מסלול עד שבוע בניו זילנד

הטרק הזה רחוק מלהיות גרייט וולק אופייני של ניו זילנד. הוא לא מאוד מומלץ על ידי אנשי ה-Doc מבחינה בטיחותית והוא קשוח! אבל הוא הטרק הכי יפה שעשינו בניו זילנד, ללא ספק.

מדובר בארבעה ימי הליכה. היום הראשון מתחיל מהחניה שממנה גם מתחילים ללכת למסלול היומי של הרוב רוי. לאחר ביקור ברוב רוי ממשיכים ללכת בעמק המתוקי-תוקי המדהים ביופיו וישנים באותו לילה בבקתת האספיירינג. אנחנו ישנו כל הטרק באוהל, ככה שהיה לנו יחסית הרבה משקל על הגב. הלכנו לישון באתר הקמפסייט הצמוד.

היום השני של הטרק הוא גם הקשוח ביותר. חשוב מאוד לציין – אל תצאו אליו אם אתם מפקפקים ביכולות הפיזיות שלכם, ואל תמעיטו מערכו של היום הזה. מדובר בעליה הכי תלולה שעשינו – יותר מ-1,400 מטר של טיפוס. אסור!! לצאת אליו ביום גשום ואפילו אם ירד יום לפני גשם. זאת סכנת מוות ממשית. גם בלי שהקרקע רטובה המסלול מסוכן ויש מקומות בהם נאלצים להחזיק גם בידיים על מנת לא ליפול כמה עשרות מטרים. אנחנו לא יכולים לתאר אופציה של לעשות את המסלול כשהוא רטוב, הזהרו! לאחר העליה מגיעים למעבר הרים המדהים!! נשאר עוד לא מעט הליכה. שימו לב שיש חציית נהרות לא פשוטים בדרך והדרך לא מסומנת מאוד טוב, וצריך לעקוב בדבקות אחרי הגלי אבנים שמסמנים את הדרך.

לאחר יום הליכה מתיש אך מתגמל ויפהפה מגיעים לאתר קמפינג שסמוך לבקתת ה-Dart Hut.

היומיים הבאים היו פשוטים יותר, אך הגוף היה עייף מהיום הקשה של המעבר הרים. ביומיים האלה עוברים את ה-Rees Saddle, ומסיימים את הטרק דרך מעבר ב-Rees Valley שמתחבר לשביל עפר בו מומלץ לקבוע עם מישהו שיבוא לאסוף אתכם מראש. נסיעה של בערך ¾ שעה לגלנורקי ומשם לקווינסטאון.

טרק יפהפה ומדהים. מתאים למיטיבי לכת ובהתאם לאזהרות הבטיחות. תהנו ושמרו על עצמכם!

טרק האלג׳לוס האט הוא הטרק הכי קשה שעשיתי בניו זילנד. הטרק לא גרייט ווק ומחיר בקתה ללילה הוא 20 דולר ומרגישים בהבדל בצורה ניכרת. הטרק מתחיל בעלייה תלולה וקשה של קילומטר בגובה, חלק גדול בבוץ ואז מסכת עינויים של כמה שעות של דילוג על סלעים. הגענו לבקתה 9 שעות אחרי שיצאנו לדרך. היום השני עוד יותר קשה. יורדים ירידה תלולה והירידה בסמוך לנהר, שיש לחצות כ 20 פעם תוך כדי על ידי דילוג על אבנים מחליקות בתוך זרם שוצף. הטרק קשה ומדהים ביופיו! מומלץ למי שאוהב לאתגר את עצמו גופנית ולמי שבכושר טרקים טוב.

טרק הרוטבורן הוא טרק חד כיווני וכשמסימים אותו נמצאים במרחק של שש או שבע שעות נסיעה מהמקום בו השארתם את המכונית. אנחנו, ארבעה אנשים, השתמשנו בשירות המופלא של חברת טרק-הופר Trackhopper. החברה מורכבת משני אנשים- מייק וקיומי (ניו זילנדי ויפנית), נעימים ומהימנים, והם אוספים את האוטו מנקודת התחלת הטרק, ומביאים אותו לסוף הטרק. המחיר סביר להפליא 250 דולר ניו זילנדי. זה היה עולה לנו הרבה יותר לנסוע חזרה לקווינסטאון באוטובוס.

ביום השני להליכה, פגשנו בחורה קטנה רצה את המסלול, ובמבט שני זיהינו את קיומי, עם תיק מים קטן על הגב. היא החנתה מכונית בסוף המסלול, ועכשיו היא רצה מרחק של שלושה ימי הליכה, חזרה! רוב האנשים הולכים מכיוון קווינסטאון למילפורד, כך שאם תרצו לעשות את הכיוון ההפוך תזכו בהנחה ניכרת על המחיר. עוד הערה אחרונה, אנחנו בני 65 פלוס והטרק לא קשה. הנופים שמתגלים בכל פינה מפתיעים כל פעם מחדש, באמת שאין דברים כאילו. יופי של טרק. 

הקייפלס הוא טרק שבדרך כלל עושים כדי לחזור את הרוטברן ולהפוך אותו למעגלי (פחות או יותר, לא באמת מתחילים ומסיימים באותה נקודה), הוא נורא קשה, רובו בתוך הבוש (ולא בוש רגיל עם שביל, פשוט הליכה בתוך יער שמחפשים בו את החצים הכתומים שיראו לך את הכיוון שאתה אמור ללכת בו איך שתבחר), הטיפוס מאתגר נורא, ובסוף היום מסיימים בביקתה מינימלית במיוחד על יד אגם שמושך עשרות אלפי סנדפלייז, חברים, לא מומלץ לחלוטין... למרות שהוא משמעותית יותר קצר מהגרינסטון (מכיוון שעולים את ההר ולא הולכים סביבו) אני חושב שעדיין עדיף ללכת את הגרינסטון ולהנות מהעמק והצאן שיש שם.

גרינסטון הוא טרק שבדרך כלל עושים כדי לחזור את הדרך של הרוטברן ובכך להפוך אותו למעגלי (פחות או יותר, לא באמת מסיימים בחנייה של הרוטברן), מעטים האנשים שבוחרים לעשות אותו בפני עצמו ולדעתי חבל, הטרק שטוח וקל מאוד ללכת אותו, והוא מאוד מיוחד מכיוון שלמרות העובדה שהוא נמוך הוא כמעט שלא עובר בתוך בוש, הוא עובר בעמק יפהפה והמון פעמים עוברים ליד פרות וכבשים, מכיוון שכמעט ואף אחד לא עושה אותו יש קסם בפשוט ללכת בשדות קש אין סופיים (שממש מזכירים את הסצנה האחרונה בסרט ״גלדיאטור״) על רקע של עמק מדהים, צריך לדעת שהוא ממש ארוך, ואם עושים אותו ביומיים זה אומר שבאחד הימים תצטרכו ללכת בערך 9 שעות.

באמצע הטרק יש גשר ארוך מאוד שעובר מעל צוק ממש גבוה, גשר של חוטי ברזל שיכול להכיל רק אדם אחד בכל פעם... זה היה הגשר הכי מפחיד וחווייתי שחציתי בניו זילנד, אני מאוד ממליץ לבחור דווקא בטרק הזה כדי לחזור את הרוטברן ולא בקייפלס שהוא פשוט קושי טהור והליכה אין סופית בתוך בוש, ומשום מה רוב האנשים בוחרים בו כי הם בטוחים שאם יש טיפוס יהיה נוף יפה יותר מהליכה במישור, טעות! 

רב המטיילים עושים את קפלר ב-2 לילות. ביום הראשון מטפסים על ההר, ביום השני, שהוא היפה ביותר, הולכים על קו הרכס ויורדים עד לבקתת iris bu וביום השלישי הולכים בתוך הבוש עד סוף המסלול. היום השלישי של המסלול. כל החלק של הטרק מהתחלת הירידה עד נקודת הסיום הוא הליכה בבוש. למי שמיצה הליכות בוש מומלץ לוותר על החלק הזה של המסלול ולקחת 2 לילות בבקתת הלוקסמור. את היום הראשון עושים כרגיל. את היום השני עושים עם תיק יום בלבד. עולים עד למחסה השני, שנייה לפני תחילת הירידה וחוזרים לבקתת הלוקסמור באותה דרך מרהיבה. ביום למחרת חוזרים שוב באותה הדרך לנקודת ההתחלה.

אחד המסלולים המפוספסים הוא הגילאספי פאס. יש לא מעט שמכירים, אך באותה נשימה יש גם לא מעט שלא מכירים. המסלול יוצא מאיזור Makaroa והוא 3-4 ימים, כאשר אפשר להאריך או לצמצם במידה ואין זמן ואין לכם בעיה ללכת 12 שעות ביום.

יום ראשון: הליכה לאורך גדות נחל, במסלול שמתפתל, עולה ויורד ביער. עד לבקתה הראשוןנה - Young Hut.

יום שני: היום בוא עוברים את הפאס. מהביקתה הראשונה ממשיכים ללכת בעמק מדהים עד שמתחילים את הטיפוס לפאס, ומשם יורדים לצד השני אל עבר עמק מרשים לא פחות ולביקתה השניה Siberia Hut.

יום שלישי: הליכה לאטרקציה המרכזית של הטראק - יציאה וחזרה מהביקתה בה שהיתם, Siceria. הולכים לכיוון אגם, שבימים טובים של אחרי החורף ניתן לראות בו לא מעט קרחונים, ובמקרה הכי גרועה ואין קרחונים אתם עדיין בנקודת נוף מדהימה של אגם בין הרים.

יום רביעי: יציאה מתחלקת לכמה אופציות: 1. מסוק/מטוס שנוחת כמה מטרים מהביקתה ומוציא אתכם החוצה. 2. הלךיכה של שעתיים/שלוש לנקודת איסוף של ג'ט בוט. 3. הליכה כל הדרך חזרה.

המסוק, לפני שנה, עלה לי ולחברים 60$ לאחד. אני אישית ממליץ כיוון שזו גם החוויה של לטוס במסוק ולראות את העמק קצת מלמעלה. וגם חוסך זמן, מה שממש היינו צריכים.

ניתן לתאם מראש עם המסוק, פשוט תשאלו ב-Doc במקרואה איפה הם נמצאים והם יגידו לכם, זה ממש ליד הDoc עצמו. עם המטוס אי אפשר לתאם מראש. לגבי הג'ט בוט אני לא מכיר איך זה עובד.

אפשרות לקיצור: מפאת קוצר הזמן אני וחברים חיברנו את היום השני והשלישי ביחד ויצא לנו בסך הכל הליכה של 12 שעות, ברוטו, 10 בנטו. חזרנו לביקתה קצת גמורים אפשר לומר, והעובדה שהלכנו בנעלייםמ רטובות ממש לא הועילה, אבל ככה זה כשצריך למהר. אז זה אפשרי, אבל לא מומלץ למי שיש זמן. 

- טרק לבקתת אנג`לוס (Angelous Hut), טרק של יומיים, יוצא מהעיירה סיינט ארנאוד בפארק הלאומי נלסון לייקס, מדרום לנלסון. טרק נהדר, יש 3-4 דרכים לבקתה, חשוב לעלות או לרדת דרך robert ridge (רצוי לעלות, כי זו הדרך הכי פחות תלולה לבקתה).
- גילספי פאס (Gillespie Pass circuit), טרק של שלושה ימים (58 ק``מ), בפארק הלאומי מאונט אספיירינג, היוצא מהעיירה מקארורה בין וואנאקה לקרחונים. הטיפוס לפאס קשה. קריטי להיוועץ במשרד DOC לפני היציאה.
- ריס-דארט (Ress-Dart), טרק של ארבעה-חמישה ימים בפארק הלאומי מאונט אספיירינג, היוצא מאזור גלנורקי ממערב לקווינסטאון. הקטע היפה הוא הקטע שביןShelter Rock Hut ל - .Dart Hut אפשר לקצר אותו בעזרת סירות מונית בנחלים. אם עושים את הטרק הזה, אין לפספס את טרק הקאסקייד סאדל שמתחבר לבקתת דארט! זהו יום הליכה הלוך וחזור עד האוכף, הכולל טיפוס לא קל. ניתן להשאיר את הציוד הכבד בבקתה. גם כאן, קריטי להיוועץ במשרד DOC לפני היציאה.
קאסקייד סאדל (Cascade Saddle) – אחד המקומות הכי מרשימים בנ``ז. מסלול קשה בפארק הלאומי מאונט אספיירינג שמחבר את טרק ריס-דארט לעמק מאטוקיטוקי המערבי מצפון לוואנאקה. מהאוכף ניתן לראות נוף אדיר בכל הכיוונים, בעיקר נוף של ווסט מאטוקיטוקי וואלי מלמעלה ומאונט אספיירינג מקרוב. ניתן להגיע לאוכף משני הכיוונים, וכנראה שמכיוון עמק מאטוקיטוקי זה יותר קשה. בדרך כלל מגיעים לאוכף וחוזרים מאותו כיוון, למען הנוחות. גם כאן, קריטי להיוועץ במשרד DOC לפני היציאה.
- קווין שארלוט (Queen Charlotte), טרק מעולה של 72 ק``מ באזור פיקטון (צפון קיצוני של האי), לאורכו פזורות אכסניות, והוא עובר לאורך קווין שארלוט סאונד ומשקיף על כל האזור. כדאי לעשות לפחות חלק ממנו (אני עשיתי בערך שליש), ויש להתארגן תחבורתית - סירות/רכבים. זה לא טרק מעגלי.

Rakiura/stuart island - טרק לאורך קו החוף ובתוך הגבעות של אי שנמצא דרומית לאי הדרומי, ומקשר בין נקודות בטרק יותר ארוך באי. קודם כל, זה טרק לא נופי באי שאין בו הרים ואין נופים כמעט. הנקודה הנופית בטרק היא מגדל שעולים אליו מגבעה ביום השני של המסלול. דבר שני מזג האוויר באי נתון לפורענות יותר מאשר ברוב ניו זילנד, לכן הסבירות ליפול על 7 ימי גשם רצופים באמצע הקיץ ממש גבוהה. התחבורה אליו מאוד יקרה - ספינה הלוך חזור מהאי הדרומי. 

Heaphy track- הליכה של 4-5 ימים בצמחיה, שהיא בעצם הדבר שמיוחד בטרק. יש ערב אחד מדליק כשמגיעים לחוף מאוד יפה שיוצא מתוך היער וביום שלמחרת הולכים לאורך אותו קו חוף. השאלה רק אם שווה בשביל זה להשקיע באחד הטרקים היקרים בניו זילנד בגלל התחבורה המסובכת אליו. אין נקודות נופיות גבוהות לכל אורכו. בגלל הקרבה לאייבל טזמן העניין של החופים כבר ממוצה באזור זה.

Dusky- זהו הטרק המוצלח בשבילי בניו זילנד. הוא מאוד קשה אבל היחידי בו הולכים ממש לאורך פיורד, ויש בו את שתי נקודות התצפית הכי יפות ונופיות שאפשר להגיע אליהן ברגל בפיורדלנד.

Rees dart- לא קשה כמו דאסקי אבל מרשים לא פחות: הולכים ליד קרחונים, נוגעים בפסגות מושלגות מחודדות, מרטיבים את הרגליים בנהרות בדרך, ומגיעים לשיא של הרבה מהמטיילים בניו זילנד- Cascade saddle.

Goat pass- בפני עצמו זה טרק עם מעבר הרים די ``סטנדרטי`` במונחים של ניו זילנד, אבל ההליכה הצידית ל- Lake mavis תזכה אותך בנופים בין היפים באלפים הניו זילנדים, פלוס כמה שעות טובות לשים מוזיקה באייפוד ולהרדם על השפה של האגם כש- 1500 מטר מתחתיך עמקים צרים ומולך הפסגות של האלפים.

Tongariro- גם בהליכה היומית, גם בגרייט ווק וגם בטרק המקיף יותר תראה הרי געש ענקיים, שלג, לגונות וסלעים בצבעים מוזרים. אחלה של עסקת חבילה. הייתי הולך על הטרקים הארוכים יותר כדי לטפס על הפסגות של ההרי געש האלה. הן נגישות להגעה ברגל. 

Kepler- מישהו חכם כתב פה באתר שהוא נוצר כדי להוריד את הלחץ מרוטברן ומילפורד ומתעלה על שניהם.

Hamp ridge- שילוב בין פינוק בבקתות הפרטיות לאורך הטרק ונופים, כשהשיא הוא מהפסגה עם האגם הקטן במרכזה, שעולים אליה מהבקתה הראשונה בטרק. לקינוח החוף ביום השני, שאפשר לשחות בו עם דולפינים.