בעקבות תגובותי שאלו אותי אם כתבתי על אלבניה ברשת.

כתבתי ופרסמתי תמונות בפורומים של נענע, ז"ל ועם הפורומים גם מה שפרסמתי ירד לטמיון.

הטיול היה ב-2008 וודאי השתנו דברים רבים מאז. מה שיכולתי לזכור כתבתי ומה שיכולתי ולבדוק, אימתתי.

כללי

שם – בשפה האלבנית הארץ נקראת שיפר (Shqipëri) או שיפריה (Shqipëria) וגם העם והשפה נקראים שיפר.

אלבניה היתה כנראה המדינה החילונית הראשונה בעולם.

בברית השבטים (משפחות? קלאנים?) שהקים סקנדרבג במאה ה-15 במהלך המרד האלבני בטורקים הוגדרה סובלנות דתית ואי מעורבות דת בניהול הצבא והמדינה.

זה נבע מכך שלמרות הלחץ הטורקי להתאסלם, נשארו רבים עם הדת הנוצרית, כאשר באותה משפחה היו נוצרים ומוסלמים, שלא ויתרו על הקשר המשפחתי.

זה נמשך עד היום וכולל סובלנות לזרים בכלל שהשפיע גם על מעמד היהודים שהיו אזרחים שווים לכל דבר.

במלחמת העולם השניה כשהגרמנים דרשו ענידת טלאי צהוב, התגייסו אזרחי אלבניה נגד הגזירה והיא לא יצאה לפועל.

לפי אתר יד ושם 2 משפחות יהודיות גורשו למחנות וניצלו כל יהודי אלבניה (באתר יד ושם 200 לפי ההערכה הגרמנית, לפי מה ששמעתי כ-2000) ובין 600 ל-1800 לפי אתר יד ושם או כ-5000 לפי טענת האלבנים ברחו לאלבניה מהמדינות השכנות (בעיקר יוון) וניצלו.

אישית דיברתי עם בעלי בית מרקחת בבראט שסיפר שאביו העסיק יהודי שברח מיוון והמחתרת דאגה לו .לתעודות מזויפות

.כמוהו יש אלבנים רבים שסיפורם לא מופיע בארכיון יד ושם

ויזה – אני קיבלתי ב-2008 ויזה במעבר הגבול ממונטנגרו, ליד שקודרה, ויזה בהגעה בתשלום 10 אירו.

קראתי באתר משרד החוץ שיש פטור מתשלום ויזה ומאידך שויזה עולה בנמל התעופה בטיראנה 30 אירו.

בכל מקרה, אם רשויות ההגירה לא עושות בעיה מיוחדת, מקבלים ויזה בקלות בכניסה למדינה.

גאוגרפיה

אלבניה היא ארץ הררית מאד. גם ערי החוף שוכנות בין או בקרבת הרים.

החל מהאלפים הדינאריים שמשתרעים מקרואטיה ובוסניה-הרצוגובינה ועד אזור הגבול של אלבניה, מונטנגרו וקוסובה ועד הרי פינדוס שנמשכים לאזור יואנינה וזגוריה ביוון בדרום מזרח.

כתוצאה מכך, הדרכים מפותלות והתנועה איטית, אבל הפיצוי הוא שרוב הדרכים שעוברות בעיקר בעמקי נהרות קניוניים הן דרכי נוף מרשימות ודרמטיות.

אלבניה חמה מאד בקיץ, אבל בהרים יכול להיות קריר עד קר בערב ובלילה.

הגעה

יש טיסות ישירות, יקרות יחסית לטיראנה. יש גם טיסות עונתיות לאוכריד במקדוניה, מרחק קצר מהגבול האלבני וכן לקורפו במרחק הפלגת מעבורת קצרה וזולה מסרנדה, אלבניה.

אפשר גם לטוס לפודגוריצה, מונטנגרו ולנסוע באוטובוס לשקודר או לאולצ'ין (הדרך יפה) וממנה לשקודר.

תחבורה

הנהיגה של המקומיים מפחידה וכוללת נסיעה מהירה ועקיפות מסוכנות, כולל בכבישים מפותלים.

אם תנהגו שם, סבלנות וסובלנות הן שם המשחק. אל תתעצבנו ואל תקללו את המשוגע שעקף ממול ונכנס לפני האף שלכם אחרי שבלמתם בחוזקה. כך נוהגים שם ואם אתם בוחרים לנהוג, השלימו עם זה ותשדלו להשאר רגועים אך ערניים.

יש מיניבוסים כמעט מכל מקום לכל מקום ואוטובוסים ליישובים גדולים.

מטבע

LEK ברבים lekë שקל שוה בערך 30 לקה (6-2019)

אוכל

האוכל בלקני משובח, על האש כמו בטורקיה, בורקס (בוריק) כמו בבולגריה, ירקות ופירות נהדרים, לא מהונדסים, דגים טריים מהים או מהאגמים ושאר מאכלים דומים לארצות הבלקן השכנות. זול להפליא.

יש בירה מקומית טובה וראקי בשפע (בלי אניס).

הטיול שלי

שקודר/שקודרה

נכנסתי לאלבניה ממונטנגרו בנסיעה באוטובוס מאולצ'ין לשקודר/שקודרה.

(באלבנית יש הטיית שמות שלא הצלחתי להבין, ולא ברור לי מתי אומרים שקודר ומתי שקודרה)

בשקודר שהיתי יומים, ראיתי את השוק, המסגדים, מוזאון מוראבי בו מוצגים צילומים של צלם מקומי בשם זה מתחילת המאה העשרים, גם הסטוריה מעניינת וגם תמונות באיכות מדהימה, הן טכנית והן אמנותית.

נכנסתי למוזאון להסטוריה של שקודר, הכולל מצגות וממצאים החל מהתקופה האילירית (האלף השלישי והשני לפני הספירה), דרך הנוכחות הפיניקית בעיר ובסביבה, התקופה של הערים היווניות, המקדונים (לא אלה ולא אלה כבשו את שקודר), תקופת השלטון הרומי, הנצרות וממלכת/נסיכות אלבניה בחסות ביזנץ, הכיבוש הטורקי והמרד של "ברית לז'ה" (League of Lezhë) ברית השבטים למרד בטורקים בראשות הגבור הלאומי סקנדרבג ולעצמאות אלבניה עד 1468, אז הובסו המורדים ע"י הסולטן אבל המשכו במלחמת גרילה עד המצור על שקודר ב1479 שבסופו הצבא הונציאני נסוג לאחר חתימת הסכם עם הטורקים.

ברית לז'ה נחתמה במצודת רוזאפה השולטת על מישורי הנהרות הזורמים לאגם שקודר והיא אתר "חובה" הן הסטורי וארכיטקטוני והן לתצפית על העיר וסביבתה.

למעשה כשהגעתי המוזאון היה סגור, אבל הקשתי על הדלת ושאלתי. קראו למנהל המוזאון ששמח לראות תייר מתעניין ונתן לי סיור אישי ללא תשלום דמי כניסה. היה מעניין מאד לשוחח אתו ולשמוע ממנו על המוזאון ובעיקר על הארכיאולוגיה של האזור ובסיום ביקשתי לתרום, הוא הסכים בלי התלהבות ותרמתי 10 אירו.

עמק תת Thethi

משקודר נסעתי לעמק תת.

הום סטיי בתת

החצי הראשון של הדרך במקביל לחופי האגם היה עמוס תנועה, בתוך אזור אורבני לא ממש מעניין.

גם החצי השני של הנסיעה, בהרים, בתוך יערות, לא היה מהיר, אבל יפה ומעניין.

עולים בעליות עד שהכביש חוצה את קו הרכס ומתחיל לרדת לתוך עמק בצורת תאטרון יווני.

מדרום וממערב ההרים שדרכם באנו ומצפון ומזרח האלפים הדינאריים הגבוהים והמרשימים.

בפינה הדרום מזרחית, הנמוכה ביותר, יוצא נהר Shala/Shalëמתוך העמק וזורם לנהר דרין באגם קומאן.

המראה מרהיב, לטייל בעמק תענוג, עם הרבה מעיינות, פלגים ומפלים והמון ירק ופרחים.

רציתי לחצות את האלפים לעמק ואלבון ממזרח, אבל מזג האויר לא שיתף פעולה.

אז אחרי יום וחצי, 2 לילות, בהום סטיי בעמק יצאתי במיניבוס של הבוקר חזרה לשקודר.

המשך הדרך לא הסתדר באותו יום, אז הזמנתי נסיעה מוקדם בבוקר (אין ארוחת בוקר מוקדמת, אפילו בבתי קפה) אז שתיתי קפה טוב ומצאתי איזה בייגלה טרי ממאפיה שקניתי בדרך לתחנה.

גם הדרך לאגם קומאן מתחילה במישור, אבל לא דרך אזור אורבני, אז התנועה טובה. כשמתחילים לעלות בהרים מתגלים נופיה המדהימים של אלבניה.

אגם קומאן הוא אגם מלאכותי שהוקם לשליטה על שטפונות ולהפקת חשמל (חלק גדול מהחשמל במדינה הידרואלקטרי).

העמק צר כמו פיורד (זה לא פיורד באמת) וההרים תלולים והמראות משגעים. במדריך בראדט ההפלגה מוגדרת כאחת היפות בעולם, כמו הפלגה בפיורד בנורבגיה.

הפלגת המעבורת נמשכת כשעתיים כשהסיפון מלא נוסעים, מכוניות וגם בעלי חיים.

המעבורת עלולה לעצור בדרך למקומי שמאותת לה ולאסוף אותו, או לעצור כדי להוריד מי שחוזר הביתה.

על המעבורת דיברתי עם קבוצה של 3 מטיילים ועם המדריך שלהם Petrit Imeraj משקודר, שנסעו לואלבון כדי לחצות את מעבר ההרים לתת.

המדריך הציע לדבר עם הנהג שלהם להוסיף אותי לנסיעה, בתשלום נוסף כמובן :)

הגעתי איתם לבית המשפחה של אלפרד (מצאתי ברשת Alfred Selimaj, זה כנראה הוא)

שם קיבלתי חדר כולל ארוחות (FB) במחיר בערך כפול ממה ששילמתי על חדר באכסניה/מלון זול במקומות אחרים באלבניה, אבל שווה כל לק.

זה היה אז משהו בין גסטהאוז ברמה גבוהה לחדר מלון ולהום סטיי, המשפחה גרה למטה, חדרי האורחים היו בקומה השניה והארוחות הוגשו בחדר אוכל למטה או על שולחך בחוץ.

ליד הבית זרם פלג מים קפואים ששימש את המשפחה בין היתר כמקרר (בנוסף למקרר גדול במטבח).

המקרר הטבעי

לפי האינטרנט, בית זה הפך לאכסניה עם 4 חדרים משותפים של 4 מיטות (bunks).

העמק מקסים, בין הרים מצפון ומדרום. טיילתי לאורכו ועליתי בשני שבילי הרים, אך לא הגעתי לגובה האלפיני.

המון פלגי מים ונחלי הרים עם מפלים רבים, המון ירוק ופרחים והאנשים המעטים שפוגשים ידידותיים מאד.

בערב השני הייתי אורח בודד שם אחרי שהחבורה יצאה למעבר ההרים עם אלפרד.

הגיעו אורחים, קרובי משפחה מטיראנה ומביירם קורי והמשפחה הזמינה אותי להצטרף אליהם לארוחת ערב.

השיחה היתה מעניינת, אני התעניינתי בזקני המשפחה וקורותיהם ואילו צעירי המשפחה, בעיקר בן ובת צעירים מטיראנה התעניינו בטיול שלי ובישראל.

בסוף הערב הציע לי בעל המיניבוס שהוא בן משפחה מביירם קורי לנסוע איתם לשם בבוקר ואני שמחתי להצעה.

הוא הביא תחילה את המשפחה מטיראנה לבית משפחה אחרת מהחמולה בביירם קורי והתחיל לנסוע לתחנת האוטובוסים. בדרך הוא שאל אם ארצה לעשות טיול קצר לג'קובה בקוסובה (קוסובו בסרבית).

הסכמתי (בעלות של 10 אירו), שילמתי עוד 10 אירו לויזה בגבול ונסענו לבית קפה שצופה על העיר.

הנסיעה בנוף יפה.

אחרי בירה וחטיפים (על חשבוני, בזיל הזול :) הם רצו לחזור. ביקשתי שיורידו אותי בתחנה המרכזית כדי שאנצל את הכניסה לטיול קצר בקוסובה.

נסעתי לפייה (Peja, פץ' Pec בסרבית) למרגלות האלפים הדינאריים והתעניינתי בטיול בשמורה המשותפת לשלושת המדינות – אלבניה, קוסובה ומונטנגרו. לצערי לא הצלחתי למצוא אף סוכנות תיירים שעוסקת בכך. פרויקט השמורה פורסם בהרחבה באינטרנט, אבל בשטח אף אחד לא ידע עליו.

טיילתי סביב פייה עם מונית צמודה, לכנסיה מפוארת, מנזר מפורסם ומפל גדול ומרהיב, אל לא המשכתי לקניון רוגובה, אחד המקורות העיקריים של נהר דרין הלבן.

מפייה נסעתי לבירה פרישטינה.

התאכסנתי באכסניה והתחברתי לעוד מטייל בודד מאנגליה ושנינו פגשנו זוג מהאכסניה שהציעו טיול למחרת לגרצ'ניצה, לראות את המנזר המפורסם שם.

הדבר הבולט בגרצ'ניצה הוא השמירה החזקה של כוחות נאט"ו על המיעוט הסרבי, תוך בדיקה קפדנית של כל רכב וכל אם שנכנסים לעיירה.

הכנסיה של המנזר יפה ויש בה פרסקות עתיקים, אבל לא ממש מצדיקה נסיעה כזו.

אכלנו צהרים במסעדה סרבית, מאכזבת מאד לעומת האוכל האלבני הטעים, וחזרנו לפרישטינה.

למחרת נסעתי לפריזרן.

בפריזרן, לפי המידע שהיה לי, האוטובוס לקוקש/קוקס אלבניה היה צריך לצאת תוך 10 דקות ורציתי לתפוס אותו במחיר ויתור על העיר והמצודה המרשימה, אך התברר לי בתחנה שאוטובוס יצא רק כעבור 3 שעות.

עם מוצ'ילה על הגב רציתי לתפוס מונית למצודה, אך ביציאה מהתחנה פנה אלי בחור צעיר מאד והציע לי נסיעה אתו לקוקס ב... 10 אירו (מספר הפלאים שם).

הסכמתי ונסענו בנוף הנהדר לאורך נהר דרין הלבן, שילמתי כניסה נוספת לאלבניה, אבל לא הדביקו ויזה חדשה אלא תיקפו את הקודמת.

בקוקס הוא הוריד אותי ליד מלון במרכז העיר.

המלון פשוט כמו פנסיון בשנות ה-50 בארץ, נקי וזול להפליא.

קומת הקרקע היא מסעדה-באר-קפה מבוקש, עם אוכל ושתיה מצוינים וזולים.

קצת על העיר:

קוקס היתה עיר מתחילת ימי הביניים על מפגש נהרות הדרין השחור והלבן.

בשנות הששים כשבנו את סכר קומאן ידעו שהאגם יציף את קוקס והעבירו את העיר למעלה על השלוחה מעל מפגש הנהרות, כך שהעיר היום היא קוקס החדשה.

במסעדת המלון התלבשו עלי קבוצת צעירים מקומיים ובפרט בחור שעובד בגרמניה ונשוי לגרמניה, שרצו לדעת על הטיול שלי ועלי בכלל.

דאגתי קודם שישריינו לי חדר, מסרתי את המוצ'ילה לשמירה מאחרי הבאר וישבתי איתם לשתות בירה ולדבר.

אחרי שיחה ארוכה ה”גרמני” הזמין אותי לצאת אתו ועם אביו לראות מערות מגורים בסביבה למחרת. הם לא הסכימו בשום אופן שאשלם על השתיה.

למחרת בבוקר, אחרי ארוחת בוקר טובה ומאוחרת כמנהג המדינה הגיע הבחור עם רכב ובו אשתו הגרמניה ואביו.

נסענו לגבעה ממזרח לעיר, מעל דרין הלבן והאב לקח אותנו לכמה מערות חפורות עתיקות, שכבר אינן בשימוש (חלקן משמשות מחסה לצאן) ואח"כ הביא אותנו למערת המשפחה, פתח את מנעול השער מעץ וראינו מה שהפך ממערת מגורים למחסן ומזווה שמכיל שימורים תוצרת בית, ראקי ששוכב שם ומתיישן (קריר בעומק המערה) ושאר ירקות.

הנוף של נהר דרין הלבן הזורם למרגלות הגבעה מרהיב.

למחרת יצאתי מוקדם אחרי שאכלתי בייגלה שקניתי בערב, לתפוס תחבורה לפשקופי, לאורך הדרין השחור, אבל זה היה יום ראשון ולמיניבוסים שחיכו לא היו נוסעים.

הציעו לי לקחת אותי סולו בתשלום מופקע אך אני ויתרתי.

אחרי המתנה קצרה עצר נהג מרצדס מהמאה הקודמת, כזו שכל אספן מכוניות היה שמח לשים עליה את ידו והציע להסיע אותי תמורת תשלום סביר (שכיסה ודאי את הוצאות הנסיעה שהוא היה מוציא לולא לקח אותי, אולי עם קצת עודף).

זאת דרך הנוף היפה ביותר שנסעתי בה באירופה. קניון עמוק בין הרים גבוהים, שלל צבעים של הסלעים, של הצמחיה ופריחה של שלל פרחי בר. בשמיים עופות, כולל דורסים קטנים. הנהג אמר שרואים שם גם נשרים (הציפור הלאומית) אבל לי לא יצא שם.

בשליש הדרך עצרנו במקבץ בתים של חמולה על המדרון לצד הדרך, שתינו אתם קפה ושוחחנו במגבלות מחסום השפה. רציתי לשלם, אבל לא רצו לקחת ממני.

בפשקופי הנהג הציע לי להוריד אותי במלון של חבר שלו ואני הסכמתי.

כך הגעתי למלון ברזיל, עם דגל ענק של ברזיל צבוע על חזית הבנין ושלל תמונות של כדורגל ברזילאי וטלביזיה שמשדרת משחקים מוקלטים במסעדה-קפה-באר.

המלון פשוט וזול, אבל הרבה יותר מודרני ויפה מהמלון בקוקס.

המסעדה לעומת זאת היא ממש מסעדת שף, בלי כוכבים (ביקורות מהללות יש, כולל במדריך בראדט).

העיר פשקופי עצמה לא מעניינת, ערבוב של אזור תעשיה זעירה ומגורים. ניסיתי למצוא איך להגיע לשמורת לורה Lurë אבל התברר לי שאפשר רק עם רכב או בטיול מאורגן מטיראנה.

נסעתי לטיראנה דרך קרויה Krujë עם המבצר האדיר מעל העיר, אך לא התעכבתי.

התאכסנתי באכסניה במרכז טיראנה וניצלתי את היום למנוחה.

למחרת טיילתי בככר סקנדרבג ובמוזאון ההסטוריה הלאומי, בשוק הסמוך ובפארק ליד הנהר, בין ככר סקנדרבג לאכסניה.

מטיראנה המשכתי לבראט, עיר יפה עם בתים לבנים בנויים על מדרון מערבי ובשעת שקיעה השמש משתקפת בכל החלונות בזהב.

לנתי בהום סטיי נחמד. בעל הבית בדיוק הביא ארגזי ענבים להכנת ראקי.

נזקקתי למשהו בבית מרקחת והרוקח הדובר אנגלית טובה סיפר לי שבמלחמת העולם השניה אביו העסיק יהודי שברח מיוון. היתה לנו שיחה ארוכה בנושא והוא טען שברחו לאלבניה בערך 5000 יהודים שהועסקו בערים ובכפרים או הצטרפו לפרטיזנים בהרים.

העיר קומפקטית וסביבה שדות בעמק וטבע פתוח בהרים סביב בהם טיילתי.

המשכתי לולורה.

ולורה היא עיר חוף עם נמל קטן, יוצאות מפה מעבורות לאיטליה.

השדרה הראשית המובילה לים יפה, אבל העיר לא מעניינת. החופים הטובים רובם סגורים לטובת הריזורטים הבנויים על החוף ובעיר עצמה אין מוקד ענין.

מה שיש בה הוא האוטובוס (או הכביש, לנוהגים) לסרנדה.

זו דרך נוף מדהימה שרובה על צלע הר מעל הים, קטע "חובה".

סרנדה קצת יותר מעניינת מולורה, אבל בעיקר משמשת מוצא לביקור בחורבות בוטרינט, עיר פיניקית, יוונית, רומית וביזנטית, וגם בתקופות מאוחרות יותר גרו בה אבל אז היא כבר לא היתה בגדולתה.

העיר שוכנת בפינה הדרום מערבית של אגם בוטרינט ובדרומה היה נמל לנהר הקצר בין האגם לים.

השרידים של הארמונות, התאטרון, הקתדרלה ואפילו הרחובות מרשימים מאד ואפשר לבלות בכיף חצי יום או יותר בסיור באתר.

האגם עצמו משמש גם לפעילות תיירותית.

סרנדה מקושרת בקו מעבורת לקרקירה באי קורפו.

לא רחוק מסרנדה, אבל מחייב רכב או הסעה הלוך ושוב, נמצאת העין הכחולה, מעיין שנובע לתוך בריכה עם צבע משגע. שווה ביקור, בפרט בדרך לג'ירוקסטר (או לטיראנה עם סטיה קטנה).

ג'ירוקסטר

עיר לא מרשימה למרות שהיא בנויה בתוך עמק בין שני הרים ולמרות הכרזתה כאתר מורשת עולמית ע"י יונסקו בזכות בניינים עתיקים רבים..

מה שמרשים מאד הוא המבצר הגדול על ההר ממערב.

זה מבצר ששימש גם למגורי התושבים בעת התקפה על העיר ובו גם מוזאון צבאי הכולל תותחים ונשק אחר, אך בעיקר מרשים מבנה המבצר והנוף הנשקף ממנו.

העיר היא גם מרכז פיזי ותרבותי של המיעוט היווני באלבניה.

מג'ירוקסטר לקורצ'ה

זה היה היום הכי גשום שחויתי באלבניה.

מצד אחד הפסדתי הרבה מנופי הכביש ההררי מעל עמקים עמוקים, מצד שני מראות מטחי הגשם בהרים היו מרשימים.

בערך בשני שליש הדרך הגענו למקום בו המים שזרמו לרוחב הכביש הצליחו לחרוץ ערוץ קטן באספלט. הנהג ועוזרו יצאו לגשם והתחילו למלא אותו באבנים. הצעות הנוסעים לעזור נדחו, הם סומכים רק על עצמם.

אחרי כחצי שעת עבודה האוטובוס הצליח לעבור והמשכנו בנסיעה.

במקום להגיע לקורצ'ה בצהרים, הגענו לפנות ערב, ישר לקרירות של ההרים (850 מ').

לפי המדריך הגעתי לחאן שהפך לאכסניה, כדי לחוות את החויה.

החדר ספרטני וכתייר (שמשלם כפול ממקומי, כ-3$ ללילה) קבלתי מפתח למקלחת חמה J

מיד פנו אלי כמה מדיירי המקום בהצעות להדריך אותי בעיר.

בחרתי באדם מבוגר שהאנגלית שלו טובה יחסית והסכמנו על סיור בעיר למחרת.

הוא היה קצת נודניק, אבל בס"ה מעניין ונחמד.

בעיר יש קתדרלה מפוארת, מסגדים, שוק צבעוני ותוסס ובנין בית הספר הראשון באלבניה, מתחילת המאה הקודמת, שמשמש היום כמוזאון הכתב והחינוך במדינה.

הביקור במוזאון זה היה מענין מאד.

מקורצ'ה חזרתי לטירנה, דרך פוגראדץ וימת אוכריד, שראיתי רק מחלון האוטובוס וירידה משם בתוך קניון מרהיב ונסיעה מפחידה, נהג האוטובוס נוהג כמי שהכביש כולו שלו.

עברנו את אלבסאן עם המצודה הגדולה ביותר באלבניה.

מטירנה נסעתי ישר לשקודר, לנתי שם ובבוקר נסעתי באוטובוס לפודגוריצה.

מונטנגרו 

הדרך לפודגוריצה "מגרדת" את האלפים הדינאריים מצד הים וכמובן הנוף מרהיב.

העיר יפה ומטופחת, אבל האנשים לא ידידותיים, ודאי לא כמו באלבניה, אבל אפילו לא מתקרבים לנחמדות במקומות אחרים במונטנגרו.

לא מצאתי עניין בעיר אז תפסתי אוטובוס לבודבה.

החוף של בודבה יפה אבל המים, בתחילת אוקטובר שהטמפ. של הים אמורה להיות בשיאה, קפואים, הכנסתי רגל, הוצאתי ולא ניסיתי שוב.

בבוקר נסעתי לטיבאט וממנה לקוטור.

קוטור וסביבתה יפות מאד.

העיר נמצאת בקצה פיורד מפוצל לארבע לשונות.

בעיר יש מצודה אילירית עתיקה ששימשה גם בתקופות מאוחרות יותר וכל כובש ביצר אותה מחדש.

המרינה של קוטור היא אחת היפות לחופי הים האדריאטי והיאכטות העוגנות מפוארות (רובן) בהתאם.

אחרי ביקור במצודה הזמננו כמה אורחים באכסניה מונית להרצג נובי.

העיר יפה ויש בה כמה מוקדי ענין, שום דבר ששווה להתאמץ בשבילו.

בדרך חזרה נסעתי באוטובוס לריסאן, כפר שהפך לכפר אמנים ומרכז תיירות (בתי מלון, ריזורטים וכל מיני פעילויות).

משם הלכתי ברגל לאורך חוף הפיורד עד פראסט וחיכיתי שם לאוטובוס לקוטור כשרכב נעצר, שאל לאן והזמין אותי להצטרף לנסיעה לקוטור.

למחרת בערב היתה הטיסה שלי מדוברובניק (צ'יליפי, ק"מ ספורים מהגבול).

נסעתי לצבטאט, ביקשתי להשאיר את המוצ'ילה בבית קפה בו אכלתי בוהוריים, טיילתי בעיר ובחצי האי המקסים עד שהתקרב הזמן לנסוע לשדה.

אכלתי שוב בקפה, לקחתי את המוצ'ילה ונסעתי לשדה התעופה ומכאן בלי הרבה עניינים לנתב"ג.