כשהשעון צלצל באותו בוקר, ידעתי שאני לא באמת מתכוון לעבוד. הלפטופ היה טעון, הלו״ז מסודר, והקפה בבית הקפה הקבוע ב-Al Quoz היה מחכה לי כמו בכל יום, אבל משהו בי כבר שבוע מגרד. מין תחושת עומס שקטה שלא באה מריבוי משימות אלא דווקא מריבוי אפשרויות. יותר מדי גירויים. יותר מדי דובאי. רציתי שקט שלא רועש. לא שקט של חדר אקוסטי או של ספא אלא שקט שנושם. כזה שמערבל אותך פנימה.
מצאתי את עצמי יושב מול המסך הפתוח, גוגל פתוח על "קמפינג במדבר ליד דובאי", ותוך חצי שעה סגרתי תיק גב, לקחתי אוהל מתקפל, שני בקבוקי מים, וסגרתי את הדלת אחרי. האמת שלא ידעתי איפה בדיוק מותר להקים אוהל, אם צריך אישור, ואם בכלל יש מקומות נגישים שלא דורשים רכב שטח. אז עשיתי מה שכל נווד דיגיטלי היה עושה וחיפשתי מידע באינטרנט על הנושא. אגב, למי שמחפש מידע פרקטי וטיפים על טיול לאמירויות, אני ממליץ להיכנס לאתר 'לישראלים'. אני מצאתי שם מידע די פרקטי, כולל נקודות יציאה, איך להסתדר עם המקומיים וכדומה. סימנתי לעצמי יעד כללי באזור של אל מרמוום, פתחתי את המפה והתחלתי לנסוע.
הכבישים החלקים הפכו לחצץ, ואז לחול. ההרים הנמוכים נשארו מאחור, ואט אט נחשף לפניי עולם שלא נראה שייך לכדור הארץ. דיונות בגובה של בניינים, קווים רכים שמתעקלים באלגנטיות כמו גוף ישן שנח. עצרתי במקום אקראי, הרחק מכל סימן לקיום אנושי, ופרשתי את האוהל. השמש הייתה עדיין רחוקה משקיעה, והאוויר התחיל להתקרר. הייתה דממה. כזו שלפעמים מפחידה. בעיקר כשהטלפון שלך על מצב טיסה לא כי בחרת אלא כי פשוט אין קליטה.
ישבתי על מחצלת קטנה, ניסיתי לקרוא ספר אבל הרוח משכה לי את הדפים. פתחתי את המחשב, כאילו מתוך הרגל, רק כדי לראות מסך שחור. הסוללה התרוקנה. בפעם הראשונה מזה חודשים, לא היה לי שום דבר להחזיק בו את התודעה. אז פשוט הייתי.
בלילה הראשון שמעתי רחשים. חיות קטנות אולי. אולי סתם הרוח. אבל היה בזה משהו יפה. הייתי ער במשך שעות. לא ממתח אלא מסקרנות. ואז, מתוך החושך, ראיתי אורות. שלוש נקודות מרצדות מתקרבות באיטיות. מכוניות 4 על 4. בהתחלה נלחצתי, אבל אז ירדו מהן כמה חבר'ה צעירים, אמירתיים כנראה לפי המבטא והלבוש, עם נרגילה, פחמים ומוזיקה ערבית שקטה שיצאה ממערכת רצינית.
אחד מהם ניגש אליי, הציג את עצמו בתור סאלם, וחייך. "אתה לבד כאן?" הנהנתי. "רוצה להצטרף?" התלבטתי לשנייה ואז קמתי. הם פרשו שטיחים, הביאו תה רותח בסיר קטן, והתחילו לספר סיפורים. חלקם למדו בלונדון, אחד היה סטודנט למשפטים, השני עבד עם אבא שלו בנדל"ן. דיברנו על החיים, על הנסיכים, על איך דובאי השתנתה בעשור האחרון. כשהם שמעו שאני חי על המחשב, עובר ממדינה למדינה, הם צחקו. "מה, אין לך בית בכלל?" שאל חאלד, אחד מהם. "לא בדיוק" עניתי. "יש לי הרבה בתים קטנים שקיימים רק לכמה שבועות בכל פעם." הם הנהנו. אני לא בטוח אם הבינו. אבל כיבדו את זה.
לפני שהלכו הם השאירו לי תמרים, מים מינרליים, ואמרו לי לא לדאוג. "המדבר שלנו בטוח. כל עוד אתה מכבד אותו." אחרי שהם נעלמו בחושך, נשכבתי על הגב. הסתכלתי על שמיים שאף פילטר לא יכול לשחזר. מיליוני כוכבים. ראיתי מטאור חוצה. יכול להיות שדמיינתי. אבל רציתי להאמין שזו ברכה קטנה מהיקום.
ביום השני קמתי מוקדם. עשיתי לעצמי תה, והלכתי לטייל ברגל בדיונות. יש משהו כל כך פיזי בללכת במקום שאין בו שבילים. כל צעד אתה בונה את הדרך. בצהריים כבר הרגשתי את החום שורף את העורף, אז חזרתי לאוהל וחיפשתי צל מדומיין. פתחתי שוב את הלפטופ, הפעם רק כדי לכתוב. בלי אינטרנט. בלי רעשי רקע. פשוט כתבתי. על התחושות, על השקט, על הפחד שנרגע. הוצאתי מתוכי מילים שלא ידעתי שחיכו. אולי כי אף פעם לא השארתי להן מקום.
בין לבין, הופיעה ג'וליה. תיירת הולנדית בת גילי שהייתה גם היא לבד. היא חנתה כמה מאות מטרים ממני, כנראה באה לטעום קצת הרפתקה. היא התקרבה לשאול אם יש לי גזייה, כי שלה לא נדלקת. הייתה בינינו מין קלות כזו. התיישבנו לשתות קפה קר ממה שנשאר. דיברנו על נדודים, על אהבות זמניות, על השאלה הנצחית אם אי פעם נרצה באמת להפסיק לזוז. היא חייכה ואמרה שזה תלוי איפה ניפול. עניתי שזה גם תלוי ליד מי. היא צחקה. בלילה היא חזרה לרכב שלה. בבוקר, כשהתעוררתי, היא כבר לא הייתה שם.
בדרך חזרה לעיר עצרתי בתחנת דלק, התקלחתי בחדרון מתכת שהרגיש כמו נווה מדבר קטן. חיברתי את הטלפון לחשמל. עשרות הודעות. לקוחות, מיילים, עדכונים. אבל עוד לא עניתי. נתתי לעולם לחכות עוד קצת.
בפעם הראשונה מזה הרבה זמן, לא הרגשתי צורך לחזור. הרגשתי שנשארתי עם עצמי עד הסוף. בלי מסכות. בלי תכנון. רק עם המדבר, כמה שיחות טובות, וחוויה שקצת שינתה לי את הקצב הפנימי.
אולי באמת התאהבתי. לא במישהי, לא במקום. אלא בעצמי, בגירסה שלי שאני שוכח לפגוש כשאני עסוק בלרדוף אחרי החופש.
