את הבוקר פתחתנו בארוחת בוקר מלאה ומשביעה מכל טוב. כנראה כבר התרגלנו לאוכל שלהם כי כבר אכלנו מכל מה שהיה. האוכל היה סיני רובו ככולו וללא חביתות רק ביצים קשות וללא סלט ירקות בכלל.
יצאנו לדרכנו לתכנית ששונתה לפי בקשתנו לכפר משוחזר בדרך לצנגדו. הכפר נקרא לטאן. נפלנו על יום שוק וראינו איך מתנהלים חיים בכפר כזה. איך מגיעים איכרים עם הגידולים שלהם ומוכרים אותם בשוק לאזרחים.
הכפר כולו משוחזר כמו שהיה פעם והאוירה חגיגית.
הכל צבעוני מלא חנויות מזכרות לתיירים כמובן, חנויות אוכל מקומיות וראינו בחורות ובחורים עם זרים על הראש. המדריך הסביר לנו כי זה נוהג שנשים פנויות שמות זרים על הראש בפסטיבל האביב וכך מכירים פנויים ופנויות.
היו שם נשים ששזרו את הזרים וגם אני נסחפתי ובעלי קנה לי זר לשים על הראש במחיר של 3 יואן. כאילו שזה יעזור לנו להטמע בכמויות הסינים שהיו במקום.
אנחנו כמערביים היינו אטרקציה ופעמים רבות עצרו את בעלי לצילום סלפי סינים שלא ידעו מילה מעבר לסינית וסמנו לו שרוצים סלפי איתו. המדריך הסביר שהכפריים ראו לעיתים נדירות מערביים הנקראים בפיהם “קופים” כי אנחנו שעירים. מה שאי אפשר להגיד על הסינים. לא תראו סינים עם זקן או שפם והם באמת חלקים מאד ולא שעירים לעומתנו המערביים.
סיירנו בכפר המשוחזר והגענו למרכז הכפר בו המקדש המזרקה ורחבת הכינוס.
הכל יפה מלא צמחיה יפה ומים. ליד ראינו עץ עם סרטים אדומים עץ המשאלות הסיני להשגת משאלות לזיווג טוב.
כל הכפר מתוייר אבל ממש נחמד ונעים להסתובב בו ומאד נהננו.
משם נסענו חזרה לצנגדו ונסענו לפארק העם.
פארק הוא מעין מרכז קהילתי לפנסיונרים סינים. מה שקורה הוא שבדרך כלל בסביבות גיל 55 הסינים יוצאים לפנסיה וכל זמנם בידם הם מבלים בפארקים הציבוריים שם נמצאים בתי התה, מקומות משחק והימורים מקומיים כמו שש בש או שחמט סיני ושדרות שידוכים ומופעים.
נכנסנו לפארק וראינו בית תה זהו מקום בו יושבים אנשים מהבוקר עד הערב ונהנים מכוסות תה משלמים תשלום פעם אחת וממלאים כל פעם מים רותחים על העשבים של התה. הם יכולים לשבת שעות אף אחד לא מעיר ולא מגרש. הם קוראים עיתונים, משחקים מהגונג משחקי קוביה וסתם מדברים. בית התה משמש כמקום מפגש חברתי.
עוד בפארק ניתן לראות על הספסלים כאלה המשחקים במשחקי קוביה לרוב מסתבר זה לא למען ההנאה אלא כהימורים על כסף. הם משחקים ברצינות ובאדיקות. התקרבנו וניסינו להבין המשחק הוא משחק סיני ולא הבנו את המשחק אבל התרשמנו מהנחישות והריכוז של השחקנים.
בהמשך הגענו לשדרה שראינו שם דפים כתובים בסינית. לשאלתנו הסביר המדריך כי מדובר בשדרת השדכנים. בסין מסתבר כי ההורים מודאגים שילדיהם מגיעים לגיל 25 ועדיין לא נישאו ומכיון שלכל זוג יש ילד אחד אז זה מלחיץ אותם ולכן פונים לשדכנית והיא מפרסמת על דף פרטי החתן/הכלה הפוטנציאלי דוגמאות תראו כאן בתמונה למשל עצרנו והראנו תמונה של בתנו והיו שם הורים שהיא מצאה חן בעיניהם ויש הסבירו לנו שהבחור גבוה 1.85 יש לו 2 דירות והוא עובד באוניבריטה וההורים עובדים במפלגה ויש לו אישור מגורים בעיר שזה אומר שהוא במעמד גבוה...הבטחנו שאם היא תרצה ניצור קשר והמשכנו בדרכנו כשאני מוקסמת מהרעיון הפשוט והחכם הזה לפרסם ולהפיץ שדכנות בלי אינטרנט אתרים וסיפורים.
המשכנו לטייל וישבנו ליד האגם בבית תה ושתינו תה. על סוכר לא שמעו כאן והתה היה מר. נערך טקס שלם סביב שתיית התה. קודם כל שופכים מים רותחים על העלים וזורקים את המים . פעולה זו תפקידה לנקות את העלים ורק אז מוזגים מהתרמוס הנמצא ליד השולחן מים רותחים ומחכים שיתקרר ואז שותים. בכל מקרה זה היה לא לטעמנו שרגילים לתה ממותק.
אבל בהחלט חויה. היה שם אדם שניקה אוזניים ליושבים בבית התה. כן, מנקה אוזניים עם מברשות מיוחדות כמו מנקה מקטרות. לדברי המדריך זה נחשב פינוק והעובד מקצוען אמיתי ואין מה לחשוש. בכל זאת חששנו וויתרנו למרות שהיה נראה שזה כיף.
היה גם מישהו שעשה מסאג'. האנשים הללו משלמים עמלה לבעלי בית התה על הזכות לעבוד בתחום בית התה.
התרשמנו והחלטנו שזה מתאים אולי לפנסיונרים סינים אבל לנו ממש לו אז קמנו ויצאנו משם לכיון איזור שמוקדש למופעים של חובבניים בריקוד ושירה. יש מקום ומתחם לכל קבוצה אבל יש מגבלה אסור לעבור על גובה דציבלים כדי לא להפריע לאחרים.
במקום הופיעו להקות בשירה וריקוד והיה ממש יפה לראות אותם.
חזרה לכיוון המלון וטיילנו ברחוב וראינו תופעה מעניינת של משלוחים של עלי באבא ברחוב העיר צנגדו. המשלוחים מגיעים על ידי אנשים שונים ונרשמים בפינות האיסוף ויוצאים לערים השונות בסין.
ממש מדהים איך הם מאורגנים ומסודרים. יש לנו מה ללמוד מהם.
חזרנו למלון ונגמר יום נוסף ולמחרת היינו בדרך לגוילין וינגשו.
