כפר בראנג - הומסטיי והתנדבות באיזור פוקהרה

מקום ששינה לי לגמרי את אופי הטיול ופתח אותי לתרבות הנפאלית באופן הכי אוטנתי שאפשר!

ממליץ להגיע למינימום שבוע.

איש קשר

Kabi - +977 980-6595884

Durga - +9779806673764

*סיפור אישי*

את קאבי פגשתי עוד בקטמנדו, ממש ביום הראשון של הנחיתה. הוא קבע איתי בהימאליאן ג'אבה קופי ואני הלכתי בטעות לסניף אחר. סימסתי לו את המיקום שלי והוא הגיע אחרי עשר דקות.

בחור צעיר, רזה ומחוייך התקדם לעברי, השיער שלו מסורק ונראה כאילו עכשיו יצא מהמקלחת למרות שהגיע אחרי 10 דקות הליכה בתאמל בגללי. הוא לבוש במיטבו - חולצה מכופתרת וג'ינס, נראה שונה לגמרי מכל נפאלי שפגשתי עד אז (מסתכם בעיקר בנהג מונית, מוכרים בשוק, ובעל הוסטל מפוקפק).

הוא היה מאד מנומס, לא דיבר על המחשבים שהבאתי, ואפילו לא הסתכל עליהם לאורך כל השיחה. דיברנו יותר משעתיים, על כל מני נושאים.

האנגלית שלו הייתה יוצאת מן הכלל (הבן אדם עם תואר לספרות-אנגלית) והשיחה קולחת, הוא מסביר לי על כל נושא ששאלתי לאורך ולרוחב.

שאלתי קצת על החיים לאחר רעידת האדמה והוא מתאר לי איך נפאל הושפעה מאז מבחינה גיאוגרפית, כלכלית, פילוסופית ומה לא. קשה שלא להישאב למילים שלו.

בגלל שזו הפעם הראשונה שלי בנפאל הוא נתן לי כמה טיפים למטייל, מילים שימושיות, והסברים על הטרקים שתכננתי לעשות. הוא הבעלים של חברת טיולים מצליחה ביחד עם דוד שלו, הוא התחיל בחברה כפורטר כשהיה רק בן 14 ואמר שאם אזדקק לכל דבר שלא אהסס לפנות אליו.

כשהוא סיפר לי על הכפר שלו ועל ההתנדבות בהחלט היה נשמע כמו מקום ששווה לבקר ולחוות.

הוא סיפר בהתלהבות על החזון שלו שהילדים ילמדו שפת מחשבים ויוכלו לעבוד בתחום.

אמרתי לו שכנראה לא יהיה לי דבר ללמד אותם מאחר ואין לי ידע במחשבים, הוא הרגיע אותי ואמר שיש שלל דברים שעוד אוכל לעשות בכפר. הבטחתי לעצמי שאגיע לשם.

הבאתי לו את שני המחשבים, הוא הודה לי והלכנו כל אחד לדרכו.

לאחר כל השהות בנפאל שכללה טרקים (הלנטנג, האגמים, אוורסט ושלושת הפאסים, אוסטרליאן קאמפ ומארדי הימאל) שהות קצרה בבית החולים בקטמנדו, ליל הסדר, שבועות, בנג'י, כמה ימים בפוקהרה שהבהירו לי שלעבור בין בתי קפה זה לא הצד החזק שלי - הויזה שלי עמדה להיגמר והחלטתי שהגיע הזמן להגיע לבראנג, הכפר של קאבי.

שאלתי בקבוצה הגדולה של נפאל אם מישהו רוצה להצטרף אלי ובאותו יום קיבלתי מענה.

עמרי, הייטקיסט צעיר שהתפטר מהעבודה והחליט לצאת לטייל במזרח, הצטרף אליי ויצאנו יחד מתחנת האוטובוס של הלייק סייד בפוקהרה.

נסיעה של שעה וחצי בין כפרים, אגמים ונופים משגעים.

באחת העצירות עולה ילד בן 13, ואומר לנו לרדת. אנחנו נשמעים לקולו והוא מוביל אותנו להומסטיי של קאבי. בדרך הוא אומר לנו שקוראים לו כריס ומברך את הגיענו לכפר. האנגלית שלו מאד טובה ביחס לגילו והתפלאתי, אך לאחר שהוא סיפר שהוא האח הקטן של קאבי, הכל התבהר.

האמא (ama) שמעה שהגענו, ירדה לקראתנו ובירכה אותנו עם טיקה במצח ופרח מאחורי האוזן.

בזמן שהאבא (baba) היה עסוק בלחבוץ את החלב מהבפאלו לכדי גי (חמאה), חייך אלינו בחיוך רחב והראה הרבה התלהבות. הוא הראה לי ולעמרי איך לבצע את הפעולה והתנסינו קצת עד שהתעייפנו.

גאיה, מאיה ואלון, הישראלים שכבר שהו שבוע ימים בבראנג, התעוררו משנ"צם.

ניהלנו שיחת חולין קצרה, הם הסבירו לנו על ההתנדבות בקצרה והלכנו יחד לכיתת הלימוד. שם גאיה העבירה שיעור פייתון ביד רמה, יחד עם עמרי שגם נתן מהידע הרחב שלו. אני הרגשתי קצת חסר תועלת ושיחקתי עם הילדים שלא היו על המחשב.

יש רק שני מחשבים (אלו שהבאתי מהארץ) ובשיעורים נמצאים בין 8-10 ילדים בגילאים שונים ורמת בקיעות שונה אז קצת קשה להשתלט על כולם.

השיעור נמשך בערך שעה ואז חזרנו להומסטיי.

לארוחת ערב מאיה גאיה ואלון הכינו שקשוקה לכולם (יזראלי דאל באט) והיה נראה שהם לא ידעו איך לאכול את זה כלכך אבל הם כולם נהנו.

סוסמיטה, השכנה שלנו בת ה17 ואחייניתו של קאבי, הוציאה לקראת הערב בידורית ויזמה מסיבת ריקודים במרפסת ביתם.

אנחנו גם הצטרפנו, ניסינו לעקוב אחרי התנועות של הריקודים שלהם בקושי רב. לכל שיר יש ריקוד שונה וכל מילה בשיר היא תנועה מסויימת אז לפעמים מצליחים לקלוע למילים מסויימות.

למחרת בבוקר הפז"מניקים לא התעוררו אז הלכנו רק אני ועומר לשיעור של השעה 7 יחד עם סומיט, האח הקטן של סוסמיטה.

השיעור בבוקר הוא לילדים הקטנים אז החומר מאד בסיסי - אקסל ופאוורפוינט, חשבתי שאולי בכל זאת אוכל ללמד אותם דבר או שניים.

חזרנו להומסטיי, עומרי וגאיה עזרו לי להבין קצת איך אוכל ללמוד בעצמי כדי ללמד אותם והפיגו לי קצת את החשש.

בגלל שזה היה יום שבת, הילדים לא הלכו לבית הספר ושיחקנו כולם במרפסת משחקי קלפים.

הלכנו לשחק כדורגל בכביש הראשי ואח"כ הילדים לקחו אותנו לשחות בנהר בספוט ממש מגניב. בילינו שם כמה שעות עד שנהיה קר וחזרנו חזרה. בדרך ראינו נחש ארוך שנגלה מעבר לשדות התירס שמגדלים בכפר, לא יודע מי התלהב יותר הילדים או אני.

יום למחרת קאבי הגיע והופתע לראות אותי כי לא הודעתי לא שאני מגיע.

אחרי השיעור בבוקר ישבנו במרפסת ודיברנו על ההתנדבות ואיך אפשר לשפר/לייעל את הלמידה ומה צריך לקרות כדי שהרעיון הזה יימשך ויקצור פירות בתוך שנה או יותר. הוא אמר שבשנה הבאה נצטרך לבצע מבחן מסויים כדי לראות שהילדים באמת לומדים משהו, ושהפרוייקט הזה יעיל.

כהרגלו, הרצה לנו בצניעות ובידע רב על הקאסטות (מעמדות) בנפאל ואיך הן התקיימו אז והיום.

מאוחר יותר הלכנו לעזור בשדות האורז, עיבדנו את האדמה לקראת הגשמים שיגיעו,

בתור אחד שחושב את עצמו כבעל סיבולת גבוהה לעבודה פיזית-סיזיפית התייאשתי יחסית מהר.

הבנות עזבו אחרי זמן קצר ונפרדו מאיתנו ומהמשפחה.

עמרי גם עזב באותו היום ומאז בעצם הייתי המתנדב היחידי למשך שבוע.

בזמן הזה, המשפחה, ילדי הכפר ושאר התושבים נתנו לי להרגיש כאילו אני חלק מהכפר לגמרי, עזרתי להכין ארוחות, השתתפתי בריקודים, בחגים ובאירועים, ובין השאר גם לימדתי קצת מחשבים.

האמא והאבא של קאבי חמים מאד ומארחים באופן נעים בתחושה שאתה חלק מהמשפחה לכל דבר.

אם יתמזל מזלכם וקאבי יגיע לכפר תוכלו לשמוע ממנו המון על אורח החיים מזווית יותר אינטלקטואלית, והוא ישמח לענות לכם על כל שאלה שתשאלו, כל דעה או עצה שלכם תתקבל בברכה והוא ישמח לשמוע מכם איך היתה לכם החוויה.

הילדים מאד מתרגשים מהמתנדבים, נקשרים בקלות ורואים בהם חברים. הולכים איתך יד ביד, גם אם הם הרגע פגשו אותך.

הם שואלים הרבה שאלות, על החיים שלי, על ישראל.

האנגלית של רובם ברמה גבוהה ביחס לגילם ולשאר הנפאלים שפגשתי.

מבחינת תנאי מחייה -

הלינה בחדרים גדולים עם מיטות,

יש מקלחת חמה (מים שאמא מרתיחה) ושירותי בול פגיעה,

כביסה אפשר לעשות לבד עם סבון שמביאים לכם,

יש קליטה וסיסמה לווייפיי.

הבית ממוקם יחסית במעלה הכפר, ומהרפסת האחורית, ברגע שיוצאים מחדר השינה, ניתן להשקיף על רכסי האנאפורנה והמצ'פוצ'רה וכל בוקר אתה מתחיל את היום בשתיית תה אל מול הנוף הזה, פשוט תענוג.

האוכל טעים בטירוף ומגוון, לא מסתכם רק בדאל באט אך גם הוא מושקע וטעים. לרוב צמחוני, לעיתים שוחטים עז בכפר ואז גם יש בשר.

מבחינת מים - אם אתם בלי מסנן הם תמיד מרתיחים מים ושומרים בקנקן שלרוב הוא חם-פושר.

יש כל מני אטרקציות שאפשר לעשות בסביבה -

טיול למפל (הליכה של חצי שעה), ירידה לנחל בתוך הכפר, יש גם ספוט יותר אטרקטיבי והמוני במרחק 20 דק הליכה מהכפר, יש אשרם מפורסם בקצה הכפר (הבית הורוד) ואתם מוזמנים להגיע אליו כל בוקר לסשן יוגה.

בכפר הסמוך, קנטצ'ינה, יש תופרת שתוכל להכין לכם בגדים מקומיים למידותייכן (לבנות בעיקר).

מעבר לזה תוכלו להצטרף לעבודות היומיומיות של המשפחה ואנשי הכפר בין אם זה לחלוב את הבאפלו, ללכת לג'ונגל לקטוף עלים לעיזים, לעזור באדמות האורז והתירס, לעזור בבישולים וכל דבר אחר שתחפצו.

*על ההתנדבות*

בעקרון זה נטו ללמד את הילדים איך לעבוד עם המחשב.

אין מערכי שיעור בנויים ובסופו של דבר זה תלוי בידע שלכם ומה שאתם תרצו להעביר להם, יש לכם חופש מוחלט והילדים יזרמו על הכל, אבל המסגרת הקבועה להלן:

יש שלושה שיעורים במהלך היום (מלבד בשבת)

7:00 - הילדים של הכפר בגילאי 8~10 מגיעים לפני שהולכים לביה"ס ולומדים דברים בסיסיים של אופיס (פאוור פוינט, וורד, אקסל)

15:00 - ילדים באותם גילאים מהכפרים באיזור שלומדים בביה"ס שנמצא בברנג, זה השיעור האחרון של היום אז הם קצת על קוצים, זה התחיל כעזרה בשיעורים באנגלית ואז המורה ביקש שאביא את המחשבים אז שילבתי בין אנגלית ומחשבים (משחקי תרגול ולמידה של איות, אוצר מילים, סתם משחקים להנאה)

19:00 - השיעור הרציני של לפני הדאל באט, נערים עד גיל 19 שלומדים דברים קצת יותר רציניים (תכנות בפייתון, אקסל למתקדמים) ותוך כדי גם נעזרים בai - בינה מלאכותית.

הילדים (רובם) עם חשק עז ללמוד, וכשרואים אותך מגיע מרחוק מתלהבים נורא ומתחילים להתאסף באיזור הכיתה.

# אפשר להגיע גם בלי ידע בתכנות (אני הייתי מסתכל על סרטוני הסברה ביוטיוב לפני השיעור), ובמקסימום אם לא מעניין אתכם בכלל, רק להגיע לכיתה להביא להם את המחשבים ולשמור שהם באמת מתאמנים ולא מסתכלים על קליפים של שירים נפאלים.

# בסופו של דבר המטרה לעתיד הרחוק היא לגרום להם באמת לפתח ידע וכישורים במחשב, שתהיה להם האפשרות וההזדמנות להשיג עבודה בתחום.

אז כל ידע בעולם המחשבים יכול לעזור.

אפשר להפנות אותם תמיד לגוגל/מקורות מידע אמינים ולהראות להם איך לפתור את הבעיה בכוחות עצמם.

# יש מגבלה ל4 מתנדבים בו זמנית והמינימום לשהות הוא שבוע. אז מומלץ לדבר עם קאבי כמה ימים לפני ההגעה

# המחיר ליום הוא 1800 רופי למתנדבים ו2000 למי שמגיע רק להומסטיי.

אני באופן אישי פשוט הוקסמתי מהחיים שלהם, התאהבתי בילדים ובמשפחה ואם הויזה שלי לא הייתה נגמרת הייתי נשאר שם עוד הרבה.

זה גרם לי להסתכל ולחשוב מחדש על הטיול שלי ועל האופן שבו אני בוחר לחיות בו.

לדעתי זו הדרך הכי טובה לטייל, לחוות את התרבות ואורך החיים המקומי ולהתנסות בו, ועל הדרך גם לתרום קצת מעצמך ולא בכאילו (לא שופט אבל יש מקומות שמשווקים כהתנדבות אבל בתכלס אתה רק מפריע להם והתרומה היחידה שלך היא הכסף).

למשפחה (וגם למתנדבים) מאד קשה לשחרר ולרוב זה נגמר בבכי, ראו הוזהרתם!

גם הפנים של הילדים נופלות כשאתה מספר להם שזה יומך האחרון, אבל הם מאד מבינים ונפרדים ממך בחיבוקים וריקודים.

ואפילו זכיתי למצגת פרידה נפלאה מעשה ידם (בעזרה קטנה של chat gpt).

מי שרוצה מוזמן לשאול עוד שאלות:)