הגעתי לעג'מאן בלי תוכנית ברורה ובלי ציפיות מיוחדות. אחרי כמה שבועות אינטנסיביים בדובאי שבהם הכל מרגיש גדול מהחיים אבל גם רועש ומהיר מדי, הרגשתי שאני חייב מקום אחר. חיפשתי פינה שקטה שבה אוכל להאט את הקצב, לעבוד בלי הסחות דעת, ומצאתי את עצמי באמירות הקטנה והפחות מוכרת הזו, שנמצאת ממש על שפת המפרץ.
כבר ביום הראשון הרגשתי את ההבדל. הכבישים שקטים יותר, האנשים רגועים יותר, והים נוכח כמעט בכל פינה. השמש עולה לאט מעל הטיילת ואני יושב עם קפה שחור מול חלון פתוח. הדירה ששכרתי נמצאת במרחק הליכה קצרה מהחוף, וכל בוקר אני פותח את הלפטופ לשעתיים של עבודה עוד לפני שהחום של הצהריים משתלט על האוויר. אלה השעות הכי שקטות שלי ביום, כשהראש צלול והלקוחות באירופה בדיוק מתעוררים. אני מסיים לכתוב סקירה לבלוג, שולח הצעת מחיר לפרויקט חדש, וממשיך לתכנן את השבוע.
את המלון אגב, מצאתי לאחר חיפוש קצר, כשקראתי על מלונות בעג'מאן באתר "איחוד האמירויות לישראלים", שם מצאתי המלצות למלונות ודירות שמתאימים למי שמחפש שקט ולא חיי לילה נוצצים. לא חיפשתי משהו נוצץ, אלא בסיס רגוע שאפשר לנשום בו. וזה בדיוק מה שקיבלתי.
אחרי העבודה של הבוקר אני יוצא לחקור את הסביבה. חוף עג'מאן הוא לא מה שחושבים כשאומרים "אמירויות". אין פה מגדלים גבוהים או חופים עם מוזיקה אלקטרונית. במקום זה יש רצועת חול בהירה, משפחות מקומיות שיושבות עם סלסלות אוכל, ילדים רצים יחפים ודייגים שפשוט יושבים ומחכים בסבלנות. באחד הימים עצרתי ליד אחד מהם, גבר מבוגר עם עיניים שקטות ולב פתוח. הוא סיפר לי שבעבר עג'מאן הייתה כפר דייגים קטן ושעדיין, למרות השינויים, הוא מרגיש שהיא לא איבדה את הלב שלה. השיחה הזו נחרטה בי. בדיוק בשביל רגעים כאלה בחרתי בחיים של נדודים.
בצהריים אני מחפש מקום לשבת בו עם מזגן ואינטרנט טוב. יש כמה בתי קפה קטנים לאורך הדרך הראשית, כאלה שבהם אחרי יומיים כבר יודעים איך אני שותה את הקפה. אחד מהם מנוהל על ידי בחור הודי חביב שתמיד שואל אם אני עובד היום או נח, ואני עונה לו שלפעמים אני לא בטוח מה ההבדל. אני עובד על תכנים ללקוחות, מתכנן הרצאה בזום ואפילו מצליח לסיים פרק של פודקאסט שדחיתי כבר שבועות. הכל בקצב שלי, בלי תחושת דחיפות.
פגשתי שם זוג תיירים מצרפת שגם הם בחרו לעקוף את המסלול המוכר. דיברנו על ההבדל בין עג'מאן לדובאי, והם סיפרו שהם מרגישים הרבה יותר מחוברים למקום כשהם יוצאים מהעיר הגדולה. אני הסכמתי איתם בלב שלם. המקומות השקטים מאפשרים להקשיב, לא רק לראות.
אחת ההפתעות הכי גדולות שלי בעג'מאן הייתה שמורת הטבע של אל זורה. באחד הימים שבהם הראש שלי הרגיש עמוס מדי החלטתי פשוט לצאת החוצה. הגעתי לשמורה בלי תכנון מוקדם והלכתי בשבילי העץ בין עצי המנגרוב. הציפורים המקומיות, הרוח הקלה, הריח המלוח של המים והירוק הלא צפוי הזה שעטף אותי מכל כיוון יצרו תחושת רוגע שכמעט שכחתי שהיא אפשרית. ישבתי שם עם מחברת, כתבתי רעיונות, ואפילו סיימתי שיחת וידאו עם לקוח תוך כדי הליכה. שילוב בלתי אפשרי במקומות אחרים, אבל כאן זה הרגיש טבעי.
בערב אני חוזר לטיילת. האורות נדלקים, המסעדות המקומיות מתמלאות, והריח של הלחם הערבי והתבלינים מתערבב באוויר. אני יושב לבד, מוקף במשפחות מקומיות, ילדים משחקים מסביב, ואני פשוט סופג. באחת מהמסעדות הכרתי בחור מקומי שעובד בהייטק בשארג'ה ומגיע לעג'מאן כדי להירגע. דיברנו על עבודה, על חלומות ועל הרצון שלו לחוות את העולם בדרך אחרת. היה קל להתחבר אליו. שנינו באים מעולמות שונים מאוד, אבל הדחף הזה לשלב בין קריירה לבין חיים אמיתיים היה משותף.
כשאני חוזר לדירה אני מתיישב מול החלון שצופה אל העיר ומנסה להבין מה הפך את הימים האלה לכל כך מיוחדים. אולי זה הקצב, אולי האנשים, אולי הים שנמצא תמיד ברקע. מה שבטוח הוא שדווקא במקום שלא תכננתי להגיע אליו מצאתי את מה שחיפשתי. שקט. ריכוז. ופשטות אמיתית. עג'מאן היא לא יעד נוצץ ולא חלק מהשיחה הרגילה על נוודות דיגיטלית. אבל היא תזכורת טובה לכך שיש עוד דרכים לחיות ולעבוד. דרכים שבהן אתה בוחר לא רק איפה תהיה, אלא איך תהיה.
