ביקרתי בשלוש הארצות הללו במשך שבוע מרתק בסוף נובמבר – עונה יבשה ולא חמה מדיי לטייל בהן.
מניו יורק הגעתי בטיסה ישירה לג'ורג'טאון בירת גאיינה. בטיסה מלאה לגמרה הייתי הלבן היחיד, ומלבד עיתונאי גרמני אחד לא נתקלתי בלבנים במהלך הביקור בגייאנה. משם במטוס פרופלור של 12 נוסעים לפאראמאריבו בירת סורינאם (וגם העיר היחידה במדינה) ומשם בנסיעה של שעתיים אל הנהר המפריד בין סורינאם לגייאנה הצרפתית, אותו חוצים בסירות מנוע קטנות.
מגאיינה, לשעבר מושבה בריטית דוברת אנגלית, אפשר לעבור בדרך היבשה לבואה ויסטה בצפון מזרח ברזיל. מסורינאם, מדינה דוברת הולנדית שהיתה בעבר קולוניה הולנדית, יש טיסות ישירות לאמסטרדם. מגייאנה הצרפתית אפשר לטוס ישירות לפאריס וגם למאקאפה בצפון מזרח ברזיל.
גאיינה היא הפחות מפותחת מ-3 הארצות האלה. ברוב המקומות לא מקבלים כרטיסי אשראי, ושילמתי במזומן. להפתעתי, למרות היותה לא מפותחת, השירותים לתייר הם יקרים יותר מבשתי המדינות האחרות – גם הלינה וגם טיסות הפנים. אחת הסיבות היא גילוי מאגרי נפט במדינה, שהביא לעלייה מאסיבית בהשקעות זרות ובפעילות של חברות נפט, בעיקר אקסון האמריקאית.
האטרקצייה התיירותית מספר אחד בגאיינה היא מפלי קייאטור.
Kaieteur Falls
זהו מפל המים הגבוה בעולם, 220 מטר של "נפילה אחת", כלומר בלי "מדרגות באמצע". פרקטית אפשר להגיע אליו רק בטיסה במטוס קל מג'ורג'טאון. האיזור סביבו הוא פארק לאומי בלב הג'ונגל. אתה נוחת, מקבל מדריך מקומי שמוביל את הקבוצה בשביל בתוך היער, אל 3 נקודות תצפית מהממות. ביקרתי בעבר במפלי איגואסו על גבול ברזיל ארגנטינה, וגם במפלי הניאגרה, ועדיין מאד התפעלתי מהמפל כאן. אין לו את הנפח, את הרוחב, של הניאגרה או של איגואסו, אבל הגובה והתפאורה של הג'ונגל הסבוך והבתולי מכל עבר, נותנים לו יופי "כמו בסרטים". אין חנויות מזכרות, אין מסעדות, אין בתי מלון, רק טבע פראי. מגיעים אליו בסך -הכל כמה מאות מבקרים בחודש.
הטיסות לשם יוצאות רק כשייש להם לפחות 4-5 נרשמים. אחרי שבחברה אחת לא היו מספיק נוסעים, והטיסה בוטלה, הופניתי לחברה שנחשבת האמינה ביותר –
טיסה הלוך ושוב ליחיד בעלות של קצת פחות מ $300. שילמתי להם בהעברה בין בנקאית. הם לא קיבלו כרטיסי אשראי. היה מאורגן למופת. המראנו משדה התעופה הקטנטן, אוגל, כרבע שעה נסיעה ממרכז ג'ורג'טאון.
את ג'ורג'טאון עצמה רואים ביום אחד. עיר בירה ללא בניינים גבוהים. הרבה מבנים יפים ארכיטקטונית. הפרלמנט ובית המשפט העליון במרכז העיר, שניהם מבנים יפים מאד, נמצאים בלוק אחד מהשוק המרכזי התוסס והצבעוני. בתוך השוק כדאי לעלות במדרגות הלולייניות אל הפעמון הגדול שעל הגג לתצפית על העיר.
בגאיינה יש איזורי טבע נידח, בתולי ופראי, אחד האחרונים באמזונס. כדי לבקר נדרשות טיסות פנים או נסיעות ארוכות מאד ברכב בדרכי עפר. חברת טיסות הפנים היא זו גם המפעילה את הטיסות לסורינאם –
Trans Guyana Airways – Gumair – [email protected] [email protected]
קצת כמו הליכה אחורה בזמן – אי אפשר לקנות כרטיסי טיסה באתר שלהם, אבל אפשר לארגן טיסות באימייל איתם, ולשלם עליהן במשרד הקטן שלהם בשדה התעופה אוגל.
סורינאם קצת יותר מפותחת מגאיינה. היא המדינה הקטנה ביותר בדרום אמריקה (שיטחה הוא "רק" פי 8 ממדינת ישראל), ויש בה מגוון של קבוצות אתניות. גם בה וגם בג'ורג'טאון מרגישים את הסובלנות ואת הפלורליזם. בית הכנסת העתיק של מרכז פאראמאריבו (הבירה והעיר היחידה) שוכן בשלום בצמוד למסגד של העיר.
כאן יש תשתית תיירותית יותר מפותחת, שמשרתת בעיקר תיירים הולנדיים. התאכסנתי במלון
Torarica ממש במרכז העיר, על שפת נהר הסורינאם. בקצת יותר מ $100 ללילה זהו מלון מהודר, עם אופי, בריכת שחייה, ארוחת בוקר מצוינת, חדר כושר, ואפילו...מעלית. היחידה שראיתי בכל שלוש הארצות הללו.
מול המלון ישנן כמה סוכנויות טיולים שמציעות טיולי יום וטיולי הרפתקאות יותר ארוכים בכל רחבי סורינאם, במחירים סבירים.
הופתעתי לגלות שה"תורה" בשמו של המלון, היא אכן התורה "שלנו". תורה-ריקה, בפורטוגזית ובספרדית משמעו – התורה העשירה. זהו גם שמה של בירת סורינאם הראשונה תחת השלטון האירופאי. יהודים, מצאצאי האנוסים בפורטוגל, הגיעו לצפון מזרח ברזיל, ולאחר שהכנסייה הקתולית הפורטוגזית התחילה להציק להם גם שם, עברו לסורינאם בראשית המאה ה- 17. השלטון ההולנדי נתן להם חופש דת ואוטונומיה. הם התיישבו במעלה נהר הסורינאם, כשעה וחצי נסיעה דרומה לפאראמאריבו של היום, והקימו את "הסבאנה של היהודים". כך נקרא המקום עד עצם היום הזה. היהודים שיגשגו שם במשך כמאתיים שנה, כבעלי מטעים. עם ביטול העבדות התחילה דעיכה כלכלית עד שהמקום נעזב.
ביקרתי במקום במסגרת טיול יום מודרך במיניוואן שיצא מפאראמאריבו. בית הקברות היהודי, באמצע הייער, הוא מרתק – קברים בני מאות שנים, מצבות שנשתמרו היטב עם כיתוב בפורטוגזית, הולנדית, ועברית. על שפת הנהר הפסטורלי שוכנות הריסות בית הכנסת. הכל מתוחזק יפה, כולל מוזיאון קטנטן על תולדות ההתיישבות היהודית באיזור.
נסעתי גם לטיול יום בפארק הלאומי שנחשב מספר אחד בסורינאם –
Brownsberg Nature Park
כ-3-4 שעות נסיעה מפאראמאריבו. המרחק לא גדול, אבל הקטע האחרון הוא בדרך עפר צרה וגרועה. בקטע אחד ירדנו כולנו מהמיניוואן, כדי שהנהג יוכל למשוך בעלייה.
מראש ההר יש תצפית יפה מאד על האגם הגדול בסורינאם – אגם שנוצר בעקבות הקמת סכר לייצור חשמל. משם גם יוצאים סיורים רגליים קצרים למפלים קטנים בג'ונגל. גם כאן זה ג'ונגל בתולי ושמור היטב, מהסוג שרואים היום רק באזורים המאוד נידחים של האמזונס. על שפת האגם, עצרנו בסטון איילנד – נוף מקסים על האגם והאיים בו. המקום נקרא "ריזורט", אבל התנאים מאד מאד בסיסיים.
פאראמאריבו עצמה היא עיר נעימה. אין בתי קומות. האיזור העתיק כלול ברשימת אתרי המורשת של אונסק"ו. עשיתי בו טיול ערב מודרך, כשכבר לא חם – היסטוריה מעניינית ומבנים יפים. מוסדות השלטון של המדינה מפתיעים בקטנותם. מזכיר קצת את מוסדות השלטון בארץ בשנות ה-50, אבל עם חן של עירוב ארכיטקטוני קולוניאלי מכל רחבי אירופה.
אל עיירונת הגבול הנקראת Albina, אפשר להגיע ב"מונית שירות" תמורת כ 25 דולר לאדם מפאראמאריבו. כשעתיים נסיעה. באלבינה יש אווירה של עיירת ספר נידחת. האנשים ברובם המכריע הם "מארוני" – הכינוי לצאצאי עבדים שברחו מהמטעים ויצרו לעצמם חיים חדשים ביער. מייד כשהגעתי, עטו עליי נהגי סירות מכל עבר. המחיר ליחיד, אחרי מו"מ, הוא בסך הכל 5 יורו. סירות ממונעות, ארוכות וצרות, מעבירים את המקומיים ואת מיעוט התיירים, לרוחב הנהר אל "סאן לוראן דו מארוני", העיירה בצד השני, בגייאנה הצרפתית.
משם במונית שירות אל העיירה קורו, Kourou, על שפת האוקיינוס האטלנטי, כשעתיים וחצי נסיעה. ברגע שיצאנו מהמולת הסירות, למרות שהנוף מאד דומה – יער עד טרופי משני צידי הדרך, מייד מורגש שכאן זה עולם אחר. אירופה. גאיינה הצרפתית היא הטריטוריה היחידה בדרום אמריקה שהיא עדיין קולוניה אירופית. לוחיות הזיהוי של הרכבים הן כולן צרפתיות,F, עם דגל האיחוד האירופי. המטבע הוא היורו. השפה צרפתית. בכפר נידח בצד הדרך קיבלו בצרכנייה המקומית כרטיסי אשראי, ומעברו השני של הכביש הסלול היטב, בכניסה לסניף דואר קטנטן, עמד וגם עבד, כספומט. במסעדת מלון מרינה בו לנתי, על שפת הנחל מחוץ לעיירה קורו, נהניתי מאוכל מעולה. צרפת.
היעד התיירותי המוביל במדינה הם שלושת האיים הטרופיים היפהפיים במרחק של כשעה וחצי הפלגה מקורו. לנו כישראלים מוכר השם "אי השטן", בו הוחזק אלפרד דרייפוס, קצין יהודי בחיל התותחנים הצרפתי, בשנים האחרונות של המאה ה-19, אחרי שהורשע במשפט תפור בריגול למען גרמנייה. הקריאות "מוות ליהודים" במעמד שלילת הדרגות ושבירת החרב אחרי שהורשע, הביאו את הרצל לבוא עם רעיון מדינת היהודים ולהקים את התנועה הציונית.
יש למעשה רק חברת הפלגות אחת שמתפעלת את הקו בין קורו לבין האיים. יוצאים בבוקר, וחוזרים לעת שקיעה. קונים כרטיסים מראש באינטרנט –
https://www.promaritimeguyane.fr/
ההפלגה מגיעה את האי המרכזי, "האי המלכותי". מגורי סגל בית הסוהר הפכו למסעדה הצופה מראש הגבעה אל הנוף, ואפשר גם ללון שם. בסיור רגלי מסביב לאי נתקלתי ממש מקרוב בקופים, שישבו ביער בנחת במרחק של 3 מטרים ממני ונתנו לי לצלם אותם בלי שום בעיה.
המשכתי עם אותה סירה שהביאה אותנו, עוד כ10 דקות, אל האי הסמוך, האי סנט ג'וזף. באי הזה, על ראש הגבעה, מבקרים בשרידיו של בית הכלא. המקום סוריאליסטי – על המסדרונות וחדרי האסירים עם הקירות העבים משתלטת בהדרגה בחזרה הצמחייה הטרופית. מן האשנבים של חדרי המאסר אפשר לראות צמחייה טרופית עבותה. החופים סביב האי מקסימים – אבני בזלת שחורה, ים תכלת שמתנפץ בגלים לבנים גבוהים אל חוף עטור דקלים. באיזור אחד סידרו מתחם מוגן מהגלים, שאפשר לשחות בו במים נעימים. כך גם באי המרכזי. מעבר לאיזורים המתוחמים האלה, הים סביב האיים הוא מסוכן מאד. גלים. זרמי מים חזקים. לא בכדי זה היה בית כלא לאסירים מסוכנים במיוחד. גן עדן שהוסב לבית כלא, ועכשיו חזר להקסים תיירים. דרייפוס הוחזק באי השלישי, שנראה יפהפה כשצופים בו מהאי המלכותי, אבל מסוכן מדיי לחצות אליו. בימי בית הכלא השתמשו ברכבל קצר כדי להגיע אליו.
בפאתי העיר קורו נמצא מרכז החלל האירופי. מכאן יוצאים מרבית השיגורים לחלל של צרפת והאיחוד. האבטחה במקום דורשת הרשמה לסיורים לפחות 48 שעות מראש. אין פשרות.
בגאיינה הצרפתית, מלבד נוכחות של תיירים מצרפת, מורגשת גם הקירבה לברזיל. ברזילאים עובדים בתפקידי שירות שונים. כביש של כ 800 ק"מ מוביל למאקאפה בצפון מזרח ברזיל. אני חזרתי על פעמיי בדיוק כמו שהגעתי, עד גאיינה, ומשם בטיסה בחזרה לניו יורק.
