יומן מסע אתיופיה 27.3 – 11.4 2015
יצאנו לשדה ב 20:30 ביום חמישי 26.3 הגענו , עשינו צ'ק אין ואז התחילו הבעיות... התברר לנו שבגלל המלחמה בתימן, סעודיה תוקפת את החותים ושינו את נתיבי הטיסה של הטיסות הבינ"ל. מה שגרם לעיכוב אדיר. במקום להמריא ב – 24:15 המראנו ב - 11:11 ולא ישירות לאדיס אבבה אלא לקהיר ומשם לאדיס. הגענו לאדיס ב 16:30 אחרי לילה בלי שינה, וארוחה אחת די מגעילה ש"אתיופיאן" רכשו עבורנו, בנדיבות לב רבה בבורגר ראנץ... פגשנו את סולומון שחיכה לנו מהבוקר, אבל התברר שהמזוודות שלנו לא הגיעו וגם לא יגיעו בקרוב... אז מילאנו תלונה באתיופיאן ויצאנו למלון בתקווה שבמהלך הלילה המזוודות יגיעו למלון. לנו במלון סורמבה בקומה שישית עם נוף יפה של אדיס. קמנו בבוקר, זה מאוד מוזר ואפילו לא נעים להתעורר וללבוש את אותם בגדים מג'וייפים, לא לצחצח שיניים ולגלות שהמזוודות לא הגיעו במהלך הלילה. יצאנו עם סולומון לביקור במשרד שלו ולקניות לקראת הטיול שלנו דרומה. לאחר כמה וכמה ניסיונות, הצלחנו להשיג את אתיופיאן בטלפון והם אישרו שהמזוודות הגיעו הבוקר ויובאו למלוננו עד השעה 11:00. ובאמת ב 11:30 הם הגיעו. אכלנו ארוחת צהרים במסעדה ויצאנו לדרך לכיוון הוסנה (Hosanna). הנסיעה דרך חלקו הדרומי של עמק השבר הסורי אפריקאי. בדרך עצרנו במלקה קונטורה וביקרנו בכנסיית אדדי מרים (Adadi Miriam) כנסייה חצי מונוליטית שבנה הקיסר מנליק בהמשך לכנסיות שבנה בלליבלה על פי חלום שהיה לו מאלוהים. הוא לא השלים את בנייתה. סולומון הסביר לנו על הכנסיה ועל מנליק. ראינו את 10 הדלתות המסמלות את עשרת הדיברות ואת 24 החלונות שמסמלים את השליחים של הנצרות. המשכנו בנסיעה דרך כפרים ציוריים, המוני אנשים ובעלי חיים בצידי הדרך וגם במרכזה... סולומון עצר, קנינו בננות.... יאמי. מלון ב – Hosanna, ארוחת ערב מאוחרת ובסביבות 22:00 מקלחת עם מים פושרים ולילה טוב.
28.3
בהוסנה התעוררנו לקולות המואזין, גילנו שמחלון אחד נשקפת תחנת אוטובוסים ענקית ומסגד ענק ומהצד השני על עמוד חשמל בחניית המלון נח נשר. אחרי ארוחת הבוקר נסענו דרך כפרים פסטורלים לכיוון שני מפלים תאומים בשם - Ajora. בדרך פגשנו קהל רב באירוע ספונטאני המסמל 7 שנים של הצלחת חבל הארץ הזה, המוני נערים ונערות רצו, שרו ורקדו בליווי אופנועים, צפצופים, צלמי וידאו. המולה גדולה. אדם אחד ניגש אלינו והציע שנצטרף אליו אמר שזה מאוד חשוב והם ישמחו לארח אותנו ואולי נשקול להשקיע במטעי הקפה, המנגו או הבננות... כמובן שהצטרפנו. החנינו את הג'יפים ובליווי שוטרים ומכובדים שפינו עבורינו את הדרך, תוך שהם מצליפים בענפים בילדים שמאוד התלהבו מנוכחותינו, הושבנו בכיסאות הכבוד ליד מנהיג השבט המקומי, ראש המשטרה המקומית, ומכובדי המחוז. חילקו לנו תשורות, שתייה ופירות. נאמו נאומים ... לאחר כמעט שעה עזבנו, והמשכנו לכיוון המפלים.
בדרך למפלים ראינו טקס לוויה של נוצרים, ששרו ורקדו לזכר המת. השירה הייתה קצבית, כך גם התנועה, נראה מאוד עליז, בהשוואה להלוויה אצלנו. הגענו למפלים וכמובן זכינו לקבלת פנים וליווי צמוד של עשרות כפריים, שהתרגשו מאוד, נגעו בנו בייחוד בשיער, וכך צעדנו לשפת המצוק ממנה ראינו את צמד המפלים ואת הפתח המרשים של הערוץ. מי המפלים התאומים נופלים מגובה של כ – 300 מטר. מראה מרשים מאוד. בדרך למפלים ראינו להקה של בבונים. הסתובבנו בבתים של המקומיים, הצטלמנו איתם. כשחזרנו לג'יפים חיכו לנו כפריים נוספים, הכניסו אותנו לבקתות ("טוקולים") שלהם הראו לנו איך הם חיים, אוכלים, מבשלים, ישנים, יחד עם הפרות באותו מבנה.
ראינו איך הם מתקלחים בשלוליות מים חומים שהצטברו ממי הגשמים, סוחבים מים בדליים, כדים ומיכלי מיים בידיים או על גבי חמורים. ... עדי, יאיר ומיקה די נלחצו מהקרבה למקומיים, מההתלהבות שלהם מאתנו, אבל עברנו את זה בשלום. חוויה יפה ואותנטית.
עצרנו לצהרים בסודו ( Sodo ) בירת המחוז, עזרתי, לפחות ניסיתי לעזור, למקומית לחטוב עצים ולחלקם לחלקים קטנים יותר. לא ממש הצלחתי, היא והחברה שלה צחקו עלי ואני חזרתי מזיע, מבוייש, עם דופק 200, לארוחת הצהרים.
המשכנו לכיוון ארב מינץ'....עיר ארבעים המעיינות, חשבנו להפליג לאחד האגמים ובו יש מקום שנקרא "שוק הקרוקדילים", אבל התברר שהאגם סוער ורק מחר נוכל להפליג. אז התמקמנו במלון יפה, והלכו לשתות קפה בבית קפה עם נוף יפה לשני אגמים האחד, השני בגודלו באתיופיה בעל מים אדומים, והשני בו נשוט מחר. ביניהם יש מעין "גשר" אדמה שמפריד, המכונה גשר האלוהים, ומולנו במרחק, רואים את הפארק הלאומי נחשיר וגבעות של עשב לבן.
שתינו קפה, מקיאטו ותה, הצטלמנו עם הנוף וחזרנו לכיוון המלון, לא לפני שעצרנו במסעדה לאכול, שוב, אוכל טעים ומהנה לכולנו, קינחנו עם פאפיות... חזרנו למלון, מקלחות, ג'וק טורדני שרב עם זיו, כילות... ולילה טוב.
היום נענו בגבהים של 2700 מטר עד 1200 מטר. כמובן שכולנו לוקחים כדורי מלריה, מרוחים עם תכשיר נגד יתושים...ומקווים לטוב.
29.3
קמנו ב 06:40, עד שכולם התארגנו אראל עדי ואני יצאנו לטיול קצר בעיר ארבה מינץ. כמו בכל עיר, אנשים ממהרים, פה גם הפרות, התרנגולות והעיזות ממהרות.... חזרנו למלון, אכלנו עם כולם, שתינו מיץ פפיה ומנגו ויצאנו לדרך. סולומון שילם על ההפלגה, העמסנו דלק ואת הנהג של הסירה. תוך רבע שעה הגענו לתחנה ממנה יוצאים להפלגה לעבר שוק התנינים (" Crocodile Market"). דפני שאלה אם יימכרו מזכרות בשוק התנינים... לקח זמן עד שהבינה שאין שוק ב"שוק התנינים" רק היפופוטמים ותנינים שמשתכשכים במים, וסועדים את ליבם מכל הבא לפה. בדרך ראינו ילדים רוקדים מתוך כוונה שניתן להם בקבוקי מים, כמה חזירי בר וכמה בבונים.
עלינו לסירה. אחרי כמה דקות של הפלגה במהלכן ראינו המון עופות מים, וכמה עייטי דגים, הבחנו בתנין הראשון שלנו, שוחה כ-50 מטר מאיתנו, כמובן שהתלהבנו, כולם רצנו לצד אחד של הסירה שהתנדנדה. בהמשך ראינו עוד תנינים רבים על גדות האגם, שוחים במים, המון שקנאים. הם לא נמצאים מרוכזים סתם במקום זה, מדובר באחד משני נהרות שמתנקזים לאגם ומביאים איתם דגים, יוצרים זרמים ומאפשרים לתנינים ולציפורי המים לדוג בקלות יחסית. ההתרגשות בסירה הייתה גדולה, שרנו, השקפנו, אבל זה ממש היה רגוע בהשוואה למה שקרה כשראינו את קבוצת ההיפופוטמים הראשונה שלנו. מחזה מרהיב, בהתחלה מציצים נחיריים ואוזניים, לאט מגיח הגוף המבהיק, בבוהק שמנוני מבריק...ואז הם נעלמים מתחת לפני המים ומגיחים שוב... מתברר שהיפפופוטמים הם החיה המסוכנת ביותר באפריקה וממנה נהרגים הכי הרבה אנשים מידי שנה. למזלנו אלא שראינו היו רגועים ונראו ממש סבבה.
ההפלגה נמשכה כשעתיים, חוויה נהדרת צילמנו המון, נראה מה יצא.
פתיח כללי לדרום:
בדרום אתיופיה בכלל ובעמק האומו בפרט חיים 53 שבטים שונים, לכל שבט שפה משלו, בגדים מסורתיים ייחודיים, מאכלים ייחודיים, בתים מיוחדים, שיטות בישול, ריקודים, טכסי התבגרות, מנהגי נישואין, קבורה ובעצם לכל שבט יש מאפייני תרבות חומרית ורוחנית ייחודיים משלו. אנחנו ביקרנו מעט יותר לעומק בחמישה מהם: המורסי, ההאמר, ההארי, הבאנה, והדורזי.
המשכנו לכיוון השבטים בדרום. עצרנו בשוק שמתקיים בימי שני אליו מגיעים אנשים מכמה שבטים. בשוק הסתובבו מאות ואולי אלפי אנשים. השוק מחולק לאזורים לפי הסחורה הנמכרת: פרות, עיזים, תבלינים, כלי בישול, בגדים ועוד כל מיני דברים, השוק נחצה על ידי נהר קטן. עד עכשיו התאור נראה פסטורלי למדי, למעשה זה ממש לא היה כך. המקומיים התחרפנו מהילדים שלנו, ביחוד מעדי ויאיר והכי הכי ממיקה הבלונדינית. נגעו בהם, בשיער ראשם, בזרועותיהם, ממש סגרו עלינו מכל עבר עשרות מקומיים. הילדים התחילו לבכות ונאלצנו לסגת, תחת חיפוי של המדריכים שלנו, לג'יפים. הנסיגה כללה הצלפות של זרדים וכשזה לא הספיק גם ענפי עצים. לאחר שהילדים ולירון נשארו בג'יפ חזרנו להסתובב בשוק. חוויה מדהימה.
לאחר מכן המשכנו לאזור שבט הקונסו (Konso), מדובר בשבת גדול המונה 300 אלף אנשים, הם מאופיינים בכך שהם גרים על פסגות הרים כדי שייצפו על אויביהם המתקרבים. מבחינת לבוש הסממן החיצוני שמאפיין את בני השבט הגברים הם מכנסיים קצרים בכמה צבעים אופקיים. כל מתחם של בתים בכפר מוקף חומת אבנים וכשהמשפחות גדלות יוצאים מחוץ לחומה ובונים מתחמים נוספים (הרחבה של הישוב – "שכונת בנים") ושוב חומה כך נוצר מבוך של חומות ומתחמי מגורים והכפרים גדלים. בתך החומות לכל משפחה יש מתחם מגורים ובו מבנה לבהמות, מבנה ללינת אנשים, מבנה לנערות מגיל 12 שטרם נשאו, מבנה להורים, מבנה למטבח. הנערים המתבגרים לנים מחוץ למתחם במעין מועדון צעירים והם גם משמשים כשומרי המתחם. במרכז הכפר יש מתחם למסיבות, חתונות ואירועים דתיים. 15 אחוז מהקונסו הם אנימיסטים (מאמינים בעצים ובעצמים), השאר נוצרים פרוטוסטנטים או אורתודוכסים. בני הקונסו, מגדילים, בטרסות עתיקות, דגנים וגידולים חקלאיים נוספים: שעועית, אפונים, בננות, קני סוכר ועוד. הם זכו לקבל מאונסק"ו תואר של תרבות מורשת עולמית בשל העובדה שהם עוסקים בחקלאות בשיטה ייחודית הכוללת בניית טרסות ותחזוקתם במשך מאות שנים. הם בונים את הטרסה כך שחול לא יישטף, ומיים יאגרו בה. באדמה שבין הטרסות הם מגדלים קפה, דורה (סורגום), תירס (מייז), ועצי מרינגה הנחשבים ל"מזון על" בעל יכולות ריפוי לכשלוש מאות מחלות. הוא נמכר גם אצלנו בארץ, בעיקר כאבקה בקפסולות, בייחוד לחולי סכרת. צפינו בתצורות מרהיבות שגרמה בליית מים בחול, הבלייה יצרה תילי/עמודי חול מהממים בגובה של כמה מאות מטרים. תילים אלה מהווים פלא טבעי ומכונים – New York. הכניסה לכפרים היא דרך שער צר ומבוך של סמטאות וגדרות - שיטה של הגנות וביצורים, שאפשרה במשך השנים לקונסו להתקיים כישות פוליטית איתנה, חרף מאבקי השליטה עם עמי האזור. המדריך המקומי שהתלווה אלינו הסביר על אופן בניית הבתים שלהם, על החלקאות, על המסורת והנהגה. כל 18 שנים מתחלפת ההנהגה ודור המבוגרים מעביר את השלטון לצעירים. לציון החלפת המשמרות, כל דור מוסיף סוג של סנדה ענקית לאסופת סנדות במרכז הכפר וקושר אותה בחבלים. כל סנדה מסמלת 18 שנות הנהגה. ספרנו כ - 40 סנדות זאת אומרת בערך 740 שנות קיום של הכפר והמשפחות שגרות בו. הצעירים אחראים על ההגנה, בניית החומות, תעלות הניקוז, ניקוי בורות המים והחלטות שבטיות בכלל. יש להם ראש שבט שמעביר לבנו בכורו את רשות השבט בבוא הזמן. במרכז הכפר, ברחבת הארועים יש אבן המשמשת למבחן כוח ובגרות. נער שמצליח להניף אותה ולזרוק אותה מאחורי ראשו נחשב לגבר ורשאי לשאת אישה ולצאת למלחמה. כמובן שניסינו בעצמנו. גם אני וגם עופר הצלחנו, אבל זה ממש לא היה קל! איזה גברים!!!
ראינו גם את אבן השבועה, עליה נשבעים צדדים מסוכסכים, שלא מצליחים להגיע לפשרה באמצעות תיווך של ראשי השבטים. מי שנשבע עליה נשבע למעשה מול אלוהים ומי שמשקר יטופל ע"י האל. ראו הוזהרתם!!
אסור שדם אדם יגע באבן השבועה כי אז ייעלמו כוחותיה. אז לנשים במחזור אסור להכנס למתחם וגם לא לאדם פצוע. פגשנו אישה כבת 50 שחולה במחלת "איש הפיל", רגליה נפוחת אצבעותיה נפוחות, מראה קשה...
עד לא מזמן הנשים ילדו בבתים. כיום יש חוק שמחייב אותן ללדת במרפאה שממוקמת בכניסה לכול כפר של הקונסו. מי שיולדת בבית, בעלה עלול להיעצר ולהשלח לכלא. הלידה מתבצעת בנוכחות אחות מוסמכת ומיילדת עממית גם יחד.
לאחר סיור של כשעתיים וחצי, חזרנו למלון היפה שלנו, היו מים חמים ואפילו חשמל!!!
ארוחת ערב. שמענו סיפורים של סולומון על ילדותו, על כך שאבין נפטר סמוך ללידתו, שאמו נישאה לגבר אחר, על שיטות החינוך הנוקשות שלה, על הדרך בה פילס את דרכו ובנה את העסק שלו, עבודתו בחברת דונג, כנהג מונית שכיר, אח"כ עצמאי, מדריך תיירות ועד שהצליח להקים חברה משלו. בעזרת הלוואה מחברים אוסטרליים, הצליח לרכוש עוד מיניבוס אותו הוא משכיר לחברה קבלנית גדולה שעושה עבודות פיתוח בדרום אתיופיה....לילה טוב.
הערה: כאן התחלתי לאבד את השליטה עם הזמן, אני לא בדיוק יודע איזה יום היום ומה התאריך אז אמשיך לכתוב על חוויות נבחרות מהטיול...
יומיים בשבט ההאמר – חוויה מדהימה יוצאת דופן במהלכה חיינו שני לילות ושלושה ימים עם אנשי השבט, בעיקר במתחם של אחת המשפחות של השבט.
ההאמר (Hamer), קבוצה אתנית גדולה יחסית, המונה כ 60 אלף איש, שחיים בכפרים ועוסקים בחקלאות. נשות השבט, מדהימות ביופיין, נוהגות להתקשט: שערן מסודר בצורת קסדה, את ראשן מעטרות רסטות אדומות דקות, והן מקושטות בעדיים רבים, שרשראות וצמידים מיוחדים. את גבן החשוף מעטרות צלקות עמוקות, סולומון הסביר לנו כי מקור הצלקות מצוי בטקסי ההתבגרות שנערכים מדי שנה בתחילת העונה הגשומה. בטקסים אלו כולם, נשים וגברים, שותים לשוכרה ואז הנשים פוצחות בשירים המקניטים את בני הזוג שלהן. הגברים המבושמים לא נותרים חייבים, נוטלים ענף המשמש להם כשוט ומצליפים בנשים. התוצאה - חתכים עמוקים ומדממים המשאירים חותם - לעיתים לכל החיים. לנו זה נשמע מוזר, אבל בביקור שלנו בכפר של בני שבט ההאמר, נשות השבט הציגו בגאווה את גבן המצולק, אות לנאמנותן הרבה לבעליהן.
אבל מה שמאפיין יותר מכל את טקסי ההתבגרות של בני ההאמר הוא טקס האוקלי. אנחנו פספסנו את הטקס האחרון לעונה זו בימים בודדים!! רגע לפני העונה הגשומה, נוהגים הגברים למשוח את פניהם בצבעי גיר לבנים והנערים, שזה עתה הגיעו אל גיל הבגרות, יוצאים לטקס "קפיצת השוורים": בני הכפר מעמידים בשורה עשרה פרים גדולים וחסונים (בחברה השבטית, ככל שעדר הבקר גדול יותר, הרועה נחשב עשיר יותר) ועל הנער המתבגר לקפוץ, עירום כביום היוולדו, מעל שורת הפרים. הטקס מתקיים הלוך וחזור פעמיים, ומי שקופץ לרוחק בצורה הטובה ביותר יזכה לזיווג טוב יותר.
נשות השבט מורחות את שערן בעפר אדום מעורבב בחמאה, מה שמקנה להן שיער בוהק אדום לח. כאשר חם, החמאה האדומה נוזלת ומכתימה את חזן וגבן באדום. חלקן חובשות חצי דלעת על ראשן. וכמובן שגופן מעוטר בצלקות מההצפלות שקיבלו בטקסים השבטיים. הם מתפרנסים מרעיית עיזים, גידולי שדה פשוטים, וחיים בכפרים קטנים. שואבים מים מבארות, מבשלים וחיים חיי שיתוף מסויימים. המשפחות שאיתם גרנו, עזרו לנו לסחוב את הציוד שלנו, להקים את האוהלים, שחקו איתנו משחקים שונים, ג'נגל ספיד ומשחקי ידיים. בסביבות 22:00 שמענו שירים וריקודים בית הסמוך, כשאני אומר בית הכוונה היא למתחם המגודר בכלונסאות עץ עם שני פתחתי שנחסמים בלילה בשיחים קוצניים, בתוך המתחם 2-4 בקתות, חלקן לאנשים חלקן לעיזות, חלקן למטבח...אז זיו ועופר הלכו לראות ולהשתתף... אנחנו רק שמענו את השירה.
קנינו מהחברים החדשים שלנו כמה פסלונים, כף עץ מעוטרת לבישול וערימת צמידים.
הלכנו לטיול רגלי מהעיר טורמי (Turmi) לכפר שלנו (כבר קנינו בעלות עליו...). חלק מהמסלול בערוץ יבש של נהר, חלקו בין כפרים נוספים, בין שדות שנחרשו ע"י שוורים ובני משפחה שנוהגים בהם. לעיתים מצליפים ולעיתים שרים לשוורים...נתקלנו בגבר שיכור שצעק על אשתו וגם עלינו, נפנף בשוט שאף פגע בפני. לא קרה כלום אבל התרחקנו במהירות , והמדריך המקומי שליווה אותנו סידר את הדברים עם האיש.
לידיעת המתעניינים: לגברים בשבט ההאמאר (Hamer) מותר לשאת עד 5 נשים, אבל זה מאוד קשה מכיוון שהמחיר המחיר לכל אישה גבוה: 38 פרות 12 עיזים, קלצ'ניקוב ועוד כמה דברים, להרבה גברים אין די רכוש כדי להינשא ליותר מאחת.
לכל אישה נשואה יש שרשרת מיוחדת המציינת את מקומה בהיררכיה המשפחתית - מאישה ראשונה ועד אישה חמישית. השרשרת של האישה הראשונה עשויה מעור ובו שזורים גווילי מתכת עם בליטה גדולה, מסירים את השרשרת רק כשהאישה הולכת לעולמה.
מעניין היה לגלות שמבחינת קיום יחסי מין, בקרב ההמר שוררת מתירנות מינית רבה. מגיל הבגרות המינית ועד הנישואים כולם יכולים לשכב עם כולם! מיום הנישואין אסור לנשים לקיים יחסי מין עם אף אחד חוץ מאשר עם הבעל שלהן והעונש על סטייה מכלל זה הוא חמור עד כדי נידוי ומוות.
עופר שקל להצטרף לשבט... דפני אמרה שמבחינתה זה בסדר, בסוף עופר החליט שלא כדאי לו.
בלילה הראשון ירד גשם זלעפות שהתחיל בערך באחת ונמשך עד חמש בבוקר. חוץ מזיו והבנים שלא הצליחו לסגור את הכיסוי החיצוני של האוהל עד הסוף ונרטבו מעט, כולנו נשארנו יבשים לחלוטין. ציוד הקמפינג של סולומון התברר כאיכותי.
בערב הכנו בישולי שדה המבוססים על הדברים שקנינו באדיס, הכיריים גז והכלים של סולומון בניצוחו של הדמיון המפותח שלנו (בייחוד של דפני ושלי). הכנו איטריות עם רוטב עגבניות משודרג, אורז עם כרוב, סלט אבוקדו, מורינגה חלוטה עם מעט מלח, תירס ואפונה מקופסאות שמורים. היה ממש טעים,את כל מה שנשאר, ונשאר!! הכנסנו לסיר הגדול ונתנו לראש הכפר שסעד את ליבו עם 4 מחבריו. רק כששבעו, קראו לשאר האנשים, נשים וילדים... ממש כמו בלהקת אריות נורמלית.
לצערי לא התקיים טקס קפיצת שוורם בימים בהם שהינו באזור, ולא יכולנו לראות את טקס ההתבגרות המרהיב בו המתבגרים קופצים כשהם ערומים מעל שורת שוורים בעוד שהנערות קוראות להם קריאות גנאי ומקניטות אותן (אתה לא גבר מספיק, לא צדת אריה, חתיכת חלשלוש וכיו"ב) ובתגובה הנערים מצליפים בהן בזרדים, וכך גורמים לצלקות בגופן הענוג. הן מתגאות בצלקות, שלדבריהן מוסיפות להן חן ומעצימות את נשיותן.
פארק לאומי מאגו (Mago) – פארק ענק לא מתוחזק כמעט בכלל, דרך אחת חוצה אותו. יש בו פילים אריות, תאואים וזברות אבל לא רואים אותם מכיוון שהם נמצאים באזורים שתיירים לא יכולים להגיע אליהם, ליד בורות מים בסבך סבוך. מידי פעם הם פושטות על כפר של בני שבט המורסי ומנסים לטרוף עגלים, אבל זה קורה לעיתים נדירות. בני השבט פשוט יורים בהם למוות. בפארק יש תופעה של ציידים לא חוקיים שכמעט והשמידה את אוכלוסיית חיות הבר.
ביקרנו באחד מכפרי בני שבט המורסי (Mursi) זהו שבט קטן, המונה רק כ-8,000 איש ואישה. בנות השבט צובעות את פניהן ואת גופן בלבן ועונדות דיסקיות חימר בשפתיים ובתנוכי האזניים - מעין צלחות חימר קטנות המוכנסות לתוך השפה התחתונה ולתנוך האוזן, לרוב בגיל 15 או 16. במהלך השנים מחליפות אותן הנשים בדיסקיות גדולות יותר וככל שהדיסקית גדולה יותר, כך האישה נחשבת שווה יותר וראויה יותר לחיתון. על פי ההשערות, מקור המנהג הזה הוא בצורך להטיל מום בנשים, כדי שלא ייתפסו על ידי סוחרי העבדים. למרות חשיבות הדיסקיות בתרבות המקומית, הנשים "מתקשטות" בהן רק בחגים ובאירועים מיוחדים, שכן הן כבדות מאוד ולא נוחות. אבל בתמורה לחמישה ביר, הן ישמחו לענוד את הדיסקיות ולהצטלם עמן. המורסי שבט של נוודים המתמחים ברעיית בקר, בעבר יצא להם שם של שבט אוכלי אדם. לטענתם אין לזה כל קשר עם המציאות. הם מעטרים את גופם בצבע לבן שהם מכינים מאבן גיר, וכפי שציינתי הנשים מעטרות את גופם בצלקות בדוגמאות שונות ובכך שמרחיבות את השפה התחתונה ואת תנוכי האזניים ומחדירות לתוכן לוחיות חמר שטוחות גדולות. גם כיום הם מתפרנסים בעיקר מרעייה ומתשלום עבור צילומים. הם אוכלים בעיקר תירס (מייז) ודורה (סורגום) ושותים דם פרה מעורבב עם חלב. למורסי בעיות קשות עם השבטים האחרים בעמק האומו. עם 17 מהם הם ממש במלחמה שכוללת גניבות בקר, והרג בקרבות. הם פשוט יורים במסתננים. כל הרג כזה מלווה בסנקציות קשות של זקני השבט שבהחלטות משותפות במועצת השבט מחליטים על דרך הפעולה כנגד השבטים האחרים: הגעה לפשרה או יציאה למלחמה, ועל דרך הענישה של הצעירים מקרבם שתקפו והרגו את בני השבט האחר. מקובל להעניש בענישה קולקטיבית הכוללת מספר ימי הצלפות בהם המבוגרים מכים את הלוחמים הצעירים בשוטים ובמקלות עד זוב דם.
בשבט זה כמו גם בשבט ההאמר מקובלת "מילת נשים". לא תמיד מדובר במילה לעיתים מדובר בתפירה של השפתיים החיצוניות. מבחינת הנשים זה טקס חשוב המעיד על הפיכתן לנשים והן שמחות על כך ומעידות שיעשו כך גם לבנותיהן. בד"כ עושים את הטקס בגיל צעיר אבל לא תמיד. לעיתים עושים אותו לאישה מיד אחרי שילדה את בנה הבכור. מנצלים את הכאב שממילא נגרם בתהליך הלידה ואז תופרים/ כורתים...
היום הטכס הזה מחוץ לחוק אבל לא ממש נאכף.
הביקור בכפר המורסי לא היה ממש כיף. הוא היה מעט מלחיץ מכיוון שהם נוהגים לנגוע ואף לצבוט / לשרוט מעט את המבקרים. עדי כמובן נלחץ, והסכים להסתובב רק צמוד לזקיף החמוש שהלך איתנו מרגע שנכנסנו לשטח הפארק. התעריף הוא 5 ביר לצילום בודד עם מבוגר, 2 ביר לצילום ילד, צילום עם משפחה כולל את סכימת הסכומים הללו. הם לא פריירים ומקפידים מאוד על תשלום, גם לבני השבט שפתאום קופצים, או פשוט עומדים ערומים לגמרי, מעוטרים בציורי גוף לפנים, שעות רבות בצידי הדרך, על צמיג, או על עץ, וממתינים שתיירים יעצרו ייצלמו אותם.
הם ממש יפים / יפות!
ביקרנו במוזאיון בעיר ג'ינקה (Jinka) ובו לכל שבט מוקדש חלון / ויטרינה בו מוצגים תמונות והסברים על המנהגים הייחודיים לו. במוזיאון מקרינים סרטים שונים, המרשים ביותר לדעתי, כי רק אותו ראיתי, נקרא shooting with the Mursi, אותו צילם בן השבט שטס לאוסטרליה עבר הכשרה, קיבל מצלמת וידאו איתה הסתובב וצילם את אורח חייהם של בני שבטו ואת מה הם חושבים על שאר השבטים, התיירים שמתחילים להגיע, רשות הגנים הלאומיים... סרט מדהים.
בערב חזרנו למלון המזעזע שלנו (מלון גוהה - Goh) התקלחנו, הכנו מרק עוף , קניידעלך, הוצאנו את כל הדברים של ליל הסדר: חזרת, חרוסת, מצות, יין, הגדות.. ויצאנו למסעדה של המלון עם סיר מרק וקניידעלך וכל הדברים שצריך לערות סדר כהלכתו! וזה בדיוק מה שעשינו. סיפרנו ביציאת מצריים. שרנו ואכלנו ארוחת חג מאולתרת שמחה... בלי הבדיחות המשפחתיות, אבל עם ניואנסים אתיופים, וצחוקים של הטיול....
שבט הדורזי (Dorze) -
הנוף בדרך לכפרי שבט הדורזי מהמם. יש תצפית פנורמית מדהימה על אגמי אבייה וצ'אמו (Abaya and Chamo). כמובן שעצרנו, הצטלמנו עם הנוף והמקומיים, קנינו שרשראות מיוחדת שהם מכינים מקליפות האקליפטוסים וזרעים אדומים, ופגשנו גם ג'יפ שירד מהכפר ובו 3 נשים ישראליות מבושמות מאלכוהול מקומי ששתו להנאתן באחד מכפרי השבט. הגענו לכפר שלהם בסביבות 18:00 בערב אחרי יום ארוך של נסיעות (בערך 6 – 7 שעות). ברוח הטיול שלנו, התמקמנו בבקתות הלודג' המקומי בכוונה ללון ולספוג כמה שיותאר ממנהגי השבט ולא רק לבקר, להצטלם ולהמשיך בנסיעה. יצאנו עם מדריך מקומי לביקור בכפר. לכל משפחה מתחם משלה הכולל שלושה מבנים: מטבח, בית לזוג הצעיר שרק התחתן, ובית מגורים גדול בו גרים יחד חיות המשק והאנשים. כל המבנים מבמבוק. באתיופית "אניני", שם החברה של סולומון. הבית המרכזי, בצורת כוורת דבורים, גבוה ומרשים בין 9 ל 12 מטרים גובהו, זאת מכיוון שהלחות באדמה והטרמיטים גורמים להחלשות והתכרסמות הבסיס של הבית שנומך משנה לשנה, פעם ב 15 שנים מחליפים את הגג . בית כזה מחזיק בסביבות 50 שנה. כשבני הזוג מסיימים תקופת ירח דבש הם עוברים לכפר אחר ובו הם מקימים את ביתם. כל בני הכפר עוזרים להקים את המתחם והבית החדשים. בכל מתחם גן ירק ובו מגדלים בעיקר "פולס בננה" שיח ממנו עושים המון דברים. אנחנו ראינו איך הם מכינים קוצ'ו. בתהליך של גירוד החומר הפנימי של הגזע וקבירתו באדמה ל5 ימים עד שנה מקבלים עיסקה מותססת בריח של גבינה, אותה לשים למשהוא דמוי בצק ואופים 5 – 7 דקות על סאג' הפוך, וטובלם בדבש או בסוג של חריף או עם כל דבר שרוצים...
כמובן שאכלנו וטעמנו והיה מעניין מאוד, אבל אין ספק שעדיף לאפה, פיתה או בגט קראנצ'י.
ההתמחות העיקרית של בני הכפר היא אריגה וטוויה בנול. הנשים מכינות את החוטים מכותנה שמביאים משדות רחוקים ליד מקווי מים רחוקים והגברים אמונים על אומנות האריגה ומתמחים בהכנת דוגמאות ססגוניות כולל אריגה מתמונה של נוף ו/ או פנים של אדם. אריגה כזו היא עניין טכני ומדוייק להפליא. להכין בגד בו ארוגים פני אדם זה עניין יקר של כ 12 אלף ביר ונמשך חודש וחצי.
מתוך 80 אלף בני השבט רק 15 אלף גרים בכפרים באזור זה השאר נודדים ברחבי אתיופיה עם הנול והחוטים ומוכרים את האריגים והבגדים שהם מכינים. במבנה הטוויה המרכזי בכפר בו ביקרנו מכינים את המדים של כל הדיילים והדיילות ב"אתיופיאן איירליינס"!!
כדי שגבר יוכל לשאת אישה בשבט הדורזי, עליו לממן לכלתו או לטוות בעצמו שמלה מושקעת. אריגה של שמלה כזו נמשכת כשלושה שבועות.
מעט לפני ארוחת הערב הובילו אותנו למבנה מרכזי בכפר בו שתינו משקה חריף שהם זיקקו בעצמם. משהוא בטעם שבין ערק לספירט. ברכנו לחיים ושתינו עם כמה מהמקומיים...הברכה המקומית היא צעקה רמה של : "יו יו יו יו" והתשובה של כל הקהל היא "יווווווווווווווווווהווווווווווווווווווווו"! הלכו צחוקים... הסרטנו בוידאו, התחלנו לשגע אחד את השני. להגיד משפטים כמו: "נחש נשך נחש", ו"גנן גידל דגן בגן, דגן גדול גדל בגן" וכמובן שהם ניסו ללמד אותנו משפטים כאלה בשפתם. צחוקים.
אח"כ הדליקו מדורה בחצר וישבנו סביבה במעגל, וצפינו וגם השתתפנו בריקודים ושירים טקסיים, שכללו מופעי אש, התעטפות בעורות נמרים, ריקודי לחימה עם מגינים וחניתות, קפיצות אומץ מעל לאש, לימבו, כמו גם ריקודי הצלפות... הכל מוסרט! היה מקסים!!!!
נכנסנו לבקתות הבמבוק שלנו, בסביבות 22:00 והלכנו לישון.
קמנו בוקר ואחרי ארוחת בוקר ממש סבבה, שכללה בננות, אבוקדו, קוצ'ו (לחם מה"פולס בננה"), מגוון ריבות, ביצה מקושקשת, חמאת בוטנים, לחמניות קפה ותה.... יצאנו לסיור בכפר, המדריך המתוק שלנו, דובר אנגלית טובה מאוד, שהתברר שהוא סטודנט לווטרינריה שנה שישית, הוביל אותנו בבטחה בין מבני הטווים.
הוואסה (Hasassa ), בירת האומה הדרומית –
בדרך להוואסה עצרנו בעיר בשם שאשאמאנה, בעיר ריכוז גדול של ראסטפארים (הקרויים על שמו המקורי של היילי סלאסה, ומאמינים שהוא חי גם בהווה, למרות שנרצח) התארחנו אצל קרובת משפחה של סולומון שכיבדה אותנו בטקס קפה והזמינה גם חברה שלה לקלוע לזיו ולמיקה צמות.
האוואסה- עיר שוקקת חיים, מקומיים, תיירים, אנשי עסקים. תנועה סואנת והרבה אופניים. לנו במלון מפנק (Lake view). ביקור בשוק דגים אותנטי ושוקק חיים שכולל מות מריבואים, שקנאים, דייגים, דגים משלוש סוגים – מושטים המכונים טלפייה, שפמנונים המכונים קאט פיש ודג נוסף, גדול יותר שנקרה דג זהב (דג ענק, לא זה מהאגדות). לאחר ה"פילוט", ההפרדה של הזימים, עיניים ושאר חלקי הדג, שנעשים במקצועיות רבה, בשטח באמצעים פשוטים ביותר, הדגים נמכרים ולא לפי משקלם, אלה לפי החלטה אינטואיטיבית של הסוחרים לגבי המחיר הראוי. בשוק מסעדות המוכרות מרק דגים, מסעדות אחרות מוכרות דגים מטוגנים בשמן עמוק, במקביל מוכרים רטבים שונים לשיפור הטעם. לחלקנו אבד התאבון, חלקנו נהיו רעבים, כל אחד ומה שעושה לו את זה.
טיילנו בטיילת של האגם, בתי קפה, המון ציפורי מים (אנפות, אווזים, חסידות, מריבואים, שלדגים, פרפורים, ועוד), דייגים. פסטורלי ורגוע...
הרי הבלה ( Bale Mountains) –
שמורת טבע המאופיינת בצמחיה ובע"ח אפרו-אלפינים. לנו יומיים במחנה שטח במקום שנקרה דינשו (Dinsho) בגובה של 3200 מטר מעל פני הים. היום הראשון הוקדש לטיול רכוב על סוסים + הליכה רגלית במישורי עשב רחבים. במהלך היום נתקלנו בעדרי בוש בק ובאיילות. הילדים מאוד נהנו מהרכיבה הקלילה, ההליכה הייתה מעט מייגעת וגם תפס אותנו גשם... אכלנו ארוחות ארוזות שהטבח ה"מדופלם" שלנו (לבוש לבן וחבוש בכובע שפים) הכין עבורינו: פסטה + רוטב טונה + קטשופ. אח, ממש גורמה!!! עדי שפך על עצמו כל מה שאפשר לשפוך, נראה והריח כמו הצרות שלי. זה לא הפריע לו לרכב בשמחה על הסוס כשהוא ויאיר מבקשים לדהור כל הזמן.
במאהל שלנו הסתובבו באופן חופשי ואפילו מעצבן משפחה בת שמונה חזירי בר כשהנקבה הבוגרת שנראה שהיא גם מניקה, אמיצה ביותר, ממש מסתובבת במטבח שלנו ובין האוהלים כשהיא מחפשת מזון.
היום השני בשמורה הוקדש לטיפוס רכוב (בג'יפים שלנו) לפסגת הר סאנטי (Sanetti) + הליכה לפסגתו טולו דימטו ((Tullu – Dimtu המתנשאת לגובה 4,395 מטרים מעל פני הים. ההעפלה חשפה אותנו למסלע ולצמחיה שונה, המקום נראה כמו כוכב שונה, צמחייה שפופה, נוקשה ומידי פעם מזדקרים קקטוסי ענק בשם לוביאלה (Lobelia). רוב החברים או שלא הרגישו טוב (סחרחורות, תשישות), או שפשוט העדיפו לוותר על ההעפלה לפסגה והטיול הרגלי המתוכנן בהר. יצא שאראל, זיו ואני היו היחידים שהגיעו לפסגה, ויחד עם סולומון והמדריך המקומי יצאנו לטיול של כשעתיים לתחנת מחקר שבוחנת את 16 סוגי המכרסמים החיים באזור ובייחוד עוקבת אחר הזאבים האתיופים האנדמיים שחיים באזור. הכי שווה היה לראות את הזאבים. ראינו ארבע שונים, אחד ממש עסק בצייד. כשאני אומר צייד, לא מדובר במשהוא דרמטי במיוחד, הזאב פשוט יושב ליד פתח מחילה של מכרסם, ממתין להופעתו ואז מנתר לכיוונו. לפעמים מצליח לתפוס ולפעמים לא!
הצטלמנו על הפסגה, צילמנו את הזאבים, ועוד כמה עופות דורסים מרשימים כולל נשר גדול שניזון בעיקר ממח עצמות אותו הוא אוכל לאחר שמשליך מגובה רב עצמות של נבלות שאיתר!
חזרנו לשאר החברים, החלפנו חוויות, התקלחנו, אכלנו פיצות במסעדת המלון... לילה טוב.
לנגנו ((Langano –
אחד האגמים בשרשרת האגמים היפהיפיים (Rift Valley Lakes), הוא אגם לנגנו (Lake Langano) אשר מימיו החומים ממוקמים מנגד לאופק הכחול של הרי ארסי (Arsi Mountains), הממריאים לגובה של 4000 מטר. האגם מהווה אתר אטרקטיבי לחובבי השמש והספורט הימי. אוכלוסיית הקרוקודילים קטנה באגם ולמרות שישנם היפופוטמים, תיירים יכולים לעשות פעילות של סקי מים, גלישת רוח, לשחות או להשתזף לאורה של השמש הלוהטת על החופיים החוליים. אגם לנגנו ואגם שלה, אשר לידו, הם שני האגמים היחידים באתיופיה הנחשבים לבטוחים לשחייה. למרות צבעם החום של המים הם נקיים ונעימים ונטולי בילהרציה. התאכסנו ב – African vacation club, כפר נופש מושקע ומפנק, כפר נופש שכולל לודג' מפנק, חדר אוכל מעוצב מדהים, אוכל מצויין (באמת!), חוף אגם ובריכת שחיה. הכפר ממוקם לחופי אגם לנגונו. שחינו באגם, חתרנו בקאיקים...והמשכנו לאדיס אבבה. בדרך עצרנו בשני אגמים נוספים - אביג'טה ושאללה (Abijata and Shalla), טיילנו לחופי האגם. בכניסה לשמורת האגמים ראינו צבאים וייענים. צעדנו לאורך נביעה של מעינות חמים, ניסינו להשתכשך במי המעין אבל הם פשוט חמים מידי, רק אני עדי ויאיר הצלחנו לדלג לשניות קצרצרות במים הרותחים. כשהתקרבנו למקום הנביעה המראה הפך למרהיב, גוונים של צהוב, חום ירוק ולבן, בוץ מבעבע, בועות ואדים. המקומיים מבשלים במקום, רוחצים את עצמם ואת חיות המשק במים החמים להם מייחסים סגולות בריאות מפליגות.
הגענו לאדיס, מלון, ארוחה במועדון פולקלור, ריקודי מסורתיים, מוסיקה...
סיכום: חוויה נהדרת, מרחיבה את הפרספקטיבה לגבי מושגים חשובים כמו שמחה, אושר, קניין, רכוש, תרבות, הגיינה, אסתטיקה, תפיסות מוסר ועוד ועוד. מומלץ למשפחות בעלות גמישות מחשבתית, סבלנות, לאחר הכנה מנטאלית ותאום ציפיות. משפר סיכויים לילדים לעבור טירונות חי"ר בצה"ל.
המוטו: "מה שיוצא אני מרוצה".
בריאות ואושר,
אסף.
