טיול לאתיופיה

פתיח כללי ליומן מסע -; אתיופיה אוקטובר - נובמבר 2008.

כמה חברים רצו לנסוע לאפריקה, לטייל בג'יפים במוזות חדשים, לא מוכרים פראיים עשירים בנופים מרהיבים, טבע בתולי ותרבויות עשירות. חשבו וחשבו, דסקסו והחליטו -; אתיופיה.

ואז קנינו ספר (lonely planet), מפות, והתחלנו לברר פרטים באינטרנט.

איך מגיעים? איך מתניידים? מה לוקחים? כנגד מה מתחסנים? מה אסור להפסיד? כמה כסף צריך? ועוד ועוד.

ככול שקראנו הבנו שאי אפשר להספיק לחוות הכל, אתיופיה ענקית (בערך כמו ספרד וצרפת גם יחד) התגבשנו קבוצה של 7 גברים, בנינו מסלול בן 10 ימים בצפון אתיופיה, שכרנו 2 ג'יפים עם מדריכים אתיופים, ויצאנו לדרך.

המסלול ועיקרי החוויות:

29.10.08 -; נסיעה מאדיס לדברה מרכוס.

מפל צ'יפצ'יפ היפיפה,

30.10.08 -; נסיעה מדברה מרכוס לבהר דאר.

פיקניק באגם בלוע הר הגעש "זנגאנה" (היקף של 3 ק"מ; קוטר של 1 ק"מ; עומק של 166 מטרים),קופים עם רעמה לבנה קופצים מכל עבר, ילדים מגיחים מכל פינה ואנחנו שותים "קפתה".

שייט בסירה לאיים שבאגם טנה וביקור בכנסיות המיוחדות שעליהם.

מועדון "בלוגרי"- ריקודים ומוזיקה תרבותיים מקומיים רקדניות בלבוש מסורתי שרו ורקדו במרכז הרחבה, הריקוד מרהיב, תנועות חדות של הכתפיים והאגן, כריעות פתאומיות ו"שבירה" של הצוואר ואזור החזה.

31.10.08 -; נסיעה מבהאר דאר לגונדאר.

מפלי הנילוס הכחול - מחזה מרהיב: חצי גורן של מפלי מים, בגוונים של חום עד כחול, הנופלים מגובה רב לבריכה רחבה. המים הנופלים יוצרים מעין ענן של אדי מים ובו נשברות קרני השמש ונוצרת קשת צבעונית מרהיבה.

גונדאר.

1.11.08 -; יום טיול בגונדאר.

ביקור במתחם הארמונות ובבריכת הרחצה המפוארת של אחד הקיסרים האתיופים.

ביקור במתחם סגור בו מתגוררים אחרוני הפלשמורה, בהמתנה לאישורי עליה לישראל.

וואלקה - כפר הפלשמורה בקרבת גונדאר (ביקור בבית כנסת ובבית קברות יהודי).

ביקור בקומונה של נשים אלמנות, אמהות חד הוריות וילדיהם. סיור במרכז לכדרות, חדר טווייה, רפת, ושטחים חקלאיים.

2.11.08 -; שמורת הסימיאן.

דבראק (3200 מ' מעל פני הים), סנקאבאר.

3.11.08 -; שמורת הסימיאן.

מסנקאבר לגייץ. שקילת הציוד והעמסתו על הפרדות, מפלים, קופים, נשרים, נופים מרהיבים.

4.11.08 -; שמורת הסימיאן.

טיפוס לגובה 3800 לתצפית.

חזרה לגונדאר.

5.11.08 -; טיסה מגונדאר ללליבלה.

סיור בללילבלה -; מתחם 11 כנסיות חצובות בסלע.

שתיית בירה דבש!

6.11.08 -; טיסה לליבלה לאדיס.

בילוי לילי באדיס

7.11.08

סיור בשוק הגדול ביותר באפריקה -; מרכתו, קניות, עיקוב אחר צבועים, טיסה לישראל.

לסיכום:

מדינה מדהימה, נופים מרהיבים, אנשים מסבירי פנים, כמהים למפגש עם זרים, אוהבי ישראל, מחוברים לתנ"ך, אוכל פשוט ומעניין.

0600 נחיתה באדיס והיכרות עם סולומון ה"גדול", המדריך המקומי שלנו, התפצלות לשני לנד קרוזרים מסוף שנות ה-80, הצטיידות במזון במכולת מקומית (סלמי איטלקי ב-100$!!), נסיעה לכיוון בהאר דאר, עצירה לארוחת צהריים מקומית והיכרות עם ה"אינג'ירה" והמטבלים המגוונים.

באחד מעיקולי הדרך, במקום בו בוצעו עבודות תשתית נרחבות שכללו בניית גשר חדש מעל הנילוס הכחול, עצר סולומון כדי להראות לנו את מפל צ'יפצ'יפ היפיפה. מה שסלומון לא ידע בשלב זה של הטיול, זה אנחנו מטיילים שלא מסתפקים בטיול תיירים שגרתי, אלא נהנים ממגע בלתי אמצעי עם האנשים והטבע, כך תוך מספר שניות התפשטנו עד לתחתונינו, דילגנו קלות הישר לבריכת המים שלמרגלות המפל. המים היו קרים אבל לא יותר מידי, עצמת נפילתם הייתה עזה, תוך דקות מעטות צהלות רמות מלאו את האזור כולו. כמובן שהאירוע צולם והוסרט- רחיצה במפל בדרך לדברה מרכוס. את הסרטון המלא, והלא מצונזר, זה שכולל צילומי תקריב של גופו המסוקס של אסף, את גופו השקוף משהוא של עידן, נהמות רמות הבוקעות מגרונו של רון ועוד מראות לא קלים לצפייה ניתן להשיג בפלאפון של סלומון.

בסביבות 16:00 הגענו לדברה מרכוס, עיירה קטנה, עם רחוב ראשי אחד. התמקמנו במלון "שאבל". רון קיבל חדר עם ריח לא מוכר, לכן החלטנו לוותר עליו ולצרף את רון לאחד החדרים הזוגיים. זה שוויתרנו על חדר לא שינה כלום מבחינת בעלי המלון, בכל מקרה שילמנו על ארבעה חדרים. את החדר הנוסף נתנו לסולומון שהיה אסיר תודה.

התקלחנו הסתדרנו ויצאנו לטייל בעיירה. סיור הערב בדברה מרכוס כלל שיטוט לא מתוכנן בסמטאות היוצאות מהכביש הראשי היחיד של העיירה,ימינה או שמאלה. הסמטאות כולן סלולות עפר דחוס או סתם חול, מכל עבר דוכנים, מכולות, ובתים פרטיים. בפתח אחד הבתים עלה עשן שתפס את עיננו. צחקנו מהמחשבה כי הגענו לספא המקומי. מפתח הדלת נפנפה אלינו אישה ונראה כי היא מזמינה אותנו להיכנס, אני לא טיפוס שנוטה להסס, ומיד נכנסתי לבית ורון אחרי.בבית ישבו על ספסלים נמוכים עוד כארבעה גברים, האשה ישבה ליד מתקן ,מעין כיסא תלת רגלי, עליו הונחו גחלים לוחשות וקומקום, הבנו שהוזמנו לטכס קפה אותנטי. שאר החברים נכנסו מספר דקות אחרינו, האשה מזגה לנו, חוץ מהקפה, משקה חום פושר בטעם מוזר. כשהגישה לי אותו אמרה משהוא כמו "רוטביר" שם שהתפרש אצלי כבירת שורשים. מהתלהבות מהמפגש האותנטי לגמתי מהמשקה, מכיוון שהטעם היה מאוד מוזר, ולא כל כך רציתי לשתות עוד, העברתי את הכוס הגבוהה לרון שטעם גם כן. המשקה הינו "טלה" מעין בירה מקומית.

בינתיים בחוץ, התעכבו אופיר ועידן בשיחה עם ילדים מקומיים. תו"כ השיחה הגיעה אישה עם ביתה (כבת 16) וניסתה "למכור" אותה לאופיר. הבת, שבאמת הייתה יפה, חייכה, חשפה שיניים לבנות ונצמדה לאופיר תו"כ הכניסה לבית בו כולם שתו, היא התיישבה לידו בציפייה....

לאחר הטכס המקורי בו רק האמיצים העזו לטעום את המשקה....שנדחף מאחד לשני....חזרנו למלון מדלגים בין טיפות הגשם שהחל לרדת....

את ארוחת הערב אכלנו במלון (Paper Stake), נא לא לצפות ליותר מידי, הסטייק הזכיר יותר נתחי שווארמה הודו מאשר סטייק!! ותו"כ כך, שמשנו ניצבים בעל כורחנו בסרטון תדמית שצולם באותו ערב במלון.

יום 2, 30.10.08 -;

פיקניק באגם בלוע הר הגעש "זנגאנה" (היקף של 3 ק"מ; קוטר של 1 ק"מ; עומק של 166 מטרים).....קופים עם רעמה לבנה קופצים מכל עבר, ילדים מגיחים מכל פינה ואנחנו שותים "קפתה" ביער אורנים עם אורניות. הפסקה זו הייתה ארוחת השטח הראשונה אליה הצטיידנו ביציאה מאדיס. הארוחה כללה טונה, לחמניות טריות וכמובן חנכנו את הסלמי שהמתין בסבלנות....אין ספק שהיה כדאי לחכות לחתיכות הנקניק האיטלקי שהעלו חיוכים על פני החברים שלעסו בתאווה.

בסיום הפיקניק, המשכנו את הנסיעה לעיר. התמקמנו במלוןסמרלנד (ליד מלון דיב אמבסה). טרם הספקנו לעשות צ'ק אין, הגיע אלינו מדריך מקומי והציע לנו סירה ומדריך לאגם טנה. סגרנו איתו מחיר, וכמובן את מספר הכנסיות שנראה ותוך פחות משעה (בערך ב -; 15:30) יצאנו לשייט באגם טנה ובקרנו באיים ובכנסיות המיוחדות שעליהם. השייט היה חביב האגם היה גלי מעט ונרטבנו, מזל שבלהרציה לא עוברת במגע מים קליל (כך לפחות אנחנו רוצים להאמין). עם זאת, את רון היה קשה להרגיע....בלהרציה ומלריה באזור בהאר דאר היו ללא ספק מחלות מדאיגות, ומראה "יתושים" הקפיץ אותו.

באחת הכנסיות פגשנו לטאת כוח, באחרת כמה נזירים, ציורי הקיר המפורסמים מספרים את סיפורי התנ"ך, לאחר שראינו כנסיה אחת, והשנייה הייתה סגורה לרגל תחזוקה, בשלישית קיבלנו הסבר מנזיר מקומי שלא יצא מהאי הקטן מזה שבע שנים, הבנו את העניינים והחלטנו לוותר על הכנסייה הרביעית ושטנו למקום בו מי הנילוס הכחול מתחברים לאגם טנה. במקום ממש רואים את הזרם של מי הנילוס מתערבל עם מי האגם. קיוונו לראות היפופוטמים, אך לא התמזל מזלנו, הסתפקנו בכמה שקנאים. חזרנו למלון בסביבות 18:00.

לאחר התרעננות מהירה ירדנו ללובי בכדי לצאת לארוחת ערב במסעדת מלון דיב אמבסה. בלובי, אני וגיתאי פגשנו את ירושלים, בחורה אתיופית מקסימה שעובדת בארגון קנדי בלתי ממשלתי המסייע בפרויקטים שונים באתיופיה. כשהצטרפו אלינו שאר החברה עברנו יחד עם ירושלים למסעדה.

הארוחה הייתה חביבה ביותר וכללה מבחר סטייקים ודגים. אין ספק שהמנות האתיופיות קטנות לכרסי הגברים הישראלים שהגיעו רעבים.חלקנו שבעו רק אחרי שבלעו שתי מנות עיקריות.

לאחר ארוחת הערב, חיפשנו איזה שהוא בילוי, בלונלי ציינו מועדון בשם "בלוגרי", בו יש ריקודים ומוזיקה תרבותיים מקומיים, אז הלכנו אליו. הוא ממוקם 5 דקות הליכה מהמלון שלנו. עוד לפני שנכנסנו לבלגורי שמענו ניגון כלי המיתר האתיופי והאמן שמנגן בו (אזמרי) ותיפוף תופים. נכנסנו פנימה, המקום היה מלא מקומיים, מוסיקה אתיופית מסורתית וריקודי עם אתיופיים -; "אסקסטה", התיישבנו הזמנו בירות והאווירה התחממה. נגן מקצועי + שתי רקדניות בלבוש מסורתי שרו ורקדו במרכז הרחבה, הריקוד היה פשוט מרהיב, תנועות חדות של הכתפיים והאגן, כריעות פתאומיות ומעין שבירה של הצוואר ואזור החזה. תנועות כה מהירות עד כי לא ניתן היה לעקוב אחר הגוף עצמו. מהירות התנועה בשילוב עם האור העמום במקום הותירו מעין שובל של אור מאחורי הגוף המתנועע של הרקדניות, מידי פעם הצטרף אחד או אחת מהאורחים. הנגן, סיפר בדיחות על חשבון ה"פרנג'י" (הלבנים), ירדו על הקרחת שלי, ועל עוד הרבה דברים שלא כ"כ הבנו. מספר מקומיים תרגמו לנו חלק מהדברים והתברר שהם היללו אותנו ואת העובדה שהגיע משלחת של אנשים מכובדים מישראל לאתיופיה.

יום 3, 31.10.08 -;

בבוקר נסענו לבקר במפלי הנילוס הכחול. מפגש עם אוטובוס מלא תיירים בריטים שעברו מאירופה לאפריקה. בכניסה לאתר שכרנו את שירותיו של מדריך מקומי, שהתגלה כאנמי למדי, לא דיבר כמעט בכלל וגם כשדיבר לא הוסיף לנו כמעט פרטים מעניינים פרט לתיאור הגשר הפורטוגזי עליו צעדנו מעל הנילוס לכיוון המפלים.

לאחר הליכה קצרה (כחצי שעה) הגענו למפלים, מולנו נפרש במחזה מרהיב: חצי גורן של מפלי מים, בגוונים של חום עד כחול, הנופלים מגובה לבריכה רחבה. המים הנופלים יוצרים מעין ענן של אדי מים ובו נשברות קרני השמש ונוצרת קשת צבעונית מרהיבה. החלטנו שזה בדיוק המקום לאכול ארוחת בוקר. התמקמנו מול הפנורמה, הוצאנו את הסאלמי, 2 קופסאות שימורים של לוף, לחמניות, חרדל, ריבה והתחלנו לנשנש. בתור מנה אחרונה אכלנו פירות -; בננות ופאפיה!

עלינו על הג'יפים ושמנו פעמינו חזרה לבהאר דאר, תדלקנו במשקה פירות צבעוני (אבוקדו, מנגו, פאפיה וגויאבה), והתחלנו בנסיעה לגונדאר.

בדרך עצרנו לחילוץ עצמות קצר פגשנו חסידות מקומיות בצבעים מרהיבים (שחור, אדום, צהוב), מספר אתיופים צעדו בצידי הכביש כשהם חמושים בקלצ'ניקובים, וכרגיל, משום מקום הגיעו עשרות ילדים. הושבנו אותם בצד הדרך, חילקנו להם סוכריות על מקל. לאחד הילדים הייתה מעין רוגטקה או יותר נכון מעין "קלע דוד", לאחר שהדגים לנו איך הוא מיידה באמצעותה אבנים, ניסה אופיר את הקלע, כולנו תפסנו מחסה, אופיר החל לסובב את החבל, שחרר את האבן וכמעט פגע בבחור אתיופי שבמקרה היה באזור. כן ככה זה באתיופיה, איפה שאתה זורק אבן היא נוחתת על ילד אתיופי.

הגעה לגונדאר והתמקמות במלון עם הרבה מדרגות!! סלומון אמר שמדובר במלון חדש, והא נראה טוב. אסף הלך לבדוק את החדרים, בסה"כ נראו טוב, עם מרפסות, נוף יפה ודיות מעופפות וצווחות מכל עבר. רק לאחר שהתמקמנו ראינו שה"פינישים" לא ממש ברמה -; חלונות בשירותים אין, ברזים מתפרקים מהכירות, חשמל פועל לסירוגין ואין עם מי לדבר.

החלטנו שמחר נעבור למלון אחר.

בערב יציאה למועדון מקומי די מעפאן.

יום 4, 1.11.08 -;

על הבוקר ברחנו מהמלון המעפן, והחלפנו אותו במלון אחר. ארוחת בוקר במסעדה איכותית והיכרות עם מדריך מקומי שסלומון ארגן עבורנו (בוב מארלי) הבחור דיבר אנגלית רהוטה והיה ידען בהיסטוריה של אתיופיה בשושלות הקיסרים שלה. יחד איתו ביקרנו במתחם הטירות ובבריכת הרחצה המפוארת של אחד הקיסרים. כהרגלנו בקודש עצרנו למשקה פירות מקומי.

משם נסענו למתחם סגור בו מתגוררים אחרוני הפלשמורה, בהמתנה לאישורי עליה לישראל. קיווינו לפגוש אותם ואולי אף להתפלל איתם (היה יום שבת) אך לא נתנו לנו להיכנס למתחם. השומר הסכים רק לתת לנו את הטלפון של האחראי על המתחם, שוחחתי עם אשתו שאמרה שהוא לא בבית ושיחזור אלינו בהקדם, מאוחר יותר הבנו שיש בעיות בין מספר ארגונים המטפלים בפלשמורה ולכן הם המתחמים סגורים ולא מאפשרים כניסה למבקרים.

משם נסענו לוואלקה - כפר הפלשמורה המקומי. זה היה אזור מגורים של רבים מהיהודי ומהפלשמורה, כיום האזור כמעט נטוש ויש בו תושבים נוצרים המתפרנסים ממכירת חפצי אומנות למבקרים. במקום פגשנו את רחל, בחורה פלאשית מתוקה בת 18 מדברת עברית קלוקלת, רחל ספרה כי היא לומדת להיות אחות בגונדר, אין לה מסמכים (דרכון, תעודת לידה), יש לה משפחה שעלתה לישראל (במבשרת) וכי היא ממתינה ברשימות העלייה לישראל. אני האמנתי לה, שתתי בשקיקה את סיפורה, פיתחתי איתה שיחה ערה והחלפתי איתה מיילים. גיתי ועוד כמה ציניקנים מפוכחים, טענו שזו הדרך שלה להרוויח עוד כמה לירות מהתיירים. בכל אופן, רחל הובילה אותנו לטוקול נעול בראש הכפר, ששימש כבית הכנסת של היישוב. מיד הגיעה אישה שתמורת 5 ביר לאדם פתחה עבורנו את בית הכנסת. בתקרה ניתן היה לראות מגן דוד והקירות מעוטרים בעיטורים גיאומטריים שונים. ירדנו חזרה לכיוון הכביש, למתחם בו הג'יפים שלנו חנו. שם קבלה את פנינו אישה והציע לנו קפה, מאוד הופתעתי שרחל היססה ולא המשיכה איתנו, ואף הזדעזעתי כשראיתי שהאישה סמנה לה לא להתקרב. כששאלתי את רחל מה קורה, הבנתי מדבריה שיש ביניהם בעיות על רקע דתי. סולומון אמר שהבעיות הם כלכליות בלבד, מכיוון שהם מוכרות את אותם מוצרים לאותם קליינטים ומכאן נובע המתח. מהון להון, האישה הזמינה אותנו לטכס קפה, בינתיים החל לרדת גשם רציני. שתינו, אכלנו פופקורן מקומי ושמענו את הסיפור של המקום. מתברר שהאישה שקבלה את פנינו מנהלת את המקום שהוא למעשה קומונה של 43 נשים אלמנות, אמהות חד הוריות וילדיהם. יש להם מרכז לכדרות ובו תנור שריפה מודרני שנתרם ע"י שגרירות ישראל באתיופיה, חדר טווייה עם נולים, רפת, ושטח חקלאי (עגבניות, גויאבות, קפה). החלטנו על קנייה מרוכזת של חולצות ומזכרות מנשות הקומונה, למרות שהיה לנו ברור שנוכל להשיג את הדברים יותר בזול בכל שוק מקומי. בינתיים הגשם הפסיק, הסתובבתי להנאתי במתחם, הגעתי לרפת וראיתי אישה צעירה האוספת בידיה החשופות את החרא של הפרות לתוך דליים, היא פשוט עמדה ליד הפרות שאכלו מהאבוס ובכל פעם שפרה חירבנה, מיד התכופפה ואספה את החרא לדלי, מדהים לראות את העבודה הקשה, את הניצול המקסימלי של כל חומר מהטבע, כמו למשל את החרא של הפרות המשמש בין היתר להסקה, לאיטום בקתות ולדישון. שאר החברה נשארו לפטפט עם הנשים המקומיות ועם סלומון בטוקול המרכזי.

במהלך הסיור במתחם פגשתי זוג תיירים ישראלים, שהסתובבו גם הם במתחם, מהשיחה התברר שהם זוג מירושלים, המטיילים באתיופיה כשלושה שבועות ובדיוק חזרו מטרק בשמורת הסימיאן. הסברתי להם על המקום (אני כבר שלוש שעות במתחם מה שהופך אותי למומחה) והם שאלו אותי עם ראינו כבר את בית הכנסת ואת בית הקברות באזור. כך למדנו על קיום בית קברות היהודי באזור. חזרנו שוב לכפר פגשנו שוב את רחל, שאלתי אותה על בית הקברות היהודי, היא אמרה שהיא מכירה את המקום, כך מצאנו את עצמנו, מלווים ברחל ובעדת ילדים מקפצים, צועדים לעבר בית הקברות היהודי בוולאלקה. חצינו נהר, טיפסנו על גבעה ובכניסה לבית הקברות חכתה לנו הפתעה,לא הכי נעימה - מספר נערים מקומיים בקשו מאיתנו כסף עבור הכניסה. הסיטואציה הייתה לא כל כך נעימה, סירבנו לשלם! לבסוף הם ויתרו לנו. הביקור היה מרגש ביותר, בית הקברות ממוקם על אוכף קטן בין שני נחלים, כשהגענו לא האמנו למראה עינינו, גל עד ועליו לוחות מתכת בהם חקוקים בעברית מילות הנצחה וזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרך לארץ ישראל. כך, התחלנו להסתובב במתחם, מסתכלים על עשרות המצבות, על מגיני הדוד החקוקים, על שמות המתים, תאריכי הולדתם ופטירתם. מדהים היה לראות איך לאחר פרידה של כמה אלפי שנים, באזור נידח ומבודד שמרו אחים שלנו על הלכות היהדות, על שפה ומנהגים משותפים ולא חדלו לרגע לחלום על חזרה לישראל ולירושלים.

החלפתי עם רחל מיילים, נתתי לה מזכרת מישראל, ו200 בייר. ונסענו חזרה לגונדר, טיפסנו עם הג'יפים למרפסת של מלון טנה לתצפית ולקפה. במרפסת נפגשנו במקרה עם חבורת צעירים ששרו ורקדו, זה הספיק לשרון רמי ורון שמיד הצטרפו לריקודים.

בערב נסענו לפגוש את זוג הישראלים שפגשנו בבוקר, כדי לשמוע על החוויות שלהם מהסימיאן וללמוד על אופן ההתארגנות המומלץ לטרק. חוץ ממני, שמבחינתי הכל הולך -; גשם, פשפשים, חסך במקלחות ובאוכל אכיל- בקרב מרבית החברה קיננו תחושות מעורבות של פחד שנבע בעיקר מחוסר ודאות לגבי אופי הטיול בשמורה, ולא היה ברור עד כמה היופי הפראי של הסימיאן שקול לתלאות בהם ניתקל בשמורה.

במהלך המפגש עם זוג הישראלים הגיע לקבלה בחורה צעירה חמודה, בהתחלה חשבנו שמדובר בעוד תיירת אירופאית לכל דבר, אך מששמענו שהיא משוחחת באמהרית עם פקיד הקבלה, משהוא נראה די מוזר, מתברר שקוראים לה נעמה ושהיא גם חזרה מטרק בסימיאן, לאחר שהתנדבה מספר חושים בבית יתומים בדברה מרכוס. אז כמו ישראלים טובים שאבנו מידע מהישראלים, ותכננו את הטרק בסימיאן. הדיון התארך אז חזרנו למסעדה במלון שלנו הזמנו פיצות (לקח להם להגיע שעה!!!!!!!!!!!) וקיבלנו החלטות לגבי הטרק.

אני רונגל ואופיר לא וויתרנו ויצאנו למועדון ריקודים שנראה טוב מבחוץ והתגלה כמקום מזויע, מסריח וצפוף ביותר. לאחר שבחור אתיופי שיכור נצמד לרונגל ואח"כ אלי, תוך שהוא מסביר לנו כמה שהוא אוהב את ישראל וכי עלינו להיות גאים ביהדותנו, אופיר נעץ בו מבט שלא משתמע לשתי פנים, ומיד עזבנו את המקום.

יום 5, 2.11.08 -;

התארגנות בוקר מוקדמת ונסיעה בדרך עפר לעיירה דבראק הממוקמת בגובה 3200 מ' מעל פני הים. התארגנות בשוק של דבראק ובמרכז המבקרים של השמורה -; סגירה סופית של המסלול, מדריך, שומר, טבחית, שק"שים ומעילי גשם. כניסה רכובה לשמורה (3600 מטרים) תו"כ עצירות לתצפיות והליכות קצרות. מפגש עם הקופים והנשרים המקומיים (אנדמים!!!). הגעה ללודג' בסנקאבאר, פופקורן חם ותה שהכינה הטבחית בקבלת הפנים כשהגענו. התמקמות מהירה תוך כדי שתיית ויסקי וסיום הסלאמי האיטלקי. ארוחת ערב שהכינה הטבחית (מרק ירקות עם שקדי מרק של רמי ופסטה).הפעלת הקמין בלודג'. סבב סיפורי החברים ופרישה לשינה ארוכה.....קרררררר!!!!!.

יום 6, 3.11.08 -;

השכמה לארוחת בוקר של דייסה וריבות (כמובן תה).....שקילת הציוד והכנתו להעמסה על החמורים לתחנה הבאה (40 ק"ג!!).תחילת מסלול לכיוון הלודג' בגייצ'.הליכה ממושכת הכוללת עליות לא קלות המשפיעות על קצב הקבוצה (חוסר חמצן והסתגלות לגובה). הליכה של כ-6 שעות בשמורה. ביקור בכפר גייץ, טכס קפה באחד מבקתות הכפר עם משפחה מקומית, תרנגולות וכבשים. מפל מדהים של 800 מטר. להקות של בבוני ג'ילדה, הגענו למחנה הלילה קיבלנו שוק מתנאי השינה. הכנת הכבש שנקנה, נשחט והוכן עבורנו (שערות בכל ביס). קיום תחרות פירוק והרכבת קלצ'ניקוב בין שרון לשומר. אימון פרט לשומר הכולל 5 נקודות אחיזה, מצבי ירי ולחימה בשטח בנוי!!!!!.....בינתיים, רמי מפנק אותנו בטיפולי רייקי אישיים....ארוחת ערב של מרק ירקות (עם שקדי מרק של רמי) ופסטה....קיימנו הגרלה - מספרי מוות בחלוקת המיטות, מזרנים, שמיכות, לא הצלחנו להירדם, לבסוף נחירות משני החדרים, חירחורי הקאה קלילים וקור עז.....

יום 4.11.08 -;

השכמה לארוחת בוקר של דייסה, ריבות ותה....תחילת טיפוס לגובה 3800 לתצפית. ירידה ממושכת של כ-600 מטרים כשלאחריה טיפוס לא קל לנקודת האיסוף של סולומון עם הג'יפים. ארוחת צהריים שהכינה הטבחית (אורז וירקות) ומפגש עם סולומון (12:30).

נסיעה חזרה לגונדאר (בג'יפ שלנו נוהג רוןגל!!). משם טיסה ללילבלה.