יום א' 14/2 – נסיעה לבנאווי
היום יום ולנטיין וראש השנה הסיני.
הלכתי לרכב, הנהג בדיוק התעורר, אמרתי לו שאנחנו הולכים לאכול ויוצאים בתשע. נכנסתי לחדר האוכל, הזמנו לעצמנו לחם ושתיה. לפתע נכנס הנהג, מביא כסא ומצטרף אלינו, אוכל מהאוכל שלנו, מזמין כוס ריקה ולוקח מקנקן התה. הוא מספר שמנהל המלון שלח לו SMS ובו כתב שהתלוננו וכאילו הוא, הנהג, קיבל הוראה שאנחנו נשלם על הלינה שלו (שקרן) ושלא נטריד יותר את המנהל. הבהרתי לו בתקיפות שהוא ישלם הכול, ושהוא חסר נסיון בהתנהגות עם לקוחות.
שושי נשברה ויצאה לעשן, המשכתי לדבר אליו במילים קשות שהוא הרס לנו את הטיול, לא יכולנו לצאת לטייל כפי שרצינו כי הוא לא היה מוכן להזיז את הרכב וכי שילמנו 3000 פזו ליום עבור הרכב שחנה בחניה ולא קיבלנו תמורה לכסף, והכל תודות לשירות הרע שלו.
ביקשתי שיגישו לי את החשבון שלנו, ובעודנו בודקים את החשבון, בעלת המלון אומרת לי כמה הוא מסכן ואין לו כסף לשלם, ואם הוא יצטרך לשלם לא יהיה לו כסף לדלק. אמרתי לה שלא תדאג כי הוא שקרן, יש לו כסף גם לדלק וגם ללינה.
בחשבון שלנו היו כמה טעויות כולל חיוב לא נכון של החדר, ארוחת ערב כפולה, ועוד. חוץ מזה שילמנו על השאטלים 300 פ' שלא אמרו לנו קודם שהם בתשלום. בקיצור קיזזנו מהחשבון אלפיים פזוס. גנבים.
שילמתי, יצאתי החוצה וקראתי לנהג. אמרתי לו ללכת לשלם עכשיו הכל.
אין לי כסף הוא אמר. יש לך 3000 אמרתי לו וזה מספיק גם למלון וגם לדלק ועכשיו כנס ושלם.
הוא שילם כאלף שמונה מאות. כלומר נשארו לו עוד כאלף מאתיים לפחות.
לפני היציאה אומרים לנו במלון כי הדרך לבנאווי חסומה ע"י מפולת, אי אפשר לעבור כי אין שם כלי הנדסי לפינוי. המעבר יפתח אולי אחה"צ, יש מעבר לבריקדה גיפנים כך שאפשר לנסוע איתם ושהנהג יצטרף בהמשך או מחר.
נ ה ד ר.
יצאנו לדרך לכיוון בונטוק, הזדחלנו ועברנו 18 ק"מ ביותר משעה.
בונטוק עיירה פעילה, יש שוק, יש מכוניות וטרייסיקלים, אופי של עיר. השארנו את הנהג ליד הרכב במרכז וטיפסנו למוזיאון. ערוך יפה הן מבפנים והן מבחוץ.
חנות מזכרות, שרשרת ב- 300 פ'.
המשכנו לטייל בשוק וצפינו בפרצופים והתלבושות.
חזרנו לרכב והזמנו את הנהג לארוחה.
מעבירים זמן בשביל לא להיתקע במפולת.
נכנס אמריקאי מבוגר עם נהג צעיר, גם הם בדרך לבנאווי. מתלבטים מה לעשות ומחליטים לשאול. יורדים למרכז העיירה, מדברים עם שוטרים והם לא כל כך יודעים. מפנים אותנו לחברת גיפנים שנוסעים בקו. בדרך אנחנו שואלים עוד שוטרים – כלום, יש כאלה שאומרים שיפתח רק מחר כי אתמול שבת ולא עבדו, היום יום ראשון ולא עובדים. יש הרבה שוטרים בעיירה. כל 200 מטר יש נקודת משטרה. בסוף, נכנסנו למטה המשטרה השוכן בבנין העירייה. אולם מוזנח, 5, 6 שוטרים ושוטרות שלא עושים כלום.
לא, הם לא יודעים. אין להם אפשרות להתקשר בקשר והם גם לא יודעים איפה בדיוק המפולת. אולי שעה נסיעה מכאן. וגם מבנאווי שאלו אותם אם הם יודעים משהו. אבל בנקודת המפולת אפשר לחצות ברגל ולעלות על גיפני שנוסע לבנאווי.
התלבטנו מה לעשות והחלטנו להתחיל לנסוע לכיוון המפולת ולראות. אם באמת אין סכוי למעבר היום, נעלה על גיפני וניסע בלי הנהג. הנהג שישן בבונטוק ואנחנו נשלם לו את הלינה ואוכל. הקצבנו 500 פ. חזרנו לרכב והסברנו לנהג, קיבל את הדברים בסדר, לא בטוח שהבין.
בסביבות השעה 14:10 יצאנו לדרך לא נודעת.
ביציאה מבונטוק עובר נהר, העיירה יושבת על הגדה, ממול יש טרסות אורז.
מיד בהתחלה עוברים לדרך עפר קשה לתנועה. עוברים בנופים יפים, נוסעים מעל הנהר, המקומיים שוחים ומתרחצים בנהר.
מתחילות טרסות אורז בנויות, הרבה עובדים בטרסות. הכביש משתפר והופך שוב לדרך בהקמה או לדרך כבושה שעוד לא סוללים אותה.
כעבור כשעה, נוסעים על צלע הר, משמאל תהום ומימין קיר סלעי. לפנים, שיירה קצרה חונה לימין הדרך ולפניה המפולת. טרקטור עובד על ערימת סלעים מפוררים ומכין מעבר לטנקים. על הפעולה מפקחים כמה חיילים עם חגור מלא ונשק טעון.
למטה בעומק של כ- 200 מטר שוכב טרקטור, הנהג שלו ניקה אתמול את הכביש מאבנים, גרם למפולת, התדרדר למטה ונהרג.
מרחרחים אצל השכנים, הנהג של האמריקאי מהמסעדה, והוא אומר שאנחנו נוכל עוד מעט לנסוע אבל מהצד השני לא יוכלו לעבור את העליה. כעבור כרבע שעה שאנחנו במקום, הטרקטוריסט יורד מהמכשול והחיילים מתחילים להעביר מכוניות אחת אחת, כמו שהנהג של האמריקאי אמר – אבל הפוך. קודם עוברים אלה שבאים מבנאווי.
אכן יש להם קושי מסויים לעבור. העליה חדה מידי ולא כולם מצליחים לעבור במכה ראשונה. נוסעים רוורס, פול גז בעליה ומתקדמים. אם לא הצליחו לעבור, החיילים דוחפים את המכוניות. עוברות משאיות, טנדרים, גיפים, ואנים, אמבולנס ואופנועים. כשהם מגיעים לשפוע התלול נפלט מאחור ענן עשן שחור מהאגזוז והצמיגים.
בשלב מסוים נשלח חייל להביא משהו. הוא חוזר בריצה עם שק אטום, קל משקל ובתוכו חבלים. החבלים נקשרים למכוניות המתקשות לעבור ומשמשים למשיכתן ע"י החיילים. הזמן עובר ולא רואים סוף. אני עולה על המכשול, ניגש לחיילים ושואל למה לא נותנים גם לנו לעבור, כי לנו יש דרך ארוכה יותר לעשות מאשר לאלה הבאים ממול.
לאחר התייעצות קיבלתי תשובה שאומרת שאי אפשר להמשיך בדרך שלנו כי זאת דרך חד סטרית החסומה ע"י המכוניות. לכן צריך קודם לפנות את הציר ממכוניות ורק אח"כ נוכל לעבור. אני חוזר לעדכן את “החברה”.
שושי אומרת לי שהנהג מתוח מוות והוא הציע שכשיתחילו לנסוע הוא ייתן לכולם לעבור קודם. פחחחח.
הלכתי לעודד את רוחו. פתחנו גם שקית עם שרימפס ציפס. ופתאום מתחילים סימנים שזמננו קרוב. נכנסים לרכב והנהג מתחיל לסמן למכוניות לעקוף אותו.
אני נותן לו פקודה, סע אחרי הגיפ האדום של האמריקאי, בסגנון: “סע בנצור, סע”.
הוא מציית.
שושי עוצמת עיניים. אנחנו עולים על המכשול, הנהג נוסע בזהירות, לא נתקע ועובר בשלום את המכשול. נותנים לו קריאות עידוד של בראבו וכל הכבוד.
עכשיו, הנהג לא יכול לזחול באיטיות כי יש שיירה מאחוריו והוא נאלץ לנסוע יותר מהר מהרגיל. הדרך ממשיכה להיות קשה, ופתאום קטעים סלולים. לכל האורך יש עבודות סלילה ושיפור התשתית. הנוף מהמם. נוסעים על פי תהום, עוברים מרכס לרכס במגמת עלייה. הרבה שריפות יער גדולות.
טרסות אורז וירקות גדולות. מפלים ומים על הכביש.
השיירה עוקפת אותנו, אלא מה.
בקטע מסויים הנהג מתחיל לנסוע במהירות לא סבירה. מאחור נצמד אליו רכב שלוחץ אותו נפשית. הנהיגה מסוכנת ואני אומר לו להאט ולתת לרכב לעקוף אותנו. יצאנו בשלום.
מגיעים לשיא ההר בגובה של כ- 2.4 ק"מ, קר בחוץ, עננים מכסים את קו הרכס.
מתחילים בירידה. עננים ועשן. נוף הררי מיוער בצמחיה טרופית צפופה.
לאט לאט מגיעים לבנאווי. ושוב הנהג נכנס לנוהל הרגיל ומתחיל לשאול כל עובר אורח איפה נמצא מלון בנאווי. אין כמעט איש או אישה, נער ונערה שהוא לא שואל. בסוף הוא כמעט מפספס ושושי צועקת מאחור, סטופ! סטופ!
מגיעים למלון גדול מאד, שוערים בחוץ, אולם קבלה גדול. אכן מוצאים את ההזמנה שלנו, מבקשים תשלום ע"ח הלילה הראשון ואולי גם השלישי. מבררים לגבי לינת נהגים. מסתבר שהחדר כרגע מלא אבל אולי מחר יתפנה מקום. המחיר 250 פ ללילה. שושי מציעה שנשלם. הפקידה מבקשת שנקרא לנהג ומסבירה לו, הלילה הוא ישן ברכב, הוא יכול להשתמש במקלחת בבריכה.
עולים לחדר. חדר מרווח ויפה, מצופה עץ כהה, ראש המיטה עשוי ממגיני קרב מעץ. התאורה בחדר קלושה ואנחנו מבקשים מנורה עומדת נוספת. יש מרפסת עם נוף עוצר נשימה. הרים ממול ועמק מלמטה.
מתארגנים ויוצאים לאכול במלון. ארוחת בופה. 395 פזו לאדם. אחרי הארוחה סיבוב בחנויות המלון. נראה מחר. עולים לחדר ויושבים על המרפסת ומתמסטלים מריח הפריחה וקולות הלילה. גחליליות מרחפות, מדליקות פנס לכמה שניות, מכבות וטוענות מחדש, פנס הגחליליות נדלק שוב וחוזר חלילה. מתכננים מה עושים מחר.
יום ב' 14/2 – בנאווי
לאחר ארוחת בוקר די עלובה הכלולה במחיר המלון, עם נוף פנורמי מרהיב, סידרנו לנהג לינה ליומיים במחיר 250 פ ללילה. נתנו הנחיה לנהג לטפל ברכב ולתדלק אותו.
יצאנו לכפר שמתחת למלון. 323 מדרגות מוליכות מבריכת המלון לכפר.
בכניסה לכפר בפתח החנות, יושב זקן משבט האיפוגאו, לבוש בתלבושת המסורתית, זקן לבן ארוך כמובן שאנחנו מוזמנים להכנס. קונים מצ'טה מקומית בנדן עץ במחיר 700 פ. במלון ביקשו על פחות יפה בין 1500 ל- 2500 פזו. המחיר אצל הזקן כלל גם סט צילומים איתו.
ירדנו הלאה, קבוצה גדולה של סטודנטים עמדה ותשאלה את זקני הכפר, מילאה טפסים והצטלמה.
ירדנו לטרסות האורז של הכפר ושוטטנו ביניהן. פגשנו עובדות וביניהן אחת שדגה ראשנים בטרסות. מבוססת בבוץ עד הברכיים וביד רשת דקה וצפופה כמו לציד פרפרים, הולכת בין הטרסות ומחפשת דגיגונים. ראינו בחור עם רובה חיצים מאולתר הצד חיות לא מזוהות במים. ראינו נופים יפים, טרסות מעובדות וטרסות מוזנחות.
הדרך חזרה היא טיפוס בכל אותן מדרגות תלולות. הסטודנטים כבר עזבו והיה שקט בכפר. זקנה אחת עמדה וכתשה אורז, שני ילדים ישבו לידה והפרידו את הגרגרים מהשיבולים, לידם ברווז ותרנגולות. צילומים וטיפ לזקנה.
הזקן ממנו קנינו את המצ'טה ישב בפתח הבית וגילף פסל. הוא סיפר שבכפר יש כ- 60 בתים מפוזרים, ובכל בית כ- 5-6 נפשות. טיפסנו לאט והגענו למלון. קנינו בלובי 2 קולה במחיר רצחני של 120 פזו, כמו ארוחה שלמה. ישבנו על המרפסת והתרגענו.
בצהריים ירדנו מהחדר ולמרות שקבענו עם הנהג הוא לא היה. הדורמן אמר שהוא הלך לאכול. עלינו לכביש וחיכינו. בשעה היעודה טילפנו אליו.
כן, כן, אני כבר בא, אני ממלא אויר בצמיגים. ואז הוא הגיע. כמובן שהוא לא תידלק כי כאן הדלק יקר ב- 3 פזו מאשר במנילה. סיפר שתיקן את החור באגזוז מהנסיעה אתמול. ירדנו איתו לכפר והחלטנו לחנוק אותו באוכל.
הגענו למרכז ומיד ניגשנו למסעדת לאס ווגאס. האוכל היה טוב וזול. נחזור בערב. יצאנו לשיטוט במרכז, תצפית לנוף, הגשר התלוי, וקניית פסל בחנות אטלנטה.
יצאנו לנסיעה לאורך נקודות התצפית בדרך המוליכה לבנאווי, הדרך בה הגענו בערב הקודם. נוף הטראסות מהמם.
יש 4 נקודות תצפית והיפה שבהן היא הרחוקה יותר.
בכל נקודה תמצא זקנים בתלבושת המחכים לצילומים.
באחד המקומות ישבו חמש זקנות ורצינו לצלם אותן. הגיע זוג הולנדי, צילם ונתן להן טיפ של 100 פזו. הכניסו אותנו לבעיה, כמה לשלם. 100 זה כנראה הרבה מידי. שילמנו.
בסביבות ארבע חזרנו לחדר, דאגנו שהנהג יקח את החדר. לא, אני אשן באוטו, ונפרדנו ממנו עד מחר בבוקר.
הזמנו תרמוס מים חמים, הכנו קפה וישבנו על המרפסת לתצפית נוף מרגיעה.
למטה שיחקו הילדים הצרפתים, המגעילים, בהגנה על הדגל. אחת שומרת ושניים מתגנבים ומנסים ללכוד את הדגל.
בערב, התגנבנו מהמלון (מהנהג), עלינו לכביש ולקחנו טרייסיקל למרכז. עלה 20 פזו. הסתובבנו ונכנסנו שוב ללאס ווגאס. בשר ודג, סלט ישראלי (כך בתפריט) אמיתי וטוב מירקות טריים וחיים. אפילו אפשר לעשן במסעדה.
בשלב מסויים בעל המסעדה לוקח גיטרה, מנגן ושר אלויס פרסלי. במסעדה יש כמה דמויות מערביות מוזרות. יש גרמני צעיר שכנראה התחתן עם בתו של בעל המסעדה, פריחה מקומית. זוג מבוגר מעורב נוסף מאחור, בארבי והחבר שלה, וטלויזיה מקומית המספרת על ארועי ולנטיין דיי כשהמרקע הפגום משדר בירוק.
לקראת החלת העוצר לקחנו טרייסיקל וחזרנו למלון לצפות בסרט האחרון שיש לנו במחשב. היה משעמם.
16/2 יום ג' – טרסות האורז העתיקות HAPAO
יצאנו בבוקר לנסיעת טיול אחרונה. לפני הנסיעה רשמנו את הספידומטר ע"מ לדעת מרחקים שעברנו ומרחקים שעוד יש לעשות, כי במהירות הצב שהנהג שלנו נוהג אי אפשר לאמוד מרחקים. יצאנו מהמלון לכיוון HIGDAO NATIV VILAGE שזה מלון אשר החדרים שלו הם ביקתות איפוגאו מקוריות, אבל נסענו בעיקר בשביל התצפית.
דרך טובה, חלקה דרך עפר, אחרי 5 ק"מ מהמלון הגענו.
במקום יש ביקתות מוזיאון, כיכר התכנסות זקני הכפר, הכל מטופח. קיבלנו הסברים מאיש המקום שירש אותו מסבו. ביקתה אחת היא ביקתה המיועדת לטקסים ובה הרבה מאד פסלים וכלי פולחן, בחוץ תלויות גולגלות עזים ותאואיים וגולגלות אדם. הביקתה השניה שימשה לשינה. גיל הביקתות כמאתיים שנה ומאה ועשרים שנה.
מחיר כניסה 20 פזו. היה מעניין מאד, טיפסנו לתצפית (קל) שם יש את חדרי האירוח. תצפית יפה על השטחים שצפינו בהם אתמול.
מכאן המשכנו לכפר HAPAO שאומרים שהוא מקור תרבות הטרסות בנות 2000 שנה.
אתמול סכמנו בינינו שאם הדרך קשה מידי נעצור. ואמנם הדרך דרך עפר לא קלה, שיש לה קטעים קשים וקשים יותר. בשלב מסויים חשבנו לעצור, אבל אז במקום שהיו מקובצים בו נהגי טרייסיקל, שאלנו אותם לגבי הדרך והם אמרו שהדרך טובה. אז המשכנו.
דרך נוף שאי אפשר בכלל לתאר במילים. טרסות עתיקות מתנשאות על מאות מטרים לגובה, מים זורמים, הכל ירוק והדרך מחורבנת. אבל לא היינו לבד.
בקטע מסויים הצטרף אלינו ואן כמו שלנו, רק חדש יותר, עם שישה צרפתים, נהג ממנילה שאף פעם לא היה באזור וחברתו הפריחה. כמו כן הצטרף לטור טרייסיקל עם זוג תיירים. רכבי 4X4 וגיפנים גם עברו בדרך. כל זה נתן לנהג יותר ביטחון עצמי.
הגענו ל HUNGDUAN שזה המחוז בו שוכנת האפאו.
חצינו את הגשר ושילמנו היטל סביבה של 10 פזו לאדם וגם רשמו אותנו (מה הם עושים עם הרשימות).
עברנו לצידו השני של הרכס ושם נגלה לעינינו מחזה שלא מהעולם הזה. אמפיתיאטרון של טרסות, ערוצים ונחלים, מים יורדים מטרסה לטרסה, אנשים עובדים קשה בשדות, הכל ירוק.
שוב, אי אפשר לתאר במילים. עשרות צילומי סטילס.
הגענו לנקודת התצפית האחרונה המומלצת. מכאן יש אפשרות לרדת ולרחוץ בנחל, זה נראה לנו מיותר. התמסטלנו מהנוף.
המרחק הכולל עד לכאן, מהמלון,כולל העליה לתצפית 18 ק"מ. בשעה שתיים בערך התחלנו לחזור. הנהג עשה הפעם את הדרך במהירות שיא והגענו בערך בשתיים וחצי לבנאווי. הלכנו לאכול בפונדק גרינויו, אוכל טעים עם נוף יפה. נתנו לנהג לגמור את כל השאריות – שיחנק.
כשירדנו במלון אמרנו לנהג שילך לתדלק ולבדוק את הרכב בשביל שלא נתקע מחר בלי דלק ושלא נתעכב. וכאן בא פאנץ' ליין שהביא לנו עוד פעם את הסעיף.
אין לי יותר כסף כי אתמול שילמתי 500 פזו על תיקון האגזוז.
ברגע זה הטיפש איבד את שארית הטיפ שהתכוונו לתת לו.
בערב יצאנו לאכול במסעדת גרינויו מהצהריים. חזרנו למלון ובדיוק עמדה להתחיל הופעה של האיפוגאו. ההופעה היתה עלובה, כמה רקדנים ורקדניות, ניגונים מונוטוניים. לסיום האורחים מצטרפים לריקוד ומקנחים בתרומה למשתתפים.
בסוף ההופעה הרקדנים מפנים את האולם מהכסאות. מסכנים.
ביקשנו להקדים ולשלם את החשבון. הדפיסו לנו חשבון על דף הנהלת חשבונות. חשבתי שזה מודפס ממכונת חשבונות ישנה. אבל לא. זה מודפס במכונת כתיבה יותר ישנה עם טור חובה וטור זכות.
אני בודק ורואה שלא ניכו את המקדמה ששילמנו בהגעה 6000 פזו.
מתקנים ועושים טעות חדשה. 5 + 10 = 19.
תיקנו.
אני רואה שלא חייבו אותנו ב- 500 פזו על החדר של הנהג, מחפשים בניירת ומוצאים. משלמים גם את זה ולישון.
יום ד' 17/2 – סיום הטיול בצפון לוזון
קמנו מוקדם, יצאנו בשבע. הלכנו לתדלק, הוריתי לנהג לתדלק בכל ה- 500 פזו שיש לו ואמרתי שאם נצטרך אח"כ אני אתדלק. התחלנו בנסיעה, הנהג נסע כמו מטורף בירידות מבנאווי. רשמנו ספידומטר בהתחלה לצורך הניווט. נסענו עם ההוראות שנתן לנו מייק בסגאדה. בשעה 08:35 הגעהו למטה לBAGABAG' נסיעה של 60 ק"מ. עצרנו ליד בית מרקחת אורטופדי לחילוץ עצמות. המשכנו בנסיעה ובשעה עשר בערך עצרנו לשתות. הנהג החוצפן אמר אני רעב והזמין ארוחת בוקר, על חשבון הברון.
הבעיה לא כספית, הכל עלה 70 פזו, אבל החוצפה.
בזמן שאכל ירדנו עליו בקשר לכיסוי הוצאות הנהג. הוא אמר שבמלון היה אתמול נהג שאכל במלון וחייב את החדר של האורח. אמרנו לו כן, אבל הנהג של הצרפתים שפגשנו אתמול לא קיבל גרוש. כן הוא אמר הנהג עם הואן השחור באמת לא קיבל כלום.
המשכנו לנסוע ועצרנו בתחנת דלק בסן חוזה. שאלתי אותו אם הוא רוצה גלידה.
אני רוצה מים הוא אמר.
יש באוטו אמרתי לו.
הגלידה היתה טובה. בדקתי את מד הדלק וקניתי דלק ב- 300 פזו, פחות מ- 10 ליטר. המשכנו לנסוע, ההוראות של מייק בקשר לפניה השניה ימינה לכיוון ALIAGA היו מדוייקות מאד. הגענו לכביש המהיר, נסיעה קצרה, הזכרתי לנהג שהוא סרב לנסוע בדרך הזאת ביום הראשון, ובשעה שתיים וחצי הגענו להולידיי אין קלארק.
שושי נכנסה עם המטען למלון. אני עם הנהג, ופתאום הוא שולף טופס מודפס, ממולא בכתב יד, וזה כעין הסכם. יש בו תאריכי נסיעה, שם הנהג, מספר הרכב והתנאים הכוללים תשלום בגין רכב, נהג, דלק ואגרות. חשבתי אם לחתום והחלטתי לחתום עם תוספת שהוצאות הנהג כלולות במחיר. אמרתי לנהג שהיה לנו רע איתו בטיול, סבלנו מאד. בגלל זה הוא הפסיד 5000 פזו טיפ במזומן שרצינו לתת.
הנהג אמר כן, אני הייתי לא בסדר. חזרתי שוב ואמרתי לו הפסדת טיפ של 5000 פזו, אתה מבין מה שאני אומר?
כן, כן.
אדיוס לאידיוט.
סוף סוף מלון נורמלי לבני אדם. חדר מרווח, מיטות נוחות, פינוקים שונים בחדר שלא ראינו עד היום בפיליפינים. וכמו שביבי אומר: משלמים – מקבלים.
ירדנו לבריכה ואכלנו פיצה. החלטנו ללכת לחנויות הדיוטי פרי המוזכרת במקורות.
לפי הפורטר במלון זה קרוב, שמאלה וימינה.
הלכנו שמאלה, והלכנו והלכנו והלכנו. והיה חם. פנינו ימינה, הגענו לסופרמרקט ענק, מבחר הביגוד עלוב. הבנו, וחזרנו למלון.
התארגנו ועלינו לגג לארוחת ערב חגיגית של בשרים בסגנון ברזילאי. 1000 פזו לאדם מזנון חופשי, הבשרים מגיעים לשולחן. הכל היה טוב כולל הקינוח והמרק בפתיחה.
חזרנו לחדר, עדכנו את מכתב התלונה למלון קימברלי ושלחנו אותו עם הפניה למנכ"ל. נראה מה יתפתח.
18/2 יום ה' – קלארק – בנגקוק
אחרי שינה טובה עם הערות של קבוצה שיצאה בבוקר, ירדנו לאכול. למרות שבשובר שלנו לא כלולה ארוחת בוקר, היה נדמה לי שבאתר האינטרנט של המלון שקראתי בלילה היה כתוב שהארוחה קומפלימנטרי – חינם.
חדר האוכל והמזנון נראו טוב מאד. מבחר כזה שלא ראינו בכל השהות בפיליפינים. וטעיםםםם. וכולל וופל בלגי. וקפה טוב. ואז בא מלצר ומבקש קופונים. ואין. אנחנו חותמים על 1500 פזו, בערך כמו ארוחת הערב, אבל בסה"כ כ- 120 ₪. ניסינו לברר בקבלה בקשר לארוחת הבוקר אבל הסתבר שאכן לא כלול, אבל כן אישרו לנו יציאה מאוחרת בשעה שתיים. גם זו לטובה.
מעבירים את הזמן בחדר, נחים, מתקלחים אורזים ויורדים ללובי. הזמן מתחיל לזחול. הטיסה ברבע לתשע בערב, נצא מהמלון ברבע לשש. הזמנו הסעה במלון, 300 פזו. אוכלים בבאר במלון פיצה.
הזמן מזדחל, מחוברים לאינטרנט ושולחים תמונות. מקבלים אישור באינטרנט ממלון קימברלי שההודעה ששלחנו נקראה. נחכה לצעד הבא.
הזמן עבר, המכונית לוקחת אותנו לטרמינל. שדה התעופה קלארק נמצא מצפון מערב למנילה והינו שדה התעופה הבינ"ל המשני של מנילה. השדה הנו ירושה אמריקאית, במקום היה בסיס אויר אמריקאי גדול. כיום משמש השדה את חיל האוויר הפיליפיני אולם יש בו גם טרמינל אזרחי לטיסות בינ"ל.
אני כותב שורות אלה ביושבי בטרמינל, ולא מאמין למראה עיני.
הטרמינל הנו אולם בגודל כ-30 X 30 מ', יש כאן דלפק אחד פעיל לצ'ק אין (טיסת סבו פסיפיק לבנגקוק), יש מכונת שיקוף ובודק ביטחוני, ויש דלפק לתשלום מס נמל – 600 פזו.
יש כאן גם בנק. אבל אי אפשר לפרוט את הפזו לדולרים או כל מטבע זר אחר.
דפק רציני.
למזלי, לפני אשה מקומית פרטה 30 דולר לפזוס ואני קניתי את הדולרים מהבנק, אבל נשארתי תקוע עם עוד פזוס. בעודי ממתין ליד דלפק הבנק נגשת אלי אחת מעובדות חברת סבו פסיפיק ופונה אלי:
סר, אפשר אולי לדעת בת כמה אשתך? אני המום!!
למה את רוצה לדעת?
כי יש לכם מושבים במעבר החירום.
אני יודע.
אסור שאזרח וותיק (סניור סיטיזן, או בקיצור קשיש) ישב בשורה זו.
אשתי לא אזרח וותיק.
אנחנו רוצים להעביר אתכם שתי שורות קדימה.
לא, אני אומר, בטיסה הלוך ישבנו באותם מקומות והכל היה בסדר. מה קרה עכשיו?
בכל זאת בת כמה היא?
אני אומר לה מספר אקראי והיא נעלמת.
יש כאן בערך 30 מושבים, אין רמז לחנות או משהו לשתות. ממש מדבר.
אני מתצפת על הבנק.
הופה, עוד מקומית פורטת דולרים. אבל היא פרטה שטר של 100 דולר ואין לי כל כך הרבה פזוס.
משלמים מס נמל, ממלאים עוד טופס יציאה, נכנסים לביקורת דרכונים. פקיד אחד, איטי.
עוברים גם אותו, נכנסים לבדיקה ביטחונית נוספת, חולצים נעליים, מעבירים במכונה.
סטופ !!!
החרימו לנו שתי מטריות קטנות ומצית. שני בקבוקי מים עברו בשלום את הבדיקה. למה לקחתם את המצית אני שואל, כי אסור כאן לעשן עונה לי השוטר. תפסנו כאן כאלה שעישנו ואסור כאן לעשן.
גנב. המצית החד פעמי שווה לך כסף.
את המטריות אם אנחנו רוצים, אפשר לצאת ולהכניס למזוודות.
למי יש חשק לזה? עצבים.
בתוך האולם יש כמה דוכני אוכל קטנים, חנות דיוטי פרי שיש בה מעט מאד סיגריות ומשקאות חריפים, שוקולדים ומתוקים אחרים, וחנות מזכרות – לא דיוטי פרי. הצלחתי להפטר מעוד 201 פזוס.
אחר כך אכלנו עוד 155 פזוס ונשארנו עם 1,400.
קריאה אחרונה לעליה למטוס, יוצאים, הולכים ברגל למטוס. המטוס ממריא רבע שעה לפני הזמן.
מילה חיובית אחת – WIFI חינם בטרמינל.
נוחתים בבנגקוק גם כ- 20 דקות מוקדם מהמתוכנן, וזה טוב.
מגיעים למלון לקראת חצות, קונים חלב ב-7/11 הולכים לישון וסוגרים את יומן הטיול.
סוף דבר – או הסוף של אדי הנהג
מלון קימברלי במנילה שילם לנו את כל התביעה שהגשנו לו בלי ויכוחים או הסרת אחריות.
קישורים לפרקים הקודמים:
