חודש בניו-זילנד

יצאנו מישראל ביום שבת בערב ה 31 לאוגוסט 2013 והגענו לניו זילנד ביום שני בבוקר, סך הכל 30 שעות בדרכים, כולל קונקשן של שש שעות בהונג קונג. חשבנו שהטיסה תהיה טראומטית ולכן הזמנו מראש בד אנד ברקפסט ירח-דבש- מהסרטים בגבעה מעל אוקלנד סיטי, במקום שנקרא דבנפורט. היות והטיסה הייתה עם חברת התעופה הכי טובה בעולם, מסתבר (קאתי פאסיפיק ההונג קונגית), הייתה לנו חוויה נעימה יחסית ולא היינו עייפים במיוחד כשנחתנו.

הגברת שמנהלת את הבד אנד ברקפסט, ג׳ודי, בריטית פנסיונרית שהחליטה להגר לאי לפני כ15 שנה, צברה בינתיים מומחיות בתיירות באיזור ובכל פעם שראתה אותנו ייעצה לנו באסרטיביות (שלא לומר פקדה עלינו) לאן ללכת. וטוב שכך.

הגענו באחד הימים הראשונים של האביב הניו זילנדי. נוחתים מישראל, השמיים הכחולים והשמש החמימה נראו לנו מובנים מאליהם לתחילת ספטמבר, אך ג׳ודי הסבירה לנו את נדירות המאורע ולכן הדחיפות שבטיול במעלה הר ויקטוריה בדבנפורט לתצפית פנורמית על אוקלנד והמפרץ סביבה

(אני על הר ויקטוריה)

צילום: אלירן

תצפית מהר ויקטוריה 2

למחרת, המשיך להיות מזג אוויר יפה שלא לעונה, וג׳ודי ציינה את המובן מאליו מבחינתה : אתם צריכים להפליג לאיים במפרץ האוראקי. בחרנו להפליג לאי וויהיקי, אשר התגלה כאי שליו מאין כמוהו. חופים לבנים, מעט אנשים, לא הרבה מסעדות ושקט. ציינתי כאופציית מגורים עתידית.

אחד מן החופים היותר עמוסים באי וויהיקי

מפאת קוצר שהותנו בניו זילנד (סה״כ חודש אחד לאי הצפוני והדרומי גם יחד) במפרץ האורקי, ביקרנו רק באי וויהיקי. הייתי ממליצה לאוהבי ההפלגה, הים, האיים והחול הלבן לנסות עוד איים במפרץ זה. עשינו עוד הפלגות במדינה במקומות שנחשבים יוצאי דופן מבחינת הנוף, אך זו זכורה לי כנסיעה המרשימה ביותר מבחינת נוף ואווירה של חופש.

אחרי יומיים שמשיים התעוררנו לבוקר יחסית מעונן ופחות שמשי, ובהמלצת המארחת שלנו (״אין דור אקטיביטי!״) ביקרנו במוזיאון קלי טרלטון באוקלנד.

המוזיאון מתמקד בהצגת בעלי החיים באנטרקטיקה והוא מאד חוויתי. פינגווינים, כרישים ומיני דגים שונים נמצאים חיים במרחק נגיעה. הכניסה למוזיאון לא זולה אבל לאוהבי הפינגווינים זה מקום מצוין למציצנות, יש שם להערכתי כמה עשרות שניתן לצפות בהם ולנסות לתקשר איתם מבעד לזכוכית.

היות ושנינו חובבי מוזיאונים, הטרחנו את עצמנו לבקר בלא מעט מהם בניו זילנד ועל סמך זאת אנסח הכללה: הניוזילנדים יודעים לעשות מוזיאונים טובים.

לא משנה במה עוסק המוזיאון האמור, לא תראו יותר מדיי ויטרינות משמימות. הדגש כאן הוא על הפעלת כל החושים, מבלי שהתוצאה תהיה בהכרח ילדותית או שטחית, נהפוך הוא, התצוגות האינטראקטיביות לא מנסות להיות גימקיות ומגניבות, אלא הן כאלו בדרך אגב. נראה כי המטרה העיקרית שלהן היא ללמד ולהעביר נקודה מסוימת בצורה חווייתית.

במוזיאון הפינגווינים

אני יכולה לכתוב על מוזיאונים, חנויות ומסעדות מומלצות באוקלנד, אבל סה״כ כל מה שכתוב עליו במדריכים לגבי האזור הזה אכן מומלץ. כדאי להקדיש לאוקלנד והאיים שסביבה בין חמישה ימים לשבוע וחצי, לכל הפחות.

אחרי כמה ימים בדבנפורט ואוקלנד, לקחנו את הקרוואן מחברת השכרה הסמוכה לשדה התעופה בעיר.

ל26 ימים ההשכרה כולל ביטוח ופיצ׳רים קטנים שלקחנו בתוספת תשלום (מצעים, שולחן וכיסאות) המחיר הוא 6000 שקלים. לא נורא בכלל אם ישנים בחניות זולות שלא כוללות כלום או בצדי הדרך (חוקי במקומות מסוימים ובטוח מבחינות אחרות בכל המדינה) ומבשלים רק בקרוואן. הייתה לנו כוונה מעורפלת כזאת, אבל מהר מאד גילינו כמה כיף לישון בפארק קרוואנים יקר ומאובזר וכמה נחמד לאכול במסעדות בערים הגדולות (לא בכפרים, שם אוכלים סתם ג׳אנק פוד).

בנקודה זו התחלנו את המסע שלנו דרומה ומזרחה, נפרדים מהים הטזמני וממשיכים לעבר האוקיאנוס האטלנטי.

הדרך נהייתה ירוקה ארוכה ומשעממת למדיי אחרי שאמרנו עשרים פעם: הייי, זה נראה בדיוק כמו הפלך, הייי, הנה הוביטים ולבסוף הגענו לנפייר שעל האוקיאנוס. עיר שכמו יצאה ממשחק וידיאו וזה סיפורה: בסוף שנות העשרים כמדומני, של תחילת המאה ה20 העיר נחרבה ברעידת אדמה. כדרך לגייס כספים ולאחד את התושבים סביב משימה מסוימת, הוחלט לבנות עיר עם קונספט, אשר תקום כעוף החול מאפרה של נפייר הישנה. אז הם חשבו על גימיק של לבנות את העיר לגמרי על טהרת האר-דקו הפאריסאי.

אז כן, עיר באמצע שומקום, עם אדריכלות אר-דקו בלבד. מקום מגניב לעצור בו ליום, לקחת סיור אדריכלות ולהציץ בחנויות ראווה (הרבה חנויות מעצבים). פעם בשנה כל אנשי העיר שובתים ממלאכתם, לובשים בגדים משנות ה20 ועורכים פיקניק על הטיילת לאורך הים עם ספלים וכלים מהתקופה. זאת הייתה עיר משחקי הוידיאו הראשונה שראינו בניו זילנד. על השנייה אספר בהמשך.

מזרקה בטיילת בנפייר. הכי קאובוי ביבופ.

החלק המזרח-דרומי באי הצפוני לא מצדיק ביקור מחוץ לעונה. מאד יפה שם אבל העיירות עדיין בתרדמה וחלק מהמסעדות והיקבים סגורים עדיין לרגל החורף.

מהחוף המזרחי נסענו לבירת ניו זילנד הממוקמת בקצה האי הצפוני: וולינגטון. הנסיעה אליה בצוקים לאורך הים מרהיבה אך גם מורטת עצבים שכן ישנה רוח צדית תמידית המכה ברכבים החולפים. וולינגטון שונה מאד מהעיר הגדולה השנייה שהיינו בה בניו זילנד הלא היא אוקלנד. בניגוד אליה, בוולינגטון יש אווירה מאד עירונית ומלאת מרץ. האדריכלות מרשימה והאנשים מתלבשים בצורה אופנתית, עם יותר משמץ היפסטריות. בשאר חלקי המדינה התושבים מתלבשים ללא כל מחשבה על מכובדות או אסתטיקה. לרוב מכנסיים קצרים וגופייה ומי שלא הולך יחף נועל מגפי גומי שחורות גבוהות של איכרים. העיר ידועה לשמצה ברוחות המקפיאות המנשבות בה וזה אכן החיסרון הבולט בה.

בלילה הראשון שלנו בוולינגטון ישנו בקמפינג עירוני מוכרז, השוכן במרכז העיר בתוך מגרש חנייה גדול. אפשר להבין מזה כמה בטוח אדם מרגיש בניו זילנד. אני לא מאמינה שהייתי עוצמת עין לו הייתי ישנה במגרש חנייה במרכז תל אביב. ישנו שם טוב, אבל המקלחות והשירותים (כן, ייעודים לקמפינג, בלב מגרש החנייה, בין שני גורדי שחקים) היו לא בסטנדרט שהורגלנו אליו ולכן לקחנו מלון לכמה לילות. מעבר להסתכלות על הים, אכילה ושתייה לא מצאנו יותר מדיי מה לעשות בוולינגטון. היינו שם כארבעה לילות וכבר אחרי יומיים רגועים ראינו את כל האטרקציות, כך שיומיים עד שלושה מספיקים לביקור בעיר.

מרכז העיר וולינגטון

מוולינגטון הפלגנו במעבורת יחד עם הקרוואן שלנו. על המעבורת היו כמה מאות אנשים ולמרות שהנסיעה חלקה ונוחה מאד, לא נוח להסתובב על הרציף ולהסתכל על הנוף עם כל האנשים וההמולה ככה שישבנו בפנים וראינו, בדומה ליתר האנשים סביבנו, משחק רוגבי שהוצג בשידור חי במסכים קטנים מעל הראש. ניו זילנד נגד דרום אפריקה, למיטב זיכרוני.

מהרגע שדרכנו על האי הדרומי, שנינו הרגשנו שזה המקום להיות בו. כל יעד שהגענו אליו באי, היה שווה את הטרחה, מה שבהחלט לא הרגשנו באי הצפוני, למעט אוקלנד.

התמקמנו בקמפינג בעיירה הזעירה פיקטון. אחד האתרים הכי מוצלחים שהיינו בהם והיה לנו קשה לעזוב.

אין שום דבר לעשות בעיר והמסעדות מגישות בעיקר פיש אנד צ׳יפס. אבל נשקף ממנה נוף מרהיב של מיצרי מלבורו.

בית קפה בפיקטון

פיקטון היא שער הכניסה לאי הדרומי ודרומה ממנה משתרע מחוז מלבורו הידוע ביינותיו האיכותיים. לקחנו סיור יקבים עם קבוצה ומדריך ולמרות שלא הבנתי שום דבר מההסברים בכל יקב, הבנתי שהיינות בניו זילנד אדירים. אני לא חובבת יין גדולה, אבל הייתי חוזרת לשם לו רק בגלל היין. לכל מותג מקומי יש טעם עשיר וטעים ולא מכת אלכוהול בטעם ענבים כפי שלעתים קורה. גילינו שלסייר עם קבוצה זה כיף ומגדיל את תחושת הפנסיונריות החביבה עלינו. בקבוצה היו זוג אוסטרליות מקשישות, כמעט-פנסיונרים מבוסטון וזוג אנגלי צעיר שהתעניין באופן כמעט אובססיבי ביינות, תמיד נשארו אחרונים בכל יקב, טעמו כל זן ענבים והתלבטו שעה ארוכה מול כל סוג. כולם בסיור היו בעצם סקרני-יין חוץ מאנוכי. אבל יצאתי מהסיור נלהבת-יין-ניו-זילנדי.

היות ובאיזור באמת אין שום דבר לעשות פרט להתפעלות מהנוף (ע״ע ניו זילנד) המשכנו לעיר הקרובה, נלסון, הנמצאת מעבר לכביש המתפתל מעל האוקיאנוס הנקרא: קווין שרלוט רואד. חוויה מפחידה ויפה.

בנלסון לא ישנו באתר קמפינג אלא במוטור לודג׳, כמו מוטל דרכים, אשר הרמה שלו משתנה מאד ממקום למקום. בנלסון החדר היה ברמה של מלון ובחדר היה הכל, כולל מטבח וכל הערוצים...נשארנו בנלסון שני לילות כאשר ביום השני לקחנו הפלגה לפארק הלאומי אייבל טזמן, רצף איים במרחק של שעה נסיעה ברכב וחצי שעה הפלגה מנלסון. היה יום מעונן ובסוף גם ירד גשם כך שלא הצלחנו יותר מדיי להנות מהחוויה, אבל בקיץ המקום אמור להיראות כמו חופי תאילנד, עם חול לבן ושום דבר מסביב. מה שכן נחמד, גם בחורף, זה שבמהלך ההפלגה אפשר לראות מקרוב מושבות של כלבי ים רובצים על הסלעים.

בנלסון יש לא מעט מסעדות ובתי קפה וגם פלאפל אחד (לא רע) של ישראלי לשעבר. אחד המקומות שיותר סביר לגור בהם אם אי פעם נעבור לכאן, עיר קטנה על האוקיאנוס כמו כל השאר, אבל יש בה תחושה של חיות והיא לא מנומנמת יותר מדיי (ע״ע ניו זילנד). יש בה גם קתדרלה גדולה סטייל התחייה הגותית, שזה מראה מאד יוצא דופן בניו זילנד שהכנסיות בה מעטות ולא מורגשות. בקיצור, עיר עם ווייב קצת אחר משכנותיה. לפי הלונלי פלנט בנלסון גרים כל האמנים ויש בה אינספור גלריות. המקומות שאנחנו ביקרנו בהם הציגו ציורים של ים, צדפים, ציפורים וכיו״ב, לא משהו שמצדיק את ההילה האמנותית של העיר.

מנלסון נסענו מזרחה לקייקורה. הו, קייקורה. זה המקום האהוב עליי בניו זילנד לבינתיים ונשארנו בו הכי הרבה ימים בקמפינג. בדרך לעיר מבחינים מרחוק בפלא: הרי אלפים מושלגים ובמרחק נגיעה מהם, כאילו מופרדים רק על ידי

הכביש שאנו נוסעים בו, האוקיאנוס. ובמים, עין בלתי מזוינת במדריך הלונלי פלנט לא תדע, חיים כאן לוויתנים ודולפינים לרוב.

לנו בקמפינג של חברת טופ טן, כמו שעשינו ברוב חלקי המדינה. יש באתרים שלהם נקודות הטענה לקרוואן, מקלחות, מטבח ושולחנות פיקניק מאד נקיים ומסודרים, אבל הלינה בהם לא זולה במיוחד. אני כבר לא זוכרת את המחיר המדויק, אבל לינה שלנו עם הקרוואן עלתה בסביבות ה80 ש״ח לזוג. עקרונית יכולנו לישון עם הרכב שלנו בערך בכל מקום שכן הוא אוטרקי, עם שירותים, מטבח, מקרר, שירותים וכו׳, אבל הרבה יותר נוח להיות מחוברים למטען חשמלי ולהשתמש בשירותים ומקלחת נורמליים באתר הקמפינג. וכן השירותים והמקלחות בטופ טן ממש אחלה, נקיים, מתוחזקים ויש מים חמים

אני זוכרת שבקייקורה בעיקר בהיתי בהרים המושלגים מחלון הקרוואן (ר׳ תמונה)

דבר נוסף שעשינו בקייקורה זה הטרק הראשון והאחרון שלנו בניו זילנד. מדובר במסלול הליכה לאורך האוקיאנוס על הר שמשקיף על מושבות כלבי ים. חלק מהדרך הייתה לנו קצת מפחידה, שביל תלול וצר מעל הים, אבל סה״כ המקום נוסך שלווה והזכיר לי משום מה את האסופית באי הנסיך אדוארד. בקמפינג בקייקורה גם פגשנו זוג קנדים קשישים שגרים באי הנסיך אדוארד. הם נפגשו בקיבוץ בישראל בשנות השמונים ויש להם בת בשם ״מנורה״ (במלעיל כמובן). האישה ראתה שאני קוראת לונלי פלנט בעברית ושאלה אותי: אתה קוראת עברית? במבטא כל כך חזק שלקח לי זמן להבין שהיא פונה אליי בשפה שאני אמורה להכיר.

״הטרק״, קייקורה.

מול אתר הקמפינג הייתה מסעדה הודית ממש טובה. בכלל, מסתבר שבניו זילנד יש לא מעט הודים בעלי מסעדות וסה״כ היינו בחודש הזה נראה לי בארבע מסעדות הודיות וכולן היו מעולות ופתחו לנו את צ׳אקרות הטעם. עוד סיבה לחזור לניו זילנד, מלבד היין. או לנסוע להודו. המקומיים האותנטיים (בריטים לשעבר, לא מאורים, אשר אינם רבים) אוכלים בעיקר מזכרות מאי-האם: מאפים (פאי) עם סוגי בשר שונים בתוכם, ובצד פיש אנד צ׳יפס. כך יצא שאכלנו בעיקר במסעדות אתניות אוכל הודי, קוריאני, סיני וגם פלאפל אחד. אגב, באוקלנד עצמה חיים כ700 אלף מהגרים מסין ובשדה התעופה שלה יש שילוט בסינית (בערך המילה היחידה שאני יכולה לקרוא: ״יציאה״).

נרשמתי להפלגה עם לוויתנים אבל לילה לפני ההפלגה קראתי ביקורות מעורבות על החוויה. חלק לא קטן תיארו את ההפלגה כמבחילה ביותר: שלוש שעות של נסיעת מרדף אחרי לוויתנים בכלי שיט קטן. העובדה שהתענוג עולה כ600 ש״ח לאדם וכן העובדה שמדובר בלווייתנים מזן מופלא (ספרם ווילז) אך כעור למדיי (סליחה חברים) גרמה לי להבריז ברגע האחרון מהסיפור. יום אחד אני אפליג לראות לוויתני אורקה אמרתי לעצמי, מוטב כי אחסוך את כספי וקיבתי.

התלבטנו האם להישאר בקייקורה עוד ועוד (אלירן הסתכל על מחירי בתים, בית פרטי ארבעה חדרים על הים בקצה העולם- כמיליון ש״ח), אבל החלטנו לרדת עוד דרומה לאחת הערים הכי גדולות וחיות בניו זילנד, היא כרייסטצרץ. היינו מודעים לעובדה היבשה שלפני שנתיים רעידת אדמה החריבה את מרכז העיר ולכן היא ירדה מגדולתה. יחד עם זאת, דבר לא הכין אותנו למה שהיינו עתידים לראות: עיר רפאים של זומבים. מבחינה עובדתית, אכן סך הכל מרכז העיר העתיק והנהדר קרס, אבל הסתבר לנו כי יחד איתו כל העיר התנדפה. ברעידות שהיו בעשור האחרון במקום, נהרגו במצטבר כמה מאות אנשים ועושה רושם שהרבה אנשים עזבו ולא חזרו אחרי הרעידה האחרונה. זהו המקום היחיד בניו זילנד שאנשים בו לא נראים מאושרים. בקיצור, רצינו לברוח משם ולכן השארנו את הקרוואן במוטור לודג׳ בעיר ולקחנו רכבת הנקראת: טרנס אלפיין, אשר חוצה את הרי האלפים הניו זילנדיים, ואת האי הדרומי עצמו, מקצהו המזרחי ועד המערבי. הנסיעה היא כשש-שעות הלוך ושוב ורוב האנשים לוקחים אותה בשביל הנסיעה הנופית עצמה ולא בשביל להגיע ממקום למקום. היה מעונן לאורך רוב הנסיעה אבל עדיין היה אפשר להתרשם מההרים ומהנוף.

ברכבת

בשלב זה, נשארו לנו עוד כמה ימים ספורים לפני הטיסה מניו זילנד להונג קונג (ומשם לישראל). תכננו לבלות אותם בעיר הגדולה כרייסטצרץ, אבל המקום למעשה נמחק מהמפה התיירותית ולא היה לנו מה לעשות שם חוץ מבדיחות זומבים.

ברכבת פגשנו זוג ניוזלנדי שהמליץ לנו לבלות את הימים האחרונים שלנו באקרואה, יישוב צרפתי ולא בריטי במקורו, הנמצא כשעה נסיעה דרומה מכרייסטצרץ. גם בלולנלי פלנט ממליצים על האיזור.

נסענו עם הקרוואן בדרך הכי מפחידה שהייתה לנו עד כה בטיול, בעלייה אינסופית לאורך שרשרת הרים, על דרך צוקית ותלולה, בערפל ובגשם קל. החנינו את הקרוואן בחניון של מלון במרכז העיר, שילבנו רגליים במרפסת, שתינו יין וכרסמנו קיווי מול הים. ואז נהייתי חולה-מתה. שתיתי בערך 15 כוסות תה ביום, לקחתי מכל כדור שהיה בהיצע שניים ולא עבר לי אלא לאחר שלושה ימים, כך שנותרו לי עוד יומיים בניו זילנד כשהבראתי וגם אז הייתי קצת חלשה.

אלירן נשאר יום אחד לטפל בי וביומיים הבאים הפצרתי בו ללכת לטייל. נראה לי שאת הטיולים הכי שווים שלו בניו זילנד הוא עשה בלעדיי. באקרואה הוא הלך להפלגת צפייה בדולפינים (אני, מנחמת את עצמי במלון, לא נורא כאלה יש גם באילת) ולטרק מפגש עם פינגווינים כחולים זעירים (לא נורא, כאלו יש ב,אמ, משחקי וידיאו יפניים?) אחרי כמה ימים במלון החלטנו לעבור לקמפינג האחרון שלנו לטיול וישנו באתר קמפינג של טופ טן שמשקיף על העיר

קמפינג אחרוני, אקרואה.

אין שום דבר לעשות שם באמת, אבל אכלנו בכמה מסעדות והסתבובבנו ליד הים.

מאקרואה נאלצנו לחזור לכרייסטצרץ, ממנה לקחנו טיסת פנים לאוקלנד וממה טיסה להונג קונג.

היה נעים לחזור לאוקלנד החייכנית, יש בה אווירה של שמי תכלת ועננים לבנים.

אחרי חודש של מזג אוויר מוזר (קריר, אבל עם שמש חזקה מאד שחורכת את העור אפילו יותר מבישראל), בהונג קונג הרגשתי מיידית תחושה של בית. כנראה בגלל מזג האוויר. או משהו ביבשת אסיה.

הונג קונג בתחילת אוקטובר הייתה חמימה ומהבילה כמו הקיץ הישראלי שהשארנו מאחור כשנסענו בתחילת ספטמבר. למרות שלא היה לנו ממש קר בניו זילנד, הרגשתי שאני מפשירה. תחושה של בית בשבילי זה האווירה של חום וקיץ ומזגנים בקניונים. וקניונים זה משהו שיש הרבה ממנו בהונג קונג. הסתובבתי ברחובות כמו ילדה בחנות ממתקים, הראש מסתובב ב360 מעלות והאף מעקצץ מכל הריחות השונים: פיח, פירות ים, דברי מאכל מוזרים ומיובשים, עוד פיח...בימים הראשונים הרגשתי שאני ממש מאוהבת בעיר הזאת, אבל אז הגיע יום עם רמת זיהום אוויר כבדה והבנתי שזה דיי סיוט לגור כאן. עדיין, הייתי שמחה לעצור כאן לכמה ימים בכל שנה.