במקדש הזהב
הפעם השתפרנו - לא אכלנו חצי יום, לקחנו כדורים נגד בחילות, הזמנו כרטיסים מוקדם וזכינו למקומות טובים באוטובוס התיירים, שוב לנסיעת לילה בת כ-10 שעות. רותי ישנה יומיים בהשפעת הכדור והילדים לא הרגישו כלל את הפיתולים הרבים בדרך הגם שהפעם במרכז האוטובוס באמת נחסכה לנו טלטלת המעלה/מטה. הגענו לפתנקוט, עיר מעבר ממנה נהוג להמשיך ברכבות לאחר שהיה בצפון הודו. קנינו כרטיסים לאמריצר ונדהמנו מהמחיר, כשבעה שקלים עבור כולנו לנסיעה בת כשלוש שעות.
חילקנו מטלות - ר"ז אחראי על שני תיקים, זה של דניאל התברר ככבד מדי בשבילה. רותי על התיק שלה ועל תיק היום, נמרוד על תיק הפליזים הקליל ודניאל על המטען היקר ביותר - על כרמל. כך ידענו שאף אחד לא ישכח.עם העליה לרכבת הרגשנו - הגענו להודו. הרציפים מלאי אדם שישנים עוד את שנת הלילה, ברכבת כאילו מיקרוקוסמוס של כל האפשרי בתת יבשת: בני כל המעמדות, בני כל הדתות, רוכלים, נוכלים, וגם אנחנו עם כל התשומת לב שאנו מושכים. התמקמנו חלקינו במושב הרגיל וחלקינו בקומת הציוד, דווקא שם היה נעים עם תחושת "יציע". שתינו תה- "צ`אי" שמחלק נער שעולה בתחנה מזדמנת, לחם הודי "צ`פטי" מתחנה אחרת, הרכבת יותר עוצרת מנוסעת.
הגענו לאמריצר וכאמור השלמנו את ההגעה להודו: עיר מפויחת, צפופה, עניה, לחה, מספיק? פנינו ישר להזמין כרטיסים ליום המחרת לרכבת לילה ונדהמנו - לא היו מקומות. למזלינו הפקידה בדלפק הפעילה תושיה והמליצה לנו לקחת רכבת לעיר קרובה ליעד הבא שבחרנו מרחק שעה נסיעה בלבד והעיקר שיהיו לנו מקומות בקרון הלינה. סמכנו עליה ועד לרגע כתיבת שורות אלו איננו יודעים היכן העיר הנ"ל ממוקמת. היינו בה...
לקחנו "אוטו-ריקשה" ישר למבצר הזהב. מדוע הקידומת "אוטו" בה לא השתמשנו עד כה? משום שכאן לראשונה פגשנו בריקשות אופניים המונעות אדם, אלו זכו בתואר המקוצר. הריקשות כאן כוללות גגון. פריט חשוב למשפחה עם שלושה תיקים גדולים. באחת העצירות ראינו את אחד התיקים ממשיך בנסיעה הרחק קדימה מעבר לחלון הקידמי. לתיק שלום.
מיד עם הגיענו למקדש אפפה אותנו מוסיקה שתלווה אותנו יומיים. זו מוסיקת התפילה והתפילה עצמה שמושמעת ברמקולים כמעט כל שעות היממה במקדש. הנעימה כשמה כן היא- נעימה לאוזן. כשיצאנו מהמקדש היא חסרה. כאן המקום לעשות אתנחתא ולהסביר במילים קצרות מיהם הסיקים ומדוע טרחנו לבקרם במקום הקדוש ביותר לבני דת זו. עד להגיענו להודו הכרנו את הסיקים כטרוריסטים, כמי שאחד מהם הוא שרצח את אינדירה גנדי וכי לראשם תמיד מין טורבן שהוא בעצם חתיכת בד ארוכה שמלופפת עשרות פעמים סביב הראש בצורה סימטרית להפליא.
למדנו כי מדובר בדת בת כחמש מאות שנה בלבד. מקורה בהינדי אשר אימץ לעצמו רעיונות מהאיסלאם ומההינדואיזם, התפלמס בהצלחה עם אנשי דת הינדים ולאט לאט רכש לו קהל. הסיקים מאמינים באל אחד, אך גם בתפיסות הינדיות כגון גילגול הנשמות. הם אינם גוזזים את שיער ראשם לעולם ואורזים אותו כאמור בבד מתגלגל המסודר היטב על הראש. הם אוחזים בנשק - בפגיון סימלי, כחלק מתפיסת עולמם אך לא ינהגו באלימות אלא לצרכי הגנה או מטרה צודקת.
את המאמינים של הדת הצעירה הנהיג "גורו" - מורה ראשי לעקרונות הדת. הגורו העשירי החליט כי ספר התפילה שנכתב ונאסף על ידי קודמיו יהיה "גורו הספר" ולא יהיה אחריו מנהיג דתי בן אנוש. כך לפני ארבע מאות שנה. מאז נשמר הספר הנ"ל במקדש הזהב באמריצר ונקראות ממנו התפילות במשך היום. גם אנחנו כמו כולם זכינו לראות הספר.
ברבות השנים רצו הסיקים בעצמאות בחבל הארץ "פנג`אב" בו שוכנת אמריצר והתגלו חיכוכים עם השילטון הרלוונטי בהודו רבתי. ב-1984 החליטה אינדירה גנדי החלטה אומללה לדכא עם הצבא התבצרות של בדלנים במבצר הקדוש. הצבא נכנס עם טנקים למתחם וקטל כ-500 מאמינים. רבים בממשלה ההודית באותם ימים לא הסכימו עם ההחלטה שאינה עולה בקנה אחד עם הסובלנות ההודית הבסיסית. כארבעה חודשים לאחר מכן נרצחה אינדירה על ידי שומר ראשה הסיקי ועד היום קיימים תאים סיקים בדלנים אשר מידי פעם מזכירים את שאיפתם לעצמאות. לא כך בכלל אוכלוסית המאמינים אשר פזורה בכל הודו ובמקומות נוספים בעולם. נהננו לראותם בצבא ההודי כתף אל כתף עם עמיתיהם ההינדים, שונים רק בכיסוי ראשם.
חזרה למקדש - מיד בכניסה מצד שמאל יש משרד רישום. נכנסנו והזמנו חדר. היינו מוכנים נפשית ללינה באולם גדול והפלא ופלא, קיבלנו חדר עם שתי מיטות זוגיות ושירותים צמודים. על אלו שילמנו חמישה שקלים ללילה. תפיסת האירוח הסיקית כוללת אפשרות ללון ולאכול חינם אין כסף. הוצעה לנו לינת החינם אך כאמור בחרנו ב"מותרות". סביב המקדש המוזהב עצמו בריכה גדולה שסביבה מתהלכים המאמינים בדרכם למקדש שבמרכז הבריכה. סביב הבריכה במתחם מצויים מבני המגורים. באחד מהם שוכנו. המבנה הזכיר בית ספר שדה בפשטות ובפונקציונליות. המבנים הישנים בהם ישנים חינם המאמינים באולמות שינה נראו אוטנטים יותר, ויתרנו על החוויה...
התנפלנו על המקלחת כמוצא שלל רב. אמנם היה מדובר בברז בודד בגובה שהתאים בעיקר לכרמל אך בעזרת כד פלסטיק שחיכה לנו נשטפנו כולנו, כך מידי מספר שעות, נוכח החום והלחות.חבשנו את הבנדנות שהתגעגעו אלינו, לא חבשנו אותם מאז הטרקים. חלצנו את סנדלינו והפקדנו אותם והצטרפנו לזרם המאמינים הבלתי פוסק בהקפה ימנית של בריכת המקדש בואכה המקדש עצמו. היינו התיירים המערביים היחידים, עובדה שהוסיפה לנו לחוויה.
המקדש מרהיב ביופיו ואכן כולו מצופה זהב. בתוכו נתגלה לנו המתפלל הערב לאוזן שקולו נשמע ברמקולים, יחד עימו היו ישובים מספר נגנים חלקם מנגנים על אורגן קטן וחלקם על "טאבלות"/"טרבוקות". בקומה השניה קרא בשקט כהן דת ב"ספר הגורו" כזכור הספר בן ארבע מאות השנים. בשעת לילה ומעט טרם הזריחה נזכה לראות את הספר מובל באפריון וברוב טקס למבנה סמוך למשכן הלילה וחזרה למקדש בשעה מוקדמת. באנלוגיה כאילו ארון הקודש שלנו עדיין היה קיים ומשמש אותנו בימינו אנו. עצמת האמונה וההתרגשות שאפפה את המאמינים סביבנו סחפה. חוץ מאת נמרוד שהיה רעב...
הגענו למתחם האכילה. הודית הינדית, מבקרת כמונו שזיהתה ככל הנראה את אי הידיעה על פנינו הורתה לנו בהרחבה... "plate-stairs-up" משמע לקחת צלחת וסכום ולעלות מעלה לחדר האוכל. נעמדנו בתור המתקדם ומצאנו עצמינו כעבור רגע ישובים על שטיחי יוטה צרים וארוכים שסימנו שורות שורות. יחד עימנו התישבו עוד מספר מאות אוכלים. לצלחת נמזג "דאל" מין מרק עדשים סמיך ולידינו המושטות הוגשו שני "צ`פטי". מים נמזגו לכוסות, הכל תוך שניות ועל ידי אין ספור מתנדבים מקומיים. אכלנו בהנאה ושתינו ליתר ביטחון מהמים המינראלים שהבאנו עימנו...תוספות הוגשו ללא הרף. כעבור כרבע שעה התרוקן באחת האולם, משום מקום הגיחו המתנדבים ובידיהם מגבי ענק לנקות האולם. בחוץ כבר חיכו ארבע מאות רעבים חדשים. אנחנו היינו שבעים.
לתחילת הכתבה
טקס בגבול
בשעה 16:00 נסענו במונית מרחק חצי שעת נסיעה לתחנת הגבול wahga, הגבול עם פקיסטאן. יחד עימנו הגיעו מאות הודים, כולם תיירים באיזור, חלקם תלמידי בתי ספר בצורה מאורגנת, כולנו הגענו לראות את טקס סגירת הגבול עם פקיסטאן. בשעות היום הגבול פעיל, למרות המתיחות בין שתי המעצמות הגרעיניות. התישבנו במושבים המסודרים כמו יציע במגרש כדורגל וממערב התישב קהל פקיסטאני במושבים דומים. חיכינו. הקהל היה חסר סבלנות וקרא קריאות עידוד לאומניות. דגלים נמכרו לכל דורש. גם כרמל גילה סולידריות עם העם ההודי ונפנף בדגל שרכשנו לו...
ב-18:30 החל הטקס. חמישה חיילים בלבוש טיקסי צעדו בתנועות מתגרות לעבר עמיתיהם הפקיסטאנים בצידו האחר של השער. פחדנו שנהיה עדים לתקרית שתתפתח לאירוע גרעיני...הס השתלט על הקהל כשנפתח השער, כאילו האריות יפרצו לעבר הגלדיאטורים... בפועל מבצעים החיילים הפקיסטאנים וההודים את אותם תנועות בתיאום מושלם, יש כאן יותר שיתוף פעולה מעימות... הדגלים מורדים בדיוק באותו קצב, לחיצת יד קצרה והשער נסגר עד למחרת היום. הקהל משולהב. ניצחנו 0:0.
חזרנו מחויכים לעיר המפויחת ומיהרנו לחיק הבועה המקודשת שלנו. המקדש. רותי עדיין בהשפעת הכדור כנגד בחילה שלקחה לפני כיומיים מיהרה למיטה. ר"ז והגדולים בחרו להינות ממראה המקדש בשעת לילה ולחכות לטקס הוצאת הספר ב-22:00.
לא ידענו היכן לעמוד. האם להכנס למקדש, האם לחכות ביציאה? המקומיים שכבר הסתדרו בשתי שורות ביציאה מהמקדש, הובילו אותנו למדרגות מבנה סמוך. חשבנו שעל מנת שנוכל להיטיב לראות. הסתבר כי בחרו דווקא עבורינו את המקומות החשובים ביותר. הספר מובל באפריון ובקולות תרועת כלי נשיפה דמוי חצוצרה עבר ממש על פנינו כשהוכנס למבנה שסמוך לכניסתו עמדנו.
בשעת השכמה 04:00, חזר על עצמו הטקס, בכיוון ההפוך. ויתרנו לילדים על הקימה המוקדמת... הטקס מרשים בעיקר נוכח האווירה המחשמלת. אנו גם לא יכלנו להמנע מלחשוב עד כמה הם מכניסי אורחים לנבכי אמונתם וטיקסיהם. האם גם אנו כאלה?
למחרת רצינו הפוגה. נסענו בריקשה למסעדת crystal. זו פותחת את שעריה ב-11:00. בדיוק הגענו. גם הפעם זכינו לבועה, אך בניגוד למקדש הפעם כאילו הועפנו לארה"ב: מזגן, פאר, נקיון, מערביות, יוקר. התפנקנו שעה ומיעטנו לאכול, פשוט תיכננו לבקר בעוד כמה ארצות בטיול שלנו ולא רצינו לפגוע בתקציב הכולל... עוד ביקרנו במקדש ההינדי לאלת הנשים דורגינה ובאתר ההנצחה לאלפיים מפגינים הרוגים מאש בריטים בשנת 1919. האירוע משוחזר בסרט "גנדי" והוא אשר הביא בסופו של דבר להטית הכף בממשלה הבריטית לטובת עזיבת הודו.
עוד ארוחת צהריים במקדש ובערב כבר היינו על הרכבת לרישיקש.
אל תחמיצו!
שתי מילות אזהרה:
- באמריצר ניסו לראשונה למכור לנו מים "מינרלים" בבקבוק שמולא מחדש. כל הכבוד לרותי על העירנות.
- מקומי שראה את רותי מוציאה כסף מקידמת תיק הצד ההודי שלה נזעק להזהיר אותנו מהכייסים המקומיים.
ומילה טובה לנהג המונית שצד אותנו למחרת נסיעתנו במוניתו והחזיר לנו את משקפי השמש של דניאל. כאלה הם הסיקים.
לתחילת הכתבה
