מצוין בראש, אבל איפה לעזאזל מקומו של בן זוגי המסור, כיצד הוא ניצל מהבזק המצלמות? ובכן, בן זוגי היה הצלם בחתונה שלי בגלגול הקודם. אז, נמנע ממנו העונג, והנה עכשיו, הוא זוכה לאושר הבלתי מפוקפק לצלם אותי עם בני משפחתי הסיקים. איך עכשיו הכל מתחבר!
המשכנו להקיף את המקדש, המוני אנשים הסתובבו שם, מה קרה היום? כמובן, יום ראשון, כן,, בנוסף לחגים ולשבתון נשאר משהו מתקופת המנדט הבריטי. יום ראשון הוא יום שבתון. המקדש המוזהב היה מרהיב בצורה יוצאת מן הכלל מבחוץ, החום היה כבד, והתור היה ארוך, החלטנו לוותר על מראה המקדש מבפנים. אנשים רבים אמרו לנו שהפסדנו נורא, אבל לא היינו מסוגלים, הגוף שלנו צרך מנוחה וקולה. הלכנו לדבה (מסעדה של אוכל הודי מהיר) הקרובה. היה שם סמוסה שזה מאכל שנראה כמו אוזן המן מטוגנת, שממלאים אותה בירקות. שם, זה לא ערב לחיכי. לקחתי ביס אחד, וירקתי, היום אני בצום. שתיתי קולה, ואחרי ה"דבה-ביס" הזה לא רציתי לאכול יותר כלום.
רכבת ראשונה בהודו
לקחנו מונית לתחנת הרכבת. הייתה זו הפעם הראשונה בה הגענו לתחנת רכבת בהודו. היינו המומים! אולם הקבלה היה מכוסה בנשים גברים וטף אשר היו לבושים בערך באותו אופן בו היו לבושים אותם נהגי הריקשה אשר פגשנו כמה שעות קודם לכן, ריח עז של שתן כיסה את מקום, לאחר כמה דקות הסתגלתי לריח ואז הלכתי לשירותים. הצחנה שם לא הייתה עזה יותר. אולי משום שכל האולם הזה משמש כבית שימוש.. כיסיתי את עצמי מהר ויצאתי ממשרצת החיידקים.
חיפשנו לנו מקום לשבת ליד המסילה. ראינו חבורה של ישראלים, אשר השתלטה על חלקת ספסלים. חשבנו שכאשר נתקרב, הם אולי יורידו בטובם את התיקים, אשר היו מונחים גם הם אחר כבוד על ספסל, אבל לא. הם נשארו לשבת, מסתכלים עלינו, אפילו שלום לא אמרו, יכול להיות שהם לא קלטו שאנחנו ישראלים? קרה לנו כמה פעמים. השתוממתי שוב על החוצפה הישראלית, על הכיבוש, על ההשתלטות, על חוסר ההתחשבות. כמה הודים קמו והתיישבנו במקומם. הזבובים החלו לתבוע את שלהם. הם הגיעו מכיוון המסילה.
"אצלנו, בהודו.." המסילה היא המזבלה החשובה ביותר, צואה, שתן, זבל מכול סוג שהוא, עכברים, חולדות ועוד כמה זנים של חיות השדה, כולם שוכנים על גביה. וזבובים, גם הם כמובן! היינו עייפים. אכלנו ארטיק וקרקרים וקנינו בננות ליום המחר. זה היה מפתיע אבל הרכבת הגיעה בזמן, זה נדיר מאוד, אלא אם כן זו Shatabdi, ולא, רכבת זו לא התקרבה אפילו לאחותה הגדולה, אולי אפילו נקרא לה "הדודה מאמריקה". ניסינו להיעזר בהודים על מנת להבין לאיזה קרון עלינו לעלות, ההודים אמרו לנו שלא יכול להיות שזו הרכבת שאנחנו צריכים לעלות עליה, שאנחנו צריכים לחכות עוד קצת. הראינו להם את הכרטיס והם אישרו לנו את העובדה המצערת. זו הרכבת שבה נבלה את השעות הארוכות הבאות. הייתי בטוחה שעובדים עלינו. צרחתי על בן זוגי, היי, אל תיתן להם את הכרטיס הם ייקחו לנו את הכרטיס לרכבת שלנו, לרכבת הטובה ויתנו לנו את שלהם. ובן זוגי, אמר לי, לא לא זו הרכבת שלנו הנה כתוב כאן המספר 3030 באותיות קטנות.
עלינו לקרון, וכולו כבר היה מאוכלס. יושבי הקרון, לא היו עניים מרודים כיון שיכלו להרשות לעצמם second class sleeper. איך אני לעזאזל אשן כאן, חשבתי לעצמי, וחלמתי על המיטה הטובה בישראל. לפתע כל החסרונות של הדירה השכורה נעלמו, ראיתי רק את המזרון הרך, את המצעים הריחניים, את השקט. מה אני עושה פה? בקרון, היו שני קשמירים, אב ובנו. הם הסכימו להחליף אתנו מקומות, אני אשן במזרון העליון ובן זוגי יישן מולי ולא אף אדם זר שינעץ בי עיניים בחסות החשכה. חששתי. קשמירים. בכל זאת מוסלמים, בכל זאת שמענו על כל מיני סיפורי זוועה, כל מיני מקרים בקשמיר, חשבתי על אותם מוסלמים קיצוניים, שכל כך רוצים לטבוח בנו, אפילו נזכרתי באותו הודי שפגשתי כמה שנים קודם לכן בנפאל. אותו אחד שצעק עלי, שאנחנו צריכים לעזוב בשקט את הפלשתינים, פחדתי שיהרגו אותי בשנתי. זו הייתה הפעם הראשונה שנתקלתי במוסלמים בהודו.
הלכתי לישון או לכתוב או לא משנה מה, ובן זוגי החל לשוחח עם הקשמירי לשמחתי. הרגשתי בטוחה יותר. כאשר נהגתי לקחת טרמפים כנחלווית בצפון הארץ, סיגלתי לעצמי את האמונה, "כאשר אתה פוחד מהם- דבר אתם". התעוררתי באמצע הלילה. ריח כבד מאוד של פחמן דו חמצני נישא באוויר. במזרן האמצעי מתחת לבן זוגי ישנו שני חיילים ראש אל רגל, הם חלקו מזרן. שנתם הייתה עמוקה ביותר, אבל מערכת העיכול שלהם כנראה לא נחה לרגע. כמעט בכיתי מייאוש. אני רוצה לישון, אני רוצה את המצעים הריחניים שלי, מה אני עושה פה, מתי כבר נגיע לוורנסי, האם אני רוצה להגיע לוורנסי? מממ. נראה שלא כל כך.
הרכבת המשיכה לנסוע או שיותר נכון המשיכה לעצור. כל עשר דקות הגלגלים חרקו ודממו, לפעמים לשעה לפעמים ליותר. בחמש בבוקר היא עצרה לשעתיים, עקב תקלה טכנית. חששתי כל כך שנצטרך לקום ולעבור רכבת, חששתי שלא נגיע ליעד לעולם. בסופו של דבר הרכבת המשיכה לנסוע וכאשר היה נדמה שזה זה אנחנו ממריאים, היא עצרה שוב. הייתה זו עוד תחנה. הגיע הבוקר. אכלנו כמה בננות, ואני התעלפתי כנראה מהחום, ונרדמתי שוב. למרות שהמאוורר מעלי היה מזוהם, התפללתי שיעבוד בצורה חזקה יותר אפילו שזה אומר שאם זה היה קורה אז פרצופי היה טועם מהטינופת אשר נדמה היה ששנים רבות כיסתה אותו.
הבטתי על אחת ההודיות מהקרון הסמוך, היא הייתה לבושה בסרי ססגוני ויפה, היה לה שיער שחור ארוך, והתנועות שלה היו קלות כל כך. היא החזיקה את התינוק הבוכה בידיים ונענעה אותו לא כאילו שלא על מנת להרגיע אותו אלא בשביל להוציא מתוכו גרעין של משמש על מנת שלא ייחנק. ככה הודים מרגיעים את התינוקות שלהם. בלית ברירה, הלכתי לשירותים. לכלוך של אוכל, ניירות, סיגריות וצואה כיסה את המסדרון ואת פתח השירותים. עשיתי את שלי, מפוחדת לחלוטין שהנה עוד רגע יפרוץ מישהו, ואף אחד לא ידע. בן זוגי ישן שנת ישרים. כבר חלפו 22 שעות, וורנסי אפילו לא הייתה בכיוון, קראתי, כתבתי, שמעתי מוזיקה, הבטתי בחלון, לפעמים היו שם שדות ירוקים ועצים, לפעמים היו עיירות בוציות עם בתים המטים ליפול ותינוקות ערומים שחורים מלכלוך מסתובבים שם. מהקשמירים כבר לא פחדתי. הם בסך הכל היו סוחרים שנסעו לכלכתה. פעם בשנה הם נוסעים לעיר של אמא תרזה, מוכרים שטיחים כריות ועוד עבודות יד. באיזה שהוא שלב נכנסו חיילים והפכו להם את התיק. יכולנו להרגיש את היריבות בין הודו לקשמיר, את האפליה ואת היחס הלא נעים. כמו כל הודי שפגשנו גם הם שאלו כמה אנחנו מרוויחים בארץ. מנקודת הראות שלהם אנחנו משתכרים סכומי עתק. הם אף פעם לא מבינים שגם המחייה בארץ מאוד יקרה. זה תמיד מוביל למבוכה, ולרצון להתנצל על קיומנו. למרות שהם לא נחשבים לעניים, לעולם לא יהיה להם סיכוי לבוא לבקר בארץ אחרת, אולי רק במדינות השכנות, וגם זה בספק. הם מצליחים להתפרנס בשביל לאכול. מותרות זה דבר נדיר שמצטמצם לארוחה חגיגת או לסרט. ואנחנו, אחרי כל ההצטדקויות, מה לעשות מוכנים להודות עם יד הלב, שאנחנו אכן יותר עשירים.
ואם כבר הזכרנו את הנושא של סיבה ותוצאה, מצבנו כנראה נובע מכך שהיינו נורא נדיבים בגלגולים הקודמים שלנו ונדיבות מובילה לרווחה כלכלית. כן כן, הקארמה פועלת בניגוד לכל החוקים הכלכליים המסורתיים, ככל שתתן יותר תרוויח יותר, מתי, זה לא ידוע, אולי בתקופת החיים הזאת, אולי בתקופת החיים הבאה. אל תשכח שאולי באחת מתקופות החיים האחרונות היית נורא קמצן אז קודם כל, נקה את הקארמה השלילית שצברת כקמצן ואז תוכל ליהנות מרווחים. מה גורם לקארמה שלילית להישרף? יש טוענים שריצוי תקופת חיים כעני, זה יכולה להיות חרטה מאוד עמוקה ורצון להשתנות, ולפעמים גם תפילה ותענית עם כוונה מאוד גדולה. ואולי, אולי שילוב של כל המעשים גם יחד. אה.. ובתיאוריה הזאת הינדים לא מאמינים. לא הינדים מסורתיים בכל מקרה. להם יש מערכת שלמה של קאסטות. אם אתה בן לקאסטה נמוכה, היכולת שלך לשנות דברים היא קטנה מאוד.
הקארמה של הבודהיסטים היא קארמה יותר גמישה, היא קארמה שבאמת קשורה לסיבות ותוצאות, ולא גורל שנגזר. הבודהיסטים מאמינים שעל ידי עשייה נכונה עם המוח והרבה פעולות חיוביות אפשר להשתפר בהרבה תחומים. הנה, תראו את ה"דלאי למה". הוא כבר בן שבעים ובלי עין רעה בריא כמו שור. אין כולסטרול עודף, אין סכרת, הוא הולך ממקום למקום, כולו מבסוט, יושב ועושה מדיטציה שעתיים ביום בבוקר עם גב כמעט ישר, בלי להגיד אוי ווי, כמו אמא שלי אחרי שהיא צופה יותר משעתיים בטלוויזיה.
לאחר שנגמרה רשימת הנושאים הדחופים לסדר היום, בן זוגי וסוחר השטיחים החלו לנחור. אמרו לנו שנגיע באיחור קל של שלוש שעות לורנסי, אחר כך זה גדל לאיחור של שש שעות, ואני כבר נתתי עוד שעה רזרבה, ולקראת השעה עשר בערב, כבר הורדתי את התיק אשר חלק איתי את המזרן העליון. לא חלמנו אפילו להניח את התיקים כך סתם למטה כאשר אין לנו שרשראות. אנשים רבים, תיירים והודים כאחד איבדו את היקר להם בקו רכבות זה . בכלל לא נראה לי שמומלץ להסתובב ברכבת ההודית כאשר התיק לא קשור בשרשראות מברזל למושב התחתון. ואם אתם לא נוסעים ב-A.C Sleeper או שומו שמיים A.C Chair שזה לוקסוס שמעולם לא הרשינו לעצמנו, לא תקבלו שרשרת חינם. בארבעים רופי תוכלו לרכוש את החפץ אשר בזכותו לא תמנע שינה מעיניכם, בגלל תיק לא קשור או בגלל תיק שתופס לכם חצי מזרן.
בשעה עשר, כמה דקות אחרי שהורדתי את התיק, נעלתי נעליים, ושמתי את כל שאריות הבננות והקרקרים, בתיק, התחלתי בעצבים לחכות. יממה כבר חלפה. שוב הרכבת עוצרת. האם שוב ארעה תקלה טכנית? לא, אומר הקטר, לא, אומרים הקרונות, אבל לפי החריקות והצמרמורת, אשר הם השמיעו, ניתן היה להסיק שני דברים, אחד שנעשה בהם שימוש בתקופה שאליזבת הייתה בגן הילדים, ושניים, אם לא נתקע עקב תקלה טכנית, יהיה זה רק מקרי. בשעה אחת עשרה, כבר ניסיתי לחנוק את פרצי המרץ שלי. כן, להגיע לשלווה כבר לא הייתי מסוגלת. אפילו שכבר התחלתי לקרוא בספר של הדלאי למה, מדיטציות ארוכות מדקה לא היו בסדר היום שלי, כמו שאומרים בחברות הטלפוניה "נסה שנית מאוחר יותר".
בשעה אחת עשרה ראיתי בן טובים הודי לבוש ספורטיבי, נועץ בי עיניים, הוא ואחותו, מקושטת גם היא בג`ינס שלא היה מבייש שום ילדה ישראלית (ילדת שנות השמונים, אל תתלהבו עד כדי כך. זוכרים את הפייטים? זוכרים את הניטים? זוכרים את החגורות הצבעוניות?) הם באו ועשו שימוש באותם משפטים שגם אצלנו לומדים בכיתה ד`, ואם אנחנו כבר בקטע של שנות השמונים אז נשיר את השיר הידוע:
Whats your name
My name is Edna
Whats your name
My name is Dan
Good morning (סליחה Good night, זו רכבת הודית)
To you Edna
Good night (סליחה Good morning, זו רכבת הודית, אתה תשיר את השיר עוד הרבה פעמים עד שהרכבת תגיע ליעדה).
ואז, זה נגמר. אנחנו ענינו להם ולא היה להם שמץ של מושג מה אנחנו אומרים. הם נעלמו וקראו לאבא`לה שיבוא לתרגם. אבא`לה הגיע, ואז אבא`לה חייך. ואז אבא`לה חייך ואז אבא`לה חייך.. ואנחנו המומים. לא. האנגלית שלו הייתה טובה מאוד, הוא פשוט נראה קצת מוזר. חצי פה שלו, כלומר צד ימין של הפה שלו הכיל שיניים מושלמות, הצד השני היה נטול שיניים לחלוטין. המשכנו לענות בנימוס, ואז אמר ההודי Talk Son Talk, והשיניים אמרו "רוק, בני רוק". קילוחים של נוזל שקוף הותזו לכיוונינו, אך אנחנו היינו מוגנים על ידי שכבות עבות של זיעה ואבק. זוכרים? אנחנו כבר הרבה מאוד זמן לא התקלחנו. מאז שעזבנו את מקלוד. לפני קרוב ל-48 שעות. לא ממש עשינו טיולי סופרים ובנקים מאז. מה שהטיל בי אימה הוא החשש שהשיניים גם הם יעופו. שימו לב, כמה משאבים צורחת המילה Talk מהפה שלכם. כן כן אל תתביישו אימרו Talk. זה הזמן לציין שהכותבת לא תישא באחריות המשפטית ובנזקים שיגרמו כתוצאה מאמירת המילה Talk פעמים רבות.
לתחילת הכתבה
תחנה אחרונה
אנחנו עם תיקים על הגב, ואחריות גדולה מאוד על כתפינו, לא יכולנו לנפנף את הילדים אחור. מדוע? זוכרים את הישראלים המגעילים מתחנת הרכבת באמריצר? אנחנו לא נהייה כמוהם, לא ולא. אנחנו נראה לעולם שיש גם ישראלים נחמדים יותר, ישראלים ששוכבים על גבי התיקים ולא חוסמים מעברים או מקומות ישיבה, ישראלים שלא צורחים כך ששומעים אותם בכל הרכבת, ישראלים שלא מאזינים (אם אפשר לקרוא לזה מוזיקה) לטראנס בחצות, בכפר אשר כל יושביו הולכים לישון בשעה 22:00. ישראלים שלא צורחים באחת לפנות בוקר "מיכל, יש לך מים חמים? אין לי מים, תגידו להם שאין לי מים חמים", ישראלים שלא צורחים על מלצר, במסעדה שאביזרי הבישול שלה דלים מאלו שיש באוהל אשר חונה לסופשבוע בכנרת, שהאוכל לא מתחמם במהירות שהיה מתחמם במיקרוגל של אמא, ישראלים, שמקשיבים לילדים הודים שמגבבים מילים שיותר דומות לג`יבריש מאשר לאנגלית, ואומרים כן כן חמודי, כל הכבוד שתהיה גדול תהיה שר החוץ.
ואז.. כן אז.. כשכבר היינו מיואשים לחלוטין, אבא קשמיר התעורר ואמר זהו אתם צריכים לרדת, את הבן שלו לא הטרדנו, מסכן יש להם עוד 12 שעות תיאורתיות עד אימא תרזה. כלומר עוד יומיים. שישן את עצמו אל תוך הנצח הרכבתי הזה. וההודי וילדיו, לא רוצים לתת לנו ללכת, הם מכינים לנו פתק עם הכתובת, אולי נרצה לבוא לביקור, הם גרים בעיר מאוד יפה שמה Luknow, יש בה הרבה מקדשים יפים לראות, חבל שנפספס, אולי כאשר נחזור להודו אחרי נפאל, אמרנו וחשבנו לעצמנו, האם זה יקרה אי פעם.. מממ.. לא נראה לנו, אולי פשוט נלך לבקר באוזבקיסטן? נשאר בנפאל ארבעה חודשים? נקדים את הנסיעה הבייתה (טוב, לא צריך להסחף). כן כן אולי נבוא לביקור.
נסנו על נפשנו ונשפכנו אל תוך לובשי הלונגי האדום והתרבוש, אשר לא חיכו לנו על הרציף אלא ניסו להיכנס לתוך הרכבת על מנת לסייע לנו לסחוב את התיקים. לא. לא. אנחנו נמשיך ברגל אמרנו ונחלצנו מהפתח של הרכבת כמו נוסעים אחרים אשר ניסו להאבק עם אותם סבלים. משטחים ענקיים של בני אדם היו לפנינו. שורות על גבי שורות על גבי שורות על גבי שורות של אנשים ישנים וזבובים מעליהם, אנשים עם שמיכות, נשים מכוסות בסרי, באולם ההמתנה, בחנייה של המוניות, בגשר המחבר בן הרציפים השונים, בכניסה לתחנת הרכבת, מול הקופות, מאות של אנשים ישנים בחסות המנגינה הנעימה של הקרונות החורקים, בשבילם זו כמו פעמוני רוח.
יצאנו ולפנינו היו המון ריקשות, המון המון המון ריקשות. כולם כמובן מעוניינים לספק לנו את שירותם הנדיב. ידענו שהמרחק בינינו לבין הגסט האוס שבחרנו הוא כמה מאות מטרים, אבל החלטנו לקחת ריקשה אופניים ולו בשביל שהנהג יראה לנו את הדרך. שילמנו לגנב ארבעים רופי, ונכסנו פנימה לאחר נסיעה ארוכה של ארבע מאות מטרים. כבשנו את היעד. ועכשיו.. כמובן, כמה שיותר מהר, אל נפאל
לאחר כמה חודשים של טיול פגשנו בשדה התעופה בבנקוק זוג אמריקאים חמוד להפליא, שמם, טוד וקטי. הם ניגשו אלינו ואמרו לנו שהם גרים בהודו ולכן במקום לקרוא ב-Lonely planet, אנחנו יכולים לשאול אותם כל שאלה. הדבר הראשון שהם הראו לנו זה את ספר הרכבות. הם המליצו לנו בחום לקנות אחד כזה בשלושים רופי בתחנת הרכבת. כאשר סיפרנו להם שאנחנו מתכננים לחזור לצפון הודו בסוף הטיול, הם אמרו לנו .. "שימו לב טוב, שלא תעזו לקחת את רכבת מספר 3030".
