הקדמה:

לפני שאתחיל לספר את קורותיי במסע המופלא הזה, אני רוצה להסיר מעט חששות שאני מניח שהישראלי הממוצע חש לפני נסיעה לחבל ארץ ארקטי.

לפלנד הפכה להיות יעד מאוד פופולרי בשנים האחרונות, אך יחד עם זאת אני שומע הרבה טיעוני נגד כגון "מה יש לי לחפש במקום קפוא, אני אוהב רק מקומות חמים" וכו

אני למדתי בטיול הזה דבר חשוב. התנהלות בכל מזג אוויר אפשרית אם ערוכים בהתאם, מבחינת לבוש והערכות לוגיסטית.

לדוגמה: בארצנו שטופת השמש, אנו לא ערוכים לקור בכלל ובטח לא לשלג. כשהייתי לוקח את הילדים לראות שלג בירושלים, תמיד היינו חוזרים רטובים וקפואים, כי לא לקחנו את הציוד המתאים על מנת לשחק בשלג. לעומת זאת בטיול בלפלנד, היינו לבושים היטב ולא הרגשנו את הקור בכלל. יותר מזה, בהרבה פעמים הרגשתי שחם לי מידי תחת השכבות.

אז כעת ניגש לתכלס.

לפלנד, היא חבל ארץ המתפרס על שלוש מדינות – רוסיה, פינלנד ושבדיה וכן חוף הים הבלטי.

ברוב הטיולים המוצעים בשם "ספארי שלג" יוצאים לפינלנד. ישנם טיולים אחרים שמשלבים מעבר בין הגבולות, מסע אתגרי חוצה יבשות עם אופנועי שלג, לינה בשטח וכו.

בבלוג הזה אני אדבר על הטיול הקלאסי שמתאים למבוגרים וילדים כאחד. טיול בן כשישה ימים, עם מלונות ברמה גבוהה, Full Board - המוצע על ידי חברות טיולים שונות ומשלב בכולן את אותן אטרקציות עיקריות:

  • ביקור בגן החיות הארקטי
  • רכיבה על מזחלות הנגררות על ידי כלבי האסקי
  • ביקור בחוות אייל הצפון
  • מסע על אופנועי שלג
  • שיט על גבי שוברת קרח "סמפו" ושחייה באגם קפוא עם חליפות ציפה
  • טיול במפלים הקפואים
  • ביקור בארמון הקרח
  • ביקור בכפר של סנטה קלאוס
  • קרטינג שלג
  • ביקור במוזאון ארקטיקום לתרבות הלאפית.

כאמור המסע די זהה בכל חברות הטיולים המוכרות, אני רק ממליץ לשים לב לנקודה חשובה:

לא כל החברות טסות ישירות ליעד – העיר רובניימי. יש כאלה שטסות לעיר הלסינקי עם חברת התעופה FINNAIR ומשם לרובניימי וזה בזבוז של יום גם בהלוך וגם בחזור.

אני לקחתי את הטיול של חברת רימון אופקים, מטוס של סאן דור יוצא מספר פעמים בשבוע ומטיס מספר קבוצות כל פעם.

קישור לאתר שלהם לטיול הספציפי הזה:

http://www.rimon-tours.co.il/טיולי-לפלנד-למשפחות

יוצאים בשעות הבוקר, ונוחתים לאחר כחמש שעות טיסה בשעות אחר הצהרים המוקדמות. היות והעיר רובניימי נמצאת באותו קו אורך כמו ישראל, אין הפרש שעות.

מבט מחלון המטוס לעיר רובניימי

הטיולים הללו מומלצים החל מפברואר עד סוף מרץ. לפני פברואר ישנה המון תנועה של נוצרים והמחירים מאוד יקרים, גם לא כל האטרקציות פתוחות, לדוגמה, שוברת הקרח לא עובדת לפני ינואר.
 באפריל מתחילה הפשרה של שלגים והטיול ישנה את אופיו, אם כי בהחלט אפשר ליהנות מדברים אחרים בתקופת האביב, אבל לא עבור זה התכנסנו.

ההכנות לטיול:

איזה ביגוד להביא מהבית: (הסבר כיצד להתלבש יינתן בהמשך)

  • חולצות קצרות כמספר הימים של הטיול.
  • שני זוגות של גופייה תרמית ארוכה.
  • שני זוגות של מכנסי גטקס תרמיות
  • שני זוגות טרנינג עבה לפעילות היומית.
  • מספר חולצות פליז מחממות.
  • זוגות גרבי ספורט רגילות בכמות כמספר הימים של הטיול.
  • 2-3 זוגות גרבי צמר תרמיות.
  • מעיל סקי / פוך חם שישמש אותנו ליום הראשון לפני שנחתום על הציוד וביום האחרון אחרי שנזדכה על הציוד.
     אני יצאתי בערב עם המעיל. לא תמיד היה לי חשק להיסחב עם החרמונית הכבדה שקבלנו.
  • זוג כפפות סקי חם עם פליז בפנים.
  • "חם צוואר" שנקבל מהמדריך במפגש קבוצה. חובה לכל פעילות.
  • כובע צמר או כובע כלב. לרגישים לקור במיוחד,מומלצים גם מחממי אוזניים.

כשנוחתים בעיר רובניימי, מייד לאחר קבלת המזוודות, אנו מועברים משדה התעופה למרכז ציוד לוגיסטי על מנת לשכור ציוד ארקטי. המחסן מספק:

  • חרמונית עבה מחממת במיוחד
  • נעלי שלג גבוהות ואטומות (חשוב למדוד ולקחת מידה אחת יותר מהמידה הרגילה, כי אנו נלבש שלושה זוגות גרביים לפני שנכניס את הרגל לנעל.
  • המחסן מספק זוג אחד של גרבי צמר עבות. את שאר הגרביים אנו נביא (יוסבר בהמשך סדר הלבישה)
  • כובע צמר (מומלץ להשתמש בזה שהבאתם מהבית)
  • כפפות מגן הנלבשות מעל הכפפות שלנו. אילו כפפות עם שתי אצבעות. אחת לארבע אצבעות ושנייה לאגודל.

המחסן הזה מתפקד בדיוק כמו אפסנאות צבאית. כולם עומדים בשורה ולוקחים שק. לשק נחבר תווית עם השם שלנו. עומדים בתור לכל אחד מהאביזרים ומכניסים לשק.

באמצע יש אולם עם ספסלים וחשוב מאוד למדוד את החרמונית וכן את הנעליים. במידה ולא נוח או לא מתאים, לא להתבייש ולהתעקש לקבל מידה אחרת. מידה לא מתאימה יכולה לדפוק לנו את ההנאה מכל הטיול.

כיצד נתלבש בכל בוקר לפני היציאה לפעילות:

  • חולצה קצרה כשכבה עליונה ראשונה, תספוג זיעה ותוחלף מידי יום
  • גופייה תרמית ארוכה תילבש על החולצה הקצרה כשכבה עליונה שנייה (בגלל זה אין צורך להביא יותר משני זֹוגות כאלה, הגופייה הזו לא תספוג זיעה)
  • מעל הגופייה נלבש פליז כשכבה עליונה שלישית
  • גטקס תרמי לרגליים כשכבה תחתונה ראשונה
  • על הגטקס נגרוב את זוג גרבי הספורט שהבאנו (הם יספגו את הזיעה) ונלביש אותן מעל קצות המכנס
  • על גרב הספורט נגרוב גרב צמר תרמית
  • מעל הגרב התרמית נגרוב את גרב הצמר שקבלנו מהמחסן. הגרב הזו תשמש אותנו לכל הטיול והיא לא סופגת זיעה.
  • מעל הגטקס התרמי נלבש את מכנס הטרנינג החם כשכבה תחתונה שנייה
  • מעל כל זה נלבש את החרמונית. ניתן לנעול את הנעליים קודם וכמובן להכניס את קצות הטרנינג לתוכן. החרמונית נפתחת עם ריצ'רצ'ים עד למטה כך שאין בעיה ללבוש אותה בסוף גם מעל הנעליים.
  • כשאנו נכנסים לאזורים מחוממים ניתן לפתוח חצי חרמונית ולקשור את השרוולים במותניים.
  • כשנצא החוצה נלביש את החם צוואר וכן את כובע הצמר והכפפות.
     המרכז הלוגיסטי מספק זוג כפפות נוסף שאפשר ללבוש מעל הכפפות שהבאנו, אני לא ראיתי צורך בזה.
  • בעלי משקפים ייווכחו שממש קשה לראות עם כל האדים שמצטברים. ממליץ אולי לבדוק קנייה של תכשיר נגד אדים למריחה על העדשות או פשוט לא להרכיב משקפים מי שיכול.

יומן מסע לפלנד הפינית, מסע יום ראשון – נחיתה הצטיידות והכרות עם השטח רגלית

אז נחתנו היום אחר הצהרים בעיר רובניימי שהיא העיר הגדולה ביותר באירופה מבחינת שטח
(אני לא ידעתי).
איך שנחתנו התגלה מול עינינו חבל ארץ פשוט מדהים ביופיו, יערות עד מושלגים, צבעים בכל מקום והשלג הזה רך כמו צמר גפן. כאילו מישהו שתל אותנו בסט של סרט של וולט דיסני.
בואו נדבר על הקור. יצאתי מהמטוס לבוש כמו בחורף ישראלי, ג'ינס, נעלי התעמלות, שתי שכבות בקטנה. אפילו המעיל נשאר במזוודה.
הספקתי לטעום טיפה מהרגשה של מינוס 20. מייד לאחר קבלת המזוודות נסענו למרכז הצטיידות וקבלנו מגפי שלג וגרביים עבות ו חרמונית.
לאחר מכן לקחו אותנו ליער ויצאנו לצעידה שנכנסה לחושך ביער מקסים. ממש אש לילה.
הלכנו כשעה וחצי בשלג, חייב להגיד שהופתעתי שהבגדים מגנים בצורה מושלמת מהקור.
חוץ מבעיה אחת. אי אפשר להרכיב משקפים. האדים חוסמים ראות.
למה? כי חייבים לכסות את הפנים והאף.
 יש לפינים מנטליות של אחריות אחד כלפי רעהו. הם המציאו חוק שקוראים לו "עיקרון השיתוף". זה כמו מנטליות של הכנסת אורחים, בלי שתצטרך להיות נוכח. אתה יכול כתייר או תושב מקומי לטייל באזור שגרים בו , כל מה שנמצא מחוץ לחווה , אתה רשאי להשתמש בלי צורך לבקש רשות. במסגרת העיקרון הזה, הפינים מתחזקים ביערות "קוטות" שהם כמו אוהלים אינדיאנים מעץ. המטרה היא לאפשר לתיירים או מקומיים שמגיעים, ליהנות ממקום לינה ומדורה ואפילו נהוג להשאיר שם בשר ציד ועצים יבשים.. הפיני שיתארח יודע שהוא משאיר את המקום מוכן לאורח הבא. הוא יחטוב עצים וישאיר בשר יבש מהציד שלו בבקתה הזו.

קיצר ביקרנו ב"קוטה" כזו ושתינו משקה חם של פירות יער והתחממנו במדורה.

מבט משתאה מהאוטובוס לאחר הנחיתה לכל הלבן הזה

בועז חבר הילדות שלי חוטף מקלחת שלג

לבוש כמו שצריך אחרי שקבלנו את הבגדים

יומן מסע לפלנד הפינית יום שני – גן החיות הארקטי, ביקור במפעל השוקולד Karl Fazer
 אז מה ראינו בגן?

מיני ציפורים דורסות, שונר (חתול ציד) גרגרן, חזירי בר, דובים וזאבים

חוץ מהציפורים, לרוב בעלי החיים יש שטחי מחייה גדולים מופרדים בגדרות שלג , האיזור כולו מיוער עם שבילים מסומנים. פשוט מקסים. המצלמה לא מסוגלת להמחיש את היופי הזה.. מסביב הכל עצים שכורעים תחת השלג, תפסתי צורות שונות ואני מקווה שתיהנו מהתמונות.
השלג כל כך רך, ממש כיף לפסוע עליו.
אני יודע שלא תאמינו לי אבל היום היה יום חם. במושגים של הקוטב כמובן.
הבוקר היה מינוס תשע מעלות ויותר מאוחר מינוס 4. ותכלס אחרי חצי שעה הליכה כולם בערו מתחת לחרמונית עם שלושת השכבות.
אני מבין שאומרים שדובים סובלים באפס מעלות.
 ממש רציתי שהטמפרטורה תרד. בהמשך היום התחיל לרדת שלג. זה ניראה כמו פתיתים זעירים אבל ממש לא נחמד שנכנס לעיניים.

לאחר סיום הביקור היינו בחנות המפעל של קארל פייזר. זה שוקולד פיני ממש נהדר. מומלץ מאוד לקנות מתנות למשפחה. יש שוקולד מנכל הסוגים, הכי מיוחד וטעים לדעתי הוא שוקולד שממולא בפופקורן ויש אחר שממולא בקוקוס. (אלה באים בחטיפים, לא בטבליות גדולות)

קצת לידיעה כללית:

פינלנד - מקור שמה fine land, - שמה ניתן על ידי השבדים שכבשו אותה לפני מאות שנים, היא מדינה עשירה במחצבים, ברזל, נחושת וניקל.. לא סתם רצו הנאצים לכבוש שטחים. מעבר לכך כיום היא מדינה סוציאלית ונותנת לתושביה חינוך חינם, (לא כמו אצלנו שמחיר הספרים וההוצאות הנלוות על ההורים) השכלה גבוהה חינם עד תואר שלישי, שלוש שנים בתשלום חופשת לידה!!!! הפראיירים האלה עושים בממוצע ילד 1.2. לא מבין את זה. נותנים לכם תיקחו, מרביצים לכם תברחו.

כל אדם מכל מקום יכול להגר לפינלנד ולגור בה. לא שואלים שאלות, בתנאי שלא תחייה על חשבון המדינה.

מצד שני, האח הגדול עובד פה שעות נוספות. אלכוהול נמכר רק בחנויות ממשלתיות בשם ALKO.
יש רישום אישי לכל בקבוק עם יותר מ4.7 אחוז אלכוהול שקונה פיני מקומי, בגלל שכל שוק העבודה מנוהל על ידי ועדים ללא התערבות הממשלה, שתיית יתר עלולה לגרום לכך שלא יקבלו אותך לשום עבודה. כולם רשאים במסגרת עיקרון השיתוף לדעת בדיוק כמה אתה מרוויח ובכלל כל פרט בנוגע לחייך פתוח לציבור.
 אבל הבאסה הכי הגדולה במדינה זו? לא תאמינו, יתושים.
 השלג קיים שבעה חודשים בשנה. בקיץ כשכל השלג העצום הזה נמס, האדמה אינה מסוגלת לספוג כל כך הרבה מים והכל הופך לביצות של בוץ. היתושים אוכלים את התושבים בעודם בחיים

לילית בגן החיות הארקטי

זוג תנשמות בגן החיות הארקטי

צורות יפות של גדילי שלג על גבי העצים. היופי מסביב פשוט מדהים

שבילי הפארק

יומן מסע לפלנד הפינית יום שלישי – מזחלות כלבי האסקי, חוות אייליי הצפון, הכפר של סנטה קלאוס
וואו וואו וואו. זה מה שיש לי להגיד על היום מטורף שחווינו היום. אני באקסטזה מ ט ו ר פ ת!!!
אחת החוויות היותר מרגשות, מלאות אדרנלין שחוויתי.
פתחנו את היום בחוות גידול של כלבי האסקי. הכלבים האלה מגודלים בתנאים סופר גבוהים, משמשים ככלבי מזחלות. לפני שיקפצו מגיני זכויות החיות אדגיש כי הכלבים הללו נולדו לפעילות מסיבית ולא יכולים בלעדיה.משיכה של מזחלת עם שני אנשים עבור שישה כלבים חסונים היא כמו שאנחנו דוחפים עגלת סופר.
 ולענייננו , אחרי הדרכה מעט מלחיצה לגבי נהלי בטיחות, נהלי שליטה בכלבים, הגענו לאיזור ההזנקה. הרוכב עומד על המגלש ונדרש להיות עירני מאוד,להטות את גופו בפניות, לבלום כשצריך כי הכלבים הללו, מה איכפת להם? מושכים את המזחלת ב”שגעת” גם אם אחד מכם יעוף וקרו כבר מקרים.
בסרטון הוידיאו המצורף תיווכחו ברעש היללות ונביחות של הכלבים. ממש קקופוניה בסימפוניה.


כאמור, הכלבים האלה נולדו לרוץ וכל שנייה שהם עומדים הרעש רב.
איך שמתחילים לרוץ נהיה שקט מוחלט.
הכלבים מהממים אבל אנחנו מורשים ללטף רק את אלה שיצאו לגימלאות. המבנה מורכב משתי נקבות שמובילות, הן החכמות. באמצע המתלמדים ובהתחלה החזקים הזכרים שלא מפסיקים להסתבך זה בזה עם הרצועות.
התחלנו את המסע. כ שבעה 'קילומטר בין יערות לבנים. הכלבים מושכים בכוח וכשצריך לבלום על מנת לא להתנגש במבנה הבא, הם לא מבינים למה עוצרים אותם.
בקיצור חוויה מטורפת. אחד יושב ומצלם בתוך המרכב והשני עומד על המזחלת ומנווט, שולט בולם וכו. חייב לציין שזו פעילות לא רעה לשרירי הידיים.
לאחר סיום הפעילות המטריפה הזו נכנסנו ל'קוטה" עם אש בוערת ושתינו מיץ פירות יער חם ועשו לנו סיור באיזור. לי אישית היה חם מאוד וכל פעם שניתנה לי הזדמנות, נשארתי בחוץ בשלג. לא יכולתי לסבול את החום של האש במקומות סגורים.
לאחר מכן נסענו לחוות אילי הצפון. שם גם עשינו רכיבה קצרה על מזחלת, שמענו סיפורים על העם הלאפי והחלקנו עם פלסטיק מגבעה..
 בסיום היום היינו בכפר של סנטה קלאוס, אתר בהחלט מסחרי שכל מטרתו לבזבז לכם את הכסף על מזכרות ותצלום במחיר מופקע עם סנטה קלאוס.

מה שכן מעניין, באיזור זה בדיוק, עובר סימון קו רוחב של הקוטב הצפוני. אנשים באים ומצטלמים.
 בערב עשינו סאונה םינית וארוחת ערב.

צפו בסרטון של הכלבים מושכים את המזחלת שלנו

אופס, נעצרנו אחרי הכלבים המתלהבים

הנהג עומד על המזחלת ומנווט,בולם כשצריך ומטה אתצ גופו בהתאם לכיוון הפניות. הסתלבטן יושב ומצלם

הם כל כך מתוקים. למות

חם לי חם לי חם לי מידי

עכשיו נעים לי

חוות אילי הצפון

כאן אין לך שליטה באייל. רץ לאן ובקצב שבא לו ומעיף עליך שלג בפרצוף

החווה של סנטה קלאוס, קו החוג הארקטי

יומן מסע, לפלנד הפינית-יום רביעי – מסע אופנועי שלג, ניסיון לדיג בנהר הקפוא
אלוהים, אני רק שאלה אחת.
מה עשיתי שמגיע לי כל הטוב הזה?
זה רק משתפר מיום ליום.
אז היום התקימה הפעילות שמוגדרת כנקודת השיא של הטיול. רכיבה יום שלם על אופנועי שלג.יש אנשים שרק בשביל זה נוסעים ללפלנד.
פעילות זו, עם כל האקסטזה, היא פעילות מסוכנת, לבעלי רישיון נהיגה בלבד.
אז יצאנו שני מטרים ליד המלון להצטייד בכובע גנבים כזה להגנה על הפנים וכן בקסדה.
בכל פעם שנכנסים לבושים בכל המחלצות שלנו, למקום מחומם אתה פשוט משתגע מחום ומתפלל לצאת חזרה לשלג.
אז הצטיידנו ויצאנו לקבל הדרכה על האופנוע.
יש באופנוע הזה אפשרויות של מהירות. הגבלה עד 40 קמ"ש או עד 80 קמ"ש.
אנחנו כמובן הוגבלנו ל 40 והבטיחו שאם יראו שאנחנו קבוצה ממשומעת יפתחו לנו את הסוויץ של 80 קמ”ש.
יצאנו לרכיבה ב"טונדרה" על גבי נהר שקפא. מדהים שבקיץ כל זה מים. הנהר הזה שניראה שיממון לבן בחורף, הופך להיות כחול וירוק ויפה בקיץ, אבל מלא ביתושים, זוכרים מהפוסט הקודם?
 האופנוע הזה נוסע על גבי שרשרת כמו טנק וצריך לשים לב שהכידון לא יברח, כי אנחנו לא נוסעים על גבי כביש. יש המון קפיצות ותזוזות.

מה שכיף שיש בכידון מחממי ידיים.
בקיצור רכבנו במרחבים ולמזלנו מזג האוויר היטיב עימנו והיה רק אפס מעלות - קיץ במושגים של הקוטב. פחדנו שתהיה רוח קפואה. פחדנו לשווא. מתתי מחום תחת השכבות והחרמונית, רציתי להתפלש בשלג על מנת לצנן את הגוף. אכן כך עשיתי. תראו בתמונות.
אגב בארץ שלוקחים את הילדים לראות שלג, מייד אחרי חמש דקות כולם רטובים וקופאים.
פה אפשר להכנס עם כל הגוף לשלג ולא נירטבים בכלל.
בקיצור, נחזור לסיפור, עצרנו באמצע הישימון ולימדו אותנו כיצד לחפור בשלג עד שמגיעים לנהר. הביאו לנו חכות קטנות וישבנו בסבלנות עד שאיזה דג תמים יתפס בפיתיון. אבל מה, הדגים רגילים כבר שכל שבוע מגיעה קבוצה מישראל ואומרים לעצמם "עוד פעם הטיפשים האלה עושים חור בשלג? מה הם חושבים שנולדנו אתמול?
אז כאמור, לא תפסנו שום דג ובמקום זה עלינו לבקתה ואכלתי מרק הסלמון אחד הטובים עם תפוחי אדמה. כאמור זה היה מתוכנן כי אף אחד לא באמת חשב שנתפוס דג כמו שאף אחד לא באמת האמין שניראה את הזוהר הצפוני.
לאחר ארוחת הצהרים יצאנו לרכיבה של שלוש שעות נוספות ביערות. ממש מדהים וחזרנו דרך הנהר הקפוא למלון וקידמה אותנו סופת שלג.
 בערב היתה מסיבת ריקודים ועשינו עצמנו שאנחנו ממש אוהבים לרקוד רק בשביל לקבל את המשקה חינם.

מתלהבים באדרנלין

סרטוני אופנועים

סינגלים ביערות

חם לי מידי

את הילדים סחב אופנוע עם קרונית

מנסים לקדוח בקרח ולדוג

כלי הדיג

יומן מסע לפלנד הפינית - יום חמישי. שיט בשוברת קרח, רחצה במי קרח ומלון/ מוזאון הקרח
היום חווינו חוויה יוצאת דופן בהחלט.
נסענו כמאה קילומטר לעיר קמי שלחוף מפרץ בוטניה. בתקופה זו של השנה הים קופא לגמרי. רק לידיעה - מים מלוחים של ים צריכים טמפרטורה נמוכה בהרבה על מנת להגיע לנקודת 'קיפאון.
שוברת הקרח הזו בשם "סמפו" שפירושו שפע בשפה הלפית, שירתה נאמנה את צבא פינלנד בתור מפלסת דרך לאניות סוחר ולצבא כמובן. בשנות השמונים הוחלט להוציא אותה משירות, רגע לפני שהחליטו למכור אותה לסוחרי מתכת, החליטו בעיריית רובניימי להפוך אותה לאניה הראשונה והיחידה בעולם למטרת תיירות.
אז עלינו מוקדם בבוקר לספינה. הקטע הוא שהספינה הזו עושה הרבה מחזורים על מנת למקסם רווחים, כתוצאה מכך, לא. תמיד יש מה לשבור.. לפעמים היא שטה שעה עד שמגיעה לאיזור "בתול". רק אז מתחילה פעולת שבירת הקרח.
חלל הספינה יפה, ניראה כמו סלון, יש מסעדה ויש בר שמוכרים שוקו מדהים עם קצפת ומרשמלו.
כל הקבוצות הישראליות מגיעות באותו היום ואין מספיק מקומות ישיבה, אז הרגשנו קצת כמו המרוץ למליון - כל מדריך ניסה לתחמן שהקבוצה שלו תיכנס ראשונה.
לכל קבוצה עשו סיור על כל מתקני הספינה ואחר כך הגיעה גולת הכותרת של הפעילות.
כל קבוצה בתורה, התכנסה בחדר הלבשה והלבישו לכל אחד חליפת גומי צמודה. כולנו נראינו כמו חבורת טלה טאביז. ממש מצחיק.
הספינה עצרה ליד איזור של ים שהוא קפוא לחלוטין, שטה אחורה קדימה ושברה קרח עד שנוצרה בריכה. הורידו אותנו בגשר וטבלנו בבריכה של מי קרח שקרחונים צפים לידינו. בשלב זה לא יכולתי שלא להיזכר בסרט טאיטניק, רק שהם קפאו למוות.
בקיצור הטבילה ממש כיפית, אני בכלל התלהבתי ונשארתי איזה עשר דקות ושחיתי מפה לשם עד שהתחלתי להרגיש את הקור בידיים.
בסיום מושים אותך למעלה.
זה היה שווה בהחלט.
ירדנו לטייל על הים הקפוא. זה פשוט מדהים לראות את המרחבים שהיו ים כחול רק מספר חודשים לפני.
לאחר הסיור נסענו לארמון הקרח. יש שם מלון שנבנה פעם בשנה עד שנמס באביב.
בפנים החדרים מעוצבים ויש המון אמנות על קרח.
 ליד המלון בנו גם מבנה קבוע שמקורר כל השנה ובתוכו יש מיצגים של קרח. בסיום ביום חזרנו למלון

עולים לספינה

ככה הקרח נשבר

אני ליאונרדו די קפריו על הים הקפוא

שברו לנו בריכה, הורידו גשר וירדנו לשחות במי קרח עם חליפות טלה טביז.

אני לוקח את העניין בהתלהבות

מלון / מוזיאון הקרח

אז כאן ישנים?

יומן מסע לפלנד הפינית - יום שישי – המפלים הקפואים, קרטינג שלג וניסיון כושל לצלם את הזוהר הצפוני
המרוץ אחר ה”אואורה”.
אז נתחיל מהסוף, יצאנו מאוחר בערב מהמלון בקור מקפיא של מינוס 15. אני לבשתי ארבע שכבות מתחת לחרמונית. צעדנו בשלג כשני קילומטרים, הרגשתי כמו במסע אלונקות רק עם חצובה על הכתף.
המטרה שלשמה צלמים מגיעים לאיזור הקוטב - לראות ולצלם את הזוהר הצפוני, מה שנקרא
בלעז "" האואורה". מדובר בתופעה של סופות שמש שנכנסות לכדור הארץ, פוגשות מטענים של חמצן ויוצרות אורות ירוקים.
הצלמים הרציניים יכולים להמתין לילה שלם לצילום התופעה.
אז כאמור עמדנו באיזור הנהר הקפוא כשהכובעים ומגיני הצוואר נרטבים מלחות. כל אור שהופיע במרחק גרם לקריאה" הינה אואורה ", עד שהתברר שמישהו במרחק כמה קילומטר הפעיל את הזרקור של אופנוע השלג.
 בסוף התייאשנו וחזרנו למלון עם הרגשה של "הינה מישהו אחר שהחליט להיות יותר סבלני מאיתנו יחזור ויתגאה בתמונות שצילם ואנחנו מתוך שכנוע עצמי נגיד לעצמנו שברור שהוא עשה איזו עריכה בפוטושופ.
ונחזור אחורה לתחילת היום.
אז יצאנו לטיול יפה באיזור הנקרא" קורומה".. זה אתר של המפלים הקפואים. הליכה בטבע, כמו שהולכים בישראל לראות נחל, רק שפה הכל שלג. יורדים כ 800 מטר למטה בין יערות והיות ויש שלג, גלשנו את רוב המסלול למטה על גבי המטקה פלסטיק שקנינו. ממש כיף.
למטה עצרנו ב"קוטה" והבערנו אש. להזכירכם שיש בכל יער ביקתות עץ עם עמדות של מדורות ועצים כרותים לרווחת המטייל.
בכל מקום רואים אנשים יושבים מסביב לאש ומעמידים סיר מרק, או צולים נקניקיות ומרשמלו במקרה שלנו.
לאחר מכן הגענו לאיזור המפלים הקפואים.
עד שלא רואים את זה לא מאמינים. אשכרה רואים מפל שעשו לן "פריז". המים פשוט נעצרו באוויר וימשיכו לזרום בקיץ. טיפסנו למעלה, והחלקנו חזרה.
בדרך חזרה שפכנו לאגר בעלייה. מזל שאני בכושר. 🤣🤣🤣🤣
 לאחר ארוחת צהרים שכבנו "שלף שטונדה" על השלג ואחר כך עשינו קרטינג שלג שהיה מגניב אבל קפוא.

צילום זריחה מהאוטובוס

המפלים הקפואים

פיקניק בקוטה

קרטינג שלג. היה קפוא

יומן מסע לפלנד הפינית - פוסט סיום ללא תמונות.
שלום רב.
זהו יומנו האחרון בטיול המופלא הזה.
עברנו המון חוויות שלא הייתי מאמין שאי פעם אזכה לחוות.
התמודדתי עם קור קיצוני והופתעתי לגלות שעם ביגוד מתאים אפשר ללכת בשלג, לשקוע עד הברך ועדיין להישאר יבש.
היום ביקרנו במוזיאון ארקטיקום. מכיוון שכבר ארזנו את כל הציוד הארקטי בשק עבור הזדכות במחסן הציוד, היינו בעצם "ערומים" מול השלג והקור.
פתאום אתה מרגיש כמו שמרגישים שנוסעים לירושלים עם הילדים לראות שלג עם ג'ינס ונעלי התעמלות.
בצהרים עזבנו לנמל התעופה ואנו ממתינים כרגע לטיסה. כשאני יושב בטרמינל ורואה את המטוס של סן דור נוחת עם בקבוצה הבאה, הדבר שהכי מעניין אותי הוא לראות את הישראלים שנחתו, מסתכלים בתדהמה דרך חלונות השרוול ללבן המדהים הזה, העצים עמוסי גדילי השלג. זה פשוט מראה שקשה בהתחלה לעכל. זה לא שלג ירושלמי, לא שלג של חרמון. זה שלג של הקוטב!!!
אבל אני שמח ומאושר לחזור הביתה למדינה שלי, לשמש המאירה והמחממת ולמשפחה המדהימה שממתינה לי בבית.
אשתי סיפרה לי היום שהילדים אמרו ש”ניראה שאבא לא היה הרבה זמן בבית. שהטיול היה ארוך”, אז אני מבין שמעבר לשיחות "אבא תקנה לי" התגעגעו אלי.
ועוד משהו בנימה אישית.
בדצמבר 2018 איבדתי את אימי האהובה. בכל טיול וכל חוויה הייתי משתף אותה על בסיס יומיומי.
 זה הטיול הראשון שאני מרגיש ריק בלב שהיא לא נמצאת על מנת לשבח את הצילומים שלי, לשמוח בחוויות שלי.

הבלוג הזה נכתב לזכרך אמא..

מקווה שיש פייסבוק למעלה.
 מתגעגע

עמירם