לאחר שנים שאני צ'כופילית פאסיבית, נחתתי בפראג בפעם הראשונה לירח דבש,של 11 שנות נישואין. הגענו ליום חורפי, השמש ברחה והיינו בתוך ענן. התחלנו להסבתובב בעיר, לגמוע אותה רעבים לגלות כל פינה. האנשים ברחוב מסתובבים, עובדים, מעשנים, זהו היום האחרון של פסחא אך כיכר סארומצקה ובה הדוכנים המסורתיים יחסית ריקה. רק יותר מאוחר נדע להעריך את מזג האויר הסגרירי שכמה שהוא מקפיא הוא שמאפשר להסתובב בלי המוני התיירים, ולהרגיש את העיר כאילו היא רק שלנו. העיר מכה בנו ביופיה גם כשהיא עטופה בצעיף של עננה. הסתובבנו עייפים אחרי טיסת לילה וקופאים למרות הבגדים החמים והטובים שהבאנו. מאושרים, מסתובבים ומחפשים בלי לדעת מה בדיוק אנחנו מחפשים. את החדר יכולנו לקבל רק בשלוש. ניכנסנו בנתיים, לשתות קפה ב"קפה מילאני" האווירה בפנים מחממת את הלב ומפשירה את האוזניים. זה היה בית הקפה הראשון שפתח את הטיול ואחריו עוד רבים. פראג משובצת רבבות בתי קפה ומסעדות שעושות חשק להיכנס ולגלות אותם. בכלל יש כל הרבה מה לגלות בעיר הזאת ובית הקפה הזה היה התחלה מצויינת.
המקום היה נעים ומלא אנשים אך לא צפוף. מעוצב בקפידה, כמובן על הקיר שעון ענק ( יש לצ'כים קטע עם שעונים הם מאד אוהבים את זה וזהו פריט אסטטי, אין רחוב מסעדה כנסיה או ארמון בלי שעון).
מותר לעשן בפנים, והיות ומזג האויר היה סגריר והדלת סגורה ובפנים רבו העישונים היתה עננת העשן מיטמרת אל על ואנחנו שלא מעשנים החלטנו ש "if you can't beat them join them” ופצחנו בעישון משלנו מה שמיד נתן לנו הרגשה שאנחנו סופרים צ'כים או לפחות חברי המחתרת המהפכנית הרבולוציוניסטית, זה היה מוזר מאד לעשן על האנשים בלי שצריך אפילו לבקש רשות. ולמרות ההזהרות המרתיעות על חפיסת הסיגריות קיבלנו הרגשה מאד "אירופאית" ופחות העישון הלחוץ של האנשים בארץ.
בפראג למרות שאין לה מוניטין כמו אמסטרדם העישון של גראס הוא חוקי לגמרי ואפשר לעשן בכל מקום ולשאת עד 5 גרם לשימוש עצמי. אם ברצונכם לעשן במקום פומבי כמו מסעדה נהוג לבקש רשות או לעשן בחוץ.
אפילו שיפה בחוץ עדין קרררר ולכן החלטנו ללכת לחדר בריחה , התחלנו לטפס לפארק לטנה הניצב על רמה החולשת על העיר, בעבר התכנסו כאן צבאות זרים ותוקפים. בתקופה הקומוניסטית ערכו כאן את מצעדי 1 במאי, לעבר אצטדיון ספרטה. שם היה ניצב פסלו הענק של סטאלין, למשך שנה עד שהכריז חרושצ'וב כי סטאלין אינו עוד מנהיג ראוי והפסל פוצץ, עכשיו ניצב שם מטרונוםשעוצב על ידי ורטיסלב נובק . האזור פופולרי בקרב גולשי סקטבורד, וגם כלבים רבים יש שם היות והצ'כים חובבים כלבים.
חדר הבריחה סגור, ואנחנו מרוויחים ביקור לא צפוי במבשלת שיכר מקומיתztraceny raj ( גן העדן האבוד), ומזמינים שם מנה לא ידועה בשפה הצ'כית עם בירה ויין. היין והבירה עולים מספר שקלים מועט. המנה הוגשה לנו ולמזלינו ( צימחונים / טיבעונים) מה שהיגיע היתה מנה של פיטריות, ותפוחי אדמה.שתינו ואכלנו בנחת. לידינו התישבה אישה בהריון עם כלבתה. בצ'כיה מכניסים כלבים לכל מקום אבל עם התחשבות שהכלב יהיה קשור ומנומס. היא פתחה איתנו בשיחה ושמחה לשמוע שאנחנו מישראל.
ביקשנו מבעל הבית להתקשר והוא נתן לנו את הטלפון האישי שלו בלי היסוס ואף עזר לנו מאד הצ'כים הם אנשים נפלאים ללא יומרות לא תחרותיים סובליים הם פשוט אנשים. הם לא מנסים בכלל להעמיד פנים תמיד ישמחו לעזור, ואפילו להמליץ על " מתחרים".הזמנו חדר בריחה לשמונה בערב.
"גן העדן האבוד" מותר כלבים מותר עישון רצוי לשתות
אנחנו ממשיכים בטיול, יורדים שוב למטה דרך הגיבעה, אין מה לעשות זה נכון שהירידה יותר קלה מהעליה. אנו מתפאלים מהנוף עוצר הנשימה של העיר היפיפיה הזאת על גגותיה האדומים והארמונות שלה. את העיר חוצה נהר הולטבה הרחב, ועליו גשרים רבים בינהם קשר קארל המתוייר והעתיק ביותר והמעבר עליו להולכי רגל בלבד.
אנחנו מתחילים ללכת לעבר החדר השעה קרבה ואנחנו רוצים להניח את התיקים. בדרך עוצרים בכנסיית סט ניקולס ( כניסה 70 קרונות שזה בערך 11 ש"ח) המרשימה על צריחיה הירוקים. ואחד מהאטרקצית המרכזיות של העיר, היא נבנתה במאה ה17 בסיגנון ארכיטקטוני בארוק. ובפנים בסגנון רוקוקו מקבלים את פניך קדושים שמסביבם תינוקות /מלאכים רבים. כאן ניגן מוצארט על העוגב בביקורו בעיר. אנחנו מקבלים 'מכת זהב' לפנים עולים ויורדים אך אולי זאת העייפות ואולי הניסיון הבילתי נלאה להרשם שאנחנו לא ממש מתרגשים מהכנסייה הזאת. בכל אופן לא סתם היא מכונה "עוגת חתונה" היא אכן קיצ'ית מאד.
בכל כנסייה בעיר נערכים קונצרטים של מוזיקה קלאסית ומיסות.
אנחנו ממשכים לכיוון הבית שבו שכרנו חדר, בדרך חנויות רבות משאירות אותנו מבושמים מניחוח סוכרי מתקתק ומשכר, מסתבר שיש אח צ'כי קטן לקינוח ההונגרי קיורטוש ושמו טרדלניק (Trdelník ), והוא נמכר בכל פינה עבור כ 10 ש"ח, הריח הזה וריח השיכר ילוו אתנו כל שהייתינו.
החדר
לשכור חדש יש בו שני אלמנטים, אחד הכפר הגלובלי שמחבר בינינו לבין ניקולס בעל הבית, בכזאת קלות ואפילו לשלם לו אונליין ולא ממש שמים לב לכסף עובר ושב, ולבין אלמנט עתיק של תקופה לפני מלונות התיירים הרבות. היה האורח שוכר חדש בביתו של מישהו. היינו קצת במתח מפני שיש כאן סוג של הימור מה יפול בחלקנו. הבניין עצמו מרשים מאד וממוקם ממש למרגלות הארמון( מצודת פראג) ורחוב האלכימאים. קיבלה את פנינו צ'כית מבוגרת שלא דיברה אנגלית, ולכן לא יכולנו לקבל המלצות. היא הכניסה אותנו לבנייו יפה בן 500 שבאמצעו מיזרקה, בקומה השניה היתה דירה ענקית מחולקת לחדרי שינה פרטיים מטבח משותף ושתי מקלחות משותפות.
שם עבד החימום, הרידאטור הנעים והמכרבל, ומיד הכניס אותנו לאוויר המתאימה ביותר לשינה של סייסטה אחרי לילה לבן בטיסות, הכריות היו רכות וענקיות ומיד צללתי לשינה ובה חלומות על ארמונות ומלכים.
שמנו שעון מעורר והתקלפנו מעל המיטה שוב הלכנו לחדר הבריחה שבפרהה 7 ( כך הצכים הוגים פראג). כשהגענו מסתבר שהיתה טעות בהזמנה והחדאר הוזמן למישהו אחר, הציעו לנו לקבל את החדר למחרת בחצי המחיר. הסכמנו.
קפקא הפך להיות מאד ממסחר פה וכל בית שני הוא מוזיאון שלו או קפה שישב בו.
המשכנו להסתובב ברחובות העיר הרגליים מובילות אותנו בין כנסיות ובתים עתיקים חנויות תיירים, אנחנו הולכים לראות את המופע של השעון האסטרונומי אבל פעמיים מפספסים את השעה ורק שומעים את מחיאות הכפיים שאחרי. אנחנו הולכים לאכול ארוחת ערב בכיכר מרובעת שופעת קניונים שותים קפה במסעדה איטלקית עם חלונות זכוכית המשקיפים אל הכיכר. צועדים הביתה לשינה טובה.
יום שני:
למחרת עושים טיול בוקר מוקדם במעלה רחוב מלה סטרנסקה לכיוון גבעת פטריז'ין, שם אנשים מטיילי עם הכלבים, מעשנים כמובן. הכל יפיפיה, תצפית על הכל העיר למטה.
משם לוקחים חשמלית ( הכרטיס תקף עוד מאתמול ל24 שעות) וחזרים בפעם השלישית לחדר הבריחה מקווים שהפעם הכל יהיה בסדר, פטרה הג'ינג'ית מפעילת החדר מסבירה לנו באריכות ובמבטא כבד את מה שהולך להיות, בפנים אנחנו נהנים אך מסתבכים עם הכיתוב לטיני והכתב המחובר ויוצאים מנצחים לאחר שעה וחצי וכמה רמזים שלא עזרו כי לא הבנו כלום מהמבטא.
גושה וברטה שולחים הדעה "הגענו" ואני קובעת איתם בכנסיית סנט ניקולס, גאה בי שכבר יש לי נקודת ציון והעיר כבר קצת שלי. בדרך לשם אנחנו מגלים שזה יום של ריצת מרתון של 21 קילומטרים המוני רצים על לאורך הנהר ועל הגשרים. חלקם אף מסיעים עגלו עם אנשים משותקים ורצים איתם, אלפי מעודדים המראה מרגש ומרתק.
למרגלות הכנסיה אנחנו ניפגשים איתם, יושבים מתרגשים ומדברים אני והם שמחים וצוהלים. כל כך כייף להיפגש בהיזדמנות כזאת.
מזג האוויר הוציא המוני ואלפי תיירים החוצה, אנחנו מגלים שהעיר הזאת תיירותים מאד!!! ולפעמים אף יותר מידי.
אחרי פיטפוטים אנחנו הולכים לאכול במסעדה טיבעונית למרות שגושה וברטה חובבי בשר הם באים איתנו, זהוי תחילת ההרפתקאה הקולינרית להיות. אנחנו מגלים בקומה רביעית של בניין מסעדה טיבעונית ואוכל נא, נקייה, בעליית הגג, שתי קומות מסעדה מפוארת, מזמינים ומחכים שם בהחלט אסור לעשן היות וכולם בריאים מאד, יש שם מרפסת זעירה הצופה על כל העיר ואני תוהה אם אנחנו לא העליית הגג של פיטר פן.
לאחר מכן אנחנו הולכים לראות את הדירה של גושה וברטה, בדרך לאורך הרחוב המשובץ אין סוף מסעדות מפתות ( נשארנו קצת רעבים בכל זאת) אנחנו רואים חנות גלידה ולפניה, אנשים עומדים בתור, לפחות 80 אנשים לא מוותרים על הגלידה הזאת ולחשוב שאתמול יכולנו להיכנס ככה פשוט...
הדירה של גושה וברטה מקסימה זאת יחידה קטנה בעליית גג הצופה אל הארמון, ( אני שבויה של עליות גג) הם הולכים לנוח היות שעבר עליהם לילה בלי שינה ואנחנו ממשיכים לטייל, על הרחוב הכנסיה המפורסמת בישו התינוק שפראג קיבלה במתנה. אני מסתכלת על הבמבינה די פרגי ומתאהבת בבחור הקטן אין מה לעשות הוא שובה את הלב הצוציק. בחוץ מוכרים כמוהו בעותקים. אחרי מנוחה בחדר אנחו יורדים עוד פעם לכיוון קפה עם גושה אני מתלוננת שבא לי משהו מיוחד איזה בית קפה עתיק, אבל מוכנה לוותר ולבוא עם גושה לקפה סובוי, שאת מתבררת כמציאה! קפה סבוי הוא קפה מדהים ועתיק, בתקופת הקומונויזם הבעלים החכם של הקפה הסתירת את תקרתתו המפוארת ושנים רבות לא יודעו אנשי המחתר שהיו מתכנסים פה על האוצר שמעליהם. להיות שם זה כמו להיות באגדות ואני מצטערת שאין לי פרווה( סינטטית) שימלה וכפפות, רק חסר שמישהו שם יגיש לי מברק על מגש כסף קטן. ואכן הקפה מוגש על מגש כסף קטן, ואני מתמלאת אושר.
הקפה מעיר אותנו מהעייפות, ואנחנו ממשיכים בטיוליינו, השמש מתחילה לשקוע כשאנחנו עוד צועדים ברחובות העיר בלי לדעת לאן. הרחובות רייקים יותר ומלאים בתיירים אבודים ובחסרי בית ששיכורים עוד מהבוקר. ברטה עוצרת ליד כל מקום בר או מסעדה ומתפאלת, אני מסכימה עם כל פליאה. לוכדת את עיניינו מבשלת שיכר שני החתולים ( גושה יודע לקרוא את השלטים בזכות ידיעתו בשפה הרוסית), מבפנים: קולות צחוק רועמים קרקוש ספלי זכוכיות הבירה וענני עשן איך לא..?גם נגינת אקודיון שמחה עצובה מתנגת כאן, מלהיבה את הסועדים הסובאים ליבם טוב בבירה לשיר שירים נוסטלים בצ'כית גרמנית ורוסית. הפעם זה התור של גוש וברטה להזמין הרבה בשרררר נקניקיות ומאכלים צכים מסורתיים. המלצרית מחייכת חיוך לבבי נראה שממש אמיתי וממליצה כל כך העל על הליקר, כאן ברור שהיא מוכרת לנו משקה שנתבקשה למכור אך כל זה לטובת כולם וגם המשקה המתוק צורב הזה מגיע לשולחננו. יחד איתו נעימת ילדות רוסית מזכירה לגושה את ילדותו ברוסיה, ואנחנו חותמים שם את הערב בתחושה מעןלה של שיכרון מיין ומשמחה ואהבה והתרגשות. אך לא די לנו, בלהבותיה הסוערות של ברטה אנחנו נלהבים להמשיך ולתור, נכנסים הפעם בלי בושה לכל מסעדה חנות או בר, לועסים שוקולדים מתוקים, מתחילים לרקוד בדאנס בר במרתף ומרימים את כל המקום עד שכולם עולי על הרחבה ומתחילים לרקוד כולל רקדנית סלאש חשפנית שלא ברור מה עושה שם ומזכירה לנו שפראג היא גם עיר של "מסיבות רווקים" מה שאומר הרבה זנות ומעדוני חשפנות, אחנו מרחפים מעל החוויה הזאת והצד הזה של פראג נשר בשבילנו המודעות שיש בחוץ לקברטים של שדיים ועכוזים.
בחצות כמו סינדרלה אנחנו מגיעים שוב לשעון האסטרונומי בציפיות אסטרונומיות למופע מטורף, אנחנו מחכים ו... כלום פשוט לא קורה כלום שום בובה שום שלט שום כלום כמה דינדונים וקפיש, אנחנו קראת בוז, ואנחנו הולכים הביתה זה כנראה היה סימן שאחרי היום המטורף הזה הגיע זמן לישון.
יום שלישי
היום ניפתח במצודת פראג הענקית והמרשימה, אנו מקדימים לעלות אליה ואיתנו מגיעים כל אמני הרחווב, האבירים הנסיכות הליצנים הלוחמים המלכים ו.. אנשי הממר של המצודה שניראים כמו שוטרים די רגילים. אנחנו שמחים לגלות שהיות והיום הוא יום ראשון הכניסה לכל המקומות חופשית ללא כרטיס, מלבד אולמות התצוגה. הרחבה ובה כנסיית ויטוס הגותית , ריקה , העיר העתיקה שלנו. אחנו מחליטים לרדת לשתות קפה ולחזור. זאת טעות נוראית!!!! כשאנחנו חוזרים יש תור לכל מקום פשוט סיוט המוני אנשים ובקושי אפשר לזוז. משעשעים ויפים הם הניצבים הלבושים בבגדים תקופתיים, ומשחזרים הכתרה על הבמה ואף בפוצחים בשירת ימי הביניים בסיגנון אקפלה, מרשים במיוחד גם צילצול מחצית היום של שעה שתיים עשרה בכנסיית סנט ויטוס, שלוקח רבע שעה. ואם מתבוננים למעלה אפשר גם לראות אתהאנשים המושכים בחבלי השעון. המופעל ידנית. לאחר כניסה לאחד הארמות וויתור קשה לשאר המיבנים אנחנו יורדים למטה ורואים הופעת מוזיקה ופולקלור נוספת, יופי, הרי לא נפספס הזדמנות לרקוד! אנחנו מטיילים בגנים ובאיזורים התפוחים ויורדים מטה מטה מטה אל העיר היפה הזאת שוב, יורדים אל העם ממיגדל המלוכה שם שליטים רבים הרימו אף על אנשים אחרים ושלטונות רבים התחלפו. בדרך קונים לנו יין חם, לחימום הבטן והכנתה לארוחה טובה. המוכרת כנראה צועניה מסבירת פנים ומצחיקה כולם זורמים על הצחוקים הרמים הלא מתנצלים שלנו ומשתפים פעולה.
אנחנו מטיילים ברחובות העיר לפגוש את ברטה שהיא ציפור שקמה מאוחר ואוהבת את הלילה. הקסם שוב קורה ושיטוט ברחובות מביא אותנו לזרועותיה של מסעדה טיבעונית בתוך קניון, חשוך שם אך האוכל מעולה, מששביע וטעים, אחנו עולים על טראם, זה היום של ארבעתנו לעשות חדר בריחה ברביעיה בתיקווה לצאת מהמבוכה עשל אתמול. הבניין הומקום יפים. ואנחנו מפצחים את חדר הבריחה ה"אלכימאי" בהנאה גדולה. אנחנו מחליטים לא לחזור למרכז העיר אלא ללכת לשכונה של מסעדות חדשות שצצו באיזור מרוחק יותר ולהגיע לרחובות הפחות מתויירים. אנחנו רואים בתי בירה יאפים ושכונות "אמיתיות" שגם בהן יש בכל פינה ברים שכונתיים מחתרתיים במיקלטים או מפואים על הרחוב, חנות המתמחת בכל סוגי הבירה beer geek אנחנומקבלים המלצה ממקומי שם, על פונדק ויושבים לנו שם ורואים החלקה על הקרח. בשביל העישונים הפעם מבקשים מאיתנו לצאת החוצה. האוכל בסיסי וטעים והאנשים מסבירי פנים. חוזרים בטראם למרכז, היות והבירה כאן זורמת כמו יין לעיתים היא לא כל כך טובה, בחורה שיכורה משתינה ברחוב ונראה כאילו עומדת להתעלף החבר לא נותן לה כסף ומשאיר אותה בלי כלום גושה ואמיר האבירים מגייסים עוד גבר והולכים להגן עליה, אנחנ מכניסים אותה למונית שתביא אותה הביתה. ומשאירים שם בחור מיואש, פשוט צריך לדעת לשתות...
יום רביעי ועוד לא היינו יהודים טובים לכן מתבקש ביקור ברובע היהודי אולי גם לראות איזה גולם... לצערנו גם שם ממתינים מאות תיירים בכניסה לרובע ואנחנו מחליטים להיות אדונים לעצמיינו וללכת לאן שלא צריך לחכות בתור, מסיירים בין בתי הכנסת לפני מפה שקיבלנו רואים את המצבות העתיקות ומדמיינים את פראג של פעם , האם היה קשה להיות בתוך גטו או אולי היה זה כלוב של זהב? אנחנו מגיעים לכל בתי בכנסת, ומשלמים בחלק כניסה. מרשי ם מאד בית הכנסת הספרדי העמוס העיטורים.
אנחנ מטיילים הרחק משם לעולמות אחרים ברחוב המותגים ובכיכר הקניונים, פראג של השופינג, אך רק מפרפרים על פיניהם, והולכים לרפגוש את גושה וברטה במסעדה ששמה LOCAL המקום הוא הכל חוץ ממסעדה מקומית זוהי מסעדת שף מתוחכמת שאין בה אפילו מנה אחת ללא חיה. אנחנו מתנצלים ומבקשים מהם המלצה על מסעדה טיבעונית, המלצר במקום להתעצבן הולך ומברר וטורח למענינו, וחוזר עם כתובת שמביאה אותנו לסימטה צרה במקום שלא היינו נתקלים בו במקרה. בכניסה של המקום שקוראי םלו clear head מקבל את פנינו מלצר עם עיניים בוהות ושואל אם הזמנו מקום, למזלינו הגענו מוקדם ויש לנו לפחות שעתיים וחצי עד שיגיעו האנשים שהזמינו. המקום נראה כאילו עיצב אותו במישהו בטריפ ושהראש לו היה נקי לחלוטין מהגיון. מקום מרשים ויפיפה ובהחלט מומלץ. הגענו למיצוי האוכל ה צימחוני בפינאלה מוצלח.
כבר כמיעט השעה לזוז לשדה התעופה ואנחנו סוגרים ערב בקפה קטן עם תיירים אמריקאים ומלצרית יפיפיה שכמעט שוכחת כל הזמנה, לבסוף קיבלנו את הקפה הטרודל התפוחים.
לפני החשמלית עם התיקים על הגב יושבים בקפה אחרון, המלצר מקסים, הוא קורץ לנו באדיבות, כאילו כבר מבין.... מכורים.... אנחנו לא רוצים לעזוב.
פראג חכי אנחנו כבר חוזרים.
