דרמסאלה - מבלים במקלוד

מבקרים בואשישט, מעיינות חמים ומפל, פוגשים קופים ומנסים קורס בישול ושיעור ביוגה. ומה עוד עשינו במקלוד? קשה להזכר, הכל מתערבב לרצף של גשם, ארוחות בוקר, שיעורי יוגה, ארוחות ערב, שיטוטים בעיר וארוחות צהריים.
כתבה: מיכל רביב, צילם: רון מרטנס
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: דרמסאלה - מבלים במקלוד
depositphotos ©

ואשישט

יום ה` 15.9.2005: עבר הרבה זמן מאז שכתבתי, בואו נראה איפה הפסקנו: אחרי מנוחה יסודית וקצת סידורים לקראת הנסיעה לדרמסלה, יצאנו גם לגיחה קצרה לכפר ואשישט שמול אולד-מנאלי. הכפר הוא ערבוביה משונה של בתי בטון עם בתי עץ קצת יותר מסורתיים עם גגות אבן. במרכז הכפר יש 2-3 מקדשים הינדים וגם מעיינות חמים בהם שכשכתי את רגלי בעוד בנות הכפר הצעירות חופפות את ראשן. מתוך הכפר מתחיל מסלול קצר (½ שעה בערך) אל המפל. הדרך עוברת בצל כמה עצים מאוד גדולים ומרשימים וגם קצת דרך היער - נחמד! מתחת למפל מצאנו עוד מקדש הינדי צנוע למדי (בניגוד לחריטות העץ המרשימות של המקדשים באמצע הכפר) ושני מסלולים למעלה. האחד מוביל לבריכה בערך ב 1/3 הגובה. הבריכה נראית נחמדה לטבילה ואכן היתה מלאה ישראלים משכשכים. אנחנו, במצברוח אתגרי יותר אחרי הטרק, עברנו לשביל השני שמטפס אל ראש המפל. העליה היתה תלולה אבל קצרה והנוף למטה מאוד יפה. כשמגיעים למעלה מסתבר שזה רק אמצע המפל, שכן הוא ממשיך למעלה אל קצהו של צוק רם ונישא. ישבנו שם כמה דקות להתפעל מעצמת המים וחזרנו הביתה.

לתחילת הכתבה

דרמסלה

אחרי התלבטות ארוכה החלטנו לנסוע באוטובוס דלוקס/לילה לדרמסלה ולא מקומי/יום. את יום חמישי העברנו בלחכות לערב ולאוטובוס. מתוך כ30- נוסעי האוטובוס היו אולי 3 שאינם ישראלים, והנסיעה עברה באיטיות מרשימה. כל שעתיים שלוש היתה עצירה חסרת תכלית והיה קשה לישון. מסקנה: עדיף לוותר על נסיעות לילה. בערך ב-5:00 הגענו לדרמסלה והתבשרנו שעלינו לקחת מונית למקלוד-גאנג` כי היו מפולות בוץ והאוטובוס לא יכול לעלות. עם אור ראשון איתרנו מלון במקלוד ובערך ב-6:00 כבר הצלחנו ליפול למיטה ולישון.

ב-10:00 חזרנו להכרה ויצאנו לאכול ארוחת בוקר במסעדה טיבטית קטנטנה שהפכה למסעדת הבית שלנו (מיזלי משובח, לחם מצוין). פגשנו את אילונה שלומדת ציור טיבטי אצל טאשי, קפצנו לטאשי למסור ד"ש משחר, עשינו סיבוב קצר במקלוד וחזרנו לארוחת צהריים. בשלב זה התחיל גשם מטורף שכלא את כולנו בפנים. מתישהו במהלך הגשם שלחתי את רון למשימה האוילית של לכבות את הבוילר בחדר (היה שם שלט שמזהיר שהוא יכול להתפוצץ!). רון לא היסס לרגע, לבש את המעיל וזינק החוצה. בשובו התברר שמרוב גשם לא ראו את הבורות בכביש והוא נפל הישר אל אחד מהם (הרדודים, למרבה המזל...). ספוגי מים ורגשות אשם (בהתאמה) חיכינו עד שהמבול הפך לגשם סתם וחזרנו לישון. גם בלילה לא הסתימו תלאותיו של רון, שהיה אלרגי למשהו בשמיכות והשתנק כל הלילה. לפיכך בבוקר עברנו דירה למלון עם שמיכות כותנה ידידותיות, שם גם הנחנו את הנעליים הרטובות של רון לייבוש למשך שאר השבוע... יצאנו לטייל לכיוון דרמקוט, הדרך יפה דרך היער ומדי פעם קופים מגיחים מהעצים. שקלנו לזמן קצר סדנת ויפאסנה וגם 10 ימים של מדיטציה ומבוא לבודהיזם, אבל זה כנראה לא בשבילנו. במקום זה נרשמנו לקורס בישול ושיעור נסיון ביוגה. רון הלך גם לשיעור סיטאר אחד. ביום ראשון הלכנו למוזיאון הטיבטי (עצוב) ולמקדש.

 סדר היום שלנו השבוע נראה בערך ככה: קמים ב-7:00, אוכלים ארוחת בוקר קטנה, הולכים לשיעור יוגה מ-9:00 עד 11:00 (מי יודע מה זה Quickly, not fast ?), עוברים למסעדה הטיבטית ל second breakfast ולארוחת צהריים. אם אין גשם (מה שלא סביר...) מסתובבים קצת, נחים, הולכים לשיעור בישול הודי ב-15:00, אולי עוד גיחה לאינטרנט או לתה, והביתה לישון. מה שקצת באסה זה שכמעט כל הזמן יורד גשם. מה שנחמד הוא שכבר מכירים את כולם - אנחנו נקשרנו במיוחד לג`רוד, בחור אוסטרלי שנסע באופניים מדלהי לקילונג ומשם לדרמסלה. במסעדה הטיבטית ובקפה שליד המלון כבר מכירים אותנו, נחמד. אתמול הייתי קצת חולה ומסכנה ולכן לקחתי לעצמי פטור מיוגה. בשיעור בישול היה מגניב כתמיד ואפילו הכנתי 2 סמוסות בעצמי! הבוקר יש הפסקה בגשם, אולי אפילו ממש יתבהר אחר כך... יש פה איזה שוק נודד של מוצרי פלסטיק למיניהם, כולם אומרים שהם אלה שמושכים לפה את הגשם כל כך מאוחר בספטמבר ושהגשם יפסק כשהם ילכו. זה צריך להיות היום או מחר - נראה!

יום ג` 20.9.2005: מה עוד עשינו במקלוד? קשה להזכר, הכל מתערבב לרצף של גשם, ארוחות בוקר, שיעורי יוגה, ארוחות ערב, שיטוטים בעיר וארוחות צהריים. יום אחד בסוף השבוע היה פתאום מזג אויר יפה! אחרי שיעור יוגה ו-2 ארוחות בוקר לפחות (אחת לפני, אחת אחרי ואולי גם השלמה לארוחת צהריים) יצאנו עם ג`רוד לטייל לבאגסו. באגסו הוא כפר דומה מאוד למקלוד רק יותר מרווח, וגם קרוב יותר מדרמקוט. עם כל צעד השלטים בעברית נהיים צפופים יותר והעברית המדוברת נפוצה יותר. בכל אופן, חוצים את בריכת השחיה שבלב הכפר ומגיעים לשביל אל המפל. בתחילת השביל יש שלט רשמי שאומר שהשביל מסוכן, Don`t go there! מה שהיה די מגוחך, כי השביל היה סלול טוב יותר מרוב הרחובות במקלוד. עלינו עלינו, טיפסנו טיפסנו (15 דקות אולי), אפילו די הזענו כי היה מין כדור אש גדול בשמיים שחימם את כולם. אמרו לי שקוראים לזה שמש, תופעה מענינת.

אחרי קצת שיטוטים הגענו ל-Shiva Cafe שמעל למפל. זה מקום ממש מגניב עפ פינות ישיבה בחוץ ופרחים ורודים מסביב. אחד המקומות היחידים שהיה ממש מטופח. שפע סטלנים רבצו ברחבי המתחם בעוד אנחנו מפטפטים עם שרה, שהיא גם ממלבורן (כמו ג`רוד) וגם יהודיה, וקבענו להגיע ל-humming meditation שהיא מארגנת בערב. אכן תכניות נאות, ועם טיפת הגשם הראשונה שנחתה על אפי התחלנו לחזור למקלוד. עד שהגענו הטפטוף הפך לגשם די רציני, ותוך עוד שעה למבול של ממש. הסתגרנו בחדר בבעתה וקיוינו להפוגה. לעת ערב המבול המשיך, וקולות קרקור בטן התלוו לקרקוש המיים שבחוץ. באומץ רב ארזנו את עצמנו בסנדלים ומכנסיים קצרים ורצנו אל המסעדה הקרובה ביותר (נישה, המורה לבישול). שם כמובן מצאנו את ג`רוד שגם הוא לא אזר אומץ לשחות למדיטציה. נו מילא.

בשבת בצהריים קפצנו כולנו למקדש כי ג`רוד סיפר שלנזירים יש איזה שיעור בחוץ שכולם צועקים אחד על השני ומוחאים כפיים. המודיעין היה מדויק וכך המצב נראה: בכל רחבי המרפסת שמסביב למקדש פזורים זוגות של נזירים. אחד יושב על הרצפה והשני עומד מולו. חילופי הדברים ביניהם הם כאלה: היושב מדבר יחסית בשלווה, בעוד העומד הוא בעצם די רוקד - אומר משהו מאוד ארוך בטיבטית, הולך קצת אחורה, מניף רגל אחת ואז רוקע ברגלו ומוחא כף אל כף (מלמעלה למטה) בקול גדול, כל נזיר על פי יכולתו הכורואוגרפית והמוסיקלית. מסתבר שהרוקד שואל שאלות בנושאים שברומו של בודהיזם טיבטי, מחיאת הכף היא כמו סימן שאלה, והיושב צריך לענות בהצלחה. עקבנו אחרי זוג כזה שבו הרוקד היה אקספרסיבי במיוחד, היה משעשע! לידו היתה גם נזירה אחת ( יחידה בין כל הגברים) שלא הצליחה לעמוד בתחרות בכל הנוגע לעוצמת מחיאת הכף, אבל עשתה את כל שאר הטקס כמו רקדנית.

 באיזשהו ערב גם יצאנו לראות סרט בקולנוע-אוטובוס (אולם מאורך עם מושבי אוטובוס מול טלויזיה גדולה). What the blip do we know about. נחמד, אחרי סדרה של הפסקות חשמל שהותירו אותנו בחושך מוחלט. כמו שנאמר: No thought, no plan, no electricity... כך חלפו ימינו במקלוד. כמה מהמנות שחיממו את ליבנו במשך ימינו שם (לפי סדר גאוגרפי): תה (ארל גריי או ג`ינג`ר-לימון-דבש) ומאפין בקפה "הארופאי" שליד המלון (שם גם ביליתי את זמני בקריאת אגתה כריסטי), מיזלי ולחם טיבטי משובח בגאקי - המקום הטיבטי, וגם מרק ירקות עם מומו שמחמם את הלב, כל המנות בעצם בלורד קרישנה. אח, היה טעים.

לתחילת הכתבה

פטנקוט ואמריצר

אז ביום א` בבוקר נשברנו מכל הגשם הזה והמשכנו בדרך. פרידה נרגשת מג`רוד על מיזלי ולחם טיבטי (חה) ואנחנו על האוטובוס לפטנקוט, ממנה נמשיך לאמריצר. פטנקוט היא כבר בפונג`ב, מדינת הסיקים. חיש מהר הוקפנו בחובשי טורבנים צבעוניים ורון אף התידד עם אחד מהם. אחה"צ הגענו לאמריצר, העיר הקדושה. זו עיר גדולה, רועשת, ומלאה אפניים, ריקשות אופניים, ריקשות, קטנועים, מכוניות, אוטובוסים וסיקים. ריקשת אופניים (מגניב!) לקחה אותנו אל מקדש הזהב שם כוונו אותנו אל מגורי עולי הרגל והאזור בהם שמיועד לזרים. קיבלנו חדר עם 2 מיטות וחצי מזרון/חצי שמיכה, ולמרבה המזל גם מאוורר תקרה. לא היה יפה, די דומה לתא כלא מבחינה עיצובית למען האמת, אבל לא בשביל זה באנו.

קודם כל מצאנו עוד כמה תיירים ויחד נסענו לראות את טקס סגירת הגבול עם פאקיסטן, שנערך מדי ערב. נקדים ונאמר שזה האירוע הכי פסיכי שהייתי בו אי פעם. אלפי הודים נוהרים אל הגבול על נשיהם וטפם (הרך מאוד לפעמים, ממש תינוקות בני יומם), לבושים בכל צבעי הסארי שאפשר להעלות על הדעת, ודוחפים באגרסיביות לא קטנה בכלל בתור להכנס לאזור בו בנויות טריבונות בטון גדולות במיוחד לצפיה באירוע. על כל העסק מנצחים חיילים הודים גבוהים במידה יוצאת דופן (להרשים את הפאקים) לבושים במדי חג בצבע חאקי שכוללים כובע מגוחך למדי עם מניפה אדומה בקצהו. בכניסה לאזור מתרוצצים עשרות ילדים שמנסים למכור דגל הודו מפלסטיק ב-5 רופי (וגם DVD של האירוע ב-50), זה הזמן לנופף בהם בפרץ עצום של פטריוטיזם, לקרוא קריאות עידוד להודו ולהרשים את הצד השני. הצד השני, כמובן, עושה בדיוק אותו דבר, רק שגברים ונשים יושבים בנפרד. המתח נבנה, החיילים בינתיים עושים חימום לשפגאטים בצד ואז מגיע הרגע הגדול. החיילים ההודים צועדים נמרצות אל השער ומבצעים סדרה מורכבת של חילופי משמר, רקיעות והנפות רגליים, כל זאת לקול שאגות השמחה של הקהל. באיזשהו שלב נפתח השער ואפשר לראות לא רק שהפאקיסטנים עושים אותו דבר, אלא שגם להם יש את המניפות המגוחכות האלה על הכובע! (רק בשחור). לפאקים מדים שחורים בעיקר, עם חגורה כמו להודים, אבל חולצה שמגיעה עד הברכיים. בסוף הטקס מורדים הדגלים, השער נסגר, והמוני בית הודו רצים אליו כדי לצלם את פאקיסטן. בדרך חזרה לאמריצר יש תנועה כמעט רק בכיוון אחד. לפיכך הכביש מחולק לנתיבים לפי מספר כלי הרכב שיכולים לעקוף אחד את השני בו זמנית.

אחרי כל הרעש וההמולה חשבנו לפוש בשלוות המקדש. הא! קודם כל הלכנו לאכול ארוחת ערב בחדר האוכל המשותף שפתוח לכולם, צ`פאטי עם דאל 24 שעות ביממה. עטינו כיסוי ראש, קיבלנו צלחת קערה וכפית, ונכנסנו לאולם עם תור של אנשים. מילאנו שורה וישבנו על הרצפה עם כולם. חיש מהר הגיעו סיקים נחושים עם דליים מלאי דאל וחילקו לכולם, אחריהם באו גם נושאי צ`פאטי ומוזגי מים. אפשר לחכות לסיבוב שני, מי שמסיים יוצא מחזיר את הכלים לאזור השטיפה, בו עומדים בערך 100 סיקים ועושים כלים 24 שעות ביממה, בהתאם. האולם מכיל לפחות 1000 איש לדעתי, והחוברת טוענת שבכל יום מוגשות שם 50,000 ארוחות. שלוות המקדש אמרנו? תכף נגיע אליו.

 לאתר השלם של רון ומיכל: www.ronmertens.com/india/index.html

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על הודו