א. דרמסלה

הגעה טריה מישראל.... 26.8

שדה תעופה קטן מאוד מקבל את פנינו. מאוד קטן. מבט לאחור מגלה לנו את זנב ההימלאיה. נהגי מוניות הודים שועטים אלינו ואנחנו צריכים שוב לקבל על עצמינו את תפקיד התיירים. נוסעים במעלה ההר לעבר באגסו. בדרך עשרות פרפרים עפים מולינו. פרות ועגלים מלווים אותנו.
מחפשים גאסט-האוס, ריח של שרוף וקארי צובטים לנו באף, הבנות שואלת אם משהו נשרף. עונים להן בהחלטיות תתרגלו לריח, הוא ילווה אותנו בכל הטיול. מוצאים גאסט-האוס בקצה המדרגות. טיפוס קשה, במיוחד עם תיקים מלאים. מתגוררים אצל משפחה עם שלושה ילדים שבו-בבו-אבו. הכל מאוד מינימלי, קצת מוזנח. אבל יש הרגשה ביתית. שבו ובבו ישר לוקחות את הבנות מסרקות אותן ועושות להן צמות. למרות ההתרגשות, הנוף המדהים, הריחות המשונים והמיטה הזרה נרדמים תוך שניה.

טיול לדארמקוט
. הכפר הסמוך, רואים אותו מהשביל לחדר. הולכים בשביל קיצור, עז עקשנית מנסה לקחת תפוחים ואגסים שקנינו מהודי רזה. בדרך תירסים צעירים מקשטים את הנוף. בכניסה יש טארסה מישורית מאוד ועליה כרי דשא מוריקים ומשפחה ישראלית שמשחקת בכדור. דרמקוט נראית מנומנמת אפילו יותר מבאגסו. בתחילת השביל מגלים טירה אדומה מלאה בחדרים (וחרדים), שמתגלה כבית חב"ד. בהמשך השביל מארג של גאסט-האוס, מסעדה גאסט-האוס מסעדה ובסוף מסעדה שהיא גם גאסט האוס. בקצה השביל מוניות לבאגסו. אריאל וקאמי מגלות פארק שעשועים חלוד, שנראה שהוא לא עמד בשום תקן שהוא. עולים לג‘ולה (נדנדה) ומגלים נוף מטורף. בכל נדנוד הנשימה נעתקת מהגובה והנוף והלב קצת קופץ מפחד שהנדנדה תיפול...
חוזרים לכפר שלנו עם ריקשה, בדרך רואים משפחת קופים. הקוף הראשי ואני מחליפים מבטים, שתיקה באויר הנמסיס שלי. שנינו מבינים שהמפגש בנינו ידחה, לעוד כמה ימים...
הנסיעה בריקשה קצת מלחיצה, גם נוסעים בצד ההפוך, וגם נראה ששמירת מרחק היא בגדר איסור. אבל מגיעים בשלום.

המפלים והבריכה
עדי ואני מאוד אוהבים לסרוק את כל האטרקציות הקרובות ולמקם את עצמנו. אחרי התנהלות בוקר ואכילת ארוחת בוקר, יורדים את מיליון המדרגות וממשיכים לרדת עוד את הדרך הראשית. אנחנו מריחים את זה שתכף תגיע העליה. הודים כפריים מהקאסטה הנמוכה ביותר רוכלים ומוכרים שטויות בצידי הדרך. לפתע באמצע הדרך בריכה ענקית. חבורה של הודים קופצת למיים. הפנטזיה על בריכה קרירה יורדת מהר מאוד שרואים את צבע המים. עוברים בשביל ולפתע נפרש מולנו מעבר בין ההרים שבאמצעו נחל. מדהים מדהים, למעלה הדגלים הטיבטים המוכרים שליוו אותנו בכל הטיול הקודם. גרם מדרגות מפריד בנינו לבין המפל. הבנות רואות את הגובה ודורשות פיצוי עוגיות. בכל תחנה לאורך הדרך הן מקבלות עוגיה. סלע מלחיץ מפריד בנינו לבין המפל. הודי נחמד עוזר לנו עם הילדות. הנוף מהמפל עוצר נשימה. בבריכה הקטנה מים קפואים והודי שמנמן שנראה כמו אבי ביטר. עננים מגיעים ושטים מתחתנו מדהים. בדרך חזרה למטה חבורות של הודים רוצים להצטלם איתנו. חלק רק עם הבנות חלק עם עדי וחלק איתי. אני מת על זה ומשתף פעולה. באותו היום עשרות תמונות שלנו שותפו בפייסבוק.

מקלוד גאנג’
קמים בבוקר ועצם הידיעה שיש לידנו כפר של טיבטים, בונה לבדה את סדר היום שלנו. כרגיל הולכים לאניל, ארוחת בוקר ואז יורדים מיליון מדרגות ממשיכים לרדת ברחוב לוקחים ריקשה למקלאוד ג‘אנג. על שם סרן מקלאוד הבריטי. בשנות ה50 שהסינים פירקו את הארמון בלאסה הטיבטים ברחו להודו והגיעו למקלאוד. הטיבטים צבעוניים מאוד והנזירים הטיבטים בכלל מייפים את כל הרחובות. נהג הריקשה עוצר לנו ליד חנות שמוכרת עוגות ודברי מתיקה. הילדות נכנעות למלכודת התיירים ועוגת שוקולד ענקית עם כדורי כסף מגיעה אליהן. אנחנו הולכים בשביל שמוביל למנזר, בדרך דוכנים טיבטיים שמוכרים תכשיטים שונים עטים עלינו. עדי ואני כבר מסננים את השטויות האלה, אבל הילדות רוצות כל דבר נוצץ או ורוד.
מגיעים למנזר, גלאי מתכות מפוקפק וגדרות תייל מפרידות בין משכנו של הדלאי לאמה לבין שאר הכפר. באמצע מקדש מפואר וגדול שבמרכזו פסל מוזהב של בודהה. ברחבה נזיר טיבטי מלמד תלמידה את הפסוקים הקדושים ולידו נטען פלאפון נוקיה. רואים גם שכמו בכיתה רגילה, המקומות השווים נמצאים ליד נקודות החשמל...
יורדים למטה שומעים צלצול פעמון ורואים עשרות נזירים עוברים מכיתה לכיתה. האחרון שנכנס נראה כמו ליצן הכיתה, קופץ וצוחק במסדרון ובכניסה לכיתה מוריד את משקפי השמש ועוטה על עצמו מסכה של השה הכי תמים שהיה אי פעם... יש דברים שלא משתנים.
חוזרים חזרה. הבנות חמודות מאוד, משחקות עם הילדים של הגאסט-האוס. מגניב לגמרי, הן בכלל לא צריכות שפה. שלנו מדברות עברית, הן מדברות אנגלית וכולם רצים וקופצים.

להיזרק ולנוח
החלטנו כמסורת השבת לא לעשות הרבה. הילדות רואות טלוויזיה אנחנו הולכים הלוך ושוב למסעדה המקומית. יושבים מדברים, משווים חוויות. אם הינו יודעים מה מצפה לנו בשבוע הקרוב. הינו יוצאים לטייל...

קורסים יוגה מקרמה ושאר קייטנות
בלילה מרגישים רעידת אדמה משונה.
עדי התחילה שיעור יוגה. חוזרת קורנת וזקופה.
לילו נותנת לנו 4 מטר של בד ורוד עם קישוטים הולכים עם שבו ובבו לחייט שיתפור לבנות בגד מסורתי. הבנות שמחות מהמדידות ומהאפשרות לבחור בדיוק מה שהן רוצות. בהמשך הרחוב תלויים על הקיר חישוקי הולה-הופ צבעוניים. הבנות נמשכות לסגול וורוד כמו פרפר לאש. עולים במעלה מדרגות תלולות ומגלים חנות קטנטנה שבה הודי רזה מכין חישוקים כפי בקשתך, צבע וגודל. קשה לתאר את הניגוד בין ההודי האפרפר והחנות המתקלפת ומלוכלכת, עם קירות שחורים לבין החישוקים הנוצצים. האיש גאון. לוקח צינורות פלסטיק שמעבירים בהן חשמל. סלוטייפ נוצץ ומוכר לתיירים מזדמנים במחיר של 2 לילות בגאסט האוס.
בערב, הילדות זוכות לצ‘אפטי משפחתי הן מאוד מרוצות ואוכלות עוד ועוד.

יוגה ואוכל הודי
היום אני מתחיל יוגה, רגשות מעורבים.
מזג האויר הגשום מתחיל לחלחל פנימה, מזג האויר משאיר אותנו בבית ומקשה על הטיול.
קורס בישול אצל ריטה, הודית שראתה תיירים כמו סרט נע. מדגימה לנו איך מכינים אוכל הודי. ביקשנו ללמוד להכין באגסו-קייק, כדי שהילדות ישתתפו, אבל אריאל וקאמי מעדיפות לראות מצוירים הודים. כמויות החמאה, מבעסות לנו את האוכל ההודי. נראה כאילו הישראלים מתחזקים כאן את כל המקומות, המקומיים מנסים וגם ריטה להכניס מילים בעברית. אני מציע לריטה לצלם תוכנית בישול, מסתבר שמציעים לה פעמיים ביום. אוכלים את מה שהכנו יצא טעים מאוד. הבנות יוצאות לבדן ומצליחות למצוא את הסימטה הקטנה של ההודי הקטן ומוצאות את חישוק ההולה-הופ הסגול שלהן. עדי ואני רואים בעיני רוחינו איך החישוק הצבעוני הולך לקשט לנו את התיק והמסע.
בלילה רואים מרחוק קיר של ברקים מתקרב, המונסון יגיע. בכל שעה הברקים מתקרבים וכמו זיקוקים מקשטים את השמים, הרגשה מוזרה שכאילו השמים עשויים חומר מוצק שטס לעברנו. לצערנו המונסון לא מאכזב...

גשם וגימבורי
מזג אויר קשוח. עדי עושה יוגה בבוקר, לאחר ארוחת הבוקר מזג האויר נרגע, אבל עד שמתארגנים לצאת שוב גשם מתחיל. שוב מחכים. בדרך למטה הילדות מלטפות זוג ארנבונים. זה נראה כאילו 2 ארנבות מלטפות 2 ארנבות. ממשיכים למקלאודגאנג‘. הכפר הגדול הקרוב, יש שם יריד גדול ההודים מתלבשים יפה וכמו נהר צבעוני בצבעים עזים מקשטים את כל הדרך. נראה כאילו כל הודו נמצאת ברחובון הקטן של היריד. הגשם שוב משפיע. מזג האויר משפיע על מצב הרוח. אני יוצא לסבוב לבד, גומע מרחקים כאילו אני דוהר על אריה היריד נראה כמו שוק טירה. עשרות דוכנים מוכרים את אותם הדברים. אוכל רחוב מתבל את כל האווירה בריח של שמן שרוף ותבלינים. גלגל ענק, מתנפחים וקרוסלה עם סוסים חלודים , שנראים כמו מלכודות לילדים מקשטים את היריד.
חוזר לילדות ומאבד בדרך את הארנק, חוזר בריצה כל עקבותיי ומוכר מנומנם מראה לי את הארנק שנפל לי. אני בשוק! בודק ואפילו כל הכסף שם. בדרך חזרה, אני ממלמל לעצמי "זו לא הודו. לא ייתכן".
חוזרים לגאסט-האוס. בדרך הילדות מקבלות הבגדים שנתפרו עבורן. באותו הערב לא היה בן אדם אחד, הודי או מערבי שלא חייך למראה "ההודיות" המתולתלות...

יום עשירי
יוגה פעם שניה, הפעם כל השרירים תפוסים. המורה נפתח ומספר על כל מיני חלומות על גורואים שונים. קצת עף על עצמו. תאור יפה של החיבור בין האנשים. אחרי היוגה הולך לדארמקוט. מחפש דירות/מגורים מספר הורים עם ילדים מתבעסים ממזג האויר ורוצים לעבור מדרמקוט לבאגסו. לא מוצא משהו טוב יותר... בדרך חזרה שוב מתחיל הגשם. הגשם קצת סוגר אותנו ומחלחל פנימה. הזמן עובר בעצלתיים. הפוגה קטנה בגשם וכל התיירים יוצאים מהכוכים שלהם. עוברים ביחד לכפר הקרוב. טיול של 5 דקות הופך עם הבנות לטרק רציני... מוצאים מקום טבעוני, מסתבר שבטבעונות ההודית מותר מוצרי חלב פרה. הנוף מקסים. היום העננים לגמרי מתחתנו. פוגשים משפחה ישראלית שגרים בהודו 10 שנים. לילדים קוראים ויאש, וישטי ובהרדוואד. הגשם חוזר ממהרים חזרה לכפר שלנו. הילדות שוב רעבות ומשחקות עם חברה מגרעין נחל. קצת הקלה שהילדות נפתחות ומשחקות עם טיילים קצת יותר בוגרים.
בלילה הולך למסעדה הרגילה, נחמד האינטרנט צולע... אני הסחי היחיד. משחקי קלפים, צחוקים נחמד. אני מנסה לסדר את כל מה שמפריע לי במדיטציה, דנה שולחת תמונות של הבית. געגועים.

יום אחד עשר
לילה עם מעט שינה. כל הורה בטיול מתחיל עם תפילה חרישית להפסקה קטנה בגשם. עדי יוצאת ליוגה, אני והבנות מעבירים את הזמן. זוג בננות דשנות דוחות את ארוחת הבוקר של הילדות למאוחר יותר. הגשם לא מפסיק. יש מבול ויש הפוגות של גשם חלש יותר. יורדים למטה למכולות פינתית שיש בה הכל. ממש הכל, אפילו קפה שחור עלית. מתבדח עם אחד הטיילים הישראלים שבקרוב ההודים יצטרכו ויזה ישראלית כדי להכנס לבאגסו. מחדשים מלאי. ממשיכים לארוחת בוקר שחיתות של פנקייק שוקולד וצ‘יפס. הגשם לא מפסיק, אבל עדי ואני מתעקשים ללכת ליריד בכפר הטיבטי הסמוך. הגשם נכנע לפוקר פייס שלנו ועצר. הפוגה של כמה שעות. היריד שהייתי בו לבדי נראה עכשיו קצת שונה דרך עיניהן של הילדות. האוכל מסודר ופרחוני מתוק וחריף מתערבבים. מחפשים "אוצרות" לבנות. הן רוצות הכל, כל צעצוע זוהר, צבעוני, מצפצף או נובח. המחירים מגוכחים, אבל המקום שלנו בתיק והמשקל של הצעצועים זה הדבר שהכי חשוב לנו. עדי ניגשת ושואלת איפה הבנות, אני מראה לה שבקצה הגלגל הענק... האיש שמסובב את הגלגל מצחיק מאוד. העבודה שלו הזויה. ממשיכים עד סוף היריד, כל מיני צוענים או הודים שנראים צוענים מפעילים דוכנים משונים שמבטיחים לך בובות ופרסים תמורות דברים בלתי אפשריים של הכנסת טבעות לבקבוקים קטנים וכו. בקצה השוק סירת פיראטים שהפחד הוא לא מה גובה, אלא שהיא תתפרק... בדרך חזרה הילדות מקבלות סבוב על קרוסלה עם סוסים מעץ, שכמובן פועלת על מנוע של אחד כוח הודי זקן, שמסובב אותה באדיקות. אני יוצא לסיבוב טעימות מדוכני הרחוב. דברים משונים מאוד, באותו הביס אתה נהנה מהאוכל, שורף לך הפה מהחריף, האוכל חם מידי, האוכל קר, יותר מידי מתובל, מתוק, חמוץ חסר טעם, מלוח ומלא בלימון. הכל נראה כלכך יפה שחייבים לבדוק. בדרך החוצה מהיריד עדי טועמת סוג של תבשיל/מרק עם מלא צבעים. ברגע שאנחנו יוצאים מהיריד נפתחים ארובות השמיים. ארוחת ערב מוקדמת במסעדה טיבטית, מעבירה את הזמן עד ההפוגה הבאה בגשם. מוצאים ריקשה, הדרך חזרה מאוד בוצית ומלאה בורות, הריקשה מטלטלת אותנו מצד לצד והאוכל מהיריד מאיים לצאת. עולים לחדר, שבו+בבו+אבו מראים לילדות מה הם קנו, אריאל וקאמי מראות מה הן קנו, פלסטיק לכולם, הסינים מאושרים..

יום שנים עשר
התעוררנו בהחלטה להתארגן לגשם. אני מנסה להגיע לדארמסלה העיר הגדולה. שואל אנשים ומחכה לאוטובוס, לידי נהגי מונית הודים, מזכירים קצת נהגי מוניות שירות מהארץ. כעבור שעה נהג מונית מספר לי שאין אוטובוסים בגלל היריד... איזה הודי נודניק, לא יכל לספר לי לפני שעה. רצתי לכפר הסמוך ושוב סיפרו לי שעבר האוטובוס האחרון, אני לא נכנע ומחפש תחנת אוטובוס שמתחבאת מאחורי המולת התיירים. נסיעה עולה 13 רופי שזה בערך 70 אגורות לנשים ולנערות יש הנחה של 30%, אבל אין נשים או נערות רק גברים משופמים. בפעם הראשונה אני מרגיש בהודו, אין מסביבי תיירים רק הודים. יש חוק שבכל פניה צריך לצפור האוטובוס משנות ה60 צופר ללא ההפסקה וללא בלמים בכל הנסיעה. אני מתחיל לפנטז על לעשות שפם הודי. מגיעים לתחנה המרכזית בדארמסלה. מזכיר קצת את רחוב יפו בירושלים. מחפש מגפיים לקטנות וכפכפים לכל המשפחה, כמו שאמרתי מזג אויר הפכפך ומרושע. ארבע חנויות נעליים צמודות. ביקרתי את כולן, מוצא ויוצא. בדרך חזרה קונה פירות. לדוכן מגיע לפתע בבא מבוגר ורעב. אני קונה בננות, תפוזים ורימון. מוסיף גואיבה אחת ונותן אותה לבבא (שימו לב, זה האקדח שבמערכה הראשונה), בתוספת של 5 רופי. המוכר מנדנד בראשו, לא מובן אם כאות הערכה, או כאות "לתייר מטומטם מה עשית?" ומוסיף אגס לבבא.
בדרך חזרה, אוטובוס ישן יותר נראה כמו פרסומת משנות ה50, צבוע מבפנים בטורקיז. האוטובוס מלא בנשים ונערות. כולן לבושות יפה וצבעוני ליריד, היריד שבגללו האוטובוס לא יגיע לבאגסו. בנסיעה כולם מסתכלים עליי ואני קצת מצטער שלא התגלחתי והשארתי שפם...
מגיע חזרה, קונה 2 נרות ושני באגסו קייק לילדות. העוגות מגיעות באריזות זהב, כמו אוצרות שהופכות את העוגה לטעימה יותר. (שכבה ראשונה עוגיות מפוררות עם חמאה, שכבה שניה ריבת חלב עם חמאה, שכבה שלישית שוקולד מומס עם חמאה. למקרר לחצי שעה. זהירות ממכר) עדי והילדות שמחו לכל המתנות, המידות לא ממש מתאימות. אבל נסתדר.
הילדות כבר נגנבות בחדר מחליטים לעשות קידוש, במסעדה הקבועה. (מערכה שלישית) עדי מברכת על הנרות. אני על הלחם ומישהו שלישי על היין. בבא ג‘י מגיע רואה את הבנות, מוציא מהתיק שלו נייר עיתון שעוטף משהו קטן. הוא אומר שזה משהו לאכול אבל יש לו רק אחד אז קאמי ואריאל צריכות לחלוק. פותחים את העטיפה ורואים גויאבה. אני מאוד מרוצה, נראה שבהודו הקארמה עובדת מהר יותר.
עדי מרדימה את הילדות בשירים וסיפור על גחלילית.
לילה טוב

יום שלוש עשרה
הבוקר התחיל ללא גשם :) כולם אומרים שזה בגלל שקניתי מגפיים... ירדנו למטה לפגוש משפחה אחרת שמטיילת. נחמד לפגוש אנשים בסטטוס כמונו, במסעדה מגישים בכל שבת ג‘חנון+ביצה+רסק+חריף. אריאל וקאמי הזמינו 2. עדי הולכת לחפש שידרוג לגאסט האוס, משהו יותר נוח או קרוב יותר למשפחות עם ילדים.
בדרך חזרה עוצרים ללטף את הבייבידוג. חמוד נורא. השמש יוצאת ומקלפת מאיתנו את הבגדים החמים. ממשיכה ומחממת כל כך עד שכמעט, אבל ממש כמעט, מתגעגעים לעננים...

יום ארבע עשרה
עוברים גאסט האוס. המעבר לוקח חצי יום. המקום החדש נחמד מאוד, יש בו רק משפחות. אבל למרות שהוא מבודד, השכן הצמוד שם טראנסים הודים כל היום!
ביום המעבר נתקלים בהמון אנשים חדשים, מהחדרים, מהמסעדות וסתם שכנים חדשים. כולם חושבים שאני הודי. זה כבר לא מעליב אותי, אני רק מנסה להבין מאיפה הגיעו הגנים...
קאמי ואני עושים טיול, בדרך מלטפים ארנבון ובמסעדה בייבי דוג לבן. קאמי מבקשת פיצה ואוכלת מעט. לפיצה יש טעם של פיצה מקפיצה. מצד אחד מכעיס נורא, כי איפה עבודת היד. מצד שני מזכיר את שנות השמונים, אז סבבה. ההרגשה שהחדר החדש מאוד מנותק. מסביבנו מסעדה אחת של גרמניה (שגם היא חשבה שאני ממוביי) קצת משונה, קוראים לה מירה ואם לא מזמינים את עוגת התפוחים עם הפרורים שלה, אז אתה מסומן לנצח, קצת מזכירה לי את הסופ-נאצי מסיינפלד.
מחליטים לעלות לגג ליד לרוף-טופ-רסטורנט. מסעדה שנראית אותנטית, ממש על הגג עם מפות בורדו והמסעדה עשויה מחימר. נראית מגניב, אנחנו כהרגלנו לא מסתכלים על התפריט ומבקשים חביתה לבנות, צ‘אי לנו ומרק לעדי. נתקלים בסרוב, אין ביצים ואם רוצים מרק צריך להזמין ארוחה שלמה וזו תהיה מנה ראשונה. סבבה נענים לאתגר, אבל התפריט הפלצני שבו האורז השמימי נושק לתפוחי האדמה הקסומים, לא מאפשר לנו למצוא שום דבר שאנחנו יכולים לאכול. לאחר התלבטות של שעה בין הבטחות לגזרים מדהימים תרד מסוקס ואגוזי קשיו זוהרים, אנחנו בוחרים אורז... האורז נקרא
Divine Rise
ומגיע עם קשיו אגוזי מלך וסלט. עדי לפחות קיבלה מרק.
לאחר תשלום החשבון מגיע הצ‘ופר, 2 כוסות פשוטות למראה מלאות עד החצי במשהו שנראה כמו רום משובח, אני חושב שסופסוף, ההודים עושים משהו חיובי. אבל בזוית האוזן בדיוק לפני השלוק, אני שומע את המילים הלא ברורות "קמבצ‘ן מאשרום". עדי, כמו בסרט פעולה הודי מזהירה אותי בהילוך איטי שזו פטריית קמבוצ‘יון. שותים בכל זאת, הטעם המקולקל, הורס לנו את כל "האורז השמימי" ואנחנו רק מתאפקים לא להקיא...

יום חמש עשרה
לילה ללא שינה בכלל. בבוקר סערה הולכים למירה הגרמניה. מרגישים כמו בבית אורן. חבורות של תיירים רק משבחים אותה על האוכל הנהדר. אנחנו נשארים רעבים... אבל האווירה נחמדה 3 משפחות ישראליות עם ילדים, עוד 2 זוגות, כולם יושבים סביב שולחן עץ רחב. המקום פתוח וקר, הסערה לא נרגעת. באמצע לושישת ילד בן 6,יש קקי, אמא שלו שולחת אותו בגשם, במבול, לחדר, שנמצא 200 מטר משם בעליה בוצית. אני בחרדות ורק סופר את הדקות עד שיחזור. כעבור חצי שעה, לי כבר נגמרו הציפורניים, ושישת חוזר, בריא ושלם וגם אחרי שעשה מקלחת. מגניב לגמרי.
הגשם קצת דועך, מצליחים בקושי לשכנע את הבנות לטייל. אריאל קופצת בשלוליות וקאמי קצת מעוכה על הידיים. נוסעים לספרייה הטיבטית. הספריה היא בעצם ארכיון והיא נמצאת בתוך "משרדי הממשלה הטיבטית בגלות". מתחם הממשלה שקט ושליו, כל הבניינים בנויים כמו הארמון בלאסה הטיבטית, בצורה של טרפז. הבניינים אחידים ומתוכננים, יש משהו מרגיע באחידות הזו. לא כמו ההודים שצובעים איך שבא להם זה יוצא יפה, פסטורלי, אבל לא מרגיע. במרכז מקדש לבודהה, המקדש בנוי על צלע ההר עם נוף לעמק של דרמסלה ולהרים הגבוהים. בפנים פסל גדול שולחנות למידה, קערות טיבטיות וכלי נגינה גדולים במיוחד. הילדות מתחברות לזהב. לי זה מזכיר את בית הכנסת במגדיאל, נכנסת משפחה מבצעת את הטקסים והולכת להתפלל כותבת במחברת גדולה את השם ואת התרומה ועוד שם. אחריהם מגיעה טיבטית לבושה במשהו שנראה כמו קולקציית טיבט של זארה. היא מקצרת תהליכים, נותנת תרומה כותבת את שמה ונעלמת כמו שבאה.
נכנסים לספריה הטיבטית רק כדי לגלות שיש לנו 10 דקות. עדי עולה למוזיאון ואני בתורנות שירותים עם הבנות.
בשעה אחת בדיוק, כמו שעון הספריה נסגרת וכך כל משרדי הממשלה, כמו ההסתדרות של פעם. כולם הולכים לאכול בבת אחת. אנחנו הולכים לבית קפה קטן שמזכיר קופי-טו-גו שנקרא "קפה נחום". שותים תה ועוגה קטנה. מצטרפים אלינו טיבטים בלבוש מערבי, אחד נראה כמו אלי אוחנה והשניה כמו מיכל דליות.... עובדי המשרד הפשוטים יותר יושבים בקבוצות ואוכלים כריכים מהבית. כולם, כולם אוכלים תפוח לקינוח.
בדרך חזרה עוברים בטושיטה. מרכז מדיטציה, כדי להכנס צריך לטייל ביער שליו. כשאנחנו נכנסים משפחת קופים מקבלת את פנינו. מספר הורים ומספר קופים קטנים ממש, גורים מטפסים לאמא שלהם על הגב, אנחנו לא רואים את הזכר השליט, אבל אני מרגיש בעצמותיי שהוא שם. אין סכנה ממשית, אבל בגלל הבנות מחליטים לחזור. בכניסה לשביל פוגשים ישראלית, שמספרת שהקופים הם כמו חתלתולים וממש כדי להכנס. נכנסים שוב והדרך באמת סבבה. יער עבות, הקופים בצדדים סתם מסתכלים, מעלינו שני קופים גור סקרן ואחד בוגר, שאנחנו מתקרבים הגור מנסה לראות אותנו ונופל מהעץ. תוך שניות הזכר השליט מגיע ונוהם לעברנו. הדרך של ה150 מטרים נראית לנו ארוכה. הקופים מנסים להגן על הגור הקטן, או שחושבים שעשינו לו משהו. אני תופס את קאמי ועדי את אריאל. מתחילים ללכת בצעדים אסרטיבים. אני מבקש מקאמי כל הזמן להסתכל קדימה. היא כל הזמן מספרת כמה חמודים הקטנים. מלחיץ, כל הזמן שומעים נהמות ולא מסתכלים אחורנית, לא רוצים לרוץ. מגיעים עוד שני זכרים אני מחזיק את המטריה, לכל מקרה. לפתע הנמסיס שלי תופס לי את קצה המכנס. אני לא עוצר, חובט בו עם המטריה מכה טובה, אבל לא חזקה מידי. מקווה שזה לא יגרום לעוד התגרות. הנהמות מפסיקות אבל הנמסיס ממשיך ללוות אותנו עד קצה הטריטוריה. שני הזכרים עלו על הגג ומסתכלים יצאנו בשלום. הדופק מגיע ל180. האדרנלין זורם בכל הגוף. עדי ואני מנסים להרגע, מבלי להפחיד את הבנות. זו שליוותה אותנו נראית חיוורת מאוד. יורדים חזרה ועוצרים לקניות אוכל בדרך.

יום שישה עשר
אני קם בבוקר ומחליט לנסוע לדרמסלה. יורד למטה ומחליט לשבת בדאהבה מקומית, עוד רבע שעה האוטובוס מגיע. בדיוק זמן לקנות פרהאיטה מלאת חמאה וצ‘אי קטן. צפצוף אוטובוס מרחיק ממני את הפרהאיטה והצ‘אי, מסתבר שהאוטובוסים פה יותר טובים מברלין, הם מקדימים... רץ אחרי האוטובוס. לכל נהג יש עוזר נהג, עוזרי הנהג הצעירים משתמשים במשרוקית, הותיקים שורקים בעצמם. האוטובוס מלא בילדות עם צמות חמודות. לי אין מקום, האוטובוסים נמוכים נורא וצריך להתכופף, הראש שלי כבר קיבל חבטות רבות בטיול, אני מדמיין שזה בלוטה כבר כמו סרט מצוייר. שמגיעים לתחנה הילדים הגדולים מסתדרים כמו סרט נע ומרימים את הזעטוטים שנראים כמו בובות. המוזיקה באוטובוס כיפית כזו כמו גלגלצ. מידי פעם המוזיקה מפסיקה, חשבתי שבגלל קליטה אבל מסתבר שזה מהפאלפון של הנהג. אז כל פעם שהנהג מדבר, אין מוזיקה... פעם שנייה בדרמסלה ואני כבר מכיר הכל. מחליף למידות הנכונות וחוזר. בתחנת האוטובוס מישהו שנראה כמו צועני מהקאסטות הנמוכות ביותר מוכר מגלים שהוא ניפח בעצמו. האיש כולו שחור ומפוייח.
חוזר בזריזות מחליטים לצאת עם השכנות והילדים לנאאדי 7 קמ מאיתנו, יש שם אגם. הריקשה צווחת ומטרטרת בעלייה אבל מצליחה להגיע. נוף מדהים של הרים ועמקים נפרש מולנו. לפתע עדי שומעת רעש כמו תיפוף של מכונה, הרעש מתגבר אבל נשמע כ100 מטרים מאיתנו. כמו בסרט אימה, אריאל אומרת שיורד גשם על גג הבית שעברנו. אנחנו עומדים כאיילות מסונוורות ולא מבינים איך יורד גשם 50 מטר מאיתנו ואנחנו יבשים לגמרי! אנחנו יודעים שתיכף הגשם יגיע אלינו מוציאים מטריות בעצלתיים וכעבור פחות מדקה המבול מגיע אלינו. מתעשתים ומתפצלים אנחנו חוזרים ולוקחים מונית השכנות ממשיכות. תופסים מונית חזרה ובדרך יורד ברד מטורף... שמחים שחזרנו...
אם לא עושים מסע רגלי לפחות נמצא מסעדה חדשה, מסע קולינרי בעיירה טיבטית בסיומו הבנות מבקשות מהמלצר כל מה שיש בו את השם צ‘וקולייט... מטיילים שוב בסימטאות המוכרות ומגלים דברים חדשים. חוזרים לחדר. אריאל לוקחת דף ומעבירה לקאמי שיעור יוגה מדויק מאוד. כל תרגיל שהיא עושה, היא מציירת על דף. מגניב לגמרי.

יום שבע עשרה
היום אני לוקח את הבנות לטיול החלטנו להגיע לגאלו דווי(מקדש). מצטייד בבוקר בתיק ומכין את הבנות שהיום הולכים ברגל, הן מאוד שמחות מהרעיון שהיום הן עושות טרק. מתחילים ללכת ורק ההגעה למסעדה לוקחת 45 דקות של טרק לבנות. הגשם מתחיל ומרחיק מאיתנו את גאלו דווי, נכנסים למסעדה ובהפוגה הראשונה עולים למעלה עם ריקשה. לאחר טלטלות רבות מגיעים למבנה קטנטן עם כמה קלשונים עליו. כמו בסרט מצוייר, אני שואל אנשים איפה המקדש והם עונים לי שזה המבנה הקטנטנן ואני בודק אולי זה מאחוריו... אנחנו נעמדים על רכס דקיק מימינינו נפרש העמק של דרמקוט ומשמאלנו עמק אחר. הנוף מדהים ועוצר נשימה. לפתע בשקט בשקט כמו יצורי יער עוברות אותנו 4 נשים שנושאות על גבן אוכל לפרות מההימלאיה, הנשים הקטנות עם המטען הענק חומקות מהר ותוך דקות ספורות נעלמות כאילו לא היו. הגשם מתחיל לטפטף ובעקבותיו הדילמה, האם הוא יתחזק או לא האם הוא יגמר או ימשיך כך שבוע... הבנות דורשות דלק בצורת עוגיה ומתחילים לרדת. נורא כיף, לאורך הדרך פזורות סטופות קטנות ואינסוף פרפרים מקצרים לנו את המסע. המסע למטה ארוך מהצפוי והגשם שמאיים, קצת מלחיץ את הבנות. אבל דווקא ההליכה הארוכה היא תרוץ בשבילי לחזק את הבנות וכמה נהדר הן הולכות. בדרך מגיעים נזירים טיבטיים, נשים עם פרות וחבורה של ישראלים. כולם מתעניינים מקבלים עוגיה מאריאל וקאמי וממשיכים בדרכם להעלם בתוך ענן. מגיעים למטה וכמו כל גולנצ'יק אחרי מסע הן רוצות שניצל. מחפשים מקום שנראה קצת יותר נקי וכמובן תחת "אוכל ישראלי", אנחנו מוצאים שניצל, עקיצה קטנה לאוסטרים.
הילדות מרוצות מאוד ואריאל מרגישה טרקרית אמיתית. הן נרדמו תוך שניה.

יום שמונה עשרה
בבוקר שיגרת היוגה ממשיכה, יום עדי יום אני. הילדות יוצאות בבוקר לגאסט האוס המשפחות ומציירות עם לילה בת הארבע, הן נורא נהנות למצוא מישהו בגילן ואם זו בת, אז בכלל מגניב. מתכוננים ויוצאים לנובורלינגקה, מובלעת טיבטית קטנטנה שבמרכזה מקדש. בתחנת המוניות אוכלים אצל אבו, הדהבה המקומית לא נקייה במיוחד, אבל יש קסם בפשטות. האיש מכין אלו פראטה וזהו (מאחור יש גם צ'אי). מנסים להסביר לו שיכין פראטה ריקה וכמה חביתות, אבו הנחמד משתדל מאוד וכולם אוכלים בפשטות. מוצאים טרנזיט שיקח את כולנו, 4 מבוגרים ו4 ילדים ביחד. עדי ואני נוסעים בתא האחורי על הגלגל הרזרבי ומאכילים את כל הילדים שסיימו כרגע את ארוחת הבוקר שלהם...
בדרך מתעקשים לרדת בתחנת האוטובוס של דארמסלה וללכת שני קילומטרים נוספים ברגל. נהג הטרנזיט לא מבין מה ההתרגשות לנסוע באוטובוס מקומי ועוד באותו המחיר. בכל מקרה יורדים ונוסעים בלוקל ומטפסים את שני הקילומטרים, 4 ילדים ו4 מבוגרים, עצרנו איזה 20 פעם בדרך ובכל פעם אמרנו "לא עוצרים, עד שמגיעים". בדרך חולפים על פני בית ספר וגן ילדים גדול, הילדים ההודים והסיקים כולם עם תלבושות אחידות והסיקים הקטנים לא מסתפרים ועם טורבן מוזר על הראש. חמוד מאוד. בכניסה לנובורלינגה נהגי מונית עסקנים כבר מחייכים אלינו וקורצים לנו שניקח אותם ביציאה.
ברגע שעוברים את שער הכניסה כאילו עוברים למימד אחר וחור תולעות כלשהו הוציא אותנו מהודו. המקום מטופח ברמה גבוה מאוד ונקי מאוד, שקט ומרווח הילדים ישר קולטים את המרחב מתחילים לרוץ ושוב רוצים לאכול. פרחים יפהפיים, פרפרים ענקיים ופכפוך של נחלים מקשטים את הכניסה. נובורלינגה, מסתבר, זהו אחד מבתי המלאכה הטיבטיים שמייצרים את המוצרים למקדשים, החל משולחנות ומזבחות ועד לציורי ענק וריקמות מטורפות וכלה בפסלים מוזהבים ומרובי ידיים. אנחנו עוברים בין בתי המלאכה השונים, בכל אחד כיתה קטנה שיושבת על כריות ומבצעת בדייקנות היסטרית פעולה קטנה, ציור, צביעה או שיוף הכל באיטיות אינסופית. נכנסים למוזיאון קטן של בובות טיבטיות שמראות את ההיסטוריה של העם הטיבטי, את להאסה, המקדשים, הלבוש, החיות והמנהגים השונים. קצת עצוב לראות איך הסינים מחקו תרבות שלמה ואיך הטיבטיים נאחזים בציפורניהם לשמר את המסורת. בקצה נובורלינגה מקדש, שנראה קצת כמו כל המקדשים, במרכזו בודהה ענקית מוזהבת ומלפניו הכיסא של אליהו הנביא. קורס של בית ספר לאומנויות מסב את תשומת ליבנו ליצירה ענקית עשויה מגזירי בד קטנים שרקומים בחוט עדין ויוצרים ציור מרהיב של המיתולוגיה הבודהיסטית על 12 גלגוליה, אליליה והשדים שלה. היצירה הטיבטית קצת יותר מוערכת אצלי עכשיו. יוצאים מנובורלינגה, במסעדה קטנה מוגש אוכל מערבי ללא אוכל הודי, אני קצת מבין את זה. כמו הפסקה אחרונה לפני שחוזרים להודו. שני וגילי מספרות לנו על "המים החיים", אני מסקרנות שלי ושל עדי לוקח בקבוקים, למילוי וחוזר שוב לבועה של נובורלינגה. מוצא מתקן ענק שתרם יפני, שמסנן את המים, כמו מתקן בריטה בגודל של שני חדרים. המים יוצאים באמת מתוקים. חוזרים עם אחד מנהגי המונית הקורצים, כולנו ביחד במונית קטנטנה אבל מגבשת. חוזרים למקלאוד גאנג' לסיבוב אחרון להיום בין הטיבטים, שמים לב ליותר פריטים בלבוש ובפסלים הקטנים. המפעל שהכין את הכריתי של אריאל סגור, לא נורא אחזור מחר. ארוחת ערב וחוזרים.

יום תשע עשרה
הבוקר החלטתי לאתגר את עצמי, אני אשמור על הילדות וגם על לילה ויו-יו, מתוך מחשבה מוטעית שאם כולם יהיו ביחד הם יעסיקו את עצמם. שלוש הנשים הלכו ביחד לאלפש לעשות יוגה.
הלך סבבה לגמרי, הם ציירו שיחקו ובילגנו. בסוף גם ראו קצת טלוויזיה, אבל ברגע שחזרה עדי והייתה הפוגה בגשם, רצתי למקלאוד גאנג'. טיילתי, טעמתי הרחתי ואיפה שיכלתי נגעתי. מוצא את המפעל הטיבטי הקטן ואוסף את הכרית שיצאה קטנה מהצפוי. אריאל שמחה בכל מקרה. ממשיך לטייל ברגל, איכשהו לבד המרחקים מתקצרים וברגע אחד אני מגיע לקצה העיירה וברגע השני לקצה השני. תחומי העיירה גובלים בהר מיוער וסטופות קטנות נראות באופק כמו להזכיר לך שלא משנה לאן תגיע וכמה רחוק תלך, יהיה שם הודי קטן. בקצה השני משפחת קופים אוכלים שאריות מפח זבל ענק. בדרך מאות דוכנים מוכרים תכשיטים ופיסלונים, למראה אישה רוסיה מבוגרת שמלווה במדריך הודי המחירים עולים פי 20 ויותר. אני גם נכנע לקסם הטיבטי וקונה צמיד שבטח במקום פתגם מאיר עיניים כתוב עליו מתכון למומו צמחוני, שגם זה לטובה.
ערב שישי, טלפונים להורים מה ששוב גורם לגעגועים רבים לשני הצדדים

יום עשרים
יום שבת, כבר מהבוקר רואים שזה יום שלא יקרה בו הרבה. הזמן נמרח בעצלתיים. הילדות משחקות עם השכנים. אריאל מקהלת זמן איכות עם אמא. אני לוקח את קאמי לג‘חנון של שבת ועדי נשארת עם אריאל בחדר. קאמי שמחה לזמן אחד על אחד ומדלגת כל הדרך כמו עיזה-פזיזה. מגיעים למסעדה, כבר צהריים המלצר הנפאלי מבין עיברית לגמרי אבל מדבר אנגלית. מקבלים ג‘חנון עם רסק, ביצה וחריף. אני מתעקש לאוכל הודי. אחרי שאוכלים במספר מסעדות מקומיות האוכל ‘התיירותי‘ לא חריף מספיק ואני מוצא את עצמי מכור לחריף ובכל מסעדה מבקש, כמו הודי נטול שיניים, צ‘ילי בצד.
קאמי ובכלל ילדים בטיול זה יתרון עצום, מעיין שובר קרח מידי בין האנשים, גם תיירים וגם מקומיים. כל המסעדה מסתכלת על קאמי והיא ישר רצה לפרצופים המוכרים. בן הגנן, מעסיק אותה ישר בצביעה וצימוקים ואז כל המסעדה שואלת את קאמי איך הג‘חנון? קאמי, כמו מלצר נפאלי, משווקת את הג‘חנון כמו מאכל השנה וכל הישראלים קונים אחריה...
קאמי פונה לעוד פרצוף מוכר ושואלת איפה החליל? הוא מתנצל אבל מראה לה את הרכישה החדשה שלו, קערה טיבטית ענקית! מפיקה צליל עמוק ויפה. אחריו מגיעה מישהי שמראה לקאמימי צמיד שהיא רקמה, למזלנו הוא היה סגול. אז קאמי מאשרת...
לפתע המולת כלבים לא ברורה. מסתבר שיש מתנדבים שבאים לחסן את עשרות הכלבים המשוטטים, נהדר. הם תופסים את הכלב במקצועיות, אבל אז מגיעים 20 הודים לראות מה קורה, אם אותי היו מקיפים 20 הודים גם אני הייתי משתולל ובורח. כל כלב זוכה לחיסון, מצלמים אותו ועושים לו קו כחול על המצח, כל הכלבים נראים קדושים יותר...
דיבור עם המלצרים במסעדות השונות, מסביר לנו שעוד מעט כולם יורדים לדרום. כל הגאסט-האוסים עוברים למתכונת מצומצמת ורוב כח העבודה חוזר למשפחות לשבוע-שבועיים, ויורד לדרום. כמו נדידת הטורפים אחרי עדרי הבאפלו, ככה ההודים והנפאלים עוקבים אחרי התיירים.
טיול קטן בבאגסו, אני נהנה למצוא חדשים שמגיעים ולהסביר להם מה קורה בכפר "שלנו", למקם אותם להמליץ ולהסביר. אני חוזר עם קאמי לחדר ויוצא ליוגה עם אלפש, המורה של עדי. איש שמנמנן בערך בן 30 עם תלתלים, מנסה למצוא תלמידים לשיעור. למזלי אני זוכה לשיעור פרטי ביוגה בשיטת איינגר. שיטה מאוד מדוייקת ומאוד חזקה. איינגר לוקחת את האסנות (התנוחות) המוכרות והופכות אותן לקשות יותר על ידי הפעלת כח ומתיחות נוספות. אלפש המורה רואה אותי וממש מפריע לו שאני לא מכיר יוגה. הוא מחליט להעביר לי שיעור פרטי ברמה של עינויי סיני, הפעם האחרונה שחוויתי כזה שיעור, הייתה בשאולין סה לפני 7 שנים. המורה הזה לא התחשב בשום מגבלה, לא עניין אותו כלום. מידי פעם היה עובר, מתקן לי את התנוחה ונותן איזה פליק... וואו אחרי שעה וחצי כאלו הרגשתי כמו אחרי אימון משקולות. אני בטוח אחזור אליו.

יום עשרים ואחד
בבוקר מתעורר לריחות מרעננים, עדי מצאה נענע והכינה תה כמו הודית מקומית. קשה להסביר את ההנאה בהכנת אוכל לשתייה לעצמך בטיול שכזה, אבל זה מרענן.
מחליטים לפצל קצת את הבנות, אריאל ועדי עושות שיעור מקרמה, עדי חוזרת עם צמיד מגנעב לרגל ואריאל עם שרשרת יפה לצוואר. אני לוקח את קאמי לקנות כרטיסי אוטובוס לרישיקש. אנחנו יורדים למקלאוד גאנג', מתוך מחשבה שאם נקנה ישירות מתחנת האוטובוס נרוויח מספר רופים. בדרך למטה כדי להגביר את הקצב, קאמי מוצאת את עצמה על הכתפיים מביטה על הדרך מזווית שונה. בכל פעם שקאמי נמצאת אחד על אחת היא שואלת אלפי שאלות, זה כיף לראות מה היא מבינה לגמרי ומה היא לא מבינה בכלל. אז הרבה שאלות למה? נשאלו ביום ההוא, לא לכולם הייתה תשובה. המשכנו בדרך, הגענו לתחנת האוטובוס ואי אפשר לקנות שם כרטיסים. נהג מונית הקפיץ אותנו בחינם לסוכנות, דיברנו עם הסוכן והוא הסביר שבאמת הסוכנויות ליד הגאסט האוס לוקחות עמלה של 100 רופי לכרטיס, אבל גם הוא רוצה את אותה עמלה... נו, שויין.
קאמי בחרה שוב עוגה שנראית ממש טוב, כמו יצירת אומנות רומנטית , אבל פרה אכלה אותה, בגלל הטעם.
בערב יומהולדת לויאס. הוא בן שמונה, מגניב לגמרי. כל המשפחות בישלו ביחד במטבח של ראג'ני. היה עוף, פסטה, פיצה, מלא צ'אפטי, אלו-גובי ומאכלים נוספים שבישלו עדי ועינב. לאחר סבב שירי יומהולדת הגיע עוגת יומההולדת בצורת של מוס שוקולד-תפוז, אחת העוגות שאני עדיין מפנטז עליהן בהמשך הטיול.

יום עשרים ושתיים
בטיול הקודם עברנו מקומות כל יומיים-שלושה, לא היה לנו זמן להקשר לאנשים, למקומות, להרים, המדרגות או אפילו לצורת השמיים. אבל עכשיו אחרי שקנינו את הכרטיסים ליעד הבא, יש הרגשה של פרידה. אנחנו נשארים בהודו, אבל אחרי שהתרגלנו לדברים לאנשים, לשיגרה של סדר יום. לשכנים לילדים לדיבורים בלילה. נעבור למקום חם יותר יותר עירוני. הגאסט-האוס שלנו על כל 4 המשפחות שלו יתרוקן בבת אחת וכל משפחה תתרחק מרחקים בלתי אפשריים. בקיצור כיף נורא בדרמסלה, יהיה יותר ברישיקש.
עדי מכינה ארוחת בוקר מטורפת לבנות. אני יורד לאלפש לשיעור יוגה, בדרך השרירים, זועקים שהם עדיין תפוסים מהשיעור הקודם. בשיעור יש אדם מבוגר עם שיער כסוף, שמאוד מזכיר את יורם. השיעור קשה מאוד, אלפש עובר בין התלמידים ונותן פליקות, במקומות בעייתיים. בקיצור אחלה שיעור. עולה למעלה שוכח את המטריה ושוב יורד ועולה. סבבה. הולכים למירה, השמש מגיחה כולם עוברים ברגע לגופיות. אצל מירה האוכל רגיל ולוקח לו שעות להגיע. אבל בכל זאת יש משהו באווירה של הגינה והשולחן הגדול. אין לך אפשרות להתבודד, אתה מחוייב בשיחה עם אנשים ואנשים מחוייבים בשיחה איתך. הילדים עושים משלחות מחקר ומוצאים אוצרות, שלטים ואבנים שמירה קישטה בהם את הגינה. כשגשום קר, אבל הקיץ שפוקד אותנו משדרג את המקום, כל אחד מוצא עם מי לדבר. הזמן עובר. מדברים עם ראול, הודי מגניב שטס לניו יורק, הוא השתתף שם בסרט ועשה איזה סידרה הודית. מדבר אנגלית מצויינת וכמו כל האנשים שמתעסקים עם התיירים, מדבר קצת עברית, קצת רוסית וקצת פרסית. ראול עבר סוג של חזרה בתשובה הודית, קצת כמו הישראלים שמתחברים לקבלה. יש לו גורואית שמכוונת אותו קצת, חשוב לו שתיירים יגיעו למקומות הקדושים. ראול מספר לנו ומפשט קצת את הסיבוך של הדת לעומת האמונה. זה מה שכיף במדינה כזו, האזרחים דתיים ושיחות על הבדלי דת, ובני אדם עולה אפילו בשיחת חולין. אחרי כמה זמן הבנות מטפסות, אנחנו ממשיכים בדרך למקלאוד גאנג‘, לחפש מקום עם אינטרנט. הולכים לשם ברגל, אנחנו שמחים שהילדות התחזקו קצת ואנחנו עושים את הדרך עם השמש ברגל, בדרך פרות, עיזים והמון נזירים טיבטים שאוהבים את "תלתלים". בית קפה טיבטי מתקשרים לנועם. מזל טוב!
טיול במקלאוד, חנות שבה טיבטיות מכינות שטיחים מדהימים, אנחנו מנסים לצלם ובמקום זה כל הטיבטיות מפסיקות לעבוד ומצלמות את הבנות...
חוזרים, משכנעים את הבנות לחזור ברגל. מגניב לגמרי, קאמי ואריאל מאכילות עגלים ומדברות עם נזירים טיבטיים. בדרך מוצאים מוכרת מומו מקורית, תמורת 1.20 מקבלים 6 מומואים. בזכות המחיר הילדות מנסות וטועמות. ממש טעים, עוד טיילים ומקומיים עוצרים ומנוחה קלה הופכת לעצירה של שעה + צ‘אי + מומו + עוגיות. ממשיכים ובדרך הודי "אסרטיבי" עם ביתו מתעקש לצלם אותה עם אריאל וקאמי, הבנות מסכימות ואנחנו מצלמים גם. הילדות שמחות מההליכה והמפגשים ובכניסה לבאגסו מוצאים גן שעשועים חלוד, אבל עם מספר ילדים מקומיים. אריאל וקאמי נהנות ומרוצות, הן משחקות, קופצות ומשתובבות, הלילה יורד המקומיים הולכים, אבל הן ממשיכות בפול-פאור. חוזרים בחזרה ללא פנס וללא סוללה בטלפון. הילדות חמודות חוות את הלילה ואני שר להן שירי לכת כדי להסיט טיפה את הפחדים, הילדות מדהימות וכנראה כי אין גירויים הן הולכות מהר יותר. הגענו לעלייה האחרונה סבבה, מולנו יש רחשים של מישהו קראנו לו נאמסטה וביקשנו שידליק את הפנס. נאמסטה שני ואין תשובה, אני מתחיל לחשוד, לפתע אנחנו שומעים פרסות ישר עולה בי החשש שפרה תפגע בנו בחושך. האדרנלין מתחיל לפעום אני מושך את קאמי ויורדים חזרה במהירות בירידה הפרסות מתקרבות ומתקרבות בשניה האחרונה אני מושך את אריאל בחולצה וארבעה חמורים לבנים רצים במהירות ועוברים אותנו במפתיע

יום עשרים ושלוש
בבוקר הבנות קמות עם דחף מטורף לאכול נודלים. הן מקבלות שקית של נודלס לא מבושלת ואחריה אחת שכן. הן כמובן מעדיפות את הלא מבושלת...
קאמי מבקשת שוב טיול, זה נחמד לפעמים להתפצל ככה כולם מתגעגעים לכולם. אריאל ועדי נשארות בגסט האוס המשפחות וקאמי ואני מטיילים למקלאוד. בדיוק שיורדים מגיע האוטובוס וקאמי רוצה לסובב את ההגה, הוא קצת קשה אבל בסוף מסתובב. מטיילים, הולכים, רואים מדברים הרבה המקומות זהים, אבל הפעם מנקודת ראות אחרת. קאמי מזמינה במסעדה מה שבא לה ולא אוכלת כלום. לפתע מגיעים כל החבורה והולכים למסעדה היפנית. מסעדה ממש נחמדה, מקושטת במלא קומיקסים יפנים והדרך אליה עמוסה בחנויות מעניינות. ארבע משפחות ישראליות במסעדה יפנית, זו המקבילה לפיל בחנות חרסינה. חרבנו את המקום, היה כיף ורועש במיוחד. פגשנו, לתדהמתנו, משפחה אוקראינית שמטיילת. נדיר למצוא משפחות לא ישראליות. אבל האישה דיברה איתנו עברית...
השתוללנו, שיחקנו, רקמנו הזמנו חשבון ואחרי החשבון הזמנו צ'אי, המנהל היפני כמעט והתאבד.
בדרך חזרה ראיתי את האוטובוס שהסיע את קאמי ואותי שרקתי לו ועצרתי אותו. עלינו שוב לאוטובוס מקומי שמהווה