כרגיל, אפתח בתודה גדולה למשתתפי האתר (היום קצת פחות מפעם לצערי) שענו על כל דבר, קטן כגדול, וגרמו לי לרצות לשתף את המשתתפים בחוויותינו, אולי גם להם יצא טוב מזה.
החלטנו לגמרי בספוטניות לרכוש כרטיסים לשבוע שלפני פסח לוונציה. מזמן חלמנו על שבת שם. כדתיים שמענו רבות על חב”ד ונציה, ורצינו לטעום. אני הייתי כבר בדולומיטיים וחשבתי לשתף את כל המשפחה. כך שהחלטנו על חמישי-שישי-שבת בוונציה (חצי חמישי למעשה) ואז שלושה ימים דולומיטיים וחזרה ביום ד' לארץ (את ליל הסדר עשינו בבית וגם אירחנו. אנחנו ממש לא כאלה, אבל הפעם ניקינו לפסח כבר לפני הנסיעה….)הטיסות הנ”ל היו הכי טובות לילדים, שיפסידו הכי פחות לימודים, וגם הסתדר עם העבודה.
אנחנו משפחה עם חמישה ילדים (גילאים: 14, 12, 8, 5, 1). זה היה אתגר משמעותי מבחינתנו לראות איך נסתדר בחו”ל כולם.
לא עשינו חשבון שסוף מרץ הוא סוף החורף באיטליה, מה גם ששבועיים לפני כן היה שלג כבד, וחששנו מהדרכים והנסיעות. עם זאת, בסופו של דבר הכל הסתדר מעולה.
חיפשנו כרטיסים זולים, השתעשענו תחילה ברעיונות לנסוע לשדה”ת עובדה, ואח”כ לבן גוריון, ובסוף מצאנו כרטיסים לוונציה. טיסה של איזיג'ט יום חמישי בבוקר (הגעה אחה”צ) כך שהילדים ישנים ולא מגיעים עייפים ומאידך היום מבוזבז על טיסה. כשלעצמי זה חבל, אבל לילדים זה יצא טוב. בסוף הבנו שלא נסתדר רק עם תיק עלייה למטוס (לקחנו גם קצת אוכל כשר) ולכן הזמנו מזוודה נוספת (37 יורו להלוך, 40 לחזור. יקר!) בחזור יום ד' בבוקר בראיינאייר (די טפשי, כי משלמים לילה נוסף, אבל זה מה שהיה) מברגאמו.
בדקתי רבות באתרים לגבי רכב, לקחנו 'מונית' מרצדס ויטו של תשעה מקומות לכולנו, כך שהיה שפע של מקום. שכרנו דרך סיצילי ביי קאר, השכירות לקחה חמש דקות והייתה נוחה מאוד. קיבלנו אפילו רכב אוטומטי. מחד זה פחות חוויתי לנהוג עם זה, מאידך בסיבובי הדולומיטיים חסכתי את הדרדורון הקטן בסיבוב ואת השאגה, ופשוט שייטתי בקלילות עם האוטומט. עם משפחה, זה היה בהחלט שווה.
עלות טיול, אם אוריד את המתנות ואתמקד רק בהוצאות, משהו כמו 15 אלף ש”ח למשפחה כולה כולל הכל, ואם היינו מוצאים טיסות זולות יותר זה היה פחות. רכב עלה לשלושה ימים 180 יורו, דלק עוד 75 בערך, וכל השאר אוכל וכניסות לאתרים. תחבורה בוונציה (20 יורו ליום מנוי לוואפורטו, לכל אחד מחמישה אנשים בוגרים), עלייה למרמולדה, מלונות (זולים ויפהפיים), ובגדול זהו.
יום ה':
טסנו באיזיג'ט. תורים גדולים יחסית בטרמינל 1. כל אחד צויד במזוודת עלייה למטוס, ועוד תיק גב (כולם חרגו מההוראה של איזיג'ט לא להביא מעבר לטרולי כלום). שלחנו את רוב הטרולים לבטן המטוס ולא עשו לנו בעיה. המזוודה שהייתה אמורה להיות 23 ק”ג הייתה 26, וגם זה לא הייתה בעיה.
זה שאין אוכל במטוס דווקא ממש נוח, יש שקט ולא מפריעים לך. האוטובוס המעופף בעיצומו. אשתי ברגע האחרון מצאה שיש שלושה מושבים ריקים, ו'תפסה' אותם לה ולקטנטן, שהתנהג די יפה בטיסה. בחלקה הוא הלך לאורך המסדרון, ובחלקה ישן. כשטסים ביום יש גם נוף יפה של הלגונה של ונציה. נחתנו, יצאנו מיידית. עוד במטוס מכרו כרטיס נסיעה באוטובוס, אבל החלטנו (ידענו מראש את מחירי המוניות) שלנו זה לא כ”כ כדאי (למרות שנסיעה משדה”ת מרקו פולו לוונציה היא קצרה איך שלא יהיה). קניתי בכל זאת כרטיס בודד כדי שביום א' אוכל לנסוע ולהביא את הרכב משדה התעופה. הזהרו – הכרטיס שמוכרים שם הוא לאחת מהחברות שנוסעות ולא טוב לשתיהן – גיליתי את זה ברגע האחרון. זה לא משנה אבל צריך לדעת. 8 יורו לכרטיס.
הלגונה של ונציה מרחוק
לקחנו מונית לכולנו (40 יורו. לא כדאי להזמין מראש, יקר יותר) עד לפיאצלה רומא. משם הלכנו (לא הרבה, אולי ארבע מאות מטר, אבל עם כל התיקים זה לא נעים) לתחנה (שהייתה הרחוקה ביותר לצערי) של אוטובוס המים, הפעלנו את המנוי ל-24 שעות (הספיק עד כניסת שבת) והגענו לתחנה guglie, הכניסה לרובע היהודי וקאנרג'יו.
נציגי המלון שהיו אמורים להמתין לא הגיעו ומתברר שהבינו שנודיע להם מתי ננחת. שכרנו מבעוד מועד דירה דרך בוקינג קרוב לחב”ד ונציה במחיר של 520 יורו לשלושה ימים. בסופו של דבר הם הגיעו, לא לפני שקנינו בחנות הכשרה עוגיות (מחיר מטורף! אמנם הדברים האחרים היו זולים יותר). קיבלנו מטבחון, סלון קטן ואמבטיה, ועוד עלייה נוסח צימר לקומה נוספת עם שני חדרים ואמבטיה נוספת. מקסים. שקט, כניסה דרך לובי ונציאני עם נברשות. אשתי והתינוק וילד קטן החליטו להישאר ויצאתי עם שלושת הגדולים למסע רגלי. הלכנו דרך הסמטאות המקסימות לגשר ריאלטו, צילמנו בלי סוף את המסיכות, את יצירות הזכוכית המדהימות, את חנויות הממתקים (מטעמי כשרות לא נכנסנו), ומשם לסאן מארקו. בלילה היה קריר, אין יונים אבל גם אתה די לבד. הלכנו על המזח, חזרנו בואפורטו – מקסים.
יום ו'
נסענו בבוקר למוראנו, בקו מתחנת גוגלי. הנסיעה הייתה במזג אוויר נפלא, עברנו את האי שמשמש כבית הקברות, וירדנו במזח. בסוף מרץ האי לא עמוס וזה כיף בלתי רגיל. היו בתי מלאכה פתוחים, אחד מהם צירף אותנו כאחרונים לסיור במחיר של 5 יורו לכולנו. הייתה הדגמה של ניפוח זכוכית בן רבע שעה.
בהתחלה בנינו על שעה באי, אבל היה כל כך יפה לכולם עד שהסתובבנו כמעט ארבע שעות. בכל חנות נכנסנו כולנו, ונזהרנו שהילדים לא ישברו את פסילי הזכוכית היפהפיים. בסוף השדרה המרכזית מימין לירידתנו בתחנת האוטובוס-מים, יש גשר ומהצד השני פסל זכוכית יפהפה בכחול. חזרנו בצד הנגדי, והחלטנו לוותר על נסיעה לבוראנו (אשתי ואני כבר היינו, הילדים ואנחנו לא חובבי רקמה, ולמסעדות ממילא לא ניכנס שם) בשל השבת הקרבה ובאה.
במקום לחזור הביתה חזרנו לסאן מארקו – הכיתוב בתחנה לא ברור ואין ממש את מי לשאול, אבל המתנו כעשרים דקות לאוטובוס והוא הגיע. ביום סאן מארקו זה משהו אחר לחלוטין. הומה וגדוש בתיירים, כולם מוכרים מזכרות. הצטלמנו והאכלנו יונים, כולל הקטנצ'יק ששחף רעב כמעט הרג אותו. על ארמון הדוג'ים ויתרנו מראש, והאמת – מזכרוננו מהפעם הקודמת – אם היה לנו זמן, היינו עושים אותו. גם גונדולה נראתה לנו קצת מיותר, שבת הייתה בשש, והשעה התקרבה לארבע. חזרנו דרך גשר ריאלטו את כל הדרך חזרה, אלא שטעינו וחצינו בטעות את הגשר לכיוון המערבי, ואז הוויז 'תקע' אותנו וסימן לנו לחצות את הנהר. למזלנו היינו עדיין תחת הכרטיס מנוי ליום אחד, אחרת הנסיעה הקצרצרה של תחנה אחת לעבור את הגדה הייתה עולה 7.5 יורו לכל אחד מאתנו..
עם מעריצה. זו לא האמא המקורית
שבת
בדרך כלל בקיץ חב”ד ונציה הוא חוויה. השבת הייתה שבת הגדול, קרי: שבת לפני פסח, כך שרק קובץ משוגעים כמותנו נוסע, והרוב עושים את החופשה בחג עצמו או בתאריכים אחרים. החלטנו ללכת לבית הכנסת הלוונטיני, ולא הצטערנו. איחרנו לא מעט, יש מעט אבטחה בכניסה אבל תוך דקות היינו בפנים. חוזרים כאלו ארבע מאות שנה אחורה. הבמה המוגבהת בסוף בית הכנסת, ריהוט העץ הכבד, המנגינות שכבר לא שומעים בשום מקום והרב האלג'יראי-איטלקי, היו חוויה ממש מעניינת ומיוחדת.
לאחר מכן אכלנו בהזמנה מראש באולם ששוכרים חב”ד. בחב”ד כעיקרון יש שלוש רמות: יש את הרמה של לבוא בלי הזמנה, בדר”כ יש אוכל אבל לא תמיד מספיק וממילא אח”כ תורמים לחב”ד כך שזה לא נראה לנו 'שווה'. יש את הרמה הגבוהה של לאכול במסעדת 'גם גם', ויש את הרמה הבינונית, שבה בחרנו, לאכול באולם נפרד. קיבלנו שולחן עם שם למשפחה, ואוכל גורמה (יחסית לשבת בחו”ל...) של 'גם גם'. לא היו באולם הרבה אנשים כך שהתינוק יכול היה להסתובב מצד לצד. כל הכבוד לחב”ד על האוכל, באמת ברמה, ובשפע. שווה כל גרוש, וגם אווירה נחמדה של לפגוש אנשים מכל מיני מקומות בעולם.
בבוקר שבת שוב הלכנו ללבנטיני. בחורף מתפללים בו כי הוא קטן יותר ומחומם, ובקיץ – ממול – בבית הכנסת מעל מרכז הקהילה. תפילה יפה ולא ארוכה מדי, ואח”כ הולכים כמה מטרים לקידוש מקומי ונחמד.
לאחר סעודת שבת, צעדנו כולנו שוב (יש עירוב ברוב המוחלט של ונציה, למעט בגשר האקדמיה ולכיוון מערב לתחנת הרכבת, כדאי לשאול חב”דניק מקומי) והפעם בגדה המערבית אל גשר ריאלטו. הגענו דרך השוק ליד הגשר, שנסגר בדיוק (בערך בשעה 14) ואת ריח הדגים והירקות עדיין הרחנו. לא הדרמנו עד סאן מארקו אלא חזרנו דרך הגדה המזרחית, הקטנים הלכו לנוח, ואנחנו עוד הסתובבנו, סעודה שלישית (דווקא היא הייתה קטנה ולא מוצלחת. לא יודע אם זה מקרה או שבגלל שבת הגדול) ואז במוצ”ש יש הבדלה פומבית בכיכר שליד חב”ד. חוויה.
אח”כ הלכנו עם הילדים לשיטוט לילה שוב בחנויות, לפרידה מוונציה.
העיר – למרות שזו הפעם השנייה שלנו בה – מקסימה. מי שמחפש חיי לילה, אין כזה דבר, די שקט ומרגישים מאוד בטוח בלילה, גם עם ילדים. יש בלי סוף מזכרות וחנויות של זכוכית ולא ברור בכלל איך חיים ואיפה חנויות נורמליות (בגדים, רהיטים, בקושי ראינו). האווירה נפלאה ואני ממליץ למי שכבר היה במסטרה וכד' מחוץ לעיר, לנסות פעם את העיר עצמה – לנו זה לא יצא הרבה יותר יקר. כאמור, כ-170 יורו ללילה. סעודת שבת יצאה לנו לכולנו (7 נפשות) 150 יורו. לילה אחרון, ומחר נוסעים לדולומיטיים…
יום א'
הרכב היחידי שהיה היה רק משדה”ת מרקו פולו (והזמנו מוקדם, כנראה בגלל הגודל). הגעתי עם הילד בן החמש לפיאצלה רומא, אחרי סחיבת מזוודות לא קטנה, ונסענו ביחד לנמל התעופה (ילדים עד גיל 6 – נסיעה חינם).
תוך כמה דקות קיבלתי את הרכב, הוא ענק ולא נוח למי שרגיל בנהיגה במכונית רגילה, אבל כשמבינים כמה הוא גדול הוא ממש נוח. המנוע שקט, יש המון המון מקום. הוא רק לא מאובזר בכלל. לא הייתה תוכנת ניווט, מה שלא מקובל במכוניות האחרונות ששכרתי, כנראה בגלל גודלו.
בינתיים שאר המשפחה התעוררה, ארזה והגיעה לכיכר רומא. לא ידעתי מראש שבינתיים החליפו במוצ”ש שעון, כך שהשעה 11 הפכה ל-12 והתחיל להיות מאוחר. ארזנו את עצמנו וצ'יק צ'ק יצאנו לכיוון הדולומיטיים.
פרידה אחרונה מוונציה:
מראש ידעתי שאם נוסעים לדולומיטיים, שהמחיר של זה הוא שנצטרך לישון כל לילה במקום אחר כדי להתקדם. אני לא מצטער על זה בטיול הנוכחי, אבל ברור שאם היה לי זמן זה מעצבן למדי לפרוק ולארוז והיה עדיף אחרת. בכל מקרה לכל מזוודה היה את המקום שלה בבגאז' הענק, כך שלא הייתה בעיה גדולה.
ידענו שאנו צריכים להגיע לכיוון מרמולדה עד העלייה האחרונה בארבע, אבל המלצה אחת מהטיול היא לתכנן תמיד פור יותר גדול כדי שיהיה זמן להכל. נסענו ונסענו, הנוף התחיל להיות הררי והכבישים יפהפיים. לפתע אחד הילדים קיבל סחרחורת, עצרנו להתרווח ולשירותים מקומי ופתאום הבנו שהקובייה הענקית הלבנה-שחורה לצד הכביש היא שלג (מלוכלך אמנם. זה היה כמעט השלג המלוכלך האחרון שראינו). האוויר צח ונקי, הרים מושלגים מתחילים להופיע לפניך, ויאללה ממשיכים.
הגענו לאגם אלג'ה, שהיה קפוא בחלקו, מראה מקסים. ברבורים מואכלים ליד הגשר, וחלקו השני של האגם כבר הפשיר ויפהפה.
המשכנו לכיוון מאלגה צ'יאפלה. הכבישים המפותלים אכן – כפי שהזהירו אותי בפורום – לא נעימים לילדים, אבל לא נורא כמו שחשבתי שיהיה. חונים בכפר, אני רץ לקופות המרמולדה, והמוכרת אומרת לי בספקנות שלא בטוח שכדאי לעלות כי אין הרבה זמן להיות למעלה במוזיאון וכו', שאחזור מחר. אבל אנחנו ישראלים, ממשיכים הלאה ולא יכולים לחזור מחר… קנינו כרטיסים (30 למבוגר, 15 לילד), ויאללה לרכבלים. הנוף פשוט מדהים. הכל לבן, הפסגות בוהקות בלובן, מול השמיים הכחולים. גולשים עולים במעלית. אף פעם לא נסעתי בחורף לאירופה וזו פעם ראשונה שאנחנו נחשפים לתרבות הגלישה. נראה כיף חיים, רק שאנו מפחדים על רצועות הברכיים. אולי בעוד טיול או שניים נאזור אומץ ונתמכר גם לזה….
עולים לתחנה הראשונה, מחליפים לשנייה. משם לשלישית. יש נוף אגדי ממרפסת הזכוכית. מתחתנו הגולשים מתחילים לגלוש מטה, הנוף פשוט יפהפה ולולא היינו ממהרים היינו מתקתקים במצלמה עד גמר הכרטיס. פשוט גג העולם. פחדנו גם מהאוויר הדליל, אבל – למעט התינוק שצעק כל העלייה (סתם עצבן אותו שהוא בעגלה) – אף אחד לא התרגש מזה. אולי כי ירדנו מהר מדי… :)
מראש ראיתי שמזג האוויר בוונציה, שהיה 10 מעלות ביום ו-2-3 בלילה, מתחלף בדולומיטיים לאזור המתחת לאפס במרמולדה ו-2-3 מעלות בשאר הדולומיטיים. הגענו עם כפפות וצעיפים ומה לא, אבל מתברר שהקור הירושלמי בארץ הוא ברובו רוח, ולכן כל כך קר. היינו במינוס שש במרמולדה למעלה ואף אחד לא הרגיש קור בכלל, חלקנו אפילו הוריד כפפות.
ירדנו למערת הקבורה שבה ביקר האפיפיור, ומשם ירדנו תחנה, אל המוזיאון. המוזיאון עצמו – לישראלים שראו נשק הוא מתאים לכמה דקות, לא חושב שהיה הרבה מה לעשות שם מעבר לכמה דקות שהשקענו בו, ולמחשבה שרוב הדרכים היפות באירופה נסללו בעקבות דם ומלחמות…
קפה קטן בקפיטריה, וירדנו למטה, שם קצת נרגענו ושיחקנו בשלג.
המשכנו לקניון סוטוגודה. חזרנו אחורה כמה ק”מ וחנינו, ויצאנו. הכל מושלג, אתה הולך על פלטה של שלג, שהיא כמו פלטה אינסופית לבנה, שאיננה חלקה. הרגשה נפלאה. אשתי נשרכה קצת מאחור עם הילד הקטן, אני לקחתי את התינוק ואת השאר ויצאנו בצעידה. המראה פשוט נפלא. כל המפלים של הקניון קפואים, ויוצרים הרגשה של נטיפים. חלק מהנטיפים כחלחלים, מעין הבריקסדאל הנורווגי (שהיה, אציין, הרבה פחות מרשים באוגוסט, עם סיפורי הנסיגה שלו, אל מול הצבע המפתיע בקניון הנוכחי). יש פה ושם מפלי מים קטנים שעוד לא קפאו, ויש בורות באמצע הדרך של שלג שנפל, כמו באגדות הילדים. המסלול עצמו מהחניה ועד לסוף הוא כ-2 ק”מ, כחצי שעה הליכה לכל כיוון. הוא בעלייה מתונה ביותר, אבל עם תינוק על המנשא ובלי כושר היה לי קצת קשה. מכל מקום כל הזמן פלטת שלג, פעם אחת החלקתי אבל סה”כ זה משגע. התמונות משני הצדדים יפהפיים. אין טעם אמיתי להגיע לסוף המסלול, אין שם משהו מיוחד, אלא רק ההרגשה הטובה שסיימנו משהו. הילדים היו מאושרים וסיכמו שזה אחד הדברים היפים (זה אחד המשפטים שיחזרו שוב ושוב בדולומיטיים. אשתי רצתה שנשהה בוונציה עוד, אבל נדמה לי שהפער בין החום של וונציה ליופי הקפוא הדולומיטי היה שווה הכל).
שעת ערב הגיעה (רבע לשבע) ויש לנו בדיוק שעה וחצי למלון בסנטה קריסטינה. המליצו לנו באתר לישון באזור, אבל רצינו לנסות מצנח רחיפה למחרת בסנטה קריסטינה ולכן להתקרב ככל האפשר לשם. בדיעבד, זה קצת מרחק גדול מדי. לולא הכרתי אותו ונסעתי בו בעבר, לא הייתי רוצה להחמיץ את מה שבדרך, ולכן לא ממליץ לישון כל כך רחוק.
עברנו את אגם פדאיה הקפוא לגמרי, המשכנו במעבר סלה הפתלתל, וכולם קיבלו כאב ראש קל מהסיבובים. המדהים היה הרכב, שכלל לא הזיע, גם בפיתולים של 360 מעלות. משני הצדדים שלג של כמטר לפחות, באמצע 'קריעת ים סוף' שלנו – אווירה מדהימה. המשכנו לקאנזיי (אבל לא עצרנו בגלל רדת החשיכה) במטרה להספיק כמה שיותר באור ולא 'להיתקע' בחושך בדולומיטיים, למרות שעקרונית זה לא בעיה מיוחדת. אגב, היו לנו צמיגי חורף שסופקו עם הרכב, ולא היה צריך שרשראות. כל הדרכים היו פתוחות.
עברנו את קנזיי, והגענו לואל גארדנה. המשכנו למלון boe שהוזמן בסנטה קריסטינה. למלון הזה צריך לקחת מפתח ממלון אזורי בשם אנטארס שנמצא על אם הדרך כ-4 ק”מ משם. מאוד קל להסתדר משם. יש מפתח לבגאז', הדירה ע-נ-ק-י-ת והנוף מדהים. והמחיר מצחיק. משפחה שלמה בחמש מאות ש”ח ללילה. הבעיה היחידה שהמקום מתאים לשבוע ולא ללילה אחד. מאוד מאוד נוח ויפה. רק קצת נתקענו בדירה הכי מרוחקת כך שהיינו צריכים לסחוב את כל המזוודות הלוך ושוב.
הלכנו לישון מול הנוף המדהים (אותו ראינו כמובן רק בבוקר).
יום ב'
יש לי פחד גבהים. אבל איכשהו נתקלתי בגוגל בfly2, שזה אתר של ריחוף בדולומיטיים. המראה הכל כך מדהים 'הדליק' אותי, הראיתי לבת שלי בת ה-14, שכמובן 'חייבת' לעשות את זה…. היא קיבלה מתנה מדודה שלי לבת המצווה סכום כסף לעשות בילוי אקסטרימי, והיא 'בזבזה' רק שישים ש”ח על באנג'י בסופרלנד. לאחר רשות מהוססת של אשתי, הוברר לנו שמדובר בנסיעה של מלווה אחד על נוסע אחד. החלטתי להצטרף כנוסע נפרד, ולשבור את פחד הגבהים. חשבתי על זה קצת לפני שהחלטתי, כך שהשבועות לפני הנסיעה עזרו לי להתמודד בקלות עם האתגר. משתמש בפורום המליץ לי על הנסיעה שלו, וכך ביררתי. פחדנו ממזג האוויר, כי אמרו שביום ב' ירד שלג, אבל הם הודיעו לי שאין להם בעיה לעשות את זה. תיאמנו אפוא פגישה לתשע בבוקר.
אשתי והילדים רצו להמשיך ולישון כך שזה התאים. הבת השכימה ולאחר תפילה הדדית נסענו כמה דקות למרום הר פאנה שמול סנטה קריסטינה. שם פגשנו את סימון וארמון, שני ברנשים חביבים שעושים כסף רב מתחביב כייפי – פשוט יושבים ושותים בירה עד שזוג מגיע ומחליט לעשות ריחוף. יצאנו מרחבת מלון הספורט שם, יש רחבה ענקית מלאת שלג ועליה כולם גולשים, הם הביאו ציוד על גבם, עלינו ברכבל המקומי לפסגת ההר (היה הר משונן מעלינו. לא לשם. אלא רק לפסגה שנמצאת כ-400 מטר מעל הפסגה שבה היינו). יורדים מהרכבל, הוא קושר אותנו, אומר לכל אחד לרוץ ובאיזה שלב יגיד לנו לשבת. האמת שזה כלל לא מפחיד. רק פעם אחת היה זרם אוויר חם, שאמור להעלות אותנו למעלה, ואז אתה מרגיש שאתה לגמרי 'ציפורי' ומשוחרר מהאדמה. יש משהו מדהים בחוויה הזאת, להיות תלוש מעל אדמה מוצקה. הנוף היה מדהים, שמיים כחולים, הייתה שמש חמימה, הבעיה הייתה רק שבשעת בוקר אין כל כך זרמים ולכן הטיסה נגמרה די מהר – 8 דקות לערך. הם הבטיחו 10-15, אבל לא נתקטנן. כמובן שילמנו מראש על וידאו, אתה מקבל כרטיס SD באיכות גבוהה. החוויה עולה 70 יורו לאדם, ועם הכרטיס – 95 יורו (ועם העלייה להר – 100 יורו לאדם. לא נעים, אבל מותר פעם בחיים לשפוך כסף).
חזרנו, עזרנו לארוז, והחזרנו את המשפחה למונטה פאנה, לרחבת השלג. האמת שתכננו למצוא את המפל tervela, אבל איכשהו החמצנו אותו ושוטר אמר לנו שבעצם עדיף לחנות בעיירה וללכת משם ברגל. לא היה לנו כוח – הוא בוודאי לא יכול להיות יותר יפה מהמפלים של אתמול, בקניון סוטוגודה, נכון?
כאן המקום לומר שאלפ די סיוזי, סשדה, ומסלול הליכה נטורונדה – כל המקומות לא התאימו להליכה קצרה עם תינוק או שחששנו שהם מלאים שלג. וכבר אנחנו במרום הרב פאנה. אז שכרנו מגלשות מקומיות (הם הסתכלו עלינו כאלו נפלנו מהירח. כנראה שבאירופה הציוד הזה, המקובל מאוד בחרמון, מתאים לילדים בני שנתיים, ולא לילדים גדולים שאמורים לעשות סקי…..) במחיר זול (7 יורו למגלשת לכל היום). והתחלנו לגלוש. בניגוד לחרמון שם יש כמה מטרים מרובעים צפופים בילדים, ובניגוד לאתרים בחו”ל כשהיינו בקיץ שיש חוויה דומה, פה פשוט יש מרחבים ענקיים ורק צריך להיזהר שגולש סקי לא ידרוס אותך. זה הכל. אם היה לנו את כל היום, היה כיף, אבל הצטרכנו ללכת אחרי שעתיים של כיף.
נסענו משם למגלשות ההרים בפרדאצו. אמרו לי להגיע עד 16:30 אז חישבתי להגיע לשלוש ורבע. נסענו כשעה וחצי, עברנו שוב בקנאזיי ושוב לא עצרנו. יש ליד קנזיי פסלים מקרח קפוא מדהימים. המשכנו לואל די פיימה, ומשם לפרדאצו. הוויז המרושע כיוון אותנו לשביל הליכה פרטי ובזבזנו כעשרים דקות. אח”כ הטעה אותנו שוב, וביחד עם ילד שרצה לנוח כדי לא להקיא, הגענו בדיוק בארבע וחמישה. רצתי לקופאית וביקשתי לקנות כרטיסים, אבל היא אמרה לי שלא אספיק: עשר דקות עד שתגיע לשם עם הרכבל, וחמש דקות מגלשות הרים, ואנו יוצאים בדיוק בארבע וחצי. אמרתי שאנסה, אשתי רצתה רק לנוח מהנסיעה ונשארה בקפיטריה עם התינוק, ורצתי עם הילדים לרכבל. האמת שהרכבל מאוד מיוחד – הוא נוסע מעין רכס הרים – עולה ויורד ושוב עולה. אבל הגענו ב-16:24 ושם יש מסלול מעגלי של מגלשות ההרים. הם כבר סגרו, ולאחר פרצופיהם המתחננים של הילדים הסכימו לתת לנו חמש דקות שם, אבל התגלתה בעיה: הם מוכנים רק למבוגר מלווה. הילדה בת 14 לא צריכה מלווה אבל לא יכולה להיות מלווה בעצמה. כך שהילדים היו צריכים למשפט שלמה. והרגשתי שזה לא לעניין, והם התחילו לריב, וכך המפעילים של המתקן בעצמם כבר לא רצו לתת לנו. התעצבנו קצת כי הגענו ממש בכמה דקות איחור. רבע שעה קודם, לא הייתה בעיה לתת לילדים לעלות אתי כמה פעמים עד שכולם יהיו מרוצים. אבל יצאנו מהטיול עם חוויה אחת לא ממומשת והבטחתי לילדים החזר. לא מצאתי מגלשות אחרות באזור אז זה יידחה בעזרת ה' לטיול אחר. חזרנו מאוכזבים קמעא ברכבל, והילדים הציעו 'להעניש' אותם ולהמשיך ולעלות ברכבל חזרה (לא היה אף אחד להוריד אותנו מהרכבל). לא הסכמתי, ואחרי כמה דקות הילדים גם הבינו למה: הרכבלים פתאום עצרו. כאלו, ככה סתם, אתה פשוט תקוע אם עשית חוכמות, ואף אחד לא יוריד אותך מהרכבל עד מחר….
הצטלמנו בנחל הזורם בעמק היפה, והמשכנו לכיוון טרנטו, מקום הלינה שלנו. עצרנו בסופר מקומי של לידו להצטייד בכל טוב, והגענו לטרנטו, הפעם קצת יותר רגוע, בשבע ורבע. מדובר בדירות komodo, לאחר המלצה באתר. זהו אזור חדש שחלקו אוניברסיטאי, חלקו קרוב למוזיאון המקומי ותחת כולו יש חניון ענק. מאוד נוח – חונים למטה, עולים במעלית ישר לתוך קומודו, ומקבלים דירה חדשה וענקית ויפהפייה. ושוב – מתאים לכמה ימים, לא ליום אחד. ושוב – זיל הזול, משהו כמו 120 יורו לכולנו ללילה. עשינו עם הילדים סיור באזור – יש חנויות ומכון כושר וכל מיני שטויות, אבל אין באמת מה לראות (מלבד המוזיאון, אם היינו נשארים אליו. ויתרנו).
יום ג'
יום אחרון של טיול בפועל. יש לנו 4.5 שעות נהיגה לפנינו. בסה”כ עד עתה היו כ-4 שעות נהיגה ביום, זה די הרבה, אבל אין ברירה אם רוצים לטעום מהדולומיטיים.
ארזנו ויצאנו בדרכנו לכיוון אגם גארדה, בכביש היפה ss45bis. בדרך חצינו אגם יפהפה משני צדי הכביש.
ויתרנו מראש על אגם מולבנו שתוכנן, כדי להספיק במשך היום דברים אחרים יותר בנחת. התחנה הראשונה היא אגם טנו.
למרות החשש שבחורף הצבע המדהים שלו התכער, הכל מתגלה בדיוק כמו בקיץ: כמו פנינה מגלויה שוויצרית, אגם טורקיז יפה, עם כל מיני זוויות ירקרקות.
הקפנו אותו בשעה (אפשר להקיף ב-40 דקות) והמשכנו למפלי וארונה שעל הכביש היורד לריבה דל גרדה.
מאחר שהייתי במפלים והזכרון די טרי נשארתי עם התינוק ברכב, והמשפחה מתלהבת מהמפלים היפים. כפי שכבר אמרו, למבוגרים יש מפלים יותר יפים, אבל לילדים האפקטים והקרבה לכביש מאוד מרשימים. מתחיל גשם קל. אגב, בנסיעה בדולומיטים אתמול היה שלג קליל, פתיתי שלג משום מקום עפים באוויר וכנראה לזה התכוון החזאי בשלג שאמר.
מאחר שהגדה המזרחית של האגם לא רלוונטית (הרכבל במלצ'סינה וגארדה לנד סגורים) נסענו (לראשונה מבחינתי) בגדה המערבית. עצרנו בלימונה סול גארדה המקסימה. חנינו בחניון והעפלנו קצת במעלה הגבעה שעליה בנויה העיירה. הסתובבנו בחנויו שמוכרים בהם מוצרי לימון ומזכרות ונהנינו מהאקלים הים תיכוני של האגם, לאחר שאתמול עוד היינו באזור המינוס בדולומיטיים. איטליה במלוא יופיה. האגם מלא סירות מפרש, מאכערים מציעים הפלגה לסירמיונה, אך אנחנו נחושים להמשיך לשם בעצמנו.
לאחר כשעה וחצי בלימונה, המשכנו לאורך העיירה סאלו, מקום מושבה של ממשלת מוסוליני, אל סירמיונה. איכשהו טעיתי כי הייתי אמור להמשיך לאורך האגם עד לסירמיונה, ובפועל יצאתי כמה ק”מ ממנו ואז פניתי חדות מזרחה. הגענו לסירמיונה אחה”צ. העיר די מלאה יחסית למה שחשבתי בחורף. היא עמוסה חנויות רחוב ודוכנים ומקסימה, אם כי למי שלא אוכל את הגלידות המטורפות שאנשים קונים בה, מטעמי כשרות, ההנאה פחותה במקצת. יש מסעדה כשרה 2.5 ק”מ ממנה, אבל העדפנו להמשיך – מה גם שלא בטוח אם פתוחה לפני פסח. בבירור עכשיו מתברר שהיא הייתה כשרה, אז זה ממש נחמד למי שעיתותיו בידו.
משם המשכנו כשעה וחצי בנסיעה ישירה לברגמו, מחוז חפצנו ללילה האחרון, כי מחר בשעה וחצי טיסה לארץ.
הגענו בשמונה וחצי לדירה המוזמנת בעיר העתיקה, שהתברר, כרגיל בטיול הזה, כי היא מתאימה למי שבא ברצינות לעיר ברגאמו ולא ללינת לילה לפני טיסה. המלונות באזור שדה”ת היו הרבה יותר יקרים והעיר העתיקה במרחק כרבע שעה נסיעה אז לכן לא חששתי להזמין שם, אולם אשתי לא אהבה את הטיפוס במעלה הרחובות המרוצפים (מעין צפת או הרובע היהודי) בשעה שמונה וחצי כשיש טיסה עוד 11 שעות. הגענו לדירה, מתברר שאין שם איש. למרות מיילים קודמים שאמרו שנגיע בערך בשמונה, הם ציפו לוידוא מולם ולא חיכו. הטלפון שלנו כמעט על אפס אחוז, אבל ראינו שהם שלחו מייל כמה דקות קודם לכן ששואל היכן אנו. אשתי כבר מתייאשת ולא מוכנה לנסות שוב. אציין כי הכניסה לעיר העתיקה אסורה לרכב, שלחתי מראש את לוחיות הרכב למלון כדי שיתנו לי אישור כניסה, אבל מתברר שהם לא קיבלו איכשהו את המייל (אני בוודאות זוכר ששלחתי אבל לא מוצא אותו במייל היוצא). כך שאני צפוי לקבל עוד קנס על כניסה לעיר העתיקה… מעצבן. אשתי דורשת לחפש מלון חלופי, מתחילים לחפש מלון במרכז העיר, יקר מדי, ומרוב עצבים אני נכנס חזיתית בזכוכית השקופה של המלון...כנראה שאני עייף. חזרנו לאזור שדה”ת, במלון NH עשינו בירור ויעלה לנו 450 יורו ללילה. הון תועפות. בסוף התקשרנו למלון סמוך ומצאנו מלון מקסים, מול תחנת דלק למילוי בבוקר השכם, כחמש דקות משדה התעופה, ב-215 יורו. עם הסיום הקצת מעצבן הזה הלכנו לישון, אבל בבוקר קמנו, התארגנו, ונסענו לטיסה של ראיינאייר לארץ. לא עשו בעיות עם השקיות שהגענו אתם.
הגענו הביתה וכנראה שהיה לנו 'ניקוי ראש' כל כך טוב עד שאשתי פתחה את הפריזר ולא האמינה שאת כל הדברים שם היא בישלה שבוע לפני כן… תם ונשלם טיול מוצלח מאוד.
