בוליביה וצפון צ'ילה 1996

 1/10/96 סנטה קרוז-בוליביה

 טסנו כשעה מקורומבה לסנטה קרוז. הטיסה נעימה. ההמראה היתה לקראת שקיעה. טסנו מערבה כך שהשקיעה התארכה. הספקנו לראות יערות ונחלים, חוות ושדות מעובדים. מלון מפואר ובריכת שחיה גדולה לידו. כאן נכנסנו אל העננים ולקראת חשכה נראו אורות סנטה קרוז קרבים ונחתנו. השעה בסביבות  7 בערב. הלכנו למשרדי ההגירה לקבל חותמת כניסה לבוליביה. חזרנו לחפש בנק להחליף כסף והכל סגור. נהג המונית שמח לקבל דולרים ירוקים וכך תמורת 8 דולר הגענו אל מלון וירו וירו במרכז העיר. מלון יפה משמש הרבה אנשי עסקים. המחיר 30$ לזוג ללילה נראה סביר (עדין אנו במחירי ברזיל) וכך חזרנו ברכות מהביצות לציוויליזציה עם מים חמים, ברכת שחיה וארוחת בוקר אדירה של מיצי פירות וכל טוב. אחרי ארוחת הבוקר התפצלנו, אני לכביסה ורנצי לסידורים, החלפת כסף וכרטיסי נסיעה להמשך הדרך. רנצי חזר אחרי זמן מה. החליף כסף למטבע המקומי וקנה כרטיסי אוטובוס ישירות לסוקרה להערב. אני גמרתי עם הכביסה ואנו מצוידים בכל. יצאנו העירה לטייל את השעות שנותרו. העיר בחלקה העתיק בנויה בסגנון ספרדי קולוניאילי. רחובות עם קשתות  המצילות על המדרכות. רחובות צרים בתבנית שתי וערב. קשה ללכת לאיבוד. ב0830 העיר סואנת. עסקים פתוחים ומכוניות רצות בכבישים. ניגוד גמור לברזיל השכנה בה לפני 1100 אין עם מי לדבר. מזג האויר חם ולח. מתחת לארקדות נעים. אחרת די מעיק.

בסנטה קרוז

בשעה 1300 דממה. בבת אחת הכל נעצר ונסגר. הרחובות מתרוקנים התנועה נעלמה. סייסטה!! . מוסד דרום אמריקאי קדוש יותר מהכנסיה הקתולית. הרוכלים ברחוב עולים על הסחורה ונרדמים לשנת צהרים. החיים יתחדשו שנית לעת ערב. ניר הזהיר אותנו מפני סנטה קרוז כמקום בו צריך להיזהר בעיקר מהשוטרים. העיר עברה מהפך. משמשת היום כמרכז עסקים בינלאומי. האזור בתנופת פיתוח אדירה. הרבה אנשי עסקים מכל העולם מסתובבים בעיקר עסקי חקלאות. היפנים קונים כאן חוות ושטחים בסיטונות. הפכו האזור למרכז לגידול סויה. המקומיים הנדחקים לשוליים די ממורמרים. עיקר טענתם הוא כי מנשלים אותם מאדמתם בעבור חופן דולרים לכיסי פקידי שלטון מושחתים. לפנות ערב הולכים לתחנת האוטובוס. טעינו בפניה אחת והלכנו  כשהתרמילים על גבנו כברת דרך נוספת. החום והלחות גרמו לנו להזיע ולהגיע לתחנה כמו לאחר רחצה. סביב התחנה שוק של הכל. דוכנים דוכנים. המוכרות על טהרת האידיאניות השמנות. הגנת הטבע לא קימת כאן .עורות אנקונדה ותוכים הם סחורה ככל דבר אחר. צלם רחוב מחזיק שני קופים הקשורים אליו בשרשרות אטרקציה לילדים. הצלחנו לטלפן לארץ. דברנו עם איה והיא עדכנה אותנו שאבא מבלה היטב בחברת נכדיו שבגליל.

2/10/02 סוקרה

אנחנו מכבדים את חוקי המקום.סייסטה זה דבר קדוש. כרגע חזרנו למלון מארוחת צהרים שזה מוסד מקודש לא פחות מהסייסטה .השילוב בין שתי הקדושות הללו זה טעם החיים בדרום אמריקה. בלילה נסענו באוטובוס מסנטה קרוז לסוקרה. דרך עפר המטפסת אל מרומי האנדים לגובה של כ 3000 מטר מעל פני הים. האוטובוס מלא באנשים וסחורות. האוטובוסים משמשים ככלי ההובלה האמין יותר וכך רואים סוחרים הבאים ומעמיסים עגלות סחורה שקנו לחנויות שבדרך. הכל נשקל כמו בטיסה. משלמים על משקל עודף וכנראה הובלת הסחורות היא עיקר העסק. כשהאיר היום ראינו כי הדרך מתפתלת לאורכו של ערוץ. ההרים הגבוהים מכוסים צמחיה דלילה שמרביתה איננו מכירים. מזהים רק את בני משפחת הצבר, צראוסים ואופונטיות (סברס). תוכים ירוקים עפים בין העצים. שטחים הקרובים לערוץ הזרימה מעובדים. ההשקיה בהצפה. ההרים מזכירים את דרום סיני רק עם יותר צמחיה. בתי הכפרים בנויים מעט במעלה המדרון להימנע מהצפות. הבניה הישנה מלבני בוץ. הבניה החדשה בלבנים שרופות. התושבים אינדיאנים. האוטובוס עצר לארוחת בוקר. האינדיאניות ישר פרשו דוכנים וכל אחת ומרכולתה. שתיה, לחמניות, תירס. ילדים פוסעים בצידי הדרך בדרכם לבית הספר. רוחב הכביש כרוחב מכונית אחת. מידי פעם יש התרחבות כדי לאפשר מעבר לרכב הבא ממול. הכביש חצוב בהר ואינו מצופה אספלט. ליד סוקרה החלו בעבודות צפוי הכביש. עמנו באוטובוס היו מספר ילדים קטנים. חששנו שהם יבכו כל הלילה. היה שקט מוחלט. רק טרטור מנוע המכונית ושחק הצמיגים על חצצי הדרך. מגיעים לגובה והאוויר צלול ונעים. אחרי החום של סנטה קרוז והפנטאנאל זה ממש מרענן.

חניה בדרך לסוקרה

לסוקרה (הבירה המדינית של בוליביה) הגענו בשעת בוקר. מלון מקלחת ולעיר. העיר העתיקה בנויה בסגנון ספרדי עם הארקדות וחצרות הפטיו הסגורות. הבתים מסוידים בלבן והעיר קרויה העיר בלבן (la ciudad blanca) . הרחובות צרים ודי נעים להסתובב בם. תכניתנו לעבור בסוקרה את ההסתגלות לגובה. להעביר הזמן בטיולים קלים ובמנוחה רבה (הו סייסטה יקירתי ) המלון (hostel de los pinos) ממש בנוי לכך. חצר פטיו נהדרת עם גזיבו במרכזה. כרגע אני יושב בגזיבו  וכותב היומן. מזג אויר לפי הזמנה. אביב ישראלי נעים.שיחי אחירותם פורחים בגינה לצד הורדים והגרניום. עצי המשמש כבר חנטו פרי. התפוחים עדין בפריחה. האביב כאן החל. היום מתארך והטמפרטורות עולות. אחה"צ שוב שוטטות בעיר.

בעיר הלבנה-סוקרה

ישבנו קצת בכיכר המרכזית של העיר- כיכר הנשק (palaco de armas) . הכיכרות האלה שימשו בתקופה הספרדית למצעדי חיל המצב ומכאן השם. בכיכר עשרות סטודנטים לומדים או צוהלים בחבורות. רוכלים מציעים חטיפים-גלידה, שתיה קרה ופופקורן. אינדיאנים מהכפר טראבוקו הסמוך מציעים מרכולתם. בטראבוקו מתנהל בכל יום א' שוק איכרים אבל אנו לא נשאר עד אז. לבטח נמצא הכל גם בלה פאז ועדין גם פרו ואקודור לפנינו. לקראת שקיעה הכיכר נעשית תוססת יותר. המון אדם ברחובות. הגענו לשוק הירקות והפירות. חגיגה לעינים ולחיך. טעמנו פירות שאיננו מכירים. האחד דמוי שעועית שמוצצים את ציפתו והטעם חלומי. השני פרי דמוי אנונה. השמות לא נקלטו אבל הטעם כן. בקרנו בבית הקברות העירוני. מקום מרשים. גן פורח .למשפחות העשירות אחוזות קבר משפחתיות. מאוזוליאונים בדמוי ארמונות. העניים נקברים במבני קומות.  כל בקור משפחתי אל אחוזת הקבר מלווה בהנחת פרחים אותם קונים בכניסה מהרוכלות האינדיאניות. במרכז בית הקברות חלקה מגודרת. שער ועליו מגן דויד. זו החלקה היהודית בלב בית קברות קתולי. מצבות זכרון  לנספים בשואה וקבורה יהודית מסורתית בקרקע. מענין שרק בישראל לא תהיה חלקה  נוצרית בבית קברות יהודי. בעת הבקור ניגש אלינו ילד כבן 10 . ביקש מטבע מהמדינה שלנו למזכרת ואחרי רגע אמר לנו בבטחון, מחר יבואו היהודים לכאן. אחרי רגע נזכרנו כי סוכות היום ומחר אזכרת נשמות. כנראה שבלי מתווכים כל המתים שווים בפני האלוהים.

סטודנטים בכיכר האוניברסיטה בסוקרה

 3/10/96 סוקרה                  

המשכנו הבוקר בהעמקת ההכרות עם העיר היפה הזאת. עלינו למנזר הריבלטה      (ribaleta) שנבנה ע"י הספרדים בשנת 1600.המבנה המשמש עדיין כמנזר פרנציסקני פעיל משקיף על העיר ממרומי גבעה. שלב ראשון טיפוס איטי במעלה הסמטה המוליכה לשם. הטיפוס מבהיר לנו כי עדיין איננו מאוקלמים מספיק.

מבט על העיר הלבנה-סוקרה

טפסנו לאט עם עצירות בדרך וזה היה בסדר. למנזר נכנסים בלווי מדריך צמוד. זה דיבר ספרדית במבטא מובן ואיטי. הסתבר לנו כי כשמדברים עמנו ספרדית לאט אנחנו מבינים מהר. המנזר כאילו נלקח בשלמותו מספרד והושתל כאן בלב האנדים. פטיויים סגורים ובמרכזם גינה ים תיכונית. הצמחיה הים תיכונית הובאה לכאן, זיתים,  הדרים,משמש ואגוזי מלך. מושב המקהלה בכנסית המנזר עשוי מפיתוחי עץ מרהיבים. בהחלט שווה להגיע למקום.

חצר ספרדית במנזר הריבלטה בסוקרה

מלמעלה נראית העיר פרושה על רחובותיה הצרים, בתיה המסוידים בלבן וגגות הרעפים האדומים. העיר הזו היא מרכז למידה, בתי ספר ואוניברסיטאות. ליד כל מוסד אקדמי החנויות הנלוות: מכשירי כתיבה, מכונות צילום וספרים. הסטודנטים עדיין מאמינים בצ'ה גאוורה. תמונתו עם הברט והזקן וסיסמאות מהפכתו מרוססים על כל קיר שגודלו מספיק להכיל זאת. קצת מגוחך לראות סיסמאות טריות של תחי הדיקטטורה של הפרולטריון אחרי קריסת המאור הגדול של המהפכה הזו. ברחובות המוני אינדיאנים מהסביבה הרוכלים בכל. הרוכלות האינדיאניות כל הזמן עסוקות בסריגת יד. רוב החוטים סינטטים. פה ושם יש עוד כמה שטוות את הצמר המקומי וסורגות ממנו.  ס"ה מקום חביב ונעים לשוטט בו. סיור מקצועי בשוק הירקות מגלה מה זו אוקה    (Oxalis tuberose  ). באקוודור אקנה כמה פקעות להביא לארץ. מאמר מניו זיילנד מדבר על אפשרות לגידול במחזור זרעים יחד עם תפ"א. טעם הפקעות המבושלות עדין . בדרך למנוחת הצהרים עברנו ליד אחת מכנסיות העיר שהייתה אמש סגורה והיום חגיגה. תערוכה של עבודות ילדים פרי המתנ"ס המקומי. חבל שאנו בתחילת הטיול אחרת היינו קונים בשמחה כי היו עיצובים נאים במחירים מצחיקים. כרגע אנו בסיום הסייסטה היומית. התאמנו את תקע הכף החשמלית לשקעים המקומיים. עשינו כוס קפה ראשונה מקפה בוליביאני שקנינו בשוק. טעם נפלא . רענון אחרי הקפה הברזילאי שהיה מחורבן למדי. בחוץ התענן חזק. על ההרים באופק יורד גשם. בחוץ רק רוח ואנו מתלבטים האם לרדת העירה שנית. בינתיים שככה הרוח העננים התפזרו וירדנו למרכז בעיר בדרך חדשה. עברנו ליד גן יפה לידו ארמונות המשמשים כמבני הממשלה. בעיר קנינו דיסקים של מוסיקה בוליביאנית החודרת ישר לנשמה. בשבוע הבא מתקיים פה פסטיבל למוסיקה מקומית עם הטובות בלהקות. חבל אבל נפסיד אותו. מחר אנו זזים מכאן לפוטוסי.

  5/10/96 - 4  פוטוסי – גג העולם.

 נוסעים לפוטוסי. הכביש הפעם סלול ומצופה אספלט. אחד מיני המעטים שקיימים בבוליביה. האזור מדברי וגבוה. האינדיאנים מעבדים על המדרונות התלולים חלקות קרקע זעירות. בעונה זו הכל יבש ומחכה לגשמים. ההרים מזכירים את הרי דרום סיני עם מעט יותר צמחיה. הכפרים המתגלים דומים לכפרי הבדואים של סיני. הבדואים המקומיים דוברים ספרדית ועוסקים אף הם ברעיית עזים וכבשים. קווי חשמל מגיעים לאזור המים מהנחל.  במקום בו יש מעט זרימה יושבות הכובסות. את הכביסה פורשים ליבוש על השיחים שבצד. מים נישאים הביתה באסל וזוג פחים. הילדים ובעיקר התינוקות צמודים לאמא. זו סוחבת אותם על גבה עד גיל די מבוגר . מיניקות ורוכלות במקביל. הגענו לפוטוסי- גג העולם וזו אינה בדיחה. אנו בגובה 4100 מטר מעל פני הים האויר דליל ואנו עדין לא מאוקלמים מספיק . הכל נעשה באיטיות. הגענו מסוקרה אל עולם אחר. הכניסה דרך שאטי בהמשך משתפר מגיעים לסג'עיה.

פוטוסי - מראה מהר המכרות

העיר בנויה סביב המכרות. 70% מאנשיה מתפרנסים מכריה במישרין או מעסוקים נלווים כמו אספקת עזרי כריה, חומרי נפץ או קוקה. בפוטוסי כורים , מזה 450 שנה, כסף, עופרת, בדיל, אבץ ואנטימון. תחילת הכריה עם הכבוש הספרדי. מכאן זרם כסף טהור לספרד. המונח בספרדית este de potosi  פרושו זה מפוטוסי, סימן שזה האמיתי. ההר השולט על העיר נקרא  cerra rica ההר העשיר. כולו מחורר בעשרות מכרות חלקם פעילים עד עצם היום הזה. ליאורה קיבלה את פוטוסי כמות שהיא. אותי היא מדכאת. אנשיה קשי יום מהדרג הקשה ביותר, כורים במכרה. על ה"באסה" מפצה הקוקה שנלעסת עם גיר כמתסיס ואלכוהול. השילוב של אלכוהול בדם עם חומרי נפץ ביד מבטיח אין סוף של תאונות ואלה אכן קורות בלי סוף. בקרנו במכרה פעיל וקבלנו הדרכה מעולה מבחורה בשם סלינה העובדת בסוכנות בשם טרנס אנדינו. מכירה את עולם הכורים היטב כולל הפולקלור שלו. הסיור במכרה עם מנורת אצטילן בעלת אש פתוחה . הזכיר לי את שעורי הכימיה בכיתה ו', בבית ספר עממי, על מנורות הכורים בעלות הרשת המתלהטת שהצילה רבבות במכרות הפחם. הכורים משתמשים בלהבה לנטר גזים רעילים. ברגע שהאש גוברת הם טסים החוצה. (קל לומר מאד קשה לביצוע). שיטת הכריה: פיצוץ סלע האם בעזרת דינמיט, העמסת החומר המפורר על קרונית במעמס של טונה, ודחיפתה  בידים החוצה ע"ג מסילה צרה להעמסה ביד למשאית, הלוקחת העפרה למפעל הזיקוק. עבודת פרך המניבה כ 8$ ליום עבודה לפועל. העגלה כבדה, המסילה רעועה. הקרונית בסיבובים נוטה לרדת מהפסים והכל נעשה ביד. 3 פועלים הם הכוח המניע. הכורים היום עצמאיים. המכרות הממשלתיים נסגרו כי מחירי המתכות ירדו פלאים והמכרות אינם כלכליים. הכריה העצמאית היא פשוט עבדות מרצון. בן הלוויה לבצרי המתכות הוא הסיליקון. כאשר 70% מראות הפועל סתומות בסיליקוזיס הוא פורש מחוסר יכולת להמשיך והופך לנכה לכל ימי חייו. זה קורה בערך בגיל 35-40 . גיל די מופלג עבור מי שמערבב דינמיט  עם מוח ספוג אלכוהול וקוקה. הספרדים ניצרו את צאצאי האינקה ודחפו אותם למכרות כעבדים. במקביל הכניסו לפולקלור המכרות את שטן המכרות הקרוי בשם Tio .

Tio על הקיר בגומחה במכרה ולפניו המנחות

זה שבוש של Dio (אלוהים בספרדית). יש פסלי Tio בכניסה למכרות והכורים מרצים את Tio במתנות ומנחות, בעיקר מודלקות סיגריות כי Tio מעשן כבד. כאשר מדליקים עבור Tio סיגריה מבקשים משאלה. הבוקר שכחנו את הHandbook  . בלעדיו אנו אבודים זה המפה המצפן ומורה הדרך שלנו. כמובן שבקשנו שהספר ימצא ולא יהיה שלל למישהו. כשחזרנו למלון חיכה לנו הספר בקבלה. סלינה המדריכה שלנו שידכה אותנו עם טיול של  קבוצה ישראלית היוצאת מכאן מחר ברכב  4X4 לטיול בסלאר דה אויוני ומשם לסן פדרו דה אטקמה בצ'ילה. המחיר בסדר ואבן נגולה מלבנו. היא הבטיחה למכור את כרטיסי האוטובוס לאויוני שכבר קנינו (8$). פגשנו אותה אחה"צ במוזיאון המקומי והיא סיפרה כי הצליחה למכור. אנחנו אמרנו לה תודה וכי התמורה שקיבלה שייכת לה. כך שיתכן וגם המשאלה שלה ליד ה Tio התגשמה. בצהרים נמאס לנו להסתובב בעיר. המבנים הקולוניאלים יפים ומתפוררים. פה ושם מנסים לשמר. יתר העיר לא שווה מבט. עולם הכורים מעניין ורק בגללו צריך וכדאי לבוא לכאן. אבותינו אמרו כי הכל צריכים למזל אפילו ספר תורה שבהיכל .ילד שנולד בפוטוסי צריך להרבה מזל. סביר ביותר שכמו הוריו, סביו וסבי סביו, יכנס למכרה וחי ממנו אם יצא הרי הוא נדון לנכות עד סוף ימיו. סוקרה בה היינו קודם היא אולי עתידה של בוליביה פוטוסי היא העבר המפואר, ההווה המדכא ועל עתיד קשה לדבר.

בערב בכל זאת נשבר לנו מהמלון ויצאנו לרחובה של עיר. לפתע עולם אחר. הערב מוצ"ש שהוא ערב יום א'. העיר מחתנת את בניה ובנותיה. מכוניות חתן כלה מקושטות במיטב הדמיון. משכו את תשומת ליבנו פסלי הברבורים שהוצמדו למכסה המנוע. נכנסנו לקתדרלה המרכזית בכיכר הנשק. היה בדיוק טכס חתונה. בהזדמנות זו ראינו את המזבח המפואר העשוי כולו מכסף טהור (este de potosi).

 6/10/96  איוני

נסענו היום מפוטוסי לאויוני עם ארבעה צעירים ישראלים ברכב פרטי. התכנית לעשות ביחד בעזרת הרכב הזה את הטיול בסאלאר דה אויוני ולעבור עימו את הגבול לצ'ילה. החברה הצעירים רוצים להגיע עם הרכב עד Iquique  שלחוף האוקינוס השקט. כך שגם הטיול לגייזרים בצפון צ'ילה בתכנית. הדרך מפוטוסי לאיוני יפה ומזכירה את נופי ההר הגבוה של דרום סיני . הרי גרניט אדומים. התבליט חד ובניגוד לסיני יש פה ושם זרימת מים בנחלים היורדים מהפסגות. כעת העונה היבשה והזרימה חלשה. בעונה הגשומה יש להניח שהזרימות הרבה יותר רציניות. על המדרונות הדרומיים נראים שרידי השלג דאשתקד. אנחנו בחצי הכדור הדרומי והצל פונה דרומה.

לאמות ואלפקות במרעה בין פוטוסי לאויוני

עדרי אלפקות ולמות רועים בצמחיה העשבונית, בעקר שלפים. על מורדות ההרים קקטוסים שחלקם פורחים. פריחה צהובה של מורכבים מלוה את צידי הכביש (דרך עפר כבושה היטב). הנוף די מוכר מסיני אך הגבהים כפולים ויותר. המפה מציינת פסגות של כ5800 מטר .לא הרחק מאויוני פגשנו עדר ויקוניות שנמלט במהרה ברגע שעצרנו. בדרך חטפנו נקר בגלגל ונקווה שבזה תמו סיפורי המכונאות בטיול. הגענו לאויוני והתמקמנו במלון תרמילאים. חדר זוגי נקי שרותים ומקלחת במסדרון. צריך לאזן קצת את הוצאות הימים הקודמים בהם המינימום היה מעל 16$ ללילה. ליאורה ואפרת (הבת שבחבורה) הלכו לטייל לשוק המקומי, לקנות אוכל לימי הטיול. חזרו וסיפרו כי כל מוכרת יש לה מוצר אחד כך שעברו הרבה חנויות כדי לקנות כל מה שרצו אבל האווירה נחמדה.

 7/10/96 אויוני

 נתקענו היום באויוני. בבוליביה החלה אינתיפדה של הכפריים. הם רוצים רפורמה אגררית. סיסמתם היא האדמה לאינדיאנים (La tierra es de los indigenos).הם צועדים לעבר הערים ובדרך משליכים אבנים במכוניות. בלה פז התערב הצבא ויש פצועים ואולי גם הרוגים. היום היה חשש שהמהומות יגיעו אף לפינה הנידחת הזו והמושל סגר האזור לטיולים עד שהצבא יתארגן לאבטח את הדרכים. החלטנו לנסות לטלפן לארץ. אחד הטיילים הישראלים הביא עימו את החדשות הטריות מהארץ. 17 הרוגים בעימותים בין הצבא למשטרה הפלשתינאית כך התוודענו למושג אירועי מנהרת הכותל. כעת ברור לנו מה ראינו בשידור הטלוויזיה בבוניטו ולא הבננו מי נגד מי. ניסינו לדבר עם שרוליק במשרדו ולא היה קשר אצל דרורוני ענה משיבון ואצל אפרת אין תשובה בסוף הצלחנו לדבר עם איריס והיא הרגיעה אותנו וסיפרה כי האש נפסקה ויושבים ומדברים במעבר ארז. בסופו של דבר הצלחנו גם לדבר עם ענת וחזרנו לבועה שלנו עם פסק זמן מהמולת המזרח התיכון. הארוע המרכזי היום באויוני היה מצעד הצבא הבוליביאני. באויוני יש בסיס קבע של גדוד חי"ר בוליביאני. הגדוד כנראה סיים היום פרק משמעותי בחייו יצא לחגוג במצעד צבאי ברחובות העיר (ס"ה המבחר שני רחובות). היתה במת כבוד והתזמורת נגנה מהבוקר מרשים צבאיים. המצעד הזכיר את מצעד יום העצמאות הראשון בתל אביב (זה שלא צעד). החיילים צועדים בסך. האזרחים עומדים משני צידי הרחוב. מי שצריך חוצה מצד אל צד בין החיילים הצועדים. הגדוד צעד על כל הפק"ל שלו כולל הנשק המסייע (תותחים נגררים). אחה"צ קיבלו החיילים אפטר והם מסתובבים ברחוב. מציצים אל סוכנויות הנסיעות הרבות ומסתכלים בעניין על תמונות נופי הסאלאר המודבקות בכל חלון ראוה. אתמול סעדנו ארוחת ערב במסעדת עופות מקומית. זה אוכל בסיסי של עוף עם צ'יפס תפ"א  ו-או אורז. המחיר בדיחה וזה טעים ומשביע . בכל מלון בבוליביה ממלאים טופס ובו פרטי האורח ולא מותרים על רשום מקצועו. מכיוון שקשה להסביר להם מה זו שיננית התחלנו לרשום אצל ליאורה בסעיף המקצוע Dentista שזה רופא שינים. כמובן הכבוד בהתאם. נקוה שלא יקחו זאת ביתר רצינות ויפתחו פיות לטיפול. 

  10/10/96-8   סלאר דה אויוני

 קשה לתת כותרת למה שיכתב. זה בערך הרפתקאות משפחת גילת באויוני ואיך למרות הכל יצאנו לטיול בסלאר דה אויוני.

הבוקר נפתח לפי התכנית. ג'וני נהגנו ,פיני שחי שנים בבוליביה,הגיע בזמן והתחלנו להעמיס הציוד. כבר בפוטוסי הוא הסביר לנו שאינו יודע את דרכי הסלאר ולכן הוא יצטרף כרכב שני לאחד מרכבי החברות הותיקות. הרעיון של שני רכבים צמודים נראה לנו מאד הגיוני.  בבוקר לפתע הוא החל לטעון כי ששה אנשים וציוד ברכב שלו זה יותר מידי ובקש ששנים יעברו לרכב החברה הבוליביאנית. כמובן שהנהג  השני דרש מחיר מלא עבור זה. אנחנו הבהרנו לג'וני שהוא המשלם כי הוא קיבל מאיתנו כסף עבור הכל. התחיל וכוח תחילה בשקט וסופו בצעקות שהבהילו למקום את המשטרה המקומית. השוטר הריח את פיו של ג'וני וזה הסריח מאלכוהול. הסתבר כי במקום לתדלק הרכב בכסף שקיבל הוא תידלק את בטנו. ברגע זה אני החלטתי כי  על החיים לא מהמרים, חותכים הפסדים (כ 60$) ועם ג'וני ליאורה ואני לא נוסעים. לצעירים נדרשו כמה דקות נוספות להחליט כי כסף זה לא תחליף לחיים וגם הם הצטרפו אלינו. דקה שיחה עם בעל הסוכנות נסיעות שאליה היינו אמורים להתלוות ונהג ורכב מתאים התייצבו. סגרנו על מחיר מעט נמוך יותר מהמקובל כי אוכל היה לנו ועל הטבח וויתרנו וכך ב1100 בבוקר עזבנו את אויוני לתוך הסלאר. תוך 10 דקות ג'וני הפך להיסטוריה רחוקה. נכנסנו לנופים מהממים והתחלנו להנות מכל רגע. ראשית הסלאר דה אויוני. משטחי מלח לבן אינסופיים.

סלאר דה אויוני במרכזו אי הדייגים

מסביב הרים בצבעי אדום חום צהוב ושחור .ביחד סימפונית צבע מדהימה. האתר הראשון בית מלון בנוי כולו מלוחות מלח. לאחר מכן נביעות של מי תהום קרים ומלוחים באמצע משטחי המלח. המלח מתגבש בצורת משושה. הגענו לגוש סלעים המתרומם מתוך המשטח הלבן מעין אי. קרוי בשם הציורי אי הדייגים. על הגוש הסלעי הזה צומחים קקטוסי ענק והתצפית ממנו אל משטחי המלח משגעת.

צראוסים ענקיים על אי הדייגים

מפעם לפעם אחת ממכוניות הטיולים נוטשת את המקום אל תוך האין סוף הלבן. הסלע עצמו סלע וולקני כהה אל מול הלובן של המלח והירוק צהוב של הקקטוסים מחזה מרהיב. עזבנו את אי הדייגים והרכב נתקע-סתימת דלק. החברה הצעירים נותנים עצות בלי סוף. פיליפה הנהג באדישות מפרק את צינורית הדלק מכה פה נשיפה שם מרכיב חזרה והכל עובד כמו חדש. יודע צדיק נפש בהמתו. לעת ערבית הגענו לסן חואן. כפר חושות בשולי המלחה. המלחה עצמה יושבת על עדשת מים. המים הכבדים והמלוחים במרכזה והמים המתוקים הקלים בשולים. כך מקבל הכפר מים טובים מבארות בשולי המלחה. חשמל זה סיפור אחר. הגנרטור עובד רק שעתיים ביום משבע עד תשע וזהו. הלינה במעין אכסנית נוער באחריות משפחה. חדר עם מקסימום מיטות שנדחסות.. ארוחת ערב עם ילדי המשפחה כשכל העודפים מועברים ישירות למטבח המשפחתי.    

היום השני לטיול יומם של הלגונות. עוזבים את המלחה ונכנסים אל המדבר. הגובה מעל 4500 מטר פסגות ההרים מכוסות בשלג שרק מוסיף עוד צבע לאלו הקימים כבר.הלגונה הראשונה לגונה קנאפה מלאה בפלמינגו. הפלמינגו האנדיני בעל צבע אדום עז בגלל ריכוז גבוה של פיגמנט אדום במזונו. החברה הצעירים שזו להם הפעם הראשונה לראות פלמינגו בטבע מנסים לגרום להם לעוף. אלו פשוט מתעלמים מהמהומה  לא עומדים רגע במקום ולא פוסקים מלאכול. הנוף לא פוסק מלהפתיע.

פלמינגו בלגונה כנאפה

הר געש פעיל פולט אפר ועשן. ההרים משתקפים בלגונות והפלמינגו בכולן. סוף היום בלגונה קולורדה. לגונה המשנה צבעיה לפי שעות היום. מלאה עופות פלמינגו ומסביב משטחי מלח לבנים ומסביב הרים מושלגים הסוגרים מכל עבר. לינה שוב במעין אכסנית נוער. הפעם הקור מתחיל מוקדם. רוח מקפיאה נושבת והמעילים נשלפים. בלילה בכל פעם שיצאתי להשתין גיליתי מעלי שמים זרועי כוכבים נוצצים. האזור מושלם לתצפיות בכוכבים. אין מקורות אור מזהמים מהסביבה והאויר צלול. הלילה ללא ירח ולכן גם הכוכבים הזעירים זהרו. סוף סוף זכיתי לראות את צלב הדרום במלוא הדרו.

בוקר קפוא בחופי לגונה קולורדו

בוקר היום השלישי מזמן קימה ב 4 לפנות בוקר כדי להגיע לגייזרים של סול דה מניאנה עם הזריחה. פרוש הדבר קפיאה. הקור עז ודבר אינו עוזר. הרגלים קפואות ומסרבות להפשיר. מגיעים לגייזרים של סול דה מניאנה. הגובה קרוב ל5000 מטר האויר דליל וספוג ריחות של גפרית מהגייזרים. לי קשה לנשום ליאורה עז הרים. ס"ה מראה נאה של האד העולה מהאדמה. נביעות בוץ חם מבעבעות וקידוח גיאוטרמלי השולח לאויר קיטור טבעי בשריקת קטר רכבת. המפעל הגיאוטרמי נתקע מחוסר מזומנים. נותר רק הפיר השורק. ממשיכים לנסוע בסימפונית הצבעים של האנדים עד ללגונה נוספת שלידה מעין טרמלי. מים חמים אלו גרמו לרגלים להפשיר.

הפשרת הרגלים במעין טרמלי בדרך

בהמשך הדרך מגיעים לאזור הנותן לסלבדור דאלי השראה לציורי השעונים הנמסים שלו. סלע הפטריה מזכיר לנו את תמנע .

הפטריה בנוסח האנדים בדרך ללגונה וורדה

ללגונה וורדה הגענו בסביבת 0930 בבוקר. הקור עדין מקפיא עצמות. הלגונה עצמה ברוח צבעה ירוק. תכול כאשר האויר עומד. מעליה מתנשא החרוט המושלם של הר הגעש ליסאנסאבור (5930 מ' ) . ראש ההר עטור שלג.

בלגונה וורדה

ב 1000 בבוקר הגענו למעבר הגבול עם צ'ילה. לא יאומן אנו באים מצד אחד מולנו מופיע הרכב הצ'יליאני שבא לאוספנו. עברנו בזריזות אל הרכב וקדימה לסן פדרו דה אטקמה. גם בצ'ילה בחירות. כמו בכל מקום, בחירות מביאות פיתוח למקומות נידחים. כעת מצפים באספלט את הכביש המוליך דרומה לארגנטינה. למרות הציפיות לטיפול נוקשה במכס הצ'יליאני עברנו את בקורת הגבולות במהירות. החברה הצעירים אצה להם הדרך לטבול באוקינוס והם מהרו לתחנת האוטובוסים להמשך הדרך לחוף. אנחנו נחתנו במלון למקלחת הגונה וכביסה רבתי. אחה"צ צריך ללכת לסידורים. לקנות טיול לגייזרים באל טייטו, כרטיס לאוטובוס לאריקה ולהחליף כסף.

 10/10/96 סן פדרו דה אטקמה  -  צ'ילה

  המכונית שהעבירה אותנו את הגבול הורידה אותנו במלון.ראשית מקלחת הגונה וכביסה גדולה. הכביסה תוך שעה התיבשה. כאן חם ויבש כך שהחום נסבל. הכפר באמצע המדבר מוקף הרי געש פעילים או רדומים על הפסגות שלג.  נאמר לנו כי כאן אין סייסטה הלכנו לסידורים ומצאנו את דרום אמריקה הישנה את שנת הצהרים הקדושה. רק ב1700 יתחילו החיים מחדש. יצאנו שנית ב1700. כל ה"עיר" זה מספר רחובות מצומצם. מעט בתי מגורים והכל סובב סביב התיירות. ללכת לאבוד קשה. איך שלא מסתובבים מגיעים בסוף לכיכר הכנסיה.

הכנסיה במרכז סן פדרו דה אטקמה

סובבנו בין סוכנויות הנסיעות . בחרנו את זו שקיבלה ויזה כתשלום. רצינו לאכול מוקדם ארוחת ערב. אין חיה כזו. לפני 2000 לא מקבלים דבר לאכול. ב1930 רק מדליקים את הגנרטור המקומי ואז המסעדנים מתחילים לבשל. אנשים לא ממהרים פה לשום מקום. רק למוזיאון המקומי יש גנרטור פרטי הפועל כל הזמן. נסינו לטלפן מפה לארץ. קבלנו מענה קולי ונתקנו מיד. קצת יקר לדבר עם מכונה ב10$ לדקה.

 12/10/96- 11 סן פדרו דה אטקמה-אריקה צ'ילה

 בבוקר השכמה מוקדמת לנסיעה לגייזרים של El Taito צפונית לסן פדרו. הקור עז לבשנו את כל ציוד החורף שעימנו. שלוליות המים קפואות והבל הפה קופא על שערות השפם. לגייזרים הגענו לקראת זריחה והם היו במלוא הדרם. הגייזרים לוהטים. שלוליות המים קפואות. על ההרים סביב מטליות שלג והסלעים מפוסלים בצורות מרהיבות עין. ארנבת סלעים (ויסקצ'ה) הופיעה לפתע מאחורי סלע מראה מקסים. הסתובבנו בין הגייזרים וניסינו לספוג היופי לתוכנו. הנהג הכין לנו ארוחת בוקר טעימה. את הביצים הוא בישל ע"י טמינתם למספר דקות באדמה הלוהטת בקרבת אחד הגייזרים.כשגמרנו לאכול השמש כבר היתה במרומי הרקיע והאויר התחמם. רוב הקיטור שנפלט התמוסס באויר מיד. רק הגייזרים הגדולים ביותר המשיכו לפלוט אדים נראים לעין.

קיטור יוצא מהאדמה בגיזרים של אל טאיטו

נסענו בחזרה דרך נחל פוריפורה. הנחל מתחתר בנוף של מדבר סיני. בערוץ הנחל נביעות חמות היוצרות זרימה קבועה לאורך הערוץ. הצמחיה הגדלה היא צמחית מים מליחים בעיקר דגניים וסמר. הנחל וסביבתו שמורת טבע מוכרזת. יש ברכות ומפלוני מים היוצרים ג'קוזי טבעי. שכשנו במים החמים כשעה. החום והעסוי הטבעי שיוצר המפלון שחררו השרירים המתוחים, מהנסיעות הארוכות בימים הקודמים. חזרנו לסן פדרו לעת צהרים. פינינו את החדר במלון והעברנו החפצים לחברת האוטובוסים, אתם ניסע בערב לקאלאמה. חברות האוטובוסים מתחרות על כל נוסע. שמירת חפצים זה במסגרת התחרות הזו. הלכנו לטייל ברחבי העירה הקטנה הזו (כ 1000 תושבים). ישבנו בכיכר העיר והתבוננו בשני אנשים שקלעו קש לקרוי גגות. הם קלעו הקש בעזרת חוטי ברזל. הם עבדו וכל מי שעבר נתן עצות. סצנה מוכרת וידועה גם ממקומותינו. נכנסנו למוזיאון המקומי. נוסד ע"י ארכיאולוג בלגי שחפר בנחל פוריפורה וגילה במקום תרבות בת כ7000 שנה(ע"פ בדיקות C 14 ) .הממצאים שמצא מוצגים במוזיאון: כלי עבודה, כלי אוכל, תכשיטים, כלי פולחן, והרבה כלים להרחת ועישון סמים. שרידי גופות בתנוחות קבורה שונות. היובש שימר הגופות. התצוגה כוללת גם צמחיה ובע"ח מהאזור. הכל מוצג ומסודר בטוב טעם. ההסברים כתובים ספרדית. היה תרגול טוב לשליטתנו המתחזקת בשפה. בחדר דמוי כספת מוצגים תכשיטי הזהב שנמצאו במקום. ב1800 זזנו דרך עמק הירח (Vale de luna  ) לקאלאמה. נוף העמק מזכיר את נופי המכתשים בנגב.  בקאלאמה עברנו לאוטובוס לילי מפואר של חברת Gemini  . המושבים כמו במטוס במחלקת עסקים לפחות. רחבים נוחים והופכים למיטת שינה. מקבלים גם שמיכות וישנו היטב. בחצות נאלצנו לבקש שיכבו החימום כי האוטובוס הפך לסאונה.. בבוקר התעוררנו לתוך מדבר, כאשר מידי פעם בערוץ היורד מההרים יש מעט חקלאות וירק. הגענו לאריקה  העיר הצפונית ביותר בצ'ילה. בעיקרה עיר נמל לחופי הפסיפיק. נמל מכולות גדול, נמל דייגים וחופי רחצה. בחלק העירוני הקרוב לים כיכרות ירוקים ומבנים ספרדיים יפים. העיר בנויה בתוך המדבר בדלתה של נחל קדמון. אינה יפה במיוחד. יש בה לא מעט המזכיר את עזה. החלק התוסס יותר ליד הים. מדרחוב עם פרנסות אופייניות למדרחוב תיירותי.

סיאסטה קדושה ברחובו של אריקה בצ'ילה

מכירת תכשיטים הנעשים במקום, חגורות, סמלים וכו'. מסעדות וסוכנויות נסיעות. באחת מהן קנינו למחר טיול בן יום  לפארק לאוקה השכן ולמחרתיים סיור ארכאולוגי באתרים הסמוכים לאריקה. האוטובוס ללה פז יוצא רק בחצות.. בטיולנו בעיר הגענו לגבעה תלולה הצופה על כל העיר. הגבעה היתה במוקד הקרב בו כבשה צ'ילה את האזור מידי פרו במאה הקודמת, במה שקרוי מלחמת הפסיפיק. על הגבעה אתר הנצחה ומוזיאון צבאי. מעין גבעת התחמושת נוסח צ'ילה. ישבנו על המרפסת שבתצפית וכתבנו מכתבים. לפתע הופיע רוכל הגלידה. שאל אותנו מהיכן אנחנו אמרנו לו שינסה לנחש. לאחר שעבר את כל הארצות המערביות וקיבל רמז עבה כשק  (la tierra santa ) אמרנו לו ישראל. הוא הסתכל עלינו ואמר בדמעות, לפני 10 שנים הרעתי ברחוב העיר ליצחק רבין עת ביקר בצ'ילה, בכיתי כשהמשוגע רצח אותו, לפרס אין ולא תהיה כריזמה ואופי כשל רבין וביבי זה סתם פלקט, בחיים לא אצליח לחבב אותו. נאום מוכר הגלידה באריקה צ'ילה- סוף העולם ועוד קצת הלאה משם. ירדנו מהגבעה ופגשנו משחיז סכינים. עובד כמו פעם על מתקן דמוי אופנים הפוכות. היה די משעשע לדבר עימו למרות שהוא דיבר לא ברור בגלל חוסר שינים.

משחיז הסכינים באריקה בפעולה

ס"ה המפגשים עם העמך המקומי מעניינים ביותר והספרדית רק משתפרת. היום 12/10 הוא יום גלוי אמריקה. חג לאומי בכל המדינות דובות הספרדית. הכל סגור וכולם בחופש. צאצאי האינדיאנים מנסים בעת האחרונה לבטל החג כי עבורם זה יום "הנכבה". מזלנו שמצאנו בנקומט ומשכנו כסף מקומי מהקיר. היום החל פה שעון הקיץ והזזנו השעון שעה נוספת קדימה. מחר מוקדם בבוקר יוצאים ליום טיול לפרק לאוקה ואנו די עייפים, כך שעל חיי הלילה של אריקה ויתרנו. כשהחל להחשיך חזרנו למלון, לא לפני שהצלחנו לדבר עם דרור, שהרגיע אותנו וספר שהכל בארץ נרגע.

 13/10/96 אריקה צ'ילה

 הבוקר השכמנו קום ליום טיול לפרק לאוקה באנדים הגבוהים ממזרח לאריקה. יצאנו מהעיר דרך עמק הנהר ייוטה. העמק מלא לולים. מגדלים תירס אספסת ופרחים. משקים בהצפה. בתים משפחתיים קטנים. מעל מתרוממים רכסי האנדים. במורדות דיונות חול ערומות מצמחיה. הכביש היוצא מאריקה הוא מוצא הכביש הפאן אמריקאי לפסיפיק. מצופה אספלט וסלול על דרך אינקאית עתיקה. במדרגת ההרים התחתונה אין בכלל צמחיה. במדרגה הבאה מתחילה צמחיה סוקולנטית, קקטוסים ממינים שונים. מתחילים לפגוש את עדרי הויקוניות הפראיים. הויקוניה היא פראית למחצה. מותר אחת לשנה ללכוד את העדרים ולגזוז את צמרם הנחשב לעידית שבצמרים. לאחר מכן העדר משוחרר לרעות חופשי.

ויקוניות במרעה במרומי האנדים

הצמחיה העשבונית ממנה הם ניזונים הם דגניים הנראים ככדורים נוקשים וקוצניים. בצידי הדרך שרידי קרחונים זעירים. שני הרי געש עליהם שלג עד ושרידי קרחונים. מידי פעם בעמקים נאות מדבר. העמקים נהנים ממיקרו אקלים נוח המאפשר ישובי קבע. בצידי הדרך ראינו גואנקו בורחים. הגואנקו הוא היחיד מבין ארבעת מיני משפחת הגמלים החיים בדרום אמריקה שלא בוית כלל. הוא חי ברום שמעל 3500 מטרים ובורח מיד.

הגענו לאגם צ'ונגארה. באגם ברווזים ופלמינגו. הגובה כ4500 מטרים. המים כחולים  ובבואת הר הגעש סאחאמה משתקפת בם. הר הגעש  חרוט מושלם המתנשא לגובה 6500 מטרים עטוף כולו שלג וקרחונים. הנוף עוצר נשימה.

הר הגעש סאחאמה ולאגו צ'ונגרה

הגובה מונע נשימה. עמנו ברכב זוג ברזילאים שהגיעו מריו ישירות בטיסה לאריקה, וללא אקלום עלו מידית לגובה. האישה חטפה מחלת גבהים ונאלצו לתת לה חמצן. החברות באריקה מתורגלות בכך וברכבים יש בלון חמצן לשעת חרום. מיד ירדנו בגובה לפוטרה והיא התאוששה. פוטרה נמצאת לצד הכביש הראשי. עיר עתיקה שבנו הספרדים. היום מגיע אליה כביש וניתן לעצור כאן לחניון לילי אם מטילים לפארק לאוקה לבד. בדיעבד הסתבר לנו כי זו בדיוק הדרך בה ניסע מחרתיים ללה פז.בדרך חזרה עברנו בשרידי חאן , טאמבו בשפת הקצ'ואה. בחאן ניצלו את טמפרטורת האויר הנמוכה לשמירת האוכל. כרו תעלות למים ברצפה. המים שזרמו בתעלות אלו קפאו בלילה ושימשו כקרח לשמירת טמפרטורה נמוכה. מי שמוכן לישון באוהל ושק שינה אפשרי בכניסה לפארק בחניון מוסדר. חזרנו לאריקה אחרי 13 שעות טיול מענינות. בנמל אריקה שטו עשרות שקנאים. הם דיירי קבע בנמל.

שקנאים בנמל אריקה

14/10/96 עדיין באריקה צ'ילה

 הבוקר שלוה. דבר אינו בוער. קמים לאט ומתארגנים לאט. ס"ה ב 3 אחה"צ יוצאים לטיול באתרי הארכיאולוגיה באזור. ארזנו החבילות. את שתי המוצילות הגדולות הפקדנו בחברת האוטובוסים והתחלנו להרוג זמן. אייפל מתכנן המגדל הידוע של פריז עבד גם באריקה והשאיר כאן מספר מבנים ובתוכם הכנסיה המקומית. מתכננים את לה-פז. לפי הספר הנסיעה לשם היא בת 20 שעות. פירושו של דבר שאנו אמורים להגיע לעיר חדשה בלילה. אנחנו משתדלים להגיע בשעות האור כדי למצוא מלון ולהתמקם בנחת. ב 3 בדיוק הגיע הנהג לאסוף אותנו לסיור. יחד עמו הביא תיירת צעירה מפרו. יצאנו לסיור באתרי אריקה וסביבתה הקרובה. היה סיור מרתק שבלי כוונה הכניס גם מעט חקלאות אל בין אתרי הארכיאולוגיה. רוב האתרים נמצאים בעמק הנהר לאוקה. להבדיל מעמק הנהר ייוטה בו מטפס הכביש המודרני ומסילת הברזל ללה פז, עמק הלאוקה היה מיושב ברציפות משחר הופעת האדם ביבשת. בתקופת האינקה ואחר מכן בעת הכיבוש הספרדי שימש כנתיב הראשי לשיירות שירדו מהאלטיפלנו הבוליביאני ובעיקר מפוטוסי אל נמל היצוא באריקה.  אריקה בשפת האינדיאנים המקומיים פרושה נמל חדש. בעמקי הנהרות היורדים מהאלטיפלנו לחוף הפסיפי היו ישובי ציידים מלקטים מראשית היות האדם ביבשת. מומיות שנמצאו השתמרו היטב בגלל היובש. ממוצע הגשם השנתי באריקה 0.5 מ"מ. המומיות נבדקו בבדיקות  C 14  וגילם המשוער בין 4000 ל 10000 שנה. דהיינו לפני עידן הפרעונים במצרים. שיטת החניטה בבוץ, הנמצא בשפע, בערוצי הנהרות. לאחר מכן עטיפה באריג עשוי סיבי צמחים. אותם אנשי תקופת האבן יצרו באריקה כלים באותן השיטות כמו במזרח התיכון. כלי האבן  שלהם זהים כמעט לחלוטין לממצאי המזרח התיכון. אותם ראשי חיצים, מגרדים, אבני הקשה וכו. גם חומר הגלם דומה,צור, אובסידיאן ובזלת. כנראה שהמוח האנושי מגיע בדרכים שונות לאותם הפתרונות לאותן הבעיות. התרבות שנמצאה כאן קרויה תרבות צ'יניצ'רה ע"ש האתר בו נתגלתה לראשונה. המוזיאון המקומי באזפה די דומה לזה של סן-פדרו דה אטאקאמה. יתרונו בכך שהסברים ניתנים בכל שפה כמעט. יש דף  עליו משורטטות כל התצוגות ולידן תרגום ההסברים לשפה המבוקשת. סוג אחר של אתרים הינם הגיאוגליפים. אלו הם ציורים העשויים מאבנים שהושקעו בחלקן בקרקע. בערך כ 2/3 מהאבן שקוע  והיתרה בולטת. הציורים שנוצרו מתארים חיות ובני אדם.

גיאוגליפים ליד אזפה בצ'ילה

יוצריהם היו כנראה אנשי שיירות משועממים, בדומה ליוצרי ציורי הסלע בסיני. במאמר מוסגר יאמר, כי לא ידעתי עד כה, כי הציורים המטופשים כמו סמל הנח"ל אותם יצרנו מאבנים בפקודת הרס"ר נקראים בלשון מדעית גיאוגליפים. עבורנו זה היה סתם טרטור. ס"ה היה סיור מענין. הסברים ניתנו בספרדית והבננו הכל. אייפל הידוע הוא בן צ'ילה. ראינו לפחות שלושה מבני ציבור שהוא תכנן באריקה. ראינו שמגרש גולף אינו בהכרח כר דשא מוריק. באריקה יש מרכז גולף תיקני על משטחי חמדה מהודקים. עמק הנהר לאוקה אזור חקלאי מפותח.יש גם השקיה בטפטוף. מגדלים ירקות וישנם אף מטעי זיתים. האגדה המקומית אומרת שהעצים בני 500 שנה. יש כמה עצים עתיקים. היתר מבוגרים אך לא מעבר לכך. קלקלנו למורה הדרך את הספור והראנו לו איך זית עתיק צריך להראות. ישנם כמה עצים כאלה. יתכן והם מקור האגדה. בקרתי בשדה פפריקה. בשבילם היא מתוקה. לקוח אירופאי יזדקק לכבוי אש בכניסה וביציאה. השטח כולו מעבדת שדה פעילה לזיהוי וירוסים הפוגעים בפפריקה. הקטיף  ידני.  באזורים הללו לפעמים ידני זוהי השיטה היחידה המתאימה ומותירה רווח. עד חצות מדדנו את רחובות אריקה ובחצות עזבנו לכוון לה-פז. הינו פה זמן ממושך. הסימן הבדוק  מתחילים לפגוש פעם אחר פעם את אותם המקומיים.

 15/10/96  מלון   La Joya  בלה-פז

 הגענו לכאן בצוהרי היום. ספרי ההדרכה המעודכנים לשנת 1996 הורדו לדפוס        ב1995.  העובדה שהכביש מאריקה ללה פז מצופה כולו באספלט  לא עודכנה עדין. הכביש מצוין והנסיעה בו התקצרה לכמחצית הזמן הנקוב במדריך. יצאנו מאריקה בחצות הלילה. לאחר שעתיים של נסיעה נעצר האוטובוס בחניון משאיות, דומם מנוע וכולם הלכו לישון. אחרי כשלוש שעות שינה בשקט, הנהג התעורר התניע והמשיך בנסיעה. בבוקר הסתבר לנו כי פקידי הגבולות מקפידים על סולידריות מעמדית. צ'ילה ,בגלל שעון הקיץ מקדימה את שעון בוליביה בשעה. מסופי הגבול עובדים לפי השעון המאחר. כך התמזמזו להן כשעתיים עד שסיימנו את היציאה מצ'ילה והכניסה לבוליביה. מסופי הגבול של כל אחת מהמדינות הללו מרוחקים זה מזה מספר קילומטרים. הנוף בחלק הצ'יליאני הוא הטיול לפארק לאוקה במלואו. מסוף הגבול הצ'יליאני ממוקם בקצה המזרחי של אגם צ'ונגרה. המראה בבוקר היה מרהיב. הר הגעש סאחאמה המתנשא לגובה של למעלה מ6500 מטרים משתקף במים הכחולים. הכל נצבע בצבעי הזריחה פשוט מחזה מרהיב עין. המקום קר ביותר!!!! . נכנסים לבוליביה אל נוף שטוח ופסגות נישאות סביבו. ככל שמתקרבים ללה פז מתרבים הישובים. הקרקע לס ונוף הביתרונות כמו בבית. ההבדל הוא רק בגובה. הרמה הזו נמצאת בגבהים שמעל 3000 מטר. הגענו כאמור ללה פז באמצע היום והתמקמנו כאן ב La Joya . ליאורה תשושה והיא את שארית היום מבלה במיטה במנוחה. אני יצאתי לסידורים. להשאיר לעומר פרץ סימני דרך ולנסות לארגן משהו לטיול ליונגאס. הדבר הראשון זה להצטיד שוב במטבע מקומי. לא הרחק ממלוננו נמצאת מסעדת הזאב (el lobo) . המקום שיך לזוג ישראלים לשעבר משמש כמקום מפגש לישראלים. תפריט ישראלי, אכסניה זולה (מאורת כלבים זו הגדרה מחמיאה, המחיר ללילה לבודד זול בערך בפחות מדולר מהמלון בו אנו נמצאים, האיכות יום ולילה) ומועדון חברתי. בעלי הבית טפוסים שנויים במחלוקת. בעל העסק מחליף המחאות נוסעים לבוליביאנוס בשער סביר אז מחליפים אצלו בלי תור. תכננתי היום טיול למחר בלה פז והיתר נראה. כרגע אנו מקדימים את לוח הזמנים שלנו, בעיקר בגלל נסיעות הלילה למרחקים הגדולים. למדנו לישון בנסיעות הללו כך שמיד עם התמקמות יוצאים לטייל. הכניסה ללה פז מדרום, דרך שדה התעופה באל אלטו, מאפשרת תצפית על אל תוך העמק בו שוכנת העיר. העיר שוכנת בתוך קערה ענקית בגובה של כ3700 מטר.  ברקע פסגות מושלגות וקרחוני עד של רכס האנדים

האילימני מתנשא מעל לה פז

16/10/96  מלון   La Joya  בלה-פז

התעוררנו בבוקר וליאורה עדין די חלשה. ראשית עלינו לקומה 6 במלון לאכול ארוחת בוקר ולכבס הכביסה שהצטברה. המכבסה על גג המלון שממנו תצפית נהדרת על העיר ועל הר  Illimami  השולט על העיר. הפסגה כולה עטופה קרחוני עד והמראה מדהים. למעשה כל רחוב העובר בתואי צפון דרום פחות או יותר ניתן להגדירו ככזה, שאת קו האופק שלו חוסם ההר, וזה מחזה מרהיב.לאט לאט יצאנו לטייל בחוצות לה-פז. העיר שקטה לאחר המהומות שהיו פה לפני שבועיים. מלאה בשוטרים שכרגע מכוונים התנועה. אין הרבה מכוניות פרטיות אבל המון מוניות,  מיניבוסים ומיקרובוסים המשמשים כתחבורה ציבורית. כל העיר היא פקק תנועה ענק. הרחובות תלולים אבל קשה להידרדר כי פגוש נוגע בפגוש .

כיכר סן פרנסיסקו במרכז לה פז

פתחנו את היום בשני מוזיאונים. מוזיאון המתכות היקרות ובו מוצגים חפצי כסף זהב ונחושת מתקופת האינקא ועוד חדר תצוגה לקרמיקה אינקאית הקרויה סגנון טיחואנקו. בזהב עבדו לפי כמות ולא לפי איכות. תכשיטים מעוררי דמיון אין. הכל משטחי זהב לפי העקרון גדול זה יפה. בכסף העיצובים נאים יותר ומעניינים יותר. הכסף אינו בצבע לבן טהור אלא בעל גוון ורוד משהו. המוזיאון ממוקם בבית מהמאה הקודמת. סגנון ספרדי עם פטיו פנימי . עיצוב יפה מאד. המוזיאון השני  בית מוריו (casa murillo  ). המוזיאון משמש לתצוגת דגמי תלבושות מאזורים שונים והפיקנטי בדבר, תצוגת חומרים ושיטות של רופאי האליל. לה-פז היא חגיגה למאמינים במגיה. בחנויות הספרים מוצאים ספרות ענפה בנושאי מגיה. ספר הזוהר וקבלה לצד וודו ופולחני שטן. הכל מעורבב יחד. בשוק יושבות הצ'ולות המוכרות עוברי למה יבשים לצד צמחים ואבקות שבשמוש הרפואה העממית.

צ'ולות ברחוב בלה פז

הלכנו לשגרירות ושם התבשרנו כי הדואר מועבר מידי יום למועדון במסעדת הזאב. המסעדה משמשת כמקום מפגש לישראלים. יש ספרי מטיילים (עידכנו את הפרק על הפנטאנאל והוספנו את בוניטו). קפצנו לשם אחה"צ. דואר עבורנו לא היה . קבלנו כתובת של מארגן טיולים מלה-פז  ליונגאס. מחר נבדוק אצלו מה ניתן לעשות. פגשנו את עופרי שקבלה עליה את ניהול המועדון לחודש ימים כדי שתוכל להישאר לקרנבל בריו (כסף כסף כסף). עופרי בחורה עשר. נשאיר אצלה מכתב עבור עומר כי כנראה לא ניפגש.

לה-פז עיר מענינת. שווקים תוססים,בנינים קולוניאלים ומין אווירה שקשה לתאר. החברה הצעירים אוהבים להיתקע כאן. זה מרכז ריענון עבורם. כיף לשוטט ברחובות בשעות היום. התחבורה הציבורית היא כזו שמכל מקום ניתן להגיע לכל מקום. צריך לקרוא את רשימת היעדים התלויה בחלון הקדמי של הרכב ולעצור את המתאים. הם עוצרים לכל הנפת יד. בערב עלינו שנית לגג המלון לכביסה ותצפית על העיר המדליקה אורותיה. המחזה מרהיב. סבא  Illimami  משקיף מגבוה על בת חסותו ההופכת לנקודות זוהרות של תאורה. עם כל זאת צריך לזכור כי לה-פז היא אחת הערים העניות ביותר בגלובוס. הרבה קשי יום ממלאים את רחובותיה. לנו היא מאד זולה בגלל  חולשת המטבע המקומי אל מול הדולר. למקומיים היא די יקרה. תוך כדי שוטטות מצאנו חנות ספרים וקנינו אלבום על בוליביה ונופיה למזכרת. עד שגמרנו העסקה מצאה ליאורה ספר בדיחות גסות בספרדית. כל כמה עמודים קריקטורות "בלי מילים" והרבה צחוק. לפתע החלה לצחוק ומצב רוחה השתפר פלאים.

17/10/96  לה-פז

הבוקר התחלנו להסתובב ברחבי לה-פז. התישבנו בבית קפה לארוחת בוקר. לי נעצר הכל בחזה. בעלת המקום הבחינה בכך ואמרה שזה אופיני לסורוצ'ה (מחלת גבהים). הכינה לי את התרופה העממית המקובלת-מאטה דה קוקה. זה משקה מחליטת עלי הקוקה. היה  לי אפילו קשה לשתות. נשארתי לנוח בבית הקפה כשעתיים. בבית מרקחת סמוך קנינו כדורים נגד המחלה והתחלנו ללכת באיטיות. ירדנו לסיטי אל מרכז העסקים המודרני.בתים גבוהים, חנויות מהודרות,כיכרות יפים ומספר בתים ספרדים עתיקים שנשתמרו. הרחובות עולים בתלילות מהמרכז אל ההרים הסובבים העיר. האוירה מאד נעימה. לארוחת צוהרים התישבנו במסעדה משפחתית בלב הסיטי. ארוחת צוהרים טעימה וזולה . מבשלים כמות פעם אחת וזהו. נגמר הסיר נגמרת הארוחה. מחר יום חדש וארוחה חדשה. ערכנו קניות בשוק הארטסניה.

צפוף בשוק הארטסניה בלה פז

יש שם דברים מקסימים. כל העיר הזו פרט לסיטי הינה שוק אחד גדול. הכל נמכר על המדרכות. משרוך נעל ועד עוברי למה מיובשים. הרוכלים אינם נטפלים ואפשר להתבונן בנחת ולהנות מהצבעים. הקטע היפה כל יום הוא שעת הכביסה. עולים לגג המלון ומכבסים מול נוף משגע של העיר הפרוסה וההר המושלג מעליה. המלון ממוקם בלב השוק כולל שוק המכשפות. ראינו היום רופא מסורתי בפעולה. הוא פרס על המדרכה ערכת עשבים. כל עשב מצוין בשמו .חלקם מוכרים וידועים לנו מהבית. צ'ולה שכאב לה משהוא התישבה והוא בדק אותה ותוך כדי שאלות ותשובות התאים לה מרשם עשבים. השוק כל הזמן מחליף רוכלים וצבעים. בשוק הארטסניה פרייר מי שמשלם את המחיר הראשון שמבוקש. ההתמקחות היא חלק מהתהליך וחלק בלתי נפרד מחווית הקניה. כמו כל פולני טוב נגמרת העסקה ומתחילים הרהורי היסורים העצמיים של למה לא ירדתי נמוך יותר.

 18/10/96 לה-פז

 יצאנו לטייל בסביבות לה-פז. קנינו יום סיור באחת הסוכנויות. נקודת המפגש עם הסיור בלובי של מלון סמוך למלוננו. הגענו מעט מוקדם משעת המפגש. ראינו את ה"יצוא" השקט והסמוי של בוליביה. בלובי ישבו שתי משפחות אמריקאיות ולכל אחת מהן  שני ילדים עם תווי פנים אינדיאנים. ילד אחד כבן 3 מפטפט אנגלית וקורא לאמריקאית מאמי. זו מחזיקה תינוק בזרועותיה. הנשים שמחות משחקות ומחבקות הילדים. הגברים יושבים בצד רצינים ומודאגים. אחד מהם החזיק תינוק בידיו אך לא שיחק או דיבר עמו. השני ישב מעט מרוחק ונראה די חרד. כשהתישבנו בלובי  נהיה קצת מתח באויר . לאחר מספר דקות אחת הנשים שאלה אותנו אם גם אנו מחכים לאוטובוס לפונו בפרו. אמרנו לה שפנינו לטיול אחר ואז התפוגג המתח, לפתע גם המתוכת המקומית צצה משום מקום. האוטובוס לפונו הגיע ראשון והמתווכת עזרה להם עם החבילות. הם העדיפו לצאת מבוליביה דרך גבול יבשתי ולחסוך שאלות מיותרות בנמל התעופה של לה פז.

יצאנו לדרך בחברה בינלאומית . ארבע יבשות מיוצגות במיניואן אחד. נסענו לצד הצפוני של העיר. יוצאים דרך אל אלטו. כפר קטן שהוקם ליד נמל התעופה הבינלאומי של לה פז. הכפר פרץ במהירות לכל עבר וכרגע זוהי עיר בת 600000 תושבים. העיר הינה פאבלה ענקית. אין מים בבתים. הביוב ברחובותזורם חפשית לכל עבר. וכל זה ממשיך לתפוח כי איש הישר בעיניו יעשה. המדריכה הסבירה כי תושבי בוליביה מוצאם משני שבטים עיקריים, האימרה שזה גבול תפוצתם הצפוני והקצ'ואה שזה גבול תפוצתם הדרומי. לה-פז היא אזור החפיפה ביניהם. נשות האימרה לובשות לראשן מגבעת המונחת על ראשן באלכסון והסינור למתניהן קצר יותר מהחצאית. נשות הקצ'ואה לובשות המגבעת במאונך לראש ואילו הסינור למותניהן ארוך יותר מהחצאית. בגבול עם פרגואי וברזיל ישנם שבטים ממוצא אפריקאי צאצאי העבדים. רוב תושבי המדינה כפריים. נסענו בדרך כבושה היטב לאורך אמת המים המוליכה מים מהרכס המלכותי אל העיר לה-פז. התחלנו להעפיל בדרך מתפתלת אל מרומי ההר צ'קאלאטיה . המראות בדרך מקסימים. 7 לגונות בצבעים שונים-סגול,כחול,ירוק,טורקיז וחום. כל אחת מימיה צבועים בצבע העפרה שבאזור.

לגונות בדרך לצ'קלאטיה

ליד הלגונות סימני בתים חרבים. עד לפני מספר שנים עדיין היו באזור מכרות פעילים ואלו היו מגורי הכורים. על ההר  ישנם מכשירי מדידה של האוניברסיטה המקומית. בפסגה אתר הסקי  של לה-פז. גולשים על הקרחון המצוי בפסגה. האתר פעיל ממחצית נובמבר ועד מרץ. ניתן לגלוש רק בשעות הבוקר כי קרינת השמש באזור מאד חזקה ובצוהרים השלג נעשה מאד רך. כשהגענו ראינו את יחידת האלפיניסטים של צבא בוליביה באמונים, גולשים יורים ומתרגלים חילוץ נפגעים. רנצי טיפס עד הפסגה אני נשארתי ליד הרכב. עדין סובלת ממחלת הגבהים. מול הצ'קאלאטיה פסגת ההואנה פוטוסי,המתנשאת לגובה של למעלה מ6500 מטרים. זוהי פסגה המשמשת אתגר למטפסי ההרים. המדריכה סיפרה כי לפני שנתיים נהרג מטפס ישראלי כאשר רצה ללכת לשרותים. הוא החליק ונפל לתהום. בצידו השני של ההר היתה מערת הקרח, ממנה החלה אמת המים. בגלל עלית הטמפרטורה העולמית מתמוססים קרחוני הרכס ובין היתר נעלמה מערת הקרח. כל הזמן אנו צופים אל אמת המים והתהומות לאורכם היא  מתפתלת ולא מצליחים להבין מדוע בני ברטוב ז"ל חשב שניתן לנסוע על גדתה בבטחה באופנוע. לקראת צוהרים ירדנו מההר אל עבר השכונות המהודרות יותר של לה-פז ודרכן אל עמק הירח ,Vale de luna . המקום מאד יפה.

עמק הירח מדרום ללה פז

ארוזיה של מים בסלע רך יוצרת טרשים ומיני נקיקים. האזור צמוד לשכונות היוקרה של לה-פז וכרישי הנדל"ן המקומים לוטשים אליו עינים כל הזמן. כרגע זו שמורת טבע לאומית מוכרזת, אבל זו בוליביה. שום דבר לא סגור סופית. היד שאסרה תמורת מחיר הגון תהיה היד שתתיר. מבט מעמק הירח  מראה כי לה-פז שוכנת בקערת ענק. המפה מראה 36 ערוצים המנקזים את הקערה הענקית הזו ומתחברים בעמק הירח לערוץ אחד היורד לאמזונס. האזור מאד לא יציב. רעידות אדמה  ומפולות קרקע בעקבותיהן או בעקבות גשמי זעף הינן תופעות נפוצות. מעל הערוץ המנקז בנויות הוילות של עשירי לה-פז. בערוץ עומדות האינדיאניות ומכבסות או רוחצות את ילדיהן. פער המעמדות אדיר. חזרנו למרכז העיר אל כיכר סן-פרנסיסקו. הלכנו אל שוק המכשפות. זהו שוק של רפואה עממית וחפצי פולחן  מסורתיים. המכשפה הינה רוכלת המוכרת עוברי למה מיובשים, עשבים, אבנים, פסלונים, קופים מיבשים, נוצות וקוצי דרבן ועוד ועוד. לכל חפץ יש שימוש בפולחן אחר. רנצי ניסה לצלם אחת ולא הצליח למרות כל מאמציו. בחוש שישי היא קלטה, כל הזמן, מתי הוא שולף המצלמה לצלם. עם מכשפות לא מתעסקים. כל היום לא יצא לנו לאכול. ארוחת צוהרים מתחילה בלה- פז ב12 בדיוק ונגמרת כאשר הסירים ריקים שזה בערך שעה מאוחר יותר. בשעות הללו הינו מחוץ לעיר. חזרנו למלון למקלחת ולברר אצל פקיד הקבלה היכן אפשר לאכול סטייק דרום אמריקאי כהלכתו. הפעם הגודל קובע המחיר לא חשוב. הוא שלח אותנו למסעדה ברחוב הראשי של הסיטי עם תקוה גדולה בלב. לדבריו המקום יקר אך הבשר מארגנטינה והגודל כמו שצריך. גודל הסטייק היה די בינוני. הבשר סוליה מקומית. הפרה, את ארגנטינה, ראתה או בתמונות או בשקופיות. המחיר היה כמובטח- מופקע.  אני חפשתי סטייק נמס בפה מה שקבלתי היה דוקרב על הצלחת בין הבשר לסכין. את האוכל ליותה תזמורת מקומית וזה לפחות הצדיק את המחיר המופקע. חוית הערב היתה להסתובב בלה-פז בערב אחרי רדת החשכה. השווקים הומי אדם. בסיטי ריקנות. פה ושם יש מוקד בלוי אבל בגדול המהומה של שעות היום איננה .מגדלי המשרדים ריקים ודי שקט. תסיסת הכפריים עדין נמשכת. כשהגענו לרחוב הראשי היתה הפגנה גדולה. הם נשאו דגלים וסיסמאות והרעישו במשרוקיות ופחים. המשטרה הקיפה אותם מסביב וס"ה זו היתה מהומה מסודרת. חוץ מפקק תנועה גדול לא קרה דבר.

 20/10/96 סורוטה

 לקחנו טיול מודרך לסורוטה.הסיבה לכך היא כי כדי להגיע למערת סן פדרו צריך בסורוטה לשכור רכב של אחד המקומיים. סוכנות הנסיעות אירגנה הכל. נראה בהתחלה יקר אבל יצא בסכום די זול. כ100$  ליומיים כולל הכל (תחבורה, מלון, כלכלה וכו'). קבלנו מדריך צמוד ויצאנו לדרך באוטובוס לסורוטה. המדריך שריין עבורנו את המקומות בחזית האוטובוס וזה היה נהדר. תצפית נוף מירבית. סורוטה ממוקמת באחד הנופים המדהימים של בוליביה. ממש מתחת להר ייאמפו המתנשא לגובה של מעל 6000 מטר. פסגת ההר מכוסה קרחונים. סורוטה נמצאת במדרון הצפוני מזרחי של ההר באזור הנקרא יונגאס. זהו אזור המעבר משדרת האנדים אל אגן האמאזונס. סורוטה בגובה של 2800 מטר מעל פני הים. הדרך מתפתלת בעמקים תלולים. התשתית היא חומר רך ומי הגשמים חורצים בכל מקום. השיפועים תלולים ביותר מפולות עפר על הדרך ענין של יום יום.  אין צורך בגשם חוקי הכבידה מספיקים. הנוף מהמם. מרגע הירידה מהאלטיפלנו משתנה הנוף באחת. מופיע הצבע הירוק. עכשיו אביב ומלא פריחה. יש פה צמח הנראה כאחירותם. פריחה צהובה והריח דומה. הצמח גדל בר אבל בהחלט יתכן וזה פליט תרבות שהיגיע לכאן עם הספרדים. אלה הביאו לא מעט מהפלורה הים תיכונית לדרום אמריקה. ראינו פה בחצרות המנזרים תאנים זיתים ועצי הדר שבאו מספרד.

מורדות האנדים מזרחית לסורוטה

אחה"צ נסענו למערת סן פדרו. הדרך מהממת. אין מילה אחרת להגדרה. נוסעים על פי התהום. ממול מדרון דרומי חשוף מצמחיה אבל הארוזיה עשתה בו הכל. פיסלה טירות וארמונות ומה לא והכל בשלל צבעי הקשת. יש כנראה גם מרבצי גפרית במקום כי הצבע הצהוב זעק למרחוק. אבל הצהוב הוא רק אחד משלל הצבעים. אדום כחול וירוק וכל צרוף אפשרי ביניהם צובעים את המדרונות. למטה עמוק זורם הנהר. עוד אחד מיובלי האמזונס. המערה עצמה די מאכזבת. היא עמוקה ובתוכה נמצאת לגונה שניתן לרחוץ בה. המערה די הושחתה ע"י מבקרים. למרות דלות המערה הדרך מפצה על הכל. ליאורה שוב מרגישה לא טוב ולאחר ארוחת הערב פרשה למיטה. אני  נותרתי לשיחה עם מורה הדרך על בעיות בוליביה. לדבריו הרקע למהומות שהיו ולהפגנות האיכרים שעדין מתקימות בלה-פז הוא הבעלות על הקרקע. החוק הבוליביאני קבע כי הקרקע שיכת למי שמעבד אותה . בגלל בעיות כלכליות חלק מהאכרים אינם מעבדים את כל הקרקע שברשותם. הממשלה ניסתה לשנות את החוק לנוסחה שמי שלא מעבד בפועל יאבד את אדמתו לטובת הממשלה. זו תוכל למכרה לחברות בינלאומיות המחפשות גושי קרקע גדולים לגדול גרעינים בעיקר סויה. קירות הבתים בלה-פז מלאים בגרפיטי la tiera es de los indigenos  שבתרגום מדויק זה הקרקע שיכת לילידי המקום. נשמע מוכר גם מהבית. האיכרים שברובם המכריע הינם אינדיאנים מרגישים שהקרקע נשמטת מידיהם ועל כך המחאה. די ארוכות הוא הסביר כי בוליביה העצמאית סילקה את ספרד אך לא את הספרדים. צאצאי הספרדים מנהלים את המדינה וכלכלתה עד עצם היום הזה.

לדוברי הקצ'ואה או האימרה שהם מרבית האוכלוסיה אין כל שליטה על מהלך הענינים. הספרדית משמשת לשון רשמית כי לכל תרבות בבוליביה שפה משלה ואין כל דמיון ביניהן. רק שפת הכובש בעבר משותפת לכל. השלטון הספרדי נגמר לפני 150 שנה .אבל בקרב על השלטון צאצאי הספרדים עדין מנצחים.

בשוק של סורוטה ראינו  "מכשפה" בפעולה. היא מכרה ערכת טקס לתיירת גרמניה שניכר עליה שידעה בדיוק איזה טקס היא מתכונת לערוך. בכלל שוק המכשפות זה מושג שקיים בבוליביה בכל מקום. בסורוטה היו מספר רוכלות כאלה פזורות בשוק. כל מרכולתן משמשת לרפואה עממית, להגן על הבית מפני שדים ורוחות וכו'. מצרך נפוץ אצל המכשפות הוא עובר למה מיובש. זה משמש מנחה לפצ'ה ממה היא אמא אדמה,כאשר גוזלים ממנה נתח מגופה ,קרי מגרש, ובונים עליו בית חדש.

21/10/03 סורוטה

 בבוקר ירדנו לנהר.הירידה תלולה ביותר.ליד הנהר מכלול המשמש כסמינר תיאולוגי. המכלול ממוקם כצפוי במקום היפה ביותר בשטח. הנוף מרשים. אין מצוקים אך המדרון תלול והמים חורצים ומכרסמים בו בקלות.על ענפי העצים ליד הסמינר להקה גדולה של תוכים ירוקים. למזלנו הם לא חשו בנוכחותנו ולכן יכולנו לצפות בם. בדרך כלל תנועה אחת וכולם באויר בתעופה רוב הזמן רואים אותם באויר ושומעים את הצווחות. חזרנו למרכז העיירה. השוק תפח והפך לשוק יום א' של כל הסביבה. תוצרת חקלאית מכל סוג ומין. בן היתר מצאנו נענע וליאורה קיבלה מאטה דה נענע. שיקוי בדואי ידוע כמבריח כל חולי. גם כאן הנענע ידועה כצמח מרפא. השם המקומי הואherba buena  שזה בעברית עשב טוב.

בצוהרי היום עזבנו את סורוטה חזרה ללה-פז. השמים התעננו ובסורוטה עצמה ירד גשם. הדרך אותה הדרך כמו לפני יומים. דרך יפה ומרשימה. מפעם לפעם מבעד לעננים רואים את קרחוני הייאמפו. הגענו חזרה לאלטיפלאנו. ליד אגם טיטיקקה גשם שוטף. בלילה או לפנות בוקר ירד שלג והגשם שוטף אותו. גגות הבתים, המכוסים בקש, מגינים מעט על השלג משטיפה. הגשם ירד ברצועה צרה. מתקרבים ללה-פז והיובש חוזר. מעל לה-פז השמש הנצחית. מרחוק על מורדות הצ'קאלאטיה רואים לובן טרי. שלשום רק הקרחונים היו לבנים. כעת הרכס המלכותי צבוע בכתמי לבן טריים. כללית הרכס המלכותי מתחיל באיימני בדרום דרך הצ'קאלאטיה והואנו-פוטוסי במרכז עד הייאמפו בצפון לבן ומלא קרחוני עד. היום כשעברנו מול ההואנו-פוטוסי ראינו הפסגה עטופה בעננים כבדים. כנראה השתוללה שם סופת שלגים. אתמול ראינו מטפסי הרים יוצאים לטיפוס על ההר. בדרך כלל לה-פז משמשת כנקודת היציאה. אנו מקוים שאיש לא נלכד על ההר בסופה. חזרנו לפנות ערב לחדרנו במלון. יצאנו לסבוב בשוק הגנבים הממוקם סמוך למלון. השוק לא משהו. יחודו בכך שתייר מערבי שנגנבה ממנו המצלמה בבוקר יכול לפדות אותה מהגנב הישר בערב. המשטרה מסתובבת אך לא נראה שהיא מתערבת יתר על המידה. נפרדנו מעופרי במועדון ה"זאב". המועדון הוא תופעה. חברה מגיעים ללה-פז ומתנחלים בה לזמן בלתי מוגדר. המועדון משמש מרכז לישראלים. כאן מתארגנות קבוצות לטרקים ויציאה לסיורים ליונגאס. זהו גם מרכז המידע העדכני . הבאים מצ'ילה או ברזיל מחליפים מידע עם הבאים מפרו. יש ספרי מטיילים שחשיבותם רבה ליורדים לטיולי ג'יפים ביונגאס או למתכננים טרקים רגליים באזור. לא מצאנו קבוצה לטיול ג'יפים ביונגאס. כרגע  היעד הפופולרי הוא עירת הג'ונגל רורונבקה. החברה רצים לשם זה בעקבות זה לסיורי ג'ונגל. היונגאס נותר עבורנו ארץ לא נודעת. טעמנו ממנו על קצה המזלג בסורוטה ונותר טעם טוב. מחר ממשיכים לקופקבנה ומשם לפרו.

21/10/96 עדיין בלה-פז

 הבוקר קרתה תקלה. שכחו לאסוף אותנו לנסיעה לפונו. נשארנו יום נוסף בלה-פז. ליאורה מנצלת את היום למנוחה. אחה"צ ירדנו העירה לטלפן לארץ . השארנו לדרורוני הודעה במשיבון, גם אצל ניר לא היתה תשובה. נקוה שיצלצלו אלינו בערב למלון. בלובי במלון פגשנו חברה צעירים שזה עתה הגיעו מפרו. מיד החלפות מידע. קבלנו כתובות של מלונות בפונו ובאריקיפה. בסופו של דבר הצלחנו לשוחח גם עם דרור וגם עם ניר וכך חתמנו את השהיה בלה-פז.

 22/10/96  קופקבנה –בוליביה

 את דרכנו לפונו שבפרו קטענו בקופקבנה. עירה קטנה לחוף אגם טיטיקקה. המפרץ לחופו שוכנת העיירה מזכיר את המפרץ בריו דה ז'נירו הקרוי בשם הזה. הדרך מלה-פז לכאן עוברת  באלטיפלנו. היום הרכס המלכותי היה עטוף עננים. פה ושם הציצה פסגה מושלגת מבעד חור בענן. היום השמש זורחת והכפריים בשדות. עונת זריעת תפוחי האדמה בעיצומה. חורשים תלמים בעזרת בקר רתום למחרשת עץ. טרקטור זו חיה נדירה. נסענו לאורך חופי האגם עד מיצרי טיקונה המחברים את האגם הדרומי הקטן עם האגם הצפוני הגדול. חוצים המצרים, המעבורת מעבירה האוטובוס הריק. את הנוסעים מעבירות סירות מנוע קטנות. למרות שמי האגם שלוים הזרם העז מצפון לדרום מטלטל את הסירות טלטלה עזה. כל פיסת אדמה הניתנת לעבוד חקלאי על חוף האגם ובהרים סביבו מנוצלת. מלבד תפ"א רואים הרבה חלקות פול.

מפרץ קופאקבנה לחופי אגם טיטיקאקה

לקופקבנה הגענו בצוהרים. מלון בחרנו לפי הקרבה לאוטובוס מחר לפונו. ליאורה עדין חלשה והמוצ'ילות כבדות . המלון די בסיסי אבל נקי ויש מים חמים בשפע. מהעיירה מטפס שביל  מדרגות אל ההר הקרוי  (cerro calvario - הגולגותא). ספור צליבתו של ישו בגבעת הגולגותא בירושלים עבר לכאן. השביל המטפס מדמה את דרך היסורים של ישו על כל תחנותיה. תריסר צלבים ומזבחות תפילה ועליהם ספור הצליבה. ראינו איך הכומר מעניק את ברכת האבות המיסדים של הכנסיה למאמינה וביתה. מראש ההר תצפית מרהיבה על האגם העיר והסביבה. העליה להר היתה קשה 5 דקות טיפוס 5 דקות מנוחה. הירידה בקלי קלות. בערב הלכנו לכנסיה המקומית. כנסיה ענקית ומפוארת. בפנים הרבה עבודות בכסף. בחצר הפנימית גן ספרדי. ירדנו לקראת שקיעה שנית אל חופי האגם. נעשה קר ומיהרנו חזרה למלון.