נחיתה באמריצר
מספר הטלטלות שעברנו בשלושת הימים הראשונים ליציאתנו למסע עלול להיראות בלתי אפשרי במושגים של חיי שגרה רגילים. מה שהציל אותנו בימים אלה היה ההתרגשות הגדולה שאחזה בכולנו לקראת המסע הגדול. זה התחיל בטיסה שהיתה ראשונה לנועם ומיקה ואחר כך - המתנה של שש שעות בטשקנט, במקום שנראה יותר כמו בניין שגרירות. בחרנו לטוס באוזבקיסטן אייר-וייס, בגלל המחיר הנוח ובגלל הנחיתה ישירות באמריצר.
ידענו שאנו מתחילים את טיולנו בצפון הודו, ידענו גם שאנחנו מעדיפים לא להכנס לדלהי או לבומבי בשלב זה (העדפנו לשמור את החוויה לשלב מאוחר יותר של הטיול, כשהילדים כבר יסתגלו קצת להודו). העצירה בטשקנט היתה מתישה למדי ואולם ההמתנה (שאסור היה לצאת ממנו) לא היה ערוך לאכלס נוסעים לפרקי זמן ארוכים, אבל בזכות ה"טאקי" וקצת רוח טובה צלחנו את פרק הזמן הזה וב- 2 בלילה (שעון הודו) הגעה לאמריצר הלוהטת והמיוזעת.
נועם רוטן שיש המון הודים מסביבו, ומתפלא על חוסר האחריות שלנו להביא אותו למקום כל כך מלוכלך, חם וצפוף, מיקה שואלת איפה זה הודו ועיניה חצי עצומות. "זה פה מיקה"... אופס, נרדמה לנו. אני מריח את הריחות שמזכירים לי את אותם ריחות משהותי הקודמת בהודו לפני 16 שנים ופתאום מציפה אותי ההרגשה שמחה ומוזרה - הגעתי הביתה. אז הייתי לבד ומבוהל, ושלשום קיבלתי נשיקות חמות באוזן מורדה שלא הפסיקה להגיד: "אתה קולט, אנחנו בהודו". מיקה פוקחת עין ושוב שואלת: איפה זה הודו? נועם שותק בינתיים.
נהג המונית לקח אותנו, יחד עם אפרת, שבאה לבקר את בתה מורן אותה לא ראתה 10 חודשים (טרנד חדש של הורים בהודו), ל- Tourist Guest House ב-GT Rd. החדר (300 רופי זוגי + מיטה נוספת) גדול ונראה נקי יחסית, מקלחת ושירותים יש, על מים חמים מי חושב בחום הזה. מיקה, קופצת למקלחת כמו שדה קטנה ומסתגלת, נעם דורש לחזור לישראל אבל מתרצה אחר המקלחת. נרדמנו זמן קצר אחרי שאני וורדה הצלחנו להרגיע את הילדים: "מחר יום חדש". למחרת בבוקר/צהריים אכן הגיע יום חדש - נועם ומיקה טורפים טוסטים עם גבינה,אני וורדה שותים קפה ואוכלים ביצי עין (100 רופי כל הארוחה) מיקה כבר משחקת עם אחד העובדים בגסטהאוס, ומספרת לו סיפורי משפחה אינטימיים בעברית, נועם מתמקם מול מאוורר ענק וחוסם את האויר לכולם. אני וורדה מחייכים אחד לשני ואומרים בלב: ברוכים הבאים להודו.
הנסיעה הראשונה בריקשה ממונעת (20 רופי אחרי מיקוח) משכיחה מנועם סופית את תלאות יום האתמול, ומיקה מנצלת כל רגע של שקט ברעש האינסופי כדי לשאול: איפה זה הודו? רקשת אופניים, כבר יותר מסובך: מתפצלים לשניים, הרוכבים המיוזעים שמלפנינו מפלסים דרכם בכביש הסואן ובכיוון... הלא נכון. עוצרים בדרך לשאול לאן נוסעים, עוצרים עוד פעם כי יש עלייה וצריך ללכת קצת ברגל. נועם כל הזמן מנסה לשכנע אותי לשלם להם כפול כי זה בסך הכל כמו שתי שקיות ביסלי גדולות בארץ. התחושה לא נוחה עם רקשת אופניים. הידיעה שאתה מספק פרנסה למדוושים לא מצליחה לגבור על תחושת האדנות, על היותך מובל כמו אדון-שולט על יד הנהג-יליד. נראה לי שלהבא נוותר על החוויה.
לפנות ערב נסענו ל"הצגה הכי טובה בעיר" - טקס סגירת הגבול בין הודו לפקיסטן. הטקס מתקיים מדי יום בין 18:30 ל-19:00 בגבול Attari-Wagah, מומלץ להגיע עד 18:00 כדי לתפוש מקום טוב לצפייה. נסיעה נעימה בריקשה ממונעת מהגסט האוס (300 רופי) ואחריה -; חיכיון קצת ארוך מיד בשמש היוקדת ובאוויר הלח (הופתענו לגלות ששומרים יציע מיוחד לזרים). היה שווה. האירוע סנסציוני עם קהל צופים ענק שלא היה מבייש משחק כדורגל ברמה עולמית). לטקס הרישמי צדדים עממיים מאד (מרוץ בין צופי נושאי דגלים עד לשער הגבול, כרוז המעודד את הקהל בשירים וקריאות והפרעות מתוכננות לצד הפקיסטני), נועם סוף סוף מפנים את המושג "לחיות בסרט", אבל הסרט היה חם, חם מאד.
מומלץ להגיע עם כובעים, הרבה שתיה ומניפה (כן, כן, פריט-ארגז-התחפושות הזה התגלה כמאד יעיל ועורר את קנאתנו כשצפינו בו בידי אחרים). הטקס מתאים מאד לילדים החל מהגיל בו הם מסוגלים לצפות רצוף בסרט עלילתי מלא. אחרי הטקס העייפות החליטה עבורנו למהר חזרה, קצת מהר מידי. באזור התפתח שוק אוכל מקומי קטן, ולמי שזמנו בידו מומלץ לשבת על צ`אי ולדגום ממאכלי הרחוב.
היום הראשון הפגיש אותנו ישירות עם הודו שלא עושה הנחות ליצורים מערביים שכמונו. מאד חם ולח, מאד צפוף, מאד מלחיץ על הכביש ולידו. צעדנו הרבה ברגל אוחזים ונאחזים בילדים, מנסים ללמוד מהר את הקודים המקומיים, להקל בפרטים הקטנים. הבנו, לדוגמא, שללכת עם מטלית קטנה לניגוב הזעה זו המצאה מקומית נפלאה, שמקלחות תכופות עושות לנו את זה, שמידי פעם גם בקבוק קולה יכול להרגיע.
למחרת - הביקור במקדש המוזהב באמריצר הבהיר לנועם סופית שהוא רוצה להיות בהודו, כאשר מכל עבר צצים סיקים חמושים בסכינים וחרבות מהודרות.מיקה מחפשת כל הזמן תינוקות וילדים בגילה, אני וורדה כל הזמן מתחלקים בין לראות את המראות בעיניים שלנו לבין לראותן בעיני ילדינו. השמחה כפולה. המקדש נמצא ביער העתיקה, טווח הליכה מהגסט האוס, אבל התפנקנו בריקשה. לראות את המקדש היפהפה מרחוק בפעם הראשונה מעורר תחושות מופלאות, כאילו נכנסנו לאגדות אלף לילה ולילה. אבל כמונו, גם הוא מקרוב נראה פחות מרשים, עדיין -; חוויה נפלאה לגדולים וקטנים. הבנו שגם בלילה הוא מאד מרשים, אבל לא ניסינו.
לתחילת הכתבה
לומדים את הודו
חוכמה קטנה נוספת של אותו יום -; להתגנב מידי פעם לבתי מלון בשביל המיזוג. אפשר לשבת לנוח באולם הקבלה, וכתירוץ לקנות בקבוק מים (לפעמים אפילו זול יותר מאשר ברחוב). בצהריים אנו מייצרים לעצמנו עוד חצי יום ארוך של נסיעה לדהרמסלה (Dharamsala), אבל הפעם בג`יפ גדול וממוזג עם עוד 4 מטיילים שפגשנו (3000 רופי, לאחר מיקוח). כל הדרך נועם תקוע בתוך החלון, מיקה משחקת עם מורן ועם זוג ספרדים שישבו לצידה. קצת נמאס לה לשבת לצידנו כל הזמן. אנחנו שואלים את עצמנו האם קצת פחות חם בדהרמסלה, הרי לא נוכל לעמוד בחום הכבד לאורך זמן. הדרך יפהפיה, אבל כבר חושפת בפנינו מפגעים של כביש שהתמוטט, דרכים צרות מידי ונסיעה לא זהירה בערפל כבד.
אומרים "דהרמסלה", אבל מתכוונים לאזור. דהרמסלה עצמה היא העיר המרכזית בסביבה, עם מספר מוקדי עניין (אליהם נגיע בהמשך), אבל המגורים נוחים יותר באחד היישובים סביבה. בחרנו להתמקם במקלוד גונג` (McLeod Ganj), עיירה קטנה שהבנו שהיא יותר בינלאומית מהכפרים הסובבים שנכבשו על ידי ישראלים. מקלוד גאנג` קבלה את פנינו במטחי גשם כבדים ובאויר נעים, ומיקה שוב שואלת: אמא, פה זה הודו?
יום שבת בדהרמסלה הוא יום לא טוב למצוא חדר טוב וזול בגסט האוס, אבל אנחנו כבר מנוסים בתלאות ואחרי 3 שעות שוטטות מצאנו חדר טחוב וחשוך ב-250 רופי ב- Akash Guest House הממוקם ב-Jlgibara Rd .בבוקר נעם כבר רצה לחזור ארץ, בגלל החדר והגשם. אחרי ארוחה מצויינת וקצת אינפוזיית אינטרנט התארגנו בחדר מואר עם מטבח ומקלחת צמודה, מרפסת עם נוף מרהיב ואינטרנט-קפה בקצה הגינה שלנו (3000 רופי ל-15 יום). זהו, אמרנו לילדים, עוד קצת ומגיעים להודו.
ורדה מוסיפה - הרהורים על פרידה
כנראה שאין דרך לעשות את זה נכון. אין "מדריך" שיבטיח שלא יהיו כעסים, שלא ייוותרו מטענים, ששני הצדדים, הנשאר והמתרחק, ירגישו שאמרו את שלהם, שביטאו את רגשותיהם. לאמהות שלנו כאב בכל מקום בגוף, האחים לא כל-כך ידעו מה צריך להגיד, ואנחנו הצפנו את עצמנו בארגונים וסידורים עד הרגע האחרון, לא מותירים פנאי לליבון, לשיחות, לבכי. הפרידה האמיתית היא אולי בחיבוק האחרון, בידיעה שההתרחקות הזו תאפשר לראות זה את זה, לשמוע להתעדכן, אך היא לא תאפשר לחבק, לא תאפשר לגעת. אפילו לילדים היו טקסי פרידה מחבריהם שסבבו סביב שאגות תיאטרליות - "עם מי אני אשחק עכשיו במחשב??!!!" ואולי כל הטיול הזה הוא למעשה תרגיל הסחה ענק, מסך עשן שנועד להסתיר את המטרה האמיתית - מיגור הפחדים שלנו מפני הפרידה מילדינו?
טיפים:
1. לא לוותר על טקס סגירת הגבול ביו הודו לפקיסטן. גם עם חום אימים, גם אם המונדיאל מאיים, להתעקש ולהנות מכל רגע.
2. להתארגן כך שלא מגיעים לדהרמסלה בסוף השבוע. קשה נורא למצוא חדרים, והפנויים הנותרים - לעשירי קורח או לעכברי ביבים.
3. לקחת איתכם את מורן. ואם לא אותה אז מישהו דומה לה, ישראלי או מערבי אחר המטייל בהודו מזה זמן-מה ומוכן לחלוק איתכם חוויות ולייעץ ללא התנשאות, ברוח טובה ובחן אמיתי. אין הדבר דומה לקריאת יומני מסע לפני או לשיחות עם מטיילים שכבר חזרו לארץ. זה מידע חי, עדכני ומרגיע. תודה מורן!
