פורטוגל בגלל סאראמאגו

16 ימים ביומן פורטוגל.

למי שממהר: מקומות לבקר: סינטרה, פורטו, ליסבון, קשקייש, באתאליה, קואימברה. אחוזות וארמונות - פלסיו נשיונל דה פנה שבסינטרה, קינטה דה רגאלירה שאף היא בסינטרה, שרידי המצודה המורית בסינטרה, הקאפלות הבלתי גמורות של המנזר בבאתאליה. מבפנים: הספריה בקואימברה, אולם הריקודים ליד מסעדת קזה דה אלנטג'וש בליסבון, תחנת הרכבת סאו בנטו ליד פארסה דה ליברדד בפורטו, חנות ספרים בשם ליבריריה ללו בפורטו, האקווריום בליסבון. אוכל: שבלולים קטנים, מרק לחם עם פירות ים באבורה. מלון – ארמון בוסאקו. האחוזה של מריה בסינטרה. אפשר בלי – סרדינים בגריל, פאדו, מאזטים שהמלצר מניח על השולחן כמעשה חסד שלא נגווע ברעב עד שנזמין משהו ובסיום הארוחה מסתבר שהם מתומחרים במחירים מופקעים

ככר המסחר ליד הנהר בליסבון

הקדמה

במאה הקודמת, יום קיץ אחד לפנות ערב, עמד ברחוב ליד ביתנו חברי ושכני, אריה וקרא לי מלמטה

-יש תקלה ב"הסתור" חסר להם מדריך לטיול לספרד ופורטוגל בעוד חמישה ימים. אולי אתה מוכן לנסוע

מעולם לא הדרכתי טיולים בחו"ל. לא הייתי כלל בפורטוגל ואני לא יוצא מהעבודה לחופשה של שבועיים בהתראה כל כך קצרה. 

שנה אחרי כן עמד אריה מתחת לבית ואמר

-יש בעיה ב"הסתור", המדריך חולה, צריך ממלא מקום בעוד יומיים לטיול לספרד ופורטוגל

שנה לאחר מכן הוא אמר

-פנצ'ר, קראו למדריך למילואים. יש לך שבוע להתכונן לטיול של שבועיים לספרד ופורטוגל

חשבתי שבשנה הרביעית הוא לא יציע לי יותר טיולים. הסכמתי. קראתי הרבה חומר רקע על ספרד ופורטוגל. שוחחתי הרבה עם אריה על איך מה עושה ובעיקר מה לא עושה המדריך. שמתי נפשי בכפי ויצאתי עם קבוצה לספרד ופורטוגל. חמש עשרה שנים הדרכתי קבוצות לכל רחבי תבל כמעט, עד שנמאס לי וחדלתי מזה. הטיול הכי מוצלח היה הטיול הראשון. חזרתי מהטיול הראשון שלי ונכנסתי אל אחראי הטיולים ב"הסתור" אמרתי לו

- אני חושב שהיה בסדר

הוא הסתכל אלי בחומרה ואמר

- אני לא הייתי עושה את תפקידי כהלכה אם לא הייתי יודע איך היה. היה בסדר גמור. כל כך בסדר שהמנכ"ל ביקש להכניס אותך אליו כשתבוא לדווח.

המנכ"ל קם ולחץ ידי ושאל מתי ולאן אני מוכן לצאת שוב.

רובע אלפאמה בליסבון מצולם מהטיילת של נהר הטאג'וס שבא מספרד ושם שמו הלא צנוע הוא תאחוס. מה שלא מופיע בצילום כי חתכתי אותו הוא הכביש הנרחב שמנתק את העיר מהמים.

מה ידעתי אז על פורטוגל?:

עמליה רודריגז - קרי: "עמליה רוּדְרִיגֶשׁ"‏ זמרת, שחקנית וסמל תרבות. מלכת הפאדו.בשנת 1950, בהצגות צדקה מטעם תוכנית מרשל הבינלאומית, שרה לראשונה את "אפריל בפורטוגל" לפני קהל מאזינים בינלאומי (בשמו המקורי "Coimbra"). אני שמעתי אותה בתל אביב.

ושקו די גאמה - מגלה ארצות, הראשון שהגיע בדרך הים מיבשת אירופה להודו. נשלח על ידי מלך פורטוגל מנואל הראשון בשנת 1497, במטרה לבסס נתיב סחר ימי בין פורטוגל למזרח הרחוק. את סיפור חייו קראתי בילדות כפרק מתוך ספר על מגלי עולם

אנריקה הספן - הנסיך אנריקה מפורטוגל 1394 - 1460 האחראי על תחילת מסעות הגילויים האירופאיים. אנריקה מכונה לעתים קרובות אנריקה הספן או אנריקה הנווט. הנסיך אנריקה מיקם את חצרו בסגרש, ועל פי המיתוסים, גם הקים שם מכון לקרטוגרפיה, ספנות ומדע ימי, תוך רתימת מיטב המוחות המדעיים מפורטוגל ומחוצה לה באותה התקופה, (ביניהם יהודה קרשקש Jehuda Cresques), לקידום מפעל התגליות הפורטוגזי. למרות שבמהלך חייו כמעט שלא דרכה כף רגלו של אנריקה על ספינות, דבק בו הכינוי "אנריקה הספן".. אנריקה היה בנו השלישי של המלך ז'ואאו הראשון, שהקים את שושלת בית אביש, ואימו הייתה פיליפה מלנקסטר, אחותו של הנרי הרביעי, מלך אנגליה ובתו של ג'ון מגונט, דוכס לנקסטר. אני הייתי מוקסם מהעובדה שהוא נענה לדרישת אביו לא הפליג מעולם.

סאלזר- אנטוניו דה אוליביירה סלזר;‏ 1889 - 1970 - רודן פורטוגזי, אשר שלט שלטון יחיד בפורטוגל בין השנים 1932 ו-1968. פשיסט בן ברית של היטלר שהרשה ליהודים לעבור בארצו בזמן מלחמת העולם השנייה

מריו סוארש- מ- 1976 היה ראש ממשלה סוציאל- דמוקרט וזכה אחר כך בראשות כמה ממשלות לסרוגין

אחרי שחזרתי אז, הבאתי עמי בדיחה מקומית: למה הפורטוגלים אוהבים את התורכים? – כי כל זמן שתורכיה היא חלק מאירופה פורטוגל אינה המדינה הכי נחשלת ביבשת. היום, הרבה לא נשתנה, רק שאפשר להחליף את אהבת תורכיה באהבת יוון.

וגם למדתי שתי מילים בפורטוגלית. אובליגדה כלומר תודה. קלדריאדה מרק דגים ופרות ים. אובליגדה פורטוגל שגילית לי את קלדריאדה

כארבעים שנה שנה עברו. מה למדתי מאז? – כמעט כלום ובעצם הרבה מאוד:

קזה דה אלנטאג'וש

הכרתי את פסואה בזכות ספר שירים שמוליק קנה לי ליום ההולדת והיה מונח אצלי כשנה עד שפתחתי-נפתחתי והתפעמתי

חוויתי את סאראמאגו (על העיוורון, הבשורה על פי ישו, דברי ימי מנזר, על הפיכחון, קיין) וחשבתי לעצמי איך בין הסופרים היותר חביבים עלי יש שלושה שכתבו רוסית, אחד שכתב גרמנית, שנים שכתבו ספרדית, אחד שכתב עברית ואחד שכותב פורטוגלית. ואף לא אחד שכתב אנגלית או צרפתית או סינית. רחל קראה את “דברי ימי מנזר” ואמרה – מתי נוסעים לפורטוגל?

אז ככה זה היה:

כרכוב של בית בקשקייש

9/9, יום ששי, מתל אביב לליסבון יום I

יום חמישי היה עמוס, אינני זוכר מדוע. המזוודה שלי הייתה כבר בפתח תקווה, כריכים קניתי בהיסח הדעת בקיוסק שראיתי לראשונה באותו יום ליד הסנטר, שכחתי משקפיים חלופיים וגם מתאם לתקע חשמלי. לא שכחתי, לפי הצעתו של רן, לקחת בקבוק ריק בכדי למלא מים אחרי שיקוף מטען היד בשדה.

רחל אמרה שהיום הראשון יהיה הרוס כי למרות שנגיע מוקדם בבוקר נהיה גמורים מעייפות. הטיסה יצאה בחצות וחצי כמתוכנן. טסנו בצ'רטר לברצלונה ולמרות שבחרנו שורה אחת לפני הסוף, כסאות A ,ו-C בכדי שאף אחד לא ישב בינינו וגם היה לנו אוכל ומים לא אהבתי את הטיסה. בברצלונה החלפנו למטוס של החברה הפורטוגלית ובמטוס הכמעט ריק לקחנו לעצמנו שורה לכל אחד להשתרע ולנוח. שם למדנו שיעור ראשון בנפלאות השפה הפורטוגלית. היה ערפל כבד בליסבון והמטוס חנה לשעה קלה בפארו ואנחנו בתוכו, אני שמעתי את הדיילת מכריזה על נחיתה בפורטו ותיארתי בפני רחל לפני הנחיתה את קווי מתאר של פורטו שנראו לי בברור מהמטוס החג לפני הנחיתה, כפי שהכרתי אותם ממפת העיר. כאשר המראנו מחדש הים היה לשמאלנו וזה לא היה הגיוני. שאלתי את הדיילת והתברר שנחתנו בפארו ולא בפורטו ולכן טסנו מדרום ולא מצפון לליסבון.

הבוקר בליסבון בישר יום חם. נסענו באוטובוס המיוחד של שדה התעופה במחיר מופרז של שלושה יורו וחצי שהתברר כמציאה גדולה, מאחר ואפשר לנו שימוש חפשי באוטובוסים, בחשמליות ובמעליות למשך אותו היום, מה שניצלנו בחריצות ככל שיכולנו. באוטובוס, לפני כל עצירה הכריזה גברת מוקלטת על שם התחנה, אנחנו לא הבנו כלום, למזלנו הופיע שם התחנה שלנו גם על לוח חשמלי באוטובוס וכך ידענו שהגענו. המלון שבחרתנו, פלורוסנטה רזידנשיאל (66.60 יורו ללילה), היה במדרחוב המסעדות של באישה ליד כיכר רשטוראדורש.

החדר לא היה מוכן ולכן השארנו את המזוודות ויצאנו לשוטט בסביבה. ההתמצאות הייתה קלה ביותר: מאחורי הכיכר לכיוון אנגליה, נמשכו שדרות ליברדד עד כיכר הנסיך פומבל.

בטיול המודרך ההוא, לפני כארבעים שנה, התאכסנו שם במלון, לילה ראשון בליסבון, לילה ראשון שלי כמדריך, באחת וחצי צלצול בדלת. שרה, אחת הנוסעות המבוגרות שנסעה בגפה, שמה לב שהנהג שלנו החנה את האוטובוס ממש מתחת למלון והיא בטוחה שהוא מחבל והאוטובוס מלא חומר נפץ, יפוצץ אותנו ואת המלון. באמת שרה, את מעלה בדעתך שהיסתור תשכור נהגים מקומיים מבלי שעברו בדיקה יסודית של השב"כ?! שרה נרגעה והלכה לישון ואני שכבתי ער עד הבוקר מבכה את מר גורלי, אם ככה זה מתחיל אז למה לקחתי קבוצה ישראלית לחו"ל. 

ממערב, לכיוון אמריקה השתרע רובע בריו אלטו, לכיוון יפן הייתה מונחת ככר רוסיו ויותר רחוק רובע אלפאמה, ולמטה, לכיוון מרוקו יכולנו לראות את ככר קומרשיו ואת נהר הטאז'ו

מיהרנו לקרון החשמלית העמוס ליד הכיכר ועלינו איתו לרובע בריו אלטו (בפורטוגלית זה נשמע אחרת). השקפנו על העיר מהמצפור הסמוך לתחנת הקרון, שוטטנו מעט בבריו אלטו,

אמונה והגיון לא חברים: איך ישוע גם בזרועות אימו וגם על הצלב?

פתחנו במסע להכרת הכנסיות עם איגרז'ה דה סאו רוקה מהמאה השש עשרה ובתוכה הקפלה דה סאו ז'ואה בפטיסטה, שני כוכבים משלן, רחל: מדהימה ומפוארת.

ירדנו ברגל למלון. קבלנו את החדר שכל כולו היה מיטה מוקפת בקירות עם חדר אמבטיה גדול כמו החדר כולו. פיזרנו את רכושנו במידת האפשר ויצאנו להמשיך לשוטט. עוד בחדר גילינו שחסר לנו מתאם זרם לקומקום הקפה שלנו וחיפשנו חנות חשמל, תוך כדי חיפוש מודרך הגענו למעלית המובילה למנזר הכרמליתים בבריו אלטו אבל לא עלינו בגלל התור. במקום זה ישבתי בבית הקפה לשולחנו של פסואה אבל הוא לא אמר לי דבר. בחנות החמישית או הששית מצאנו מתאם פשוט וזול. מצוידים במתאם עלינו על קרון החשמלית מספר 28 לנסיעה ראשונה מיני רבות, לרוב בעמידה מחמת הצפיפות. החשמלית טיפסה לנקודת מצפור מעל לאלפאמה. ערב ירד, המשכנו ברגל למצודת סאו ג'ורג', לא נכנסנו אבל באחד מבתי הקפה/מסעדה ראינו חזיון משעשע של מלצרים שרים פאדו תוך כדי שרות הלקוחות. ירדנו ברגל לרחוב המסעדות שלנו וגילנו שהמסעדה המומלצת (משלן, לונלי פלאנט) סגורה, היא תופיע בהמשך עוד פעמיים. עברנו בין המסעדות עד שראינו מזנון קטן ולידו ארבעה שולחנות וליד אחד מהם ישב פורטוגלי שמן מול צלחת ענק של שבלולים, שתה בירה ושלף בקיסם את החלזונות מביתם. את זה אני רוצה, אמרתי לרחל ולמלצר.

אבות ואימהות המזון הפורטוגלי: שבלולים עוברים דירה, דיונונים מחכים לרחל ואזניים לא רואות מהצד מתי יבוא תורן

רחל: צלחת בעראלך, צלחת אוזני חזיר, סלט זרועות תמנון בתחמיץ ובירה גדולה אחרונה בטיול הזה (שלוש כוסות בירה קטנות עולות פחות מכוס בירה גדולה). ישבנו שם שעה קלה עד ששלפתי בעזרת קיסם את כל החלזונות, אחד אחד לפי תורו, מן הבית שלו והעברתי אותו לתוך הבית שלי, כלומר לפה. המשכנו לשוטט בבאישה לחפש משהו מתוק ומצאנו חנות גלידה שמתפארת בייחוסה שנמשך מראשית המאה הקודמת. רחל: מעולה. הלכנו לישון בשעה תשע וישנו עד שמונה בבוקר.

10/9, יום שבת, ליסבון יום II

ארוחת הבוקר הכלולה במחיר היא מלכודת של דבש, תרתי משמע: במזנון מהגיהינום משדל השטן לדבר עברה ועורך מיני פיתויים אפלים ומושחתים עד אין קץ כמו: בשרים, נקניקים וגבינות פרוסים, מיני לחמים וקרואסונים, עוגות, דגני בוקר ומעדני חלב, ריבות, חמאה ודבש כבר אמרנו? ביצים מקושקשות ורצועות חזיר מטוגנות הקרויות בפי הערלים בייקון-אנד-אגז או אגס-אנד-בייקון ומכל צד שלא תקרא לזה הוא יעלה ימהר ויבוא אל תוך הצלחת שלך מק"נ טעמים: זה טעים, בחינם, כולם לוקחים ואתה לא תיקח? ובכמויות בלתי נדלות. והנה אנחנו: כל פעם במשך הטיול שלפעמים כולל או לא כולל ארוחת בוקר, תמיד שמחנו שמחה גדולה פעם בקול מחמת הדיאטה ופעם בלב מחמת הגרגרנות. מצד שני, ממה נפשך, שאם לא הייתה ארוחת בוקר כלולה נשארנו רעבים, רחמנא ליצלן? או השבענו את רעבוננו בלחם צר ומים לחץ? לא מיני ולא מקצתי, ולא באשמתנו. שחיבה רבה משוכה אצלנו לערוך מחקר סוציואקונומי במרכולים מקומיים ואנחנו שוקדים מדי פעם, כלומר כל פעם שאנחנו עוברים ברכב או ברגל ליד מין שלט החשוד כמודיע על מרכול. גם אם זמננו מדוד ומטרה ברורה לפנינו, מיד אנחנו בולמים. את הרכב , מבצעים פנית פרסה ואצים רצים פנימה לפני שהגויים יחסלו את כל מה שיש. מימים ימימה אנחנו מבררים באופן נטרלי ואקדמי בלבד מה יש כאן שאין שם במולדתנו הנצורה, מבחוץ בגלל הרב מוחמד ומבפנים בגלל הרב עובדיה, או פשוט מצד הכיס כי מופקע מחירו על ידי העושים לפרנסתם מכס-יבואן-מוכר. כך לדוגמא אנחנו מוצאים בכיכר רשטוראדורש לידינו מרכול שמציע כיכר עגולה של קממבר צרפתי ביורו ושלושים סנט (פחות משבעה שקלים) ושבוע לאחר שחזרנו אני מוצא בקרליבך בתל אביב את אותה כיכר ממש בששים שקל. אז מה? – לא נקנה אחת על מנת לבדוק את הטעם ועוד שש להביא לילדים שלא שפר גורלם שם במולדת הדוויה. ומי אוכל גבינת קממבר בשלה, בלי כמה פרוסות שוק חזיר, לחמנייה טרייה, פרוסות מלפפון יבלות וחלב לקפה הנמס שהבאנו מהארץ. וגם בננות ובסקוויטים ומעדני חלב שאנחנו לא מכירים וגם איזה משקה חריף מקומי שמומלץ גם בלונלי פלאנט וגם במישלן. וכך אנחנו מוצאים את עצמנו, מדי פעם, יושבים-מסובים בחדר הזעיר שלנו במלון, שאינו מציע לנו ארוחת בוקר, זוללים וסובאים כמו חזירים.

אחרי שנחלצנו כשני אווזים מפוטמים מ"ארוחת הבוקר הכלולה במחיר" שמנו פעמנו אל מודיעין התיירות. כשהגיע תורנו קבלנו מפות שכבר היו לנו מאוצרות שציידו אותנו מבעוד מועד מוליק ואלעאי וגם עצה שלא לקנות כרטיס תייר אלא לילך לצד השני של הכיכר, להיכנס לדואר ולקנות שם כרטיס יומי, יוצא יותר זול. קנינו כרטיסים יומיים, ליומיים. ומהתור של שם והתור שבכאן יצאנו בעשר וחצי בערך לשוטט בעיר, לנסוע בעליות ולהלך בירידות. חזרנו, ולא בפעם האחרונה, אל חשמלית 28 ועלינו שוב לכיוון אלפאמה. בקרנו בקתדרלה של ליסבון שהיא לפי משלן שייכת לאותה משפחה של קתדרלות ענק כמו זו של פורטו, קואימברה ואבורה. יכול להיות, אבל אנחנו שבקרנו בשלושתן התפעלנו כל פעם מחדש בגלל הגובה, הפאר והתסכול איך מבנה כזה מגלומני יכול לצמוח לתפארת המין האנושי לדורותיו כאשר מסביב לו יש רק בתי עניים נוטים לנפול. הקתדרלה נבנתה כמבצר במאה ה- 12 ומאז שהפכה מקום קדוש, התחרו מלכי פורטוגל מי יתלה בה יותר ויותר שכיות חמדה שישמחו את הפוקדים את המקום ויבטיחו למשקיעים-כסף-לא-להם, מקום טוב באמצע, עם נוף מרהיב, ארבעה כיווני אוויר, הול מואר ושירותים צמודים בעולם ההוא שכולו טוב. משם טיפסנו בחשמלית 28 (אלא מה?) שוב אל תצפית סנט לוז'יה. רחל אימצה את המסלול של משלן וירדנו בעזרתו לשוק הגנבים של יום שבת באלפאמה, רחל קונה בשנים וחצי יורו כלי מיוחד לזיתים לפני ואחרי שהם מבקרים בפה ואני קונה ביורו אחד חצי מסכה נוסח קרנבל וונציה. אנחנו מדלגים על כמה מבנים מונומנטליים מומלצים שנבנו , כמובן, בכוח האמונה הקתולית, חלקם משום שהם מבקשים כסף בכניסה וחלקם כי צריך לשמור על עקרון שלא לבקר ביותר משני ארמונות ו/או כנסיות ו/או מנזרים ביום, שמא תתבלבל עלינו דעתנו מחמת הפאר והגודש.

אלפאמה

אנחנו עוצרים לשתייה, רחל קפה ועוגה, אני בירה, עכשיו מזומנת לנו ירידה מופלאה, הרפתקנית ומרגשת בסמטאות הקטנות, הצרות והמפותלות של אלפאמה בדרך לחוף נהר הטאג'ו, לארוחת צהריים מאוחרת. כל רחוב, סימטה, כל בית וכל מרפסת, מספרים לנו סיפור מרתק על מי שגר פה היום ומי שחי כאן פעם, מורים, יהודים, נוצרים וכל אחד מהם משאיר חותם של עוני ומצוקה.

כמעט למרגלות השכונה, לא רחוק מהנהר מצאנו במזלג סמטאות כמה שולחנות של מארישקאראש , כלומר מסעדת דגים. מה שצד את עינינו הוא גברת כבדה בשחור שעמדה ליד הגריל והפכה סארדינאש אסאדאש על האש ובעלה שנראה כמו סוור נמל שלקח לעצמו כמה שעות חופשה רץ בין השולחנות מוציא ומביא בגולמנות, אך בזריזות וביעילות מני אוכלים לכיוון אחד ושרידיהם בכיוון ההפוך. אנחנו בוחרים שולחן מתחת לשמשיה שתגן עלינו מהשמש הקופחת והוא מזדרז ומניח על השולחן גיליון נייר. ולוקח הזמנה. אני מזמין סרדינים מטוגנים ורחל סלמון בתחמיץ. רחל כרגיל מנצחת. אני חשבתי שהמהפכת בגריל שרפה את הסרדינים שלי אבל בניסיון נוסף כמה ימים לאחר מכן הבנתי שמנת דגים כזו כנראה מיוחדת אך ורק לפורטוגלים, שמיומנים ורגילים מזה דורות של אמונה קתולית, בייסורים וסבל. אנחנו מזמינים יין הבית שמגיע בכלי חרס ועמו לחם טרי, חמאה, גבינה, וזיתים. אנחנו מתפנקים בתקרובת וביין ולומדים לקח חשוב. כמו שאמר ד"ר שיינין לתלמידי שנה אלף בכלכלה. יש רק חוק אחד חד משמעי בכלכלה: אין ארוחות חינם. שילמנו לחוד על הזיתים, לחוד על הלחם וכך על החמאה ועל הגבינה. ומאז בכל ארוחה שהוצעה לנו התקרובת המקדימה העשירה (פעם גם ניסו לדחוף לנו גם צלחת חסילונים לא מקולפים) או שבקשנו לקחת את מסיחי הדעת המשמינים הללו משולחננו או שהתעלמנו מהם בגבורה רבה.

פרט מאנדרטת יורדי הים

אחרי האוכל המשכנו וירדנו אל הנהר ושם לאחר צעידה קלה הגענו אל מוכר הכרטיסים לשייט. המחיר 15 יורו, אבל אני זקן, יש לך תעודה? הנה אני שולף, לא צריך, תודה על המחמאה, רק שבעה יורו וחצי, גם בשבילה, מאיפה אתם? מישראל. הצעיר מזנק ממקומו לוחץ את ידינו. מתל אביב? מירושלים? אני מעריץ אתכם, החלום שלי לאסוף כסף לבקר בארץ הקודש. אתם יודעים שהיום יש הרבה יהודים בפורטוגל. הרבה חוזרים וגם הרבה מגלים שהם יהודים. פורטוגל סבלה הרבה בגלל שגרשה את היהודים. אני יכול ללחוץ את ידכם שוב? השירותים שם משמאל, תבואו רבע שעה לפני ההפלגה, יש שתיה חינם אבל לא אלכוהול, בשביל אלכוהול צריך לשלם. אלוהים יברך אתכם.

אנחנו יוצאים לחצי שעה אל בית הקפה ליד המעגן, שחציו סגור מכובד ויקר למראה וחלקו כריות ומושבי מרבץ של פלסטיק, שנראים ככריות, מתפעלים מהעיצוב. לימים כשנגיע לפורטו, אחשוב, שליסבון בנויה כמו תל אביב (ובניגוד מוחלט לפורטו) בהתעלמות כמעט מוחלטת מחוף הים שהוא בעצם גם בליסבון וגם בפורטו רק חוף של נהר. בית הקפה הזה הוא ככל שראינו החריג היחיד.

עלינו על ספינה שלקחה אותנו לטיול של הלוך ושוב של שעה וחצי מכיכר קומרשיו  עד בלן ובחזרה. לישבואה מהמים, מתחת לגשר כשאחינו ישוע מברך אותנו מרחוק בנוסח ברזילאי, ליד הנמל ואניית מכולות אדירה שנגררת לאוקיינוס, קומרשיו, אלפאמה, וכל האתרים בבלן שנראים כך ומחר יראו אחרת, כשאנחנו נבוא לבקר מצד היבשה, שהרי מחר יום ראשון והכניסות חינם, וכך המליצה הצעירה במשרד התיירות עוד אתמול (ותודה לסאראמאגו על הסגנון). אנחנו חוזרים לכיכר קומרשיו, מודדים לחץ דם, משלמים חמישה יורו למען ילדים חסרי בית בפורטוגל ומקבלים עט פרח, כמה מופעי רחוב

במדרחוב, הפעם אנחנו עולים במעלית אחרי המתנה ארוכה . רחל: לא ממש מרגש. אני חושב אחרת.

הסתובבנו קצת בבריו אלטו והצצנו מעוד נקודת תצפית על העיר שלמטה ועל המבצר שעל הגבעה ממול, אחר כל זה ישבנו בכיכר קטנה, רחל קפה ואני בירה ושתי עוגיות פשטיש דה נאטה. לא משהו, רחל אכלה אחת ושלושת רבעי, אבל ידענו שעוד נאכל אותן בבלן ושם יהיה להם טעם אחר, שהרי כולם ואפילו לונלי פלאנט הבטיחו. ירדנו ברגל למדרחוב שבאזור המלון, רחל קראה משהו על משקה נפלא בשם בז'יז'נזה שעשוי שזיפים שהתיישנו והוא עושה עליזות גדולה. מצאנו מקום אחד כזה מין קיוסק שמוכר כוסית ביורו עם או בלי דובדבנים. נחמד אבל קצת קטן עלינו. רחל: ירידה לחדר, כבר מאוחר.

החצר הפנימית של מושטריו דוש ז'רונימוש

11/9, יום ראשון, ליסבון יום III

יום שרובו בלן הוא בעיני תרוץ להעיר את רחל מוקדם, היום נאכל פשטיש דה נאטה אמיתי. רחל מציינת ברשימותיה: השכמה מוקדמת בשמונה. אנחנו יוצאים בחשמלית מספר 15 מככר רסיו. בדרך לחשמלית אנחנו עוברים ליד מגן דוד מתכתי גדול משוקע בגוש אבן מזכרת ליהודי פורטוגל המגורשים. התחנה הראשונה היא הארמון מעוטר, מקושט ומפעים שהוא בעצם שילוב של מנזר כנסיה: מושטריו דוש ז'רונימוש. היו פעמים לא מעטות בטיול הזה שחשבנו לעצמנו: יותר נורא הוד , ענק, מפואר, מרשים, הדור ומושקע מזה לא יכול היות. ובכן זו הייתה הפעם הראשונה. התכנון האדריכלי שלו אמור לפאר את הפריצה ההיסטורית של ואסקו דה גאמה. האתר מקבל שלושה כוכבים ממישלן ומקום של כבוד ברשימת נכסי העולם של אונסקו. הוא הוקם בתחילת המאה השש עשרה בהון עתק כולל מס פילפל שהושת על היצוא מהמושבות. המבנה תחילתו בסגנון גותי (הגובה, הגובה), המשכו בסגנון הרנסנס והחצר המופלאה שלו בתחרת אבן היא כמובן המצאה פורטוגלית מקורית של הסגנון המאנואליני. אני מוצא ברישומים שהוא הוקם על גדת הנהר, והיום הוא רחוק ממנה להערכתי 500 מטר לפחות, בדומה למה שקרה למגדל בלן היפיפה. בכנסיה קבורים גם ושקו די גאמה וגם פסואה ואני מוצא את השילוב הזה פיוטי עד מאד, שניהם סיירו בעולמות עלומים אלא שפסואה לא הייתה מטרה ולכן אולי הגיע ליותר מקומות. רחל: כנסיה מדהימה ביופייה, חצר הכנסייה כמו בניה בחול הים, ביקרנו בחדר התכשיטים על הגג, ברחנו משם למוזיאון לאומנות בת זמננו, בגלל מוזיאון העיצוב שבכלל הועבר למרכז ליסבון, רחל לא התמסרה למוזיאון. עד כאן סוף ציטוט. לטעמי היו במוזיאון כמה שכיות חמדה וגם צילמתי אותן כולל טלפון לובסטר קיטשי של סאלוואדור דאלי, אבל אי אפשר להנות ממוזיאון או מכל דבר אחר אם בן הזוג אינו מחובר.

כניסה למוזיאון לאומנות מודרנית בבלם

הזמן עבר מהר והרעב החל לכרסם אצל הגברת. לא רעב סתם, אלא רעב לפשטיש דה נאטה, לחוויה מתקנת. יום ראשון והתור היה מפחיד, למעשה היו שני תורים: אחד להתיישבות ואחד לשינוע. התור לשינוע נע מהר יותר וכך הגעתי אל הקופאית שלמתי 5 יורו וקבלתי פתק לקופסה ובה ארבע עוגיות עטופות בנייר ושקית של תרופה נגד שיטיון (קינמון). הלכנו לגינה ואכלנו עוגית חמה כל אחד. טעים לדעתי, נפלא לדעתה. שנים צררנו לאכול בחדר. אחד מהם רחל חיממה על מחבת עם חמאה בדירה בסינטרה ויצאה לה עוגית מלוחה כי החמאה הייתה מלוחה. קורה. ואת הרביעית הנפלאה היא פשוט זרקה, או שאני טועה והיא זרקה חלק מהעוגיות האגדתיות שקנתה אחר כך באחד המרכולים והיה להן טעם של עוגיות מרכול.

באנדרטת יורדי הים לא מקרינים יותר את הסרט על ליסבון ולאות מחאה לא שלמנו שני יורו על מנת להכנס לתוכה. אנחנו מימים ימימה (מודיעין התיירות!) בפרינציפ, לא משלמים דמי כניסה ביום ראשון. המשכנו לאורך החוף על לארמון-מגדל-מצודת בלן.

פעם היה מבצר בלם באמצע הנהר – עכשיו כבר לא

מרחוק נראה מבנה שלושת הכוכבים של משלן כמו טירת קרטון מדיסניוורלד. המגדל מרשים גם מקרוב. בגלל הכניסה החופשית והמדרגות הלולייניות היה צפוף גם בטיפוס וגם בירידה. רחל: לרדת יותר קשה מלעלות. המגדל הוקם בראשית המאה השש עשרה במרכז נהר הטאג'וס כמחסום בפני פולשים היום הוא כמעט על החוף בגלל תעתועי זרימת הנהר.

תצפית מראש המגדל

חזרנו בחשמלית 15 לכיכר רסיו ומשם, בשעה שלוש, הלכנו למסעדה קזה דה אלנטג'וש ברחוב שלנו מספר 58 לארוחת צהרים. רחל אכלה דג בגריל עם כוסברה ואני נתח חזיר יבש על צדפות ובזה נפרדתי מבשר עד סוף הדרך. היו לנו גם זיתים ביין עם פרורי שום חי ושמן זית עם מלח גס וזעתר שעזרו לנו עם שתי בירות מקדימות.

המחיר היה גבוה אבל המבנה עם האזולז'וש, גרם המדרגות המתאים לבית מלוכה, חצר פנימית ברמה של חצרות אנטיגואה בגוואטמאלה היו פיצוי מקדים אבל נאות לארוחה וגם כניסה נפלאה לחוויה האחרונה לאותו היום.

בקומת המסעדה באגף הפונה למדרחוב היו שני אולמות מפוארים מאד וביניהם במה. ביום ראשון בסביבות חמש רוקדים שם. מיהרנו לחדר, התרעננו מעט וחזרנו לרקוד. הריקודים היו של שנות השישים ואנחנו פיזזנו בחדווה רבה עד בא אדון מנהל וביקש כסף. למרות יום ראשון שבו אנחנו מנועים מלשלם בהנחיית משרד התיירות - שילמנו 10 יורו והמשכנו לפזז.

התזמורת עמדה בתווך בין שני האולמות וניגנה מחרוזת ריקודים פעם כשפניה לכיוון אולם אחד ופעם כשפניה לכיוון האולם השני. שני האולמות נמלאו בזקנים וזקנות לבושים מחלצות שרקדו טנגו, פוקסטרוט, צ'ה צ'ה, רומבה, ולס אנגלי, קוויק סטפ, וסמבה. רקדו בצורה מסורתית שמרנית קפואה.

זו בדיוק הסצנה בה אנחנו אוהבים להתפרע וכך היה. רקדנו ונהנו מאד אם כי סבלנו מהחום והלחות – לא היה מיזוג אוויר. כשהלכתי להביא משקה, אזר אחד הזקנים אומץ והזמין את רחל לרקוד אבל היא סירבה. התעייפתי מהחום די מהר, וכשהתזמורת נחה, חזרנו למלון, למקלחת.

מה שרואים הרוקדים אם הם מרימים את הראש

אחרי המקלחת ירדנו להודיע לפקיד הקבלה שאנחנו מאד מרוצים ונרצה לחזור אל המיטה המוקפת בקיר ב- 22 בחודש. את המלון מצאתי כמה חודשים לפני הנסיעה, בכתבה של משה גלעד בעתון הארץ. בדקתי באתר טריפאדוויזר ומצאתי אותו מומלץ גם שם, מיקום, ניקיון, שרות, רק חדרים קטנים ורעש שלא היה לנו כי החדר שלנו לא פנה לרחוב. ניסיתי להזמין חדר באמצעות אתרים ישראלים ובכל מקרה קבלתי תשבות כמעט זהות: "לפני שלושת רבעי שעה מכרנו את החדר האחרון" .." לפני שעה וחצי מכרנו את החדר האחרון".. באקספדיה המלון לא היה כלל, חזרתי לאתר טריפאדוויזר והזמנתי דרכו וקיבלתי אישור בו במקום מסוכן בגרמניה. אינטרנט. אני חכם גדול, לא הספיקו לי ההמלצות ואמרתי לרחל עוד בבית: אם יהיה טוב, נזמין במלון חדר גם לסוף הטיול, לחזרה לליסבון, מה שנקרא צרכנות נבונה. אך עכשיו הפקיד אמר אין מקום ולא יהיה - זה סוף שבוע של כנס של עשרים אלף רופאים. מה נעשה? אני אתן לכם שמות של שלושה רזידנשיאל באזור. לילה ירד ואנחנו מכתתים רגלנו בין הרזידנשאיל וגם הם מלאים באותו תאריך. היינו די לחוצים ולפעמים, מחמת המתח, רחל אמרה שאנחנו מחפשים חדר בברצלונה במקום בליסבון ואני אמרתי שאנחנו מחפשים חדר במדריד. לימים כשהכל יהיה מאחורינו נסכם שבמקום לקרוא לליסבון ברצלונה או מדריד נקרא לה בשם נורמלי סביר וזכיר ומאז היה שמה אצלנו סינטבון . בלית ברירה הלכנו לכיכר רשטוראדורש לחפש בין בתי המלון הגדולים. שוטטנו בין 260 יורו לבין "אין מקום" עד שהגענו לבניין המונומנטלי שבין מודיעין התיירות והרחוב של הקרונית החשמלית שעולה לבאריו אלטו. כתוב היה עליו עדן או למעשה קולנוע עדן. יש להם דירות, לא חדרים ויש להם מקום אבל זה עולה 160 יורו. ידעתי שניצלנו אבל עשיתי פרצוף אומלל, הפקיד הבחין בכך ואמר לי - לך תזמין באינטרנט זה יעלה לך יותר בזול, לנו אסור להוריד מחירים. חזרנו במהירות למלון פלורוסנטה שלנו, גייסנו את פקיד הקבלה שפתח לנו את האינטרנט ללא תשלום, וגם יעץ מה לעשות, רחל לקחה עט מאחד המלצרים ורשמה את הפרטים ובאתר המלונות השלישי מצאנו דירה במלון לתאריכים המבוקשים במאה יורו ליום. התווכחנו ביננו אם אנחנו מבקשים שני לילות או שלושה. רחל צדקה והזמנו שני לילות שהם שלושה ימים. קבלתי אישור מיידי בדואל שלי העתקתי את מספר האישור ומאז ליתר בטחון לא פתחתי את הדואל שלי עד שחזרנו ונתקבלנו למלון. כמה עובדות לסיכום העניין:

אחרי שהכל הסתיים לטוב הלכנו לשתות בירה ולאכול משהו אבל אין לי שמץ של זיכרון מה והיכן.

כשחזרנו פקיד הקבלה לא היה ואני הצטערתי שלא נתתי לו טיפ, לכן כששבנו בסיום הטיול לליסבון באתי אליו למשמרת ונתתי לו חמישה יורו למרות שהוא לא זכר את הסיפור כלל. "אתה רואה אני אמרתי לך שזה מיותר". "נתתי לו לא בשבילו אלא בשבילי ".

דירת שני חדרים עם מטבח מצויד בקומה השמינית במרכז כיכר רשטוראדורש יותר טוב ממיטה מוקפת קירות, ביחוד כשאלה עתידים להיות הימים האחרונים של טיול ארוך ועמוס.

12/9, יום שני, קשקייש – סינטרה יום IV

בוקר אחרון בליסבון, אני הרי ארזתי כבר אתמול, אז נשארו לנו כמה קניות במרכול. בין השאר חיפשנו את בז'יז'ינה ומצאנו אותה בבקבוק גדול שעולה רק שלושה יורו ויכול לפרנס מכירות של קיוסק לערב שלם, אלא שהיא קרויה בשם קל לזכירה ג'ינג'ה כשמו של אחי אביה של אילנה בת דודתי וסיפור ג'ינג'ה מלא שעות לא מעטות של נסיעה בדרכים כמו גם הליקר שאין כמוהו משכך רעב, משפר מצב רוח ומעיר את הנהג משגרת נהיגתו. אבל שניהם יוצאים מספור היומן בזה הרגע ואולי לא יחזרו עוד.

בדרך כלל אני לא טועה בהסדרים שלנו עם אופרן, שהיא החברה להשכרת רכב שאנחנו משתמשים תמיד בשירותיה. גם הפעם אמר לי המנהל, לא רק הנחה תקבלו, אלא גם שדרוג. רציתם רכב הכי קטן ואני אסדר לכם באותו מחיר מכונית מדרגה גבוהה יותר. בזאת לא תמה הפרשה, הגענו לקחת את המכונית שעתיים לפני הזמן והסוכן התנצל, הקדמתם, אין לי ברירה אלא לתת לכם מכונית מדרגה יותר גבוהה. קיבלנו טנק קטן, לפחות זה מה שהיה נראה לנו מרגע ראשון. ידענו שפורטוגל מאופיינת ברחובות צרים ופתלתלים ולא שמחנו אבל זה מה יש. בדיעבד התברר שקיבלנו מכונית היברידית. בכל רמזור או עצירה סתם היא מכבה את המנוע וכשאתה לוחץ על דוושת הגז היא מתניעה אותו מחדש. יאיר אומר שזה חסך דלק ובאמת אם אני עושה חשבון 10 ימים וכאלפיים קילומטר ומלאנו דלק רק 50+40+50+14 יורו. אז היכן טעיתי? הברירה הייתה לקחת את המכונית בדאון טאון ליסבון או בשדה התעופה. מה יותר דאון טאון מבאישה? ובכן לא, דאון טאון ליסבון נמצא רחוק מאד, באזור אוריינט ונאלצנו בעצת המקומיים לקחת מונית ב- 15 יורו בערך בכדי להגיע לשם. אנחנו נחזיר בשדה התעופה את הרכב. מבחינת החברה אין בעיה, איך מגיעים לקשקייש ? שמאלה לכביש הראשי ואחר כך מימין למנהרה הראשונה, לתוך הנהרה השנייה, שמאלה וכשאתם מגיעים לשפת הנהר תמשיכו לאורכו. יום טוב ואובליגדה.

הדרך מליסבון לקשקייש עוברת לשפת הנהר, דרך בלן וככל שמתקרבים לאסתוריל הנוף משמאל מתייפה והולך, מעוטר בסלעים, בתים ישנים, וחופים חוליים קטנים קורצים ומזמינים. כשנחזור מפורטו ונתהה מדוע פורטו מצאה חן בעינינו יותר מליסבון היפה, נגיע למסקנה שפורטו חיה על גדת הנהר, וליסבון מתעלמת מהחוף שלה וסוגרת את הגישה אליו בכבישים מהירים ובבנייני ענק, בדומה לתל אביב. בחכמה שלאחר מעשה, חשבנו שלליסבון אין חופים מסולעים, וחופי חול לרחצה וגם אולי אין לה צורך בהם כי בלן, אסתוריל וקשקייש מציעים לתושבי ליסבון, במרחק של כמה עשרות קילומטרים, נוף חופי יפיפה של רחצה, נופש ודייג.

שרגא (ה-GPS)השנוי במחלוקת שלנו מכוון למרכז קשקייש והוא מוביל אותנו בין בתים ישנים, סמטאות צר-צרות, חסומות ברחובות ללא מוצא ובהם שלטי אין-כניסה לרוב. אנחנו מתעצבנים ושואלים איך מגיעים למרכז והתושבים אומרים לנו: אבל זה המרכז. אז איך יורדים לנהר? שמאלה, ימינה, וישר עד למטה, וכך אנחנו מגיעים לחוף הדייגים שבמרינה. אנחנו מחנים את המכונית לא רחוק ממסעדת דון מיגואל, שהיא מסעדה מאד מומלצת על ידי יהודית למאכלי עופות. לפני שאנחנו מתחילים לשוטט בעיירה אנחנו מבחינים בשוטרת שמחלקת דו"חות חניה ומבררים אצלה אם חנינו טוב והיא פוסקת: לא, אתם חונים על אם הדרך. אנחנו מסיעים את המכונית למקום חניה אחר שחוסם את הכניסה למרינה ויוצאים לשוטט באזור הנמל בחששות (שנקבל דו"ח או גרוע מזה) שהתבדו לשמחתנו. המזח מלא בכלובי דגים, ובקצה המזח פורקת סירת דייגים ארגזי דגים ממוינים אל הרציף. רחל אומרת: תסתכל איך הם מתחברים לרציף. ובכן במקום לקשור את הסירה בחבלי העיגון שלה לעוגן הברזל השקוע בבטון, עומד אחד הדייגים בסירה ומחזיק את העוגן שברציף בעזרת גאנץ' עד שתסתיים הפריקה. אנחנו מטיילים מחוף לחוף כשכל אחד מתחיל ומסתיים בסלעים אדירים המעטרים את החוף במסגרת מרהיבה. סיור קצר ברחובות הפתלתולים שמאחורי המרינה ואנחנו בוחרים במסעדה קטנה ליד כיכר גדולה ששולחנותיה ערוכים בצל עפאים של עץ ענק שמגן עלינו מהשמש הקופחת. רחל: פראונס קצת יותר מדי עשויים, עם שום ותפוחי אדמה, דג עם צדפות ובירה. הצדפות נראות לי מוכרות ואני מבקש את המלצרית לברר אצל הטבח אם הן מניו זילנד. אכן. הצדפות מוכרות לי מהבית ואני מבין עד כמה אנחנו כפר גלובלי, ומי אמר שאם אנחנו מסובים ליד חוף, כל פירות הים נמצאים בים הזה. אני נזכר באבחנה של גל שכל הדגים שאוכלים באילת לא באים מהים אלא מתנובה ובכך שבצ'ילי, שהתפריט הלאומי שלה הוא פירות ים – אין שרימפס. מחיר הארוחה מעט גבוה ממה שאנחנו רגילים ולא מקבלים כרטיסי אשראי. המלצרית מנחמת אותנו: תוכלו לשטוף כלים אם אין לכם מזומן.

בוקה דה אינפרנו – הפה של הגיהנום

אנחנו יוצאים לדרך ירוקה לפי מישלן (ולכן - ארוכה יותר) לסינטרה לאורך חופי האוקיינוס האטלנטי לאזור שנקרא "הפה של הגיהינום"(בוקה דה אינפרנו). העוצמה האדירה של הגלים מתנפצת אל החופים המסולעים עשרות מטרים מתחתינו, אנחנו עוצרים את המכונית כל כמה דקות מתפעמים ומצלמים. עד שאנחנו חדלים, לא משום גס ליבנו בנוף, אלא שהשמש מתחילה לנטות הימה. המטרה שלפנינו היא דירה מומלצת בסינטרה (לונלי פלנט) שצופה לנוף, ב-70 יורו ללילה, הגברת מאשרת את ההזמנה בדואל וקובעת את התנאים: שני לילות, מינימום, תשלום במזומן אחרי שאנחנו רואים את החדרים, וארוחת בוקר בהגשה עצמית, מריה. אנחנו מפקירים את עצמנו בידיו של שרגא והוא מוליך אותנו למעלה, למעלה, אל סינטרה. בכניסה לסינטרה הוא פונה שמאלה ואחר כך מוליך אותנו ברחובות תלולים וצרים עד מאד אל שער ברזל קטן וחלוד. אנחנו מחנים את המכונית על אין-שולי-כביש, מקפלים את המראות, גם זו שפונה לדרך וגם זו שכמעט משתפשפת בגדר האבן ונגשים אל השער כשהטרולי ושני תרמילים בידינו, (בשלב האריזה, בלילה הקודם בליסבון הפצרתי ברחל להסכים לרעיון שהמזוודה הגדולה תישאר תמיד במכונית ואנחנו ניקח אתנו כל לילה רק אוכל, כלי רחצה ובגדים להחלפה ליום אחד, או במקרה של סינטרה ופורטו ליומיים, ונרענן את המטען הדל והקל כל בוקר כשנצא לדרך חדשה וכך נהיה קלים וניידים ואלה שיראו אותנו חושפים את מטמוני המזוודה הגדולה יהיו רק תושבי המקום שאנחנו נוטשים אותו ומבחינה בטיחותית אנחנו מסודרים.) לפני שאנחנו מקישים או מנסים לפתוח את השער, אנחנו מבחינים בחשיכה בשלושה כלבים נובחים בעוצמה רבה (בשמחה? ברעב? בעוינות?) אבל השער החלוד והסגור עומד במבחן ובשלב זה אנחנו מוגנים. בקומת הקרקע של הבניין הישן נפתחת הדלת וממנה מגיחה אישה כבדה, בלונדינית או בראש שיבה או שניהם, רחל: בובולינה אמיתית. היא מהסה את הכלבים בלא הצלחה, ופותחת לנו את השער תוך כדי כך שהיא מנסה למנוע מהכלבים לפרוץ החוצה. הכלבים מבינים שדרכם לחופש חסומה והם מתפשרים בלהריח אותנו ולנסות ללקק את ידינו. באנגלית סבירה מציגה מריה את עצמה ומורה לנו על פשפש שמוביל למדרגות המטפסות בסבך של שיחים לא גזומים אל יעד בלתי נראה בצד שמאל של השער והבית, הולכת לפנינו, ומלהגת ללא הפסק: אני נעלתי את הפשפש בכדי שהכלבים לא יחרבנו על המדרגות, אוי, הם בכל זאת הצליחו, תזהרו, אני תכף אנקה, אתם תשגיחו שהפשפש יהיה תמיד נעול, זה המפתח לשער האחוזה וזה המפתח לכניסה, תזהרו על הראש גם בכניסה (היה צריך להתכופף בכדי להיכנס ולרדת למפלס

מריה – מבט עילי

הדירה בקומה השנייה) וגם בירידה למטבח תזהרו (אני ספרתי מהערב הראשון והגעתי לסיכום של חמש/ארבע לטובתי. כלומר ארבע פעמים נגחתי את ראשי בתקרה הנמוכה, וחמש פעמים זכרתי להתכופף). זה חדר השינה (רצפת פרקט, שני כסאות בעיצוב יפיפה חסר סגנון ונוחים רק להנחת הבגדים עליהם, מיטה עם גב מפורזל בסגנון מעניין ולא מוכר, נישה מוגבהת מעט המובילה לחלון עמוק המשקיף לעמק המיוער ולטירה המטורפת, ולעניין הטירוף נחזור מבחינה פילוסופית בהמשך הטיול) החדר הזה, שגם החלון שלו נשקף לנוף, הוא של הבן שלי שבדיוק לאחרונה חזר הביתה אבל הוא לא יהיה כאן כשאתם מתארחים, אתם יכולים לשים את המזוודות שלכם על שתי המיטות שבחדר, זו המבואה שמובילה לחדר השנה ולחדר של הבן, למקלחת ולשירותים, לחלק השני של הדירה, וגם יש כאן דלת שמובילה לקומה שלי, למטה, שם אני גרה עם אחי שרק לאחרונה חזר מברזיל, כשאגמור להראות לכם את הדירה אני ארד דרכה לקומה התחתונה ואנעל אותה מבפנים וגם אסגור את דלת העץ שמעל המשקוף בכדי שתהיה לכם פרטיות, זה מפסק האור של חדר השנה, החדר של הבן, השירותים, המבואה, הכניסה לבית והחדר שמוביל לחלק השני. (כאן נדמה לי ששכחה את מפסק האור שנדלק במדרגות הפרטיות שלה שמובילות לקומה התחתונה, ואולי מרוב הכברת פרטים, אמרה ולא שמנו לב. כך או כך, אחרי חצות הלילה בדרך לשירותים, הדלקתי אותו בטעות ומיד כיביתי ועד היום אני סקרן מה הוא האיר להם באמצע הלילה ואם הם נבהלו) אל החלק השני יורדים מדרגה (אני מתחיל לספור: 1- מפלס הכניסה, 2- מפלס המבואה, 3- מפלס חדר השנה וחדר הבן , 4 - הקטע המוגבה בחדר השינה ועתה 5 - ירידה לחדר קטן עם שולחן וכסאות, שם נשחק רמי בשעות הערב ורחל תטעה ותחפש מה מתחת למפות המפוארות והכבדות המכסות אותו ותמצא פלטת עץ לא משויף ניצבת על ארבע רגלי עץ שנוסרו מקרש בניה ישן וחוברו במסמרי בנין גדולים. ללמדך שלא תמיד כדאי לרדת לפרטים) תזהרו על הראש, זה המטבח (מפלס 6) עם הכלים והמוצרים וכאן אתם תכינו את ארוחת הבוקר שלכם, החמאה לא במקרר כי כך היא טעימה יותר, כאן הקפה, התה והביצים, הלחם יהיה על דלת הכניסה והוא יגיע עם העוזרת שאני מבקשת שתגיע לפני שמונה אבל היא מגיעה תמיד בשמונה וחצי. (עכשיו אנחנו מבינים מהי "ארוחת בוקר בשרות עצמי"), כאן משמאל יש עוד יחידת שירותים אם תצטרכו. אבל אין בהם מים חמים, ובהמשך המסדרון כאן יש דלת שננעלת מבפנים והיא מובילה כמו שאתם רואים למרפסת ובה שולחן ברזל עם פלטת שיש כבדה (שנועד להם תפקיד חשוב בהמשך הסיפור) וכמה כסאות ברזל ופלסטיק , סורגים לתלות עליהם כביסה שתספוג את כל הטל של סינטרה ותהיה יותר רטובה בבוקר משהייתה כשסחטנו אותה בקפידה בערב ונוף נפלא של היערות והארמון המטורף, (וזהו מפלס 7 ואחרון) אתם מישראל אז אני מוכרחה להראות לכם את ספר המבקרים שלי, הנה תודה בעברית ושטר של כסף עם הגברת שהייתה ראש הממשלה שלכם (גולדה, עשרה שקלים חדשים) אני יודעת שזה שווה הרבה כסף אבל הדבקתי כאן למזכרת, עכשיו אני מבקשת את 140 היורו, תודה ולילה טוב. למען האמת והצדק הקוסמי צריך להודות שהשיחה הייתה הרבה יותר ארוכה וגם הגברת מפאת כובדה וגילה התנהלה הרבה יתר לאט כך שעד שנעלמה לעולם מחיינו (חוץ מצילום מהיר שהצלחתי לחטוף מלמעלה כשהלכה לה בחצר בין העציצים) עבר די הרבה זמן. מה שכחתי? – ריח. הריח שבה את ליבי. רחל אמרה ריח של זקנה ואני הרחתי ריח של רהיטים עתיקים המטופחים בפוליטורה.

אני לא ידעתי איך תגיב רחל, על מין מלון ישן שכזה, אבל רחל הייתה מוקסמת. לימים, בתל אביב, היא אמרה לי שלושת בתי המלון הכי נפלאים שהיו לנו בטיול היו הארמון בבוסאקו, החדר בחצר בקשקייש והדירה העתיקה באחוזה בסינטרה

המרפסת, הכביסה, השולחן והיער אצל מריה

אחרי יום חם ישבנו במרפסת, לעשן ולשתות קפה, רחל נאבקה במכשיר הפילטר שבמטבח ולא יכלה לו. אחר כך הוצאנו את הקומקום שלנו ועשינו לעצמנו קפה נמס עלית עם שרידי העוגיות מבלן. רחל בתושייה רבה החליטה כזכור, לחמם אותן במחבת על מצע חמאה, אלא שהחמאה הייתה מלוחה והתופין נתחרבש. בשעה טובה ערכנו את השולחן על מנת להישב ולהתבונן ביער לאורו של ירח גדול אלא שאז נגחה רחל בברכה ברגל הברזל הדקיקה של השולחן שכל כך מתאמצת, יחד עם שתי חברותיה, להחזיק, בכוחן הדל, את פלטת השיש הכבדה וכל השולחן הזדעזע והקפה נשפך על משלן ועל המפות ועלינו. מין הדין להזכיר עניין זה כי חמש דקות לאחר שנוקה השולחן והיושבים לידו ונתמלאו מחדש כוסות הקפה, נגחה רחל בשולחן פעם שניה והתוצאות פחות או יותר היו דומות. אם יש מצבים שאסור לבן הזוג להצטרף לתרועות הצחוק של הנוגחת הרי זה כאן, כי למחרת בארוחת הבוקר הברך שלי החליפה את הברך של רחל באותו תפקיד ממש, מה שאומר שמי שצוחק פעמיים צוחק גם פעם שלישית.

13/9, יום שלישי, סינטרה יום V

כשקמנו היו הלחמניות על הדלת, אכלנו ארוחת בוקר במרפסת מול היער המתנער אט אט מערפילי הבוקר שמכסים אותו. רחל גילתה כי מחלון השירותים נשקף סופו של שביל ויצאה לנסות לגלות איך אפשר להגיע לחלון, אלא שנחה דעתה לאחר שגילתה שהשביל היה חסום בשיחים שגדלו פרע ובקורי עכביש שטוו רשתות לרוב. יצאנו במכונית אל מרכז סינטרה, מחמת האזהרות שאין חניה באזור, חנינו בכניסה למרכז ושם נשארה המכונית עד שחזרנו בלילה. סינטרה לכשעצמה היא עיירה עתיקה וחביבה שכיף להסתובב בה אבל הארמונות מגמדים את יופייה והעניין שבה. זה אולי המקום לציין שהייתי בה לפני ארבעים שנה ולמעט הזיכרון העמום של טירה מרהיבה בראש הר לא זכרתי דבר.

פלסיו נסיונל דה סינטרה. תקרת העורבים "זה לטובה"

בקרנו בארבעה אתרים והראשון במרכז העיר פאלסיו נשיונל דה סינטרה (מישלן קורא לו "פלאסיו ריאל" ומעניק לו שני כוכבים) היה הפחות מרשים שבהם, אלא שלא ידענו והתפעלנו מאד. הוא בולט מאד בשתי ארובות ענק חסרות פרופורציה וחן שתחילתן למטה, במטבח וסופן מי יישורנו, כי הן מזדקרות גבוה מאד אל השמים. הארמון נבנה במקורו על ידי המורים ושופץ ושוכלל פעמים אחדות החל במאות ה-13, ה-15 וה-16 שאז נוספו לו הקישוטים הנפלאים בסגנון המנואליטי וכך הלאה עד ימינו. הוא שימש מקום נופש וצייד למשפחת המלוכה, הם נמלטו למקום גם מפאת החום או המגפות בליסבון. הצגתי רישיון נהיגה וזכינו כמו בכל טיולנו בפורטוגל בהנחת זקנים ויצאנו לתור את הארמון.

איזולז'וש – אריחי קיר כחולים החלופה הפורטוגלית לשטיחי הקיר הפלמיים ולציורי הקירות המודרניים

האזולז'וש (בארמון מרהיבים ונחשבים מהעתיקים ביותר בפורטוגל. ביקרנו בקפלה בה מצא אחיו של המלך את מותו משבץ, (1683) אחרי תשע שנים שהיה כלוא בארמון. שתי תקרות משכו את תשומת ליבנו: תקרת אולם הנשפים שמעוטרת ב- 17ברבורים זהובי צוואר וחדר העורבים שתקרתו מכוסה בעורבים שחורים האוחזים במגילת קלף עליה כתוב "זה לטובה", כי מה יכול לומר מלך שנתפס על ידי אשתו המלכה כשהוא מתעסק עם אחת מנשות החצר.

מהארמון פנינו לתחנת המיניבוס שייקח אותנו יחד עם קבוצת אמריקאיות קשקשניות שמלהגות כאילו יצאו מסדרת סיטקום מדרגה שלישית, לשלושה אתרים מעל העיירה סינטרה. המיניבוס מתפתל בכביש הצר במהירות בלתי סבירה, אני כבר מצטער שבסיבובים האלה נוהג מישהו אחר ולא אני והמכונית שלנו, נשארה מבוישת ונכלמת שם למטה בעיר. מהכא להתם, אנחנו מגיעים אל שרידי המצודה המורית שמישלן נותן לה כוכב אחד ואני הייתי נותן לה מינימום שלושה. אנחנו מטפסים ברגל אל המצודה.

המצודה המורית

הטיפוס אינו יכול להסיח את דעתנו מהרושם הכביר שמותירה בנו בחומות המצודה וצריחיה. קשטלו דוש מורוש נכבשה ב- 1147 על ידי הנוצרים, אבל גם הם חולקים כבוד למייסדים ואחד משני הדגלים המתנופפים על חומות המצודה הוא דגל אסלאמי. אנחנו מתאמצים ועולים למגדלי התצפית השונים, נחשפים לנוף המיוער מסביב, לישובים שלמטה וליערות שמשובצים בהם טירות ומנזרים עד קצה האופק. אני מדמה לעצמי איך, באלף הראשון לספירה, המורים ממרום מצודתם ותהילתם מספקים לכפריי הסביבה הלא מאורגנים, העניים, הבערים, הגנה מפני שודדים, כובשים - ממשל מלכד ומשרה ביטחון.

המצודה משדרת עוצמה אדירה, כוח, ושררה נחושה. אנחנו עוברים בין עמדות שמירה ואני רואה בעיני רוחי את החייל המורי, למוד הקרבות, משגיח בעיני הנץ שלו על המתרחש שם רחוק למטה. המצודה בעיני היא אחד האתרים היותר דרמטיים שאנחנו פוגשים בפורטוגל. מן הטירה אנחנו יכולים להבחין על פסגה, לא רחוקה בפלסיו נשיונל די פנה ואנחנו יורדים אל תחנת האוטובוס להמשיך בנסיעתנו אליו.

את שם התואר "ארמון מטורף" שמענו וקראנו לפחות ארבע פעמים בטיול. פעמיים בסינטרה, פעם בבוסאקה ופעם במאפרה. ההגדרה הזו מקוממת אותי. ממה נפשך? – יש איזה תו תקן בין לאומי לארמונות, מנזרים וטירות? יש ארגון מקצועי, גילדה, של ארכיטקטים שרק להם מותר להיות יצירתיים בבניית ארמונות? הוקם פורום משפטי עולמי לדרוג ארמונות קלאסיים נורמליים או מקובלים? יש איזושהי ועדה לענייני סימטריה וצבע של ארמונות שדורשת שני מגדלים בפינות וביניהם כניסה מפוארת עם גרם מדרגות מלכותי?

בעיני מבחינה סוציאליסטית - אנתרופולוגית כל ארמון הוא תופעה "משונה עד אבסורד" (לונלי פלנט על הארמון), אבל לעניין זה אתייחס בנפרד. הארמון, המנזר, הכנסייה והטירה הם פרי היצירתיות המשתוללת של מי שיש (כלומר היה) לו מספיק כסף בכדי להגשים חלום. ולפלסיו נשיונל דה פנה היה איש כזה.

הנסיך פרדיננד סאקס קובורג גוטה התאהב במנזר ששכן על אחת הפסגות הגבוהות בסינטרה, קנה אותו וב- 1840 שכר את האדריכל הפרוסי לודוויג פון אשווג ויחדיו (פרדיננד היה אומן מחונן שעסק בחריטה, קרמיקה וציור בצבעי מים, נשיא האקדמיה המלכותית למדעים ולאומנויות , פטרון של אוניברסיטת קואימברה, איש תרבות, ליברל, ומצנאט של האומניות)

יחדיו הם בנו קומפלקס צבעוני נפלא שההליכה בו היא טיול הרפתקאות מרהיב במראותיו ובצבעיו. ריכרד שטראוס שהתארח במקום והיה מוקסם מהגן אמר שהארמון הוא, הוא "הגביע הקדוש". סבבנו מבחוץ שעה ארוכה כשאנחנו מופתעים בכל עיקול מהמבנה ומצבעו ומהנוף היפה הנשקף ממנו לאין סוף.

אחר כך נכנסנו פנימה והלכנו בין החדרים שמזמנים הפתעות לא פחות. הלכנו מחדר לחדר, כשאני מנסה לנחש לפי הריהוט את מי שימש כל חדר ורחל בודקת בשילוט אם צדקתי.

כזכור, עלינו לארמון ברכב מיוחד יחד עם האמריקניות המקשקשות ואחר כך פנינו לגן ענק המקיף את הארמון, לא טיפסנו לפסגת הגן אבל פנינו לאגמים הקטנים וירדנו לאורכם עד לנקודת האיסוף של המיניבוס ועמו ירדנו חזרה לסינטרה בדרך שונה ויפה לא פחות, לארוחת צהרים מאוחרת של דגים ופרות ים. בתכנית היו לנו עוד ארמון וגן "מטורפים". נכסנו למודיעין התיירות ושאלנו אם כדאי לנסוע לשם ברכב שלנו. אבל האתר היה במרחק של עשר דקות הליכה. אז הלכנו לשם והשעה הייתה כבר חמש וחצי אחר הצהריים.

סתם מרפסת

קינטה דה רגאלירה משלבת שני רעיונות גדולים. השני, הוא הארמון הלא גמור בו התוודענו לתכניות העבודה ומפרטי העיצוב של לואיג'י מניני שעיצב גם את הארמון שהתאכסנו בו שבוע מאוחר יותר בבוסאקו. יצירתי ופרוע ככל שהיה בתוצריו, מסתבר שהיה גם איש מקצוע מהמדרגה הראשונה. כל חדר, קימרון, פרח אבן, או תקרה היו משורטטים בדיוק הנדסי מפורט לבניה עם דגם מצוייר במדויק איך תראה היצירה הגמורה. על כל דף כזה הוא חתם את שמו בחתימה נפוחה ומסולסלת שתהיה כמסמך מחייב ושלא יעשו לו קיצורי דרך או אלתורים.

באר בלי מים

אבל הרעיון הראשון היה הגן. לפני שאני מתחיל לפרט, כדאי להכיר את אדון לואיג'י. ובכן לואיג'י היה איטלקי מתכנן תפאורות של אופרות ובעיני רוחי אני חושב על הדואליזם הנפלא של מתכנן תפאורות שנבחר בראשית המאה העשרים על ידי מונטיירו דוש מיבואש ( מונטיירו בעל הממון, איל קפה ובעל מכרות , יליד ברזיל).

ביצה מתוכננת

מצד אחד הוא מוזמן לראשונה בחייו לצאת מעולם התפאורות הדמיוני אל עולם המציאות ולהוכיח מה הוא יכול לעשות באמת, ומצד שני הוא לא יכול להשתחרר מתפיסתו האשלייתית – תיאטרלית גם כאשר הוא עובר מדו - לתלת מימד. והוא עושה נפלאות: הוא מחלק את הגן בחומות אבן המאפשרות לו לבנות את הזיותיו על הטרסות ולהכתיב למבקרים מסלול הליכה, שותל עצים אקזוטיים ואלונים רבי צמרת שירבו את המסתורין, חופר בורות וממלא אותם במים עומדים ומכסה אותם בירוקת עד והופך אותם לאגמונים רומנטיים,

הוא בונה מערות אפלות, כשהוא מניח סלעי ענק ומוסיף להם תקרת אבן וכניסת אבן משוננת פרועה, בונה משטחים של אמפיתאטרונים קטנטנים עם קשתות אבן ויציעים שנראים אילוץ בגלל מורד ההר, והם לא. הוא בונה מסלול הליכה תת קרקעי מואר באור עמום שעובר מתחת לפני הקרקע מצד אחד של הגן ומסתיים בשורה של אבנים השתולות בתוך אגם מים ירוק מירוק (ואותו אנחנו מחמיצים בגלל השעה המאוחרת, הגן נסגר למבקרים נכנסים בשבע ובשמונה וכשרצינו הבייתה נאלצנו לחפש מהיכן יוצאים). והכל נראה כאילו ככה סתם מצאו אותו בטבע ואין שמץ של חשד או חשש שהרמאי- הגאוני הזה בנה את כל הגן כמו שבונים תפאורה לסרט או לאופרה. גולת הכותרת – הוא חופר באר שתחתיתה רצפת שיש חום ומדרגות לולייניות יורדות אליה – תאווה לעיניים. וגם כנסיה ומגדל שאנחנו כמובן מטפסים עליו, מחפשים ורחל מגלה במרחק את בית האחוזה שלנו כלומר של מריה.

בתקריב מירבי של המצלמה אפשר לראות את הבית של מריה במרכז התמונה בין העצים

בזאת מסתיים פרק סינטרה הקסומה והפלאית שלנו, (מישלן מעניק לה רק שלושה כוכבים כי אין לו יותר) אנחנו חוזרים לאחוזה, לארוחת ערב, לעישון במרפסת תוך כדי כך שאנחנו לוגמים קפה (בזהירות) ומסתכלים פעם אחרונה בקינטה דה רגאלירה שמגדליה מציצים אלינו רחוק במעבה היער באור קרני שמש אחרונות.

14/9, יום רביעי, פניש יום VI

קמנו ליום של ערפל כבד שליווה אותנו עד שירדנו מסינטרה. הפרדה מסינטרה בבוקר הייתה קצרה, יעילה וטיפה מאכזבת, במקום להיפרד ממריה, אמרנו שלום לעוזרת אשר על הלחמניות, אפילו הכלבים לא אמרו דבר, השארנו את המפתחות במנעול הדלת, עוד צילום אחד איך רחל מתכופפת בכדי לצאת מהדלת הראשית ואנחנו מיישרים את המראות ומכוונים את שרגא לפניש, אי שנתחבר ליבשה והפך עיירת דייגים ומרכז נופש על חוף האוקיינוס האטלנטי. אני לא בטוח שהיינו מגיעים לפניש אם מוליק ואלעאי לא היו ממליצים, לפי הוראתנו בוחר לנו שרגא רק דרכים מקומיות ובעזרת הניווט של רחל והצבע הירוק של הכביש במפה של מישלן אנחנו מתברברים, עוברים כמה עשרות קילומטרים בשלוש שעות ומגיעים בצהריים דרך כניסה מפוארת של גשר מיתרים נוסח קלטארווה לפניש, עצירה להשתנה ולקבלת מידע תיירותי מגברת שלא כל כך שיתפה פעולה. אישה בשחור עומדת עם שלט שכתוב משהו מנסה להסב את תשומת ליבי אך כיוון שאנחנו ממהרים אני לא יורד לכוונתה. אנחנו מגיעים לנמל הישן ומזמינים מקום (18יורו לאיש) בסירה המהירה שתיקח אותנו בשתיים וחצי לארבע שעות לאי ברלנגה, אם יש שינוי יודיעו בטלפון והיה שינוי אבל הטלפון של רחל היה סגור ובסופו של דבר יצאנו בשלוש. עד אז היה לנו מספיק זמן להקיף את העיר וחצי האי ואנחנו נוסעים

מסביב לפיניש

לאורך הים ומתרגשים שוב (אני) מהנוף המפעים רחוק מתחתנו - גלי ענק מתרסקים על סלעי ענק ומשאירים קצף לבן של תבוסה זמנית, כי סוף הים לנצח.

במקום אחד אנחנו מצלמים לבקשתם שני צרפתים והגברת, בתמורה, מאיצה בנו לראות כנסיה קטנה ומקסימה לא רחוק מהחוף.

בשתיים וחצי אנחנו חוזרים לנמל והסירה כבר יצאה והם ניסו להודיע, יש סירה בשלוש אבל הטיול יותר יקר. אני, שמרגיזים אותי - אין לי אלוהים, שולח אותם לכל הרוחות, כלומר מוותר על השייט, הפקידה מזעיקה את בעל הסירה שבלעדינו אין לו סירה מלאה (10 נוסעים)ואנחנו יוצאים לדרך בשעה טובה, במחיר הישן. האוחז בהגה מנווט את הסירה אל מול הגלים, ואנחנו עולים ויורדים בתוך מזרקות של מטחי מים שבדרך מאד מיומנת אינם מרטיבים אותנו למרות שאנחנו יושבים בחוץ. מפעם לפעם יוצא מהקבינה הסגורה ועולה אחד מאנשי הצוות לבדוק אם כל ארבעת הצעירים שיושבים על הגג אכן עדיין נמצאים שם. בדרך חזרה כעבור ארבע שעות יעלו גלי המים ובדרכו אל החוף הוא ינווט את הסירה לאורך הגלים ולא מולם וגם הפעם הממטרים ירדו בעוז, אבל לא עלינו. ידעתי שהגלים היו גבוהים משני מטר כי ספינות הדייגים שראינו בצדנו בדרך, שגובהן, בדרך כלל, עם התורן הוא שני מטר לפחות, נעלמו מעינינו כל פעם שהיו בתחתית הגל שלהן. כשירדנו בפניש לפנות ערב, בסיום הטיול, שאלתי את הנווט: שני מטר? הוא חייך וסימן בידיו חצי, כלומר שני מטר וחצי. 12 קילומטר בסך הכל אבל לי זה היה אחד הרגעים היותר מרגשים בטיול, אפילו מישלן מעניק לשייט שלושה כוכבים ולאי רק שניים. הדרך לעיתים יותר מרתקת מהמטרה.

ברלנגה, הוא הגדול באיים (1500 מטר אורך, 800 מטר רוחב במקום הכי רחב ו- 85 מטר גובה) בארכיפלג של כמה איים וכמה סלעים ושמורת טבע שהיא מקום קינון לאוריות - ציפורים בגודל של תרנגולת קטנה שדומות לשחפים.

ירדנו במפרץ קסום ובו מערה כחולה, טיפסנו לבית הקפה לעירוי נוזלים, כרגיל רחל קפה ואני בירה, מול הנוף

ואחר כך יצאנו/טיפסנו במסע די מתיש, בשביל, שאסור לרדת ממנו בגלל האוריות, לאורכו של האי עד לקצהו ועד לתצפית על המצודה הקטנה שמחוברת בגשר אל האי. המצודה הוקמה במאה ה-17 ובאותה מאה עמדו 20 חיילים פורטוגלים במערכה מול 14 ספינות ספרדיות והסבו להם 500 הרוגים עד שנכנעו כעבור יומיים בגלל שאספקתם אזלה. רחל החלה לרדת במדרגות לכיוון המצודה היפה כשהיא מקוננת על כך שזוהי ירידה בלתי הגיונית כי כל מדרגה שיורדים צריך אחר כך לעלות. לאחר שירדנו מה שנראה לי 16 קומות , נמלכנו בדעתנו ועלינו בחזרה,

צעדנו עד בית הקפה השני שבמפרץ הכחול, אורנית אחת חירבנה לי על כף היד ועל שרוול מעיל ה"דמי סזון" ואני נכנסתי לכוננות ספיגה, כל פעם ששמעתי אורניות צווחות באוויר. עד שתגיע הסירה לקחת אותנו, צפינו בעניין רב בכמה עובדים מקומיים מורידים במעלית חשמלית פתוחה, בלוני גז ריקים ממפלס הבונגלוס ובית הקפה, אל הרציף הבטון שישבנו עליו - סופגים את חומו, לאחר שהשמש הקופחת נעלמה ורוחות בריזה צוננות החלו לנשוב.

נסענו העירה לחפש לנו מקום לינה וליד מודיעין התיירות עמדה שוב אישה בשחור ועוד אחת, הפעם ראיתי שהן מציעות חדרים. בכמה? 25 יורו, המחיר הכי זול ששילמנו בפורטוגל. היא תיקח אותנו לשם, נסענו למזרח העיירה ובין בתים ישנים היא כיוונה אותנו לבניין חדש ובקומתו השנייה היא הכניסה אותנו לדירת שני חדרי שינה מצוידת ומאובזרת כולל כלי מטבח. היא הושיטה לנו את המפתחות, שילמנו לה 25 יורו, החזרנו אותה לאזור הנמל, החנינו את המכונית באוונידה דו מר שהוא רחוב המסעדות ויצאנו לחפש מקום לאכול ארוחת ערב. היו לנו כמה אפשרויות:

ראשית, הייתה המלצה של מוליק ואלעאי, אבל לא זכרתי היכן שמרנו אותה. שנית, לרחל יש מימים ימימה, שלושה מבחני מסעדות קבועים: 1 - מסעדה מלאה, 2 - מסעדה שאוכלים בה מקומיים ולא תיירים (בפורטוגל קל לזהות – אם האוכלים והמלצרים ממלאים איש איש את תפקידו אבל מלוא תשומת ליבם מופנית אל משחק הכדורגל שמשודר בטלוויזיה, כי אז זה קהל מקומי בהחלט). 3 - בדרכים בין עירוניות אוכלים במקום שרואים התקהלות של משאיות. שלישית, הדגים ופירות הים מוצגים לראווה בכל מסעדה במלוא טריותם וצריך רק לבחור ולהורות באצבע.

אבל אז בעוד אנחנו משוטטים, הבחנתי במסעדה קטנה, ריקה, בלי מלצרים שעומדים בחוץ ומשדלים, רק עם מלצרית יושבת משועממת ליד שולחן ריק ובכניסה לוח שחור ועליו כתוב בגיר לבן: קלדיאדה.

בטיסה הראשונה שלי לפורטוגל, ישבה הקבוצה לחוד ואני לחוד- עקרון חשוב של מדריכים במטרה לשמור על שפיות הדעת ולהימנע מלעורר קנאה: למה אתה יושב תמיד עם..? לידי ישב בחור פורטוגלי, עורך עיתון תיירות שהיה אורח של משרד התיירות שלנו. שוחחנו והוא נתן לי כל מיני טיפים שרשמתי בקדחתנות כתלמיד טוב השותה בצמא את דברי רבו. אני לא זוכר דבר מכל מה שאמר למעט רעיון אחד: אמרת שאתה אוהב בויאבז אז אני מציע שתיקח מעבורת לצד השני של הטאג'ו, שם מימין יש מסעדה נהדרת, קל לזהות אותה כי כל החזית שלה מכוסה בצדפים. תזמין קלדיאדה, זה מרק הדגים הלאומי שלנו. בתום הטיול בספרד ופורטוגל חזרתי לליסבון לקראת הטיסה חזרה ארצה עם הקבוצה. היה ברור שאנחנו חוגגים את הטיול המוצלח בערב האחרון. חברי הקבוצה הניחו כמובן מאליו שאני המומחה לליסבון אבחר במסעדה ואז נזכרתי בקלדיאדה. יצאנו במעבורת לפנות ערב, הקבוצה ואני והנהג הספרדי חוזה. מצאנו את המסעדה בקלות ואני הזמנתי בעבור כולם את המרק הפורטוגלי. בינתיים התחלנו לשתות יין ונעשינו שמחים וטובי לב ואז החלו המלצרים להופיע בזה אחר זה וצלחות המרק בידיהם. הסתכלתי בסקרנות בתוכנן של הצלחות וחשכו עיני - בין נתחי הדג שחו באופן חופשי חסילונים וצדפות. מה עושים? – נטלתי צלחת מרק ריקה והלכתי, סבבתי, בין השולחנות ואספתי מקערות המרק את פירות הים כשאני מתנצל ומסביר שבחודשי הקיץ לא מקובל לאכול צדפות והשרימפס אינם כשרים והוכנסו פנימה רק בעבור הטעם. חזרתי לשולחן שבו ישבתי, כמקובל, עם חוזה הנהג ולהפתעתו הרבה חילקתי את השלל ביני לבינו. הסיפור יכול היה להסתיים כאן אלא שהיה לו סוף אחר. בלילה, בסיום הארוחה והברכות והיין היינו כולנו עליזים מאד ועלינו בשירה אדירה למעבורת. לכבוד הנוסעים המקומיים פתחו חלק מחברי הקבוצה במחול הפסודובלה שרים במקום " ויוה אספניה" "ויוה פורטוגל" והנוסעים הפורטוגלים צוחקים ומוחאים כפיים. או אז אומר לי חוזה, שגם הוא לא ממש במיטבו, אני אלך לפניכם להוציא את האוטובוס מהחניה ולקרב אותו עד שתגיעו. הוא פונה שמאלה ונעלם ואנחנו שרים והולכים אחריו במרכז הרחוב הצר (אז) המשיק לנהר. כעבור זמן לא מעט, אנחנו מגיעים לעיקול הדרך ומוצאים את חוזה הנהג יושב במרכז הרחוב השומם (כן, לפני ארבעים שנה זו לא הייתה אוטוסטרדה) ומתפקע מצחוק. האוטובוס חנה בכלל בכיוון ההפוך.

כמובן שמיד שכחתי את כל העקרונות ונכנסנו לאכול, אני מרק קלדיאדה ורחל דיונונים בגריל עם מעט מהדיו שלהם שהיו הדיונונים הכי רכים וטעימים שאי פעם אכלנו ורחל שוב ניצחה. במסעדה ניסינו לכוון את שרגא לרחוב בו שכרנו דירה, אבל שרגא לא הכיר רחוב כזה וגם המלצרית של המסעדה המשפחתית לא, אז קצת נלחצנו, אולי יש כאן איזה תרגיל של עוקץ, אבל אחר כך ניווטנו לפי הזיכרון, הגענו בקלות לדירה, ישבנו במרפסת המטבח לעשן מעט, לשתות ג'ינג'ה, לשחק קלפים והלכנו לישון.

15/9, יום חמישי, אובידוש – אבורה יום VII

אנחנו משאירים את המפתחות על השולחן בכניסה ויוצאים לאובידוש בדרך לאבורה. הכביש מתפתל למעלה ואנחנו מתחלפים בנהיגה, כי אני חולה על כבישים מתפתלים-צרים שעולים למעלה (בסך הכל, אנחנו רק 80 מטר מעל פני הים אבל העלייה מרשימה מאד) מחנים את המכונית מחוץ לחומות ויוצאים לסיור בסוכריה המתוקה המעוטרת בשני כוכבים של מישלן, עטופה בחומת אבן מימי הביניים, התקופה המורית, רחובות צרצרים מתפתלים בין בתים לבנים קטנים, עם גגות אדומים ומסגרות בכחול וצהוב.

מין שכיית חמדה קטנה, אלא שהיא הולכת ומתמלאת בתיירים ובחנויות של מזכרות כמו סאן מישל שבצרפת וסאן מרינו שבאיטליה.

טיילנו על החומה המקיפה את העיר, הצצנו לתוך הכנסייה של מריה הקדושה ("איגרז'ה דה סנטה מריה") עם האיזולז'וש היפים, רחל בחרה לעצמה כיסוי קרמי צבעוני למנורה בכניסה לבית בפתח תקווה. אחר כך קנינו שתי קופסאות חלב קטנות וביסקווטים ויצאנו לאבורה כששרגא מקבל הוראות מפורשות לנסוע בכבישי אגרה. היה עלינו לחצות את כל פורטוגל לרוחבה וגם חזרה דרומה, מהאוקיינוס עד קרוב לגבול הספרדי, עניין של 200 קילומטר וחבל היה על זמן הנסיעה. רחל התעקשה לנווט בכוח עצמה ולכן עלינו וירדנו מכביש אגרה בניגוד לדעתו של שרגא ושילמנו על כך. סך הכל עלו כבישי האגרה כחמש עשרה יורו שאולי היו מיותרים. למחרת כשחזרנו מאבורה מערבה, נסענו לפי המסלול של רחל שהיה יותר יפה ופחות מהיר אבל אז כבר לא מיהרנו כי ידענו שהשד (200 ק"מ) אינו נורא כל כך.

הנה משהו, ששכחנו לשאול: למה המוט הזה תקוע באמצע החנות של היקב?

למה אבורה, כי לאורה, של אלעאי, אמרה שאסור להחמיץ וגם מישלן שנתן שלושה כוכבים רק לחמישה אתרים בפורטוגל כלל את אבורה בבחירה שלו (ליסבון, סינטרה, ביתליה, כף בדרום הרחוק ואבורה ). בכלל, פניתי אל לאורה בבקשה שתחפש לי קורידה כי אני לא מוצא את רגלי וידי באתרי הקורידות של פורטוגל שכתובים רק בפורטוגלית. היא מצאה שתים. אחת באלוואש ב- 17 בחודש, בלתי הגיוני מבחינת המסלול שלנו והשנייה באבורה ב- 24 בחודש, ביום שאנחנו טסים לברצלונה. אפשר היה בלחץ להספיק אבל זה היה מסוכן ורחל התנגדה, בצדק. ואז אמרה לאורה בכל מקרה על אבורה אל תוותרו. בצדק.

לאבורה היסטוריה נדל"נית עתיקה שנשמרה כיוון שלא נפגעה מרעידות האדמה, החל בקלטים דרך הרומאים, הויזיגוטים, המורים ואחר כך הנוצרים, אחר כך שקע השלטון הפורטוגלי והצרפתים כבשו את העיר וטבחו בתושביה. כל מה שנשמר בעיר העתיקה, נשמר כי העיר כמעט נזנחה, גם כיום מספר תושביה קטן מכפי שהיה בימי הביניים (כחמישים אלף איש ). העיר העתיקה מוקפת חומה ואנחנו החנינו את המכונית בחוץ וטיפסנו לאורך רחובותיה הצרים והחד סיטריים העולים לגובה של 250 מטר ומסתיימים בכיכר החשובה והלא כל כך מרשימה פראסה דו ז'ירלדו. בערבו של יום נשב בכיכר רחל תשתה קפה ואני בירה, ונזכיר באותה הזדמנות שבכיכר הוצא להורג לא רק דוכס חשוב אחד אלא, ובעיקר, כל קרבנות האינקוויזיציה המקומית.

לקחנו מפה במודיעין התיירות ויצאנו לחפש רזידינשיאל שלרחל היה נדמה שראתה כשטיפסנו. מצאנו אותו OS MANUEIS  ואני רושם אותו כאן באותיות לטינות כי אינני יודע איך הוגים אותו וגם אף פעם לא ניסינו לקרוא בשמו וגם את פרוש שמו איננו יודעים רק שהוא יפה עד מאד ומנוהל בידי שני אחים צעירים שירשו אותו מסבם. מטפסים אליו במדרגות שיש תלולות, ובכל קומה משלוש קומותיו יש חלל הסבה מרוהט בריהוט ישן ויפיפה. החדר היה זעיר כמו זה שבליסבון, אבל מצוייד כראוי. שם פיתחה רחל לראשונה את רעיון קירור המזון על ידי הנחתו על אדן החלון מבחוץ, חשופים לקור הלילה. גם באבורה, כמו ברוב יעדי הטיול, הימים היו חמים מאד והלילות קרירים. החדר עלה 45 יורו אבל בסוף קיבלנו אותו ב- 35 יורו והעיקר שנעזרנו בעצות של הצעירים לגבי ארוחת הערב שעוד ידובר בה. בינתיים הציע הצעיר שנעלה ברכב עד פתח המלון ואז הוא יבוא, ייקח את המזוודה, רחל תישאר במלון ואני ארד ברחוב המקביל, גם הוא חד סטרי ואחנה את הרכב בחניה חופשית, מחוץ לחומת העיר העתיקה, ליד תחנת הדלק וכך עשינו. טיפסתי ברגל בפעם השנייה ויצאנו לשוטט בעיר העתיקה. ידענו שמדריך מישלן שלנו הוא מ- 1999 ומדריך לונלי פלאנט יצא במקורו באנגלית ב- 2002 (לפני שתורגם לעברית ) כך שהמידע היה לפעמים מיושן ומטעה. באבורה ענין זה הגיע לשיא. ראינו את הקתדרלה מבחוץ ואת שרידי המקדש הרומאי המרשימים אבל שני האתרים האחרים, קונבנטו דוש לויוש הפך למלון פאר (פוסאדה) ולא נכנסנו אליו ואיגרז'ה דה סאו ז'ואו הפכה בחלקה לבית קפה שומם והחלק שהיה צריך לשלם בכדי להיכנס אליו, בררנו מה יש בפנים ולאור התשובה וויתרנו.

עצמות וגולגלות

לא ויתרנו על חדרי המתים של איגרז'ה דה סאו פרנסישקו, שהיה בעצם אולם גדול שכל תקרותיו וקירותיו עצמות וגולגלות של נזירים פרנציסקניים מלויים באמרות שפר כמו "עכשיו אתה נהנה לראות אותנו, נפגש כשיביאו את עצמותיך לכאן" או "הסתכל עלינו וראה את הבלות החיים" ועוד כל מיני חכמות עם מוסר השכל כמו העצות לחיים שאני כל כך מתעב כשהן מגיעות אלי דרך הפייסבוק. החדרים במנזר הפרנציסקני בויה ונטו ברומא הרבה יותר קטנים, העצמות והגולגולות יותר קרובות וממשיות והיצירתיות האיטלקית יותר מעניינת. התעייפנו ולמרות שהיה די מוקדם כשישבנו בכיכר לשתות, היינו מותשים לגמרי. מה עשינו היום? אמרה רחל, רוב היום ישבנו במכונית. זה כמו אותו איש שנכנס לבר הזמין חמש כוסיות וויסקי, אחר כך ארבע, שלוש, שתים, אחת ואמר לברמן: מוזר מאד כמה שאני שותה פחות אני משתכר יותר. אז הכוס האחרונה שלנו הייתה עשויה מאותו הקש ששבר את גב הגמל. חזרנו למלון וישנו שעה קלה.

בערב, ביקשנו מאחד האחים שימליץ לנו על מסעדה של פרות ים. הים רחוק מכאן לפחות מאה קילומטר, הוא אמר בחיוך, והמליץ על 9 PARA AS 1/4 שמתרגם ללשון קודש – רבע לתשע, אמר שנזמין מרק לחם ופרות ים וביצה שזו המנה המיוחדת של המסעדה והאזור והסביר איך נגיע לשם. הגענו לרחוב צדדי וישבנו על מה שנראה כמו במת מתכת מקוליסות, של גשר המכביה. הכיסא שלי היה הכי בפינה ולא מספיק שחששתי שאפול לרחוב, אלא שבכל פעם שמלצר יצא מהמסעדה ודרך על הרמפה, אפילו בצד הרחוק שלה, הזדעזעה הרצפה והזדעזע גם השולחן, אבל אז הגיע המלצר עם קערת קרמיקה לוהטת, חרוכה מבחוץ ומכוסה מלמעלה בלחם שפורר. הוא הניח אותה בזהירות לפנינו שלק עליה ביצה חיה והחל מהפך את התערובת בעזרת כף ומזלג עד שנעלמה הביצה בתוך העיסה שכללה לבד מהלחם גם סרטנים, צדפות וחלקי תמנון. או אז הוא העביר את מן התבשיל לצלחת שלי ואני ידעתי איזה מיני תבשילים שומר אלוהים לצדיקים בגן עדן. שתינו חצי בקבוק יין לבן עם המנה הנפלאה הזו, ואחר כך עוד חצי בקבוק, רחל הזמינה משהו אחר, אני לא זוכר מה ואי אפשר להאשים אותי במקרה זה. אני מוצא ברישומים שלמנה אחרונה גילנו בתפריט עוגת גבינה, הזמנו, אכלנו וסיכמנו לעצמנו שעוגות גבינה אוכלים בארץ או אצל פיטר לוגר בניו יורק. עמדתי על כך שלא נצא בלי כרטיס ביקור. קיבלנו והוא שמור אצלי לתיתו מתנה ליחידי סגולה שיגיעו לאבורה. שוטטנו לנו בניחותא ברחובות הריקים, היפים, המוארים, עד למלון. נכנסנו לחדר, היה די הרבה רעש ברחוב, כמה קומות למטה אבל אחרי כמה דקות לא שמענו דבר.

16/9, יום ששי, באתליה – קואימברה יום VIII

ארוחת בוקר אכלנו משלנו בחדר הזעיר, אחר כך כששילמנו, התעניין האח התורן, איך נהנו מהטרסה על הגג. במקום לצאת לדרכנו, עלינו על הגג וכל אבורה העתיקה נפרשה מתחתינו לכל הכיוונים. עמדנו שם שעה ארוכה וראינו עיר מרתקת ויפה עד מאד. מה שלא ראינו אתמול כששוטטנו בתוכה, כי מה שרואים מלמעלה לא רואים מלמטה.

בטליה – פרויקט לא גמור

לקחנו את הטרולי וירדנו אל החניה מחוץ לעיר העתיקה. כיוונו את שרגא והוא התעקש להחזיר אותנו לאבורה. זה היה אירוע בלתי נשכח כאשר שרגא מודיע לנו: "כיכר לפניך צא ביציאה הרביעית." משמעות ההודעה היא שעלינו לחזור כלעומת שבאנו , כי מהכיכר יצאו רק ארבעה רחובות. אחרי שהמרינו את פיו תבע מאתנו לחזור לאותה כיכר ואמר "כיכר לפניך צא ביציאה השישית". כך הוא ניסה ללמד אותנו לקח. ולכן, אחרי שהכרחנו אותו להוציא אותנו מהעיר, ביטלנו לו את אופציית כבישי האגרה והוא נאלץ להוביל אותנו פחות או יותר בנתיב שבחרה רחל, ממש כפי ששורר שמואל רוזן אחרי מלחמת ששת הימים: "בדרך לבית לחם". כלומר, נסענו בדרך לבאתליה, ובדרך הזו אני מגלה בית לחם מסוג אחר, מרכול ענק ואחר כך גם איך להיכנס לחניה המקורה שלו ואנחנו יוצאים לתמוך בכלכלה המקרטעת של פורטוגל: נקניקים וגבינות, צ'יפס, עוגיות, גבינה לבנה, פרות ים, תבלין חרף עם ויסקי, פרי פרי, יוגורט מעורב עם חיטה ועם שזיפים ועוד מין שאנחנו לא מכירים, לחמניות טריות שמועדות לפזר את קרומן הקשה לכל הרוחות אם מישהו רק ינסה לחתוך אותן או לנגוס בהן, קונים וקונים וקונים וממשיכים בדרכנו לבאתליה האמיתית לא לפני שאנחנו עוצרים בדרך, רחל מתקינה סנדוויצ'ים נפלאים ואנחנו אוכלים ושותים ומברכים את מזלנו הטוב. הנסיעה דרך הכפרים איטית ואנחנו מגיעים לבאתליה בסביבות שתים אחר הצהריים.

לא יכול להיות שמנזר יהיה יותר מפואר, יותר ביזאר, יותר נהדר, (חרוזים) ממה שראינו בליסבון-בלן-סינטרה-אבורה. גם לא יתכן שמנזר לא גמור יהיה משהו ששווה להציץ בו, אבל מישלן נתן שלושה כוכבים לבאתאליה וגם מוליק ואלעאי אמרו שחובה, כולם צדקו.

אז קודם כל ענין השם, למרות מה שחשבנו, שם המנזר הוא קרב  ולא בית לחם. וזה גם שם העיירה שמכל בחינה אחרת אין בה עניין מיוחד. הקרב הוא בעצם נדר (סאראמאגו!..) שנדר הטוען לכתר ממוצא פורטוגלי לפני שיצא לקרב על מלכות פורטוגל בראש ששת אלפים חיילים, מול הטוען לכתר ממוצא ספרדי, ששכח לנדור נדר למריה שתתגייס לצד שלו, אולי מכיוון שהיו לו 30.000 אלף חיילים. הפורטוגלים ניצחו ואני חושב שלא בגלל הנדר, אלא בגלל שהיו ביניהם גם כמה מאות חיילים אנגלים. ב- 1388, שלוש שנים לאחר הקרב ניגשו הפורטוגלים למלא את הנדר ובנו מנזר למריה, בשמו המלא: מושטיירו דה סנטה מריה דה ויטוריה, או כפי שהוא ידוע יותר בקרב הווטרנים מאז: מושטיירו דה באתלייה.

מבחוץ המנזר נראה כקתדרה גותית אדירה בצבע חום צהוב, עם קשתות , זו על גב זו, בכמות שהייתה מספקת לעוד כמה מנזרים. אבל בפנים משתולל להנאתנו הסגנון המנואליני המצועצע, באולם הגדול מותקנים חלונות עם ויטראז'ים שמאירים באור בשלל צבעי הקשת את קירות הכנסייה, בצד ימין בכניסה יש קפלה קטנה(יחסית) עם תקרת כיפה דמוית כוכב. שם קבור המלך הפורטוגלי שהתחתן עם הגברת האנגלייה מלנקסטר (וגם אנריקו הספן). בעקבות עניין סקסואלי זה, מתו המון חיילים אנגלים במלחמות של הפורטוגלים ולא מעט חיילים פורטוגלים במלחמות של האנגלים, מה שמלמד אותנו שוב, מה שאנחנו יודעים, שלא לכל נישואין יש סוף טוב. כרגיל, במנזרים פורטוגליים, אחד החלקים הכי יפים היא החצר בה הסגנון המנואליני בא לביטויו בתחרת אבן נפלאה שאתה מבקש לראות אם יש בה מוטיב קישוטי חוזר ואתה לא מצליח. בסאלה דה קפיטולו יש כיפה כל כך מסוכנת לבנייה שרק אסירים שנידונו למוות השתתפו בבנייתה.(איך סאראמאגו לא השתמש ברעיון החביב הזה) איך, אם לא שם, נמצא קבר החייל האלמוני עם משמר שאנחנו צפינו בהחלפתו ואחר כך במפקד המשמר מסתובב משועמם בין התיירים בכפפותיו הצחורות. רחל: ישאלו אותם מה עשיתם בצבא והם יגידו היינו שנתיים במשמר החייל האלמוני.

אבל גולת הכותרת ואולי המבנה הכי יפה שראינו בפורטוגל הוא הקפלות הבלתי גמורות שלכבודן יש לצאת מהמנזר ולהיכנס למבנה נטול גג: חצר קבורה מתומנת ולה שבע קפלות או יותר נכון אין קפלות כי אין להן גג ולכן אין בתוכן דבר, אבל. העיטורים הצפופים שנראים כעמודים שהורכבו מארמון בחול שבנה ילד גאוני, מתרוממים לשמים בלי סוף ובלי תכלית כאומרים אנחנו כל כך יפים שאנחנו לא צריכים כסות, או סיום או משהו מסביבנו. המראה נראה לי כיער עד של אבן ובו שרכים, סחלבים, פרחים, מטפסים שונים, רק שזה בסימטריה ובקומפוזיציה כמיטב הסגנון המנואליני. העין לא שבעה מלראות ולצלם עד שהעורף כואב מרוב זקיפת הראש והמבט למעלה. זה היה נפלא, יצאנו משם ומצאנו בית קפה שמשקיף מבחוץ על המבנה הלא גמור, שתינו בירה ואכלנו מהצ'יפס שרחל קנתה במרכול ויצאנו לקואימברה.

שש בערב, ושרגא מביא אותנו למרכז קואימברה, אנחנו מוצאים חניה בין אחורי המרכול לבין בית הדואר, מבררים – מותר. שואלים היכן מודיעין התיירות וגברת חפוזה עם סלים אומרת בפורטוגלית אני הולכת לשם. השעה מאוחרת ואולי כבר סגור, אנחנו רצים אתה, אני סוחב חלק מהסלים, עוברים את כל המדרחוב, כמעט בקצה אני מסמן לעצמי "רזידינשיאל ", מגיעים למודיעין הסגור, לידו יש מלון אבל אין מקום הוא מטלפן למלון אחר והם מחזיקים לנו חדר. אנחנו חוזרים למדרחוב וזה המקום שסימנתי: פנסאו רזידנשיה לארבלו. גברת מבוגרת אבל נמרצת, ובעלה מחרה אחריה, מציעים לנו חדר בקומה השנייה, לא גדול, לא מפואר, לא מודרני, אבל פונה לנוף מקסים של קצה המדרחוב, הכיכר, הנהר והעיר המודרנית. 35 יורו בלי ארוחת בוקר, רחל: מוצדק, כל כך הרבה אוכל יש לנו. כמו בכל רזידינשיאל, החדרים קטנים אבל יש סלון מאובזר ומושקע לנוחות כלל האורחים. היכן נחנה את הרכב? כאן כבר סוף שבוע והחניה ליד המדרחוב חופשית. היא משרטטת לנו במפה איך יוצאים מהמרכול, עולים לאוניברסיטה מקיפים וחוצים אותה ויורדים ברחוב התלול עד, או כמעט עד המלון.

כך אנחנו זוכים למבט ראשון על העיר היפה מפסגת ההשכלה האקדמית של פורטוגל שהיא גם פסגת העיר. רחל מתקלחת והולכת לישון, אני חוסך במים, אנחנו קמים בתשע וחצי בערב. רחל: להופעה מביכה של ריקודי עם מסורתיים (בבמה שמתחת לשער המונואליני- רנסנסי של פאלאסיו דה סוב) שהחלה מאוחר ונמשכה כשלושת רבעי שעה. בבית הקפה הסמוך שרו פאדו אבל אנחנו היינו עסוקים בלשמור מקומות ברחבה לריקודי העם, הרבה מאד צופים בזבזו את זמנם.

כמה מילים על הפאדו. כמו מלחמות הפרים, גם הפאדו הוא סמל לאומי ולטעמי מוכרחים לשמוע פאדו כי אחרת חווית פורטוגל של רחל לא תהא מושלמת. נכון, אז לפני כארבעים שנה שנאתי את נכאות הרוח של המוזיקה והמבצעים, אבל אני הלוא התבגרתי. עובדה, פעם שנאתי בלוז והיום אני מת על בלוז. אז גמרתי בדעתי שנלך לשמוע פאדו, כלומר - מהערב הראשון. יש במילה פאדו קסם מוזר, נפלא מבינתי: כל בוקר אמרנו הערב נשמע פאדו וכל ערב לפני השנה אמרנו: אבל הרי רצינו לשמוע פאדו. כמה חבל שלא שמענו פאדו . אני חושב שפאדו הפכה למילת קסם שפרושה – הולכים לישון. כך היה בליסבון ולאורך כל הדרך, עכשיו בקואימברה ואפילו מחר בפורטו. לא שלא רצינו, אפילו שאלנו, אלא שלא נסתייע. רחל: השעה אחת עשרה בלילה חזרנו עייפים.

17/9, יום שבת, קואימברה - פורטו יום IX

את ארוחת הבוקר של יום שבת אנחנו אוכלים בחדר וכרגיל : סנדוויץ של גבינת קממבר עם פרוסות שינקן דקות מקושטות בפלחי מלפפון שקניתי לפני כמה ימים והוא גדול דייו בכדי לתת לנו אשליה שסיפקנו לנו את צריכת הירקות היומית. מקנחים בקפה נמס מהקומקום הקטן שלנו וחלב מהקרטון הקטן ויוצאים לטפס לאוניברסיטה.

אחרי ארוחת הבוקר וגם בלעדיה זה היה טיפוס לא קל אבל גם מוליק וגם אלעאי היתרו בי שלא להחמיץ את הספרייה. הגענו מתנשפים למוכרת הכרטיסים שמכרה לנו כרגיל כרטיסי זקנים לסיור בוליה אוניברסידאד ואמרה: תתחילו בספריה כי היא נפתחת בעוד חמש דקות. לא הבנו מדוע אבל עשינו כדבריה. השומר פתח לנו, ולעוד שני זוגות, את הדלת הכבדה וסגר אותה במפתח מיד אחרי שנכנסנו. עמדתי מול שלושת האולמות הבנויים זה אחר זה וקיבלתי צמרמורת. לימים כשאספר על הביקור למוליק ולאלעאי אחוש באותה צמרמורת ממש. אני מנסה להסביר את התחושה ואני חושב שהשילוב בין 300.000 ספרים עתיקים ויופי בלתי ניתן לתיאור של הספרייה עשו לי את זה.

הספריה בקואימברה היא צילום מהאינטרנט כי אסור לצלם במקום

הלכתי מוקסם מאולם לאולם, רחל רצתה להגיד לי משהו אבל היסיתי אותה באצבע על הפה, גם השקט היה חלק מהקסם. אינני יודע כמה זמן שוטטתי כך אבל אז נפתח שוב השער והשומר הכניס את שתי הקבוצות הראשונות. או אז הבנתי למה מוכרת הכרטיסים אמרה "תתחילו בספריה" המקום הפך לעוד אתר תיירותי. רחל הציעה שנרד לקומה התחתונה יש שם שני חדרי מאסר מפחידים. ירדנו הסתכלנו בקירות העבים והאטומים הרחנו את הטחב וברחנו למפלס התחתון. שם בשולחנות מכוסים בזכוכית ונעולים הוצגו ספרים בלטינית מהמאות השש עשרה והשבע עשרה. בדקתי את רובם ומצאתי שהם רק ספרים מודפסים והקדומים שבהם היו מסוף המאה השש עשרה: 1590, 1560 ואפילו 1540הרבה יותר צעירים מחמש המסכתות של התלמוד של דודי אברהם שחלקן נמכרו בסותבי ונדפסו בוונציה ב- 1519, 1521, 1529 וכיוצא בזה. במסגרת התצוגה עמדה שם מכונת דפוס ישנה מלפני עידן הלינוטייפ. הסברתי לרחל כיצד עובד עניין הדפוס וכך כשישאלו אותה איפה למדה על דפוס תוכל לומר, מה השאלה? - באוניברסיטת קואימברה. ואני אוכל תמיד להתגאות שלימדתי את יסודות הדפוס העתיק באוניברסיטת קואימברה שבפורטוגל. יצאנו החוצה והשאר היה מעניין, יפה, אבל כמעט נמחק מזיכרוני: הכיכר הייתה בשיפוצים, השעון שלידו היו מכים, בצלצול, בתום השיעורים, תלמידי השנים הגבוהות את תלמידי השנה הראשונה. הארמון המקורי היה המצודה המורית הכי גדולה והכי חזקה בחצי האי האיברי באלף הראשון. הארכיטקט שעיצב את הארמון המורי היה יהודי בשם זאכריאס. הנוצרים כבשו והארמון הפך למקום מושב המלך, והמסגד לכנסיה. במאה השש עשר תרם המלך את הקומפלקס לאוניברסיטה, האוניברסיטה היא העתיקה שבאוניברסיטאות פורטוגל ואחת העתיקות באירופה. עלינו לסאלה דה קאפלוש, אולם מפואר בו נערכו מבחני הדוקטורט ושם הגנו החוקרים על התזות שלהם, כשמסביב מסתכלים בהם במבט חמור מלכי פורטוגל שדיוקנותיהם מכסים את הקירות. החלק הזכור לי יותר היה המרפסת, המקיפה את האולם הצייקני, שמציגה מראה מרהיב של קואימברה העתיקה והחדשה למרחק רב.

ירדנו ברחוב המדרגות המפורסם בגלל התאונות הרבות שהיו בו עד שפרנסי העיר סללו את חלקו ותיקנו את המדרגות ובדרך למלון גילינו שבשבת יש שוק איכרים במדרחוב, שכמו בכל שוקי האיכרים, מוצעים בו מיני מאכל מאפה ושימורים במחירים מופקעים. כמו במקומותינו, שוק האיכרים, הסברתי לרחל, הוא שוק היקרים. המוכרים והמוכרות היו לבושים בגדי איכרים מסורתיים וחגיגיים מה שהוסיף למראה המיוחד של השוק. רוב המאכלים המוצעים היו וריאציות על מקרל מטוגן. טעמתי, וחשבתי שאם הם מצאו דרך להגיש מקרל טרי ולא מסריח אז גם אני יכול ומיד כשחזרנו קניתי מקרל קפוא ואני עורך בו ניסיונות בישול מעודדים. שתינו בכיכר קפה ובירה במחיר של יורו וברחנו משם כי נגן רחוב זייף לידנו גם בקול וגם בכלי הנגינה. לפני שעה שתים עשרה אספנו את רכושנו מהמלון. רחל: פעם רביעית עלינו למכונית. ויצאנו בדרך לפורטו. היה מרכול בדרך ולא הייתה ברירה אז קנינו שלא יחסר לנו מזון. רחל: מיותר. הנסיעה לפורטו 122 ק"מ נמשכה עד 17.00 כלומר חמש שעות. נסענו על כביש שעבר בין כפרים, היו פקקים וגם שיפצו כיכר וכביש. אני הייתי מודאג לגבי הנסיעה בכיוון ההפוך, מפורטו ליער בוסאקו וחשבתי שלא תהיה ברירה ונחזור אל אוטוסטרדות כפי שבאמת עשינו כעבור שלושה ימים,

הכנסייה איגרז'ה דה קונג'רג'וש, ליד המלון, כציון דרך, פורטו

לפני שנכנסנו לפורטו היה לנו רגע של היסוס. כנסיות, מנזרים וארמונות כבר ראינו, יפים ויפים עוד יותר, קשה להניח שיהיו הפתעות גדולות. מצד שני להסתבך בתנועה בעיר גדולה וזרה אחרי שלמדנו להכיר את ליסבון ארבעה ימים ועוד היא מזומנת לנו בסיום הטיול. אולי כדאי לוותר על פורטו לפני שנכנסים אליה בכלל. אם אנחנו הגענו עד כאן, בוא נכנס, מכסימום נברח אחרי יום. אז נכנסנו.

באנו דרך גאיה שזה השם שנתנו הפורטוגלים למה שבנוי בגדה הדרומית של נהר דוירו. עברנו את הנהר ונתקענו לתוך פקק תנועה שמאפיין את פורטו, ברחוב נובה דה אלפדגה. לכיוון המרכז העתיק עד לסביבת מודיעין התיירות ושם הבחנו במקום חניה פנוי ליד גדת הנהר. מתנדב, הומלס מקומי, ניסה לכוון אותנו לחניה ואני נופפתי בידי וסילקתי אות בתנועות יד נרגזות. הוא לא ויתר וגם אני לא וכשיצאנו ונעלנו את המכונית, צילמתי אותו למקרה שיחליט לחבל במכונית כי לא נתנו לו טיפ. הלכנו למודיעין התיירות מלווים במוסיקה קצבית שבקעה מרמקולים נסתרים (מחר נשמע מאותם רמקולים מוסיקה כנסייתית ואני חושד ששני הסגנונות מגיעים מאותו מקור קליריקלי) שאלנו את הפקיד, שאלה ראשונה מיני רבות שנשאל אותו במשך שלושת הימים שהיינו בעיר, על רזידינשיאל או פנסיון, קבלנו המלצות וכולן במעלה העיר העתיקה. טיפסנו ברגל ברחוב הפרחים עד לאיגרז'ה דוש קונג'רג'דוש, כנסיה עם האזולז'וש הכחולים, פנינו ימינה אחרי תחנת הרכבת לרחוב סנדריה ושם מצאנו חדר לרוחנו רק במלון פליטנסאל(?) ברחוב סאו דה בנדיירה, אבל המחיר נראה לנו גבוה מדי, יצאנו, חשבנו וחזרנו ואז התברר שהחדר נמכר ונאלצנו להסתפק בחדר פחות יפה באותו הסכום (66 יורו עם ארוחת בוקר כולל הנחת מזומן ומחר יחליפו לנו לחדר מוצלח יותר, לא בחזית הרועשת אלא בעורף השקט, בלי מיזוג אוויר שהוא מיותר בלילה ומי נמצא במלון ביום ובמחיר של 46 יורו בלבד). היכן חונים? סוף שבוע עכשיו ואפשר לחנות בכל מקום בלי לשלם. רחל: הבחורה בדלפק לא ידעה להסביר איך להגיע עם הרכב, אבל שרגא ידע וגם יורם. ירדנו אל המכונית ועלינו אתה עד לרחוב קטן מרוצף אבן 150 מטר מהמלון ונפרדנו ממנה לשלושה ימים. עד שהלכנו ועד שחזרנו השעה הייתה שמונה בערב. רחל: השעה שמונה ואני שפוכה, יורם רוצה לשמוע פאדו, מחר נחפש, קפה בחדר, עוגיות לי, לחם נפלא ליורם עם גבינות. שמנו את מעדני החלב על אדן החלון מבחוץ והלכנו לישון.

18/9, יום ראשון, פורטו יום X

ארוחת בוקר במלון הייתה די צנועה, אבל היה לה חסרון מצד המלצר הזקן שמיהר להציע את עזרתו כל פעם שמישהו קם אל מזנון האוכל, ובין לבין כשעמד בטל שרק לעצמו בקול רם מנגינות עליזות. אולי הייתה כאן כוונת מכוון: נגיש אוכל צנוע כולל עוגה שצורתה מבקשת להיות קרואסון וטעמה מבקש להיות דייניש פייסטרי ושתי הבקשות אינן מתמלאות ואז נשיח את דעת האורחים בשתי פעולות, שהן יותר מעצבנות בבוקר, מארוחה דלה: מישהו שמתרוצץ לידך בהיפראקטיביות לפני שהתעוררת לגמרי, ומישהו ששורק לך מנגינות עליזות ליד האוזן לפני הקפה. המלון החסכוני הצליח למצוא אחד שיהיו לו שתי התכונות גם יחד. ארזנו את הטרולי והתרמיל והפקדנו אותו בלובי לקראת החלפת החדר אחר הצהריים ויצאנו לעיר.

פורטו או אופורטו היא העיר השנייה בגודלה בפורטוגל , כשלוש מאות אלף תושבים לעומת שבע מאות אלף בליסבון. כבר אמרנו שפורטו, בניגוד לליסבון, חייה על המים. העיר העתיקה בנויה על סלעי גרניט ובמרכזה סבך של סמטאות שיורדות אל המים ובדרך נכנסו בין השאר לרשימת נכסי התרבות של אונסקו.

גשר פונט דה דון לואיש פרימו – מגדל אייפל שנפל על צידו. אנחנו עברנו אותו ארבע פעמים. באוטובוס למטה, ברכבת למעלה וברגל מעל לפסי הרכבת

(האזור שבין תחנת הרכבת סאו בנטו– שבסמוך לה גרנו- לטורוש דהדוש קלריגוש בצפון שלא טיפסנו עליו למרות ההמלצות- לבין רוביארה שלחוף הנהר דוירו , גשר פונט דה דון לואיש פרימו, ומושטיירו דה סיירה דו פילאר –שמעבר לגשר בוילה נובה דה גאיה. כלומר כל השכונה שבה גרנו, חנינו והסתובבנו הלוך וחזור שלושה ימים) מה סוד קסמה של פורטו? אנחנו שבענו כנסיות ולכן לא נכנסנו ליותר מכנסייה אחת וכרגיל לא בקרנו באף מוזיאון. העיר העתיקה היא המוזיאון. למרות שאנחנו מורגלים בבתי מגורים ומבני ציבור יפים ומעניינים, התחושה שלנו הייתה שבפורטו העתיקה אין בניינים לא מעניינים. כל בנין הוא מלאכת מחשבת, לעיתים לא נדירות ראינו חזיתות שהיו פעם מפוארות והיום חלונות הבניין הזנוח והריק, מנופצים, יש לא מעט בניינים שמשדרים עזובה, אבל שום דבר, ממש שום דבר, לא מחסר מיופיים המקורי. ההבדל בין שכונת עוני כמו אלפאמה בליסבון ובתי עניים בפורטו העתיקה הוא הבדל בין קבצן בן קבצן לבין נסיכה שפעם הייתה חלק מחצר המלוכה ואפילו היום במצבה הנורא היא משדרת אצילות. בפורטו למדנו משהו שלא ידענו: כמעט תמיד תיקוני טיח, זיגוג חדש והרבה צבע הופכים לכלוכית של היום למלכה שהייתה לפני עשרות ומאות שנים . בתי פורטו העתיקה לא זקוקים לקוסמטיקה הזו הם יפים ומספרים, כל אחד לעצמו ולכבודו, סיפור היסטורי מרגש בכל מקום בכל מצב. אני חושב ששנינו אהבנו את פורטו המתפוררת יותר מאשר את ליסבון הנהדרת.

לפי המלצת מישלן והנחיותיה של הפקידה במלון, יצאנו לחפש את אוטובוס 500 שייקח אותנו דרך אוונידה בואה ויסטה לאזור המרתק של הנמל. תחנת האוטובוס הייתה בסמוך למלון, לוח הזמנים של יום ראשון בישר שהאוטובוס יגיע או-טו-טו וכך עברה לה כמעט שעה כשהקהל מתרעם כמונו. כאן אימץ אותנו פנסיונר מקומי שעדכן אותנו כל הזמן בפורטוגלית שוטפת ורהוטה מה הסיכויים שהאוטובוס יגיע או-טו-טו. רחל: הזקן לא הרפה מאתנו, והמשיך לדבר, להסביר ולחזור על הדברים, יורם טען שהוא אלמן, או שאשתו לא נותנת לו לפתוח את הפה בבית. בכל מקרה אני עניתי לו ביידיש. כשהגיע לבסוף אוטובוס 509 הוא שאל את הנהג ומסתבר שאוטובוס 500 לא יגיע וצריך לקחת אוטובוס 502. היה ויכוח בין הממתינות וחלקן התפזר לכל רוח. אנחנו הלכנו יחד עם הפנסיונר לתחנה אחרת, ממש ליד המקום בו חנתה המכונית שלנו, לאוטובוס שמספרו 502 וגם לו המתנו זמן לא מעט, הוא עלה אתנו וירד בדרך ואנחנו הגענו בשעות הבוקר המאוחרות לאוונידה המיוחלת. לפני שנפרד לעולם מהפנסיונר האדיב אני מבקש לציין שעוד בזמן ההמתנה הוא הציע לנו לבקר בתחנת רכבת שבמפלס מעל לתחנת האוטובוס, ליד המלון.

שילוב של חדש וישן, רחוב הפרחים, פורטו

עוד נחזור לתחנת סאו בנטו ליד פארסה דה ליברדד בזמן הנכון, אבל זה המקום לומר כמה מילים על הפאר הבלתי נתפס של הבתים בפורטוגל. אחד המבנים הכי יפים בכיכר, ממש ליד מלון עדן בליסבון, מין יצירה רנסנסית סימטרית, דרמטית ויפה - היה תחנת הרכבת של ליסבון. הישר מולו מצד שני של הכיכר עמד בניין מפואר פחות אבל עדיין מרשים מאד – בית הדואר של ליסבון ואולי רק סניף מרכזי. המבנה הסגור לשיפוצים שנראה כמו כניסה לארמון מלך אדיר כוח ופאר, לא רחוק ממודיעין התיירות בפורטו בקרן הרחובות אינפאנט דה הנריק ומואזינוש דה סילבריה, היה בסך הכל בניין הבורסה. הבניין הכי יפה במדרחוב של קואימברה, הישר מול מרפסת החדר שלנו, גם הוא תערובת של ניאו קלסיציזם עם מוטיבים רנסאנסים, היה לאכזבתנו הרבה רק סניף של בנק,

ועוד הערה בדבר סטריאוטיפים שהם מגונים מכל בחינה אבל הם גם מאד נוחים ושימושים, איך אפשר לנווט את חיינו בלעדיהם. הנה: הפורטוגלים אנשים נחמדים ומכוערים עד מאד ולבושים כמי שיודע שהבגדים הכי יפים לא יוציאו אותו מכיעורו אז למה להתאמץ? גם הנשים וגם הגברים ובכל הגילים. עד כמה שאני מנסה לסלק את הרעיון העוועים ממוחי, אני לא מצליח: זה מה שקורה כשמגרשים את היהודים והיהודיות ואז נשארים רק הנחמדים והמכוערים.

ועוד, בתור אומה שהיא מאות בשנים בת ברית נאמנה של אנגליה, די משונה שכל כך מעט אנשים בה מדברים אנגלית. מצד שני, כמה אנגלים מדברים פורטוגלית?

שירותים במוזיאון לאומנות מודרנית, בלן

ועוד, בתור משתין מתמיד, הייתי ישראלי מאד מתוסכל, בכל עיר גדולה או עיירה קטנה, בכל פינה, בכל מסעדה ולו העלובה ביותר, השירותים היו נקיים, מסודרים, וכמעט כולם היו מאווררים, הברזים פעלו היטב, היו סבון ומים בשפע, ומגבות נייר, ממש כמו שאפשר למצוא אצלנו רק במלון חמישה כוכבים.

חזרה למסענו, אנחנו נוסעים באוטובוס, בכרטיס היומי שקנינו בעצת אחת הנוסעות, עד לאוונידה ושם אנחנו הולכים עד לבניין המוסיקה החדש שהוא מאד מודרני ונועז מבחוץ וסגור מבפנים. אמנם אפשר לקנות כרטיסים לאופרה של וגנר, בדיוק היום אחר הצהריים ובמקרה גם נשארו כרטיסים אבל לא צריך להגזים. אנחנו ממשיכים בשדרה שהיא מצד אחד משעממת ומצד שני רוב החנויות סגורות כי זה יום ראשון. החלטנו לקצר את העניין ועלינו על אוטובוס שהביא אותנו לנמל המומלץ של מישלן שהיה נמל תעשייתי גדול סגור ומסוגר.

חיפשנו כמה אתרים באזור ואז רחל אמרה שהיא ראתה מסעדות במקום ואני אמרתי שלא יתכן כי כל אזור הנמל ריק ומסוגר. הלכנו לבדוק, שמאלה , ימינה וישר ושוב שמאלה ואנחנו באזור של מסעדות מקומיות, השעה הייתה 1200 , שהיא לכל הדעות שעה מוקדמת למי שאכל ארוחת בוקר במלון, אבל בשתי המסעדות היו תורים שגדלו והלכו בעוד מכוניות מגיעות למקום ופורקות משפחות של פורטוגלים רעבים. אין ברירה, בחרנו את התור הקצר וחיכינו שיתפנה מקום. מעט קט והתפנה שולחן ליד השירותים והמטבח החם. ותרנו והמשכנו לחכות ואז הזמין אותנו, בעלה של בעלת המסעדה, לשולחן שהתפנה במרפסת, בחוץ. אנחנו לא יודעים באמת אם הוא היה בעלה, אבל היא ניהלה את הצוות ביעילות והוא בסך הכל הושיב אנשים ולקח מהם הזמנה, אם כי אף אחד לא התייחס להזמנה שלו. הזמנו מחדש אצל המלצרית השחורה. לא ידענו מה יש בתפריט כי התפריט היה בפורטוגלית וזו השפה שדיברה המלצרית. שאלנו מה יש והיא ירתה את המנות השונות במהירות הראויה למסעדה שממהרת לשנע את האוכלים. כשהיא לקחה אויר פעם אחת אמרתי: זה! וכשהיא לקחה אויר פעם שניה, אמרתי : וזה! רחל: השתלבנו בתור וטוב שכך, שני דגים פתוחים מטוגנים בשמן רב, סלט ירקות, תפוחי אדמה עם שום ובקבוק יין לבן קטן וקינוח והכל בשלושים יורו. ענין הקינוח היה משהו שרחל ראתה על שולחן של שלוש נשים שישבו לצדנו . כטוב ליבן ביין הן אמרו את שם המנה שהיה מורכב משתי מילים שאת הראשונה שכחתי והשנייה הייתה "חלה". המנה הייתה טעימה להפליא והיא כללה בצק עשוי ממרציפן ועליו תפוחי עץ אפויים בקרם וניל. מאיפה אתם. מישראל. אז אתם יהודים והיא משכה את אפה והאריכה אותו. חשבתי כך כי השפה הייתה לי מוכרת. היה לי חבר, לא בעלי, הוא היה חבר שלי, החבר היה מערד. יש מקום כזה, היה לו כובע על הראש.

רחל: יצאנו משם מאושרים. חזרנו לתחנת האוטובוסים והנהגים הציעו לנו לנסוע בתחתית כי זה יותר מהר. הגענו במהירות הבזק לעיר העתיקה ואז הצעתי לרחל להמשיך לשכונת כי לפי המפה הרכבת עוברת על הגשר הכי יפה שבשבעת גשרי העיר. הרכבת עברה על הגשר שנקרא מגדל אייפל השוכב. ירדנו מייד אחרי שעברנו, הלכנו ברוח קרה ועזה לצפות על העיר היפה מגאיה וחזרנו לפורטו ברגל דרך הגשר. כשהגענו לצד של פורטו, פנינו שמאלה ליד הקתדרלה העתיקה (לא נכנסים) ירדנו דרך הסמטאות הקטנות והיפות לחוף הנהר, אל שוק יום ראשון ובתי הקפה ההומים אדם ובעיקר תיירים. ישבנו לשתות בירה קטנה עם התירסים הקלויים שהיו בתרמיל האינדיאני של רחל ואחר כך סיירנו בין הבאסטות וקנינו שטויות.

רוביארה ליד הנהר

אנחנו הולכים עד מודיעין התיירות ואני שואל את פקידנו על פאדו. הוא אומר לי מקום ושעה ואנחנו מבקשים לעלות באוטובוס למלון שהרי יש לנו כרטיס. אבל לא. רחל: טיפסנו למלון במהירות, לי קשה, יורם מדלג על ההרים והגבעות. מתארגנים ורצים לתחנת האוטובוס. האוטובוס מגיע הפעם די מהר אבל הנהג אומר שהוא לא עובר את הגשר כי יש תהלוכה והוא לא רוצה להיתקע בפקק. יורדים בחזרה.

אני מוביל במרץ רב את רחל בכיוון הגשר הלא נכון וכשאני מבין שטעיתי אנחנו חוזרים דרך תהלוכה של מאמינים שנושאים את ישו וקדושים אחרים לאיגרז'ה דה סאו ניקולש, בלווי תזמורת של ילדים. ליתר ביטחון אני שואל את מיודענו הפקיד והוא מתקן את טעותי וגם מסביר לנו שהמופע יתחיל בעוד רבע שעה, אנחנו יוצאים במרוצה, חוצים את גשר פונט דה דון לואיש פרימו, במפלסו התחתון, מגיעים ליקב בו נערך מופע הפאדו היחיד ביום ראשון באיחור של שבע דקות. לא נורא, בתחילה יש רק סיור עם הסברים ביקב, אחר כך טעימה של יין ובסוף מופע של פאדו, סך הכל רק 17 יורו לבן אדם. רחל מסרבת להיכנס במחיר הזה וגם הפעם אין פאדו.

חזרנו לאט ובניחותא דרך הגשר בפעם הרביעית, ירדנו לנהר שתינו מים לי וקפה לרחל. נטפלתי לזוג סלביות שישבו לידינו ונדמו לי לשתיים משלנו, כלומר מתפוצתנו – פולניות שישבו לידנו בסיבוב המשקאות הקודם אבל הן היו רוסיות ובכלל לא דומות לזוג הראשון. עלינו אט אט עם הערב אל המלון. בדרך שמענו, ואחר כך ראינו את הציפורים נערכות בצווחות לשנת הלילה, אני חששתי שהן באו לחפש אותי בשליחות האורניות , צילמתי אותן עפות והסברתי לרחל שהצילום הוא בעבור המשטרה שיוכלו לזהות מי תחרבן עלי.

כשהגענו לתחנת הרכבת סאן בנטו נזכרה רחל שהפנסיונר הזקן אמר שכדאי להיכנס, אני חשבתי שכבר חושך ורחל עייפה אבל רק חשבתי ולא אמרתי דבר. נכנסנו לחלל התחנה ונדהמנו מיופיים של האיזולז'וש שכיסו את המבואה הענקית ממסד ועד טפחות לכל רוחות השמים.

איך אפשר?- הרי זו סתם תחנת הרכבת. יצאנו משם ובדרך למלון סבבנו בכיכר הקרויה אבנידה אליידוש שהיא ממש עלידוש המלון ורחל התעקשה שהיא ראויה לסקירה מדוקדקת בלילה וגם למחרת בבוקר. בניינים אדירים, חלקם רנסנסים וחלקם ניאו-קלסיים, מאד מפואר, מאד מרשים, מאד מגלומני

רחל: לאט, לאט הביתה והדרך לא קשה והעליה לא מעיקה. בחדר – לחם, גבינה, מלפפון, מעדן חלב וקפה. לילה טוב.

19/9, יום שני, פורטו – אביירו יום XI

יצאנו מהמלון מוקדם כי זה היה היום האחרון שלנו בפורטו וצריך לערוך השלמות. העברנו את כל רכושנו למכונית החונה. ושמנו פעמנו בהליכה דרך אליידוש אל המטרה הראשונה שהייתה איגרז'ה דה כרמו שהקיר החיצוני שלה מחופה באיזולז'וש הגדול והמושלם מכולם (הציור מספר את אגדת ייסוד מסדר הכרמליטים. )

ליד הקיר יש כנסיה קטנה ויפיפיה בשם כרמליטה.

שלושה כלי קודש יפים בכרמליטה

יצאנו וישבנו מולן בבית קפה לתדלק: רחל קפה ומשהו להרטיב אותו ואני מיץ תפוזים סחוט.

כמה צעדים משם הייתה חנות ספרים בשם ליבריריה ללו בבית שהוקם על ידי דנדי צרפתי בראשית המאה הקודמת בסגנון ארט דקו עם גרם מדרגות עץ מהגוני אדום מבריק שמטפס לקומה השנייה. אסור לצלם אבל היופי המקסים של החנות מביא אליה תיירים רבים ואפילו מפעם לפעם גם קונים. גם אנחנו רצינו לקנות אבל כל הספרים היו בשפה הפורטוגלית. ירדנו ברגל לבניין הבורסה הסגור וממנו טיפסנו לבניין שכן, מודרני בסגנון של אייפל מראשית המאה. צילמנו כמה עבודות אומנות מודרנית וירדנו בפעם האחרונה אל הנהר.

הסבנו באחד מבתי הקפה לארוחת צהריים מוקדמת וסגרנו את שני הפערים הקולינריים שנותרו לנו. שתינו בירה ואני הזמנתי טריפאס שהוא מרק אברים פנימיים של פרה. זוהי מנה עם סיפור מ- 1415: כאשר אנריקו הספן עשה הכנות להפליג למרוקו, תושבי פורטו תרמו לו את נתחי הבשר הכי משובחים שהיו להם, והותירו לעצמם את השיירים וכך זכו לכינוי חיבה טריפיירוש – אוכלי המעיים. אימא שלי טיפלה באברים פנימיים של פרה (מעיים או ריאות, טחול, כליות, כבד ולב) הרבה יותר טוב. רחל הזמינה סנדוויץ מאפה מקומי בשם פרצ'סקה שהוא בשר מוקרם בחמאה. ועלינו בפעם האחרונה לחניה לקחת את המכונית ולצאת לאביירו.

אביירו נבחרה על ידי בגלל הארמון בבוסאקו ולוח הזמנים. מחר אנחנו בארמון וביער שמפאת המוניטין והמחיר ראויים למירב הזמן. רחל אמרה שהיא מוכנה לישון במלון היקר רק אם נגיע לשם מוקדם ונצא מאוחר למחרת. כי לבוא בשביל לישון לא כדאי. עשיתי חשבון שאם נישן באביירו נתקרב מאד לבוסאקו. אביירו זוכה לכוכב אחד של מישלן. עיירונת בשפך הנהר ווגה שהייתה פעם עיר גדולה לחוף הים ואז באמצע המאה השש עשרה בסערה אדירה נחסם מעבר הנהר לים ומעיר נמל חשובה הסוחרת במלח ובקלה הפכה למקום ישוב מוקף ביצות שמגדל אצות לדשן חקלאי ויתושים. במאה התשע עשרה חפרו שם את תעלת בארה שניקזה את הביצות ברובן והותירה לשונות ים מלוחות. בעיר נבנו הרבה בתים בסגנון ארט-נובו מקושטים באריחים. כיום רוב הסירות המקושטות עם ההגאים הענקיים משמשות להסעת תיירים. אביירו פורחת בקיץ בזכות הנופשים שמחפשים חופי הים ואנחנו הגענו אליה בסוף ספטמבר. פה ושם היו תיירים אבל אביירו הייתה כמעט ריקה. סמטאות צרות ומפותלות, בתים לבנים או צבועים בצבעים עליזים, נקי ושקט. רחל הייתה קצת מאוכזבת אבל אני חשתי לפתע עד כמה הייתה פורטו עמוסה, כבדה, דחוסה ברשמיה ובצפיפותה הכהה. אביירו בשבילי הייתה אתנחתא של מנוחה חזותית ונהנתי מהרוגע הבלתי צפוי הזה.

קיר של מסעדה, מראה כללי של אביירו, יותר מוצלח מהצילומים שלי

מצאנו חדר צעצוע בפנסיון קטן שחלונו משקיף על רחוב, שבערב היה צר וריק ובבוקר היה מלא במכוניות. ערכנו את מעדני החלב על אדן החלון מבחוץ, החננו את המכונית הגדולה שלנו ליד קיר המלון ויצאנו לטייל בעיר. תחילה, חצינו את הנחל ועלינו לצד האחר של העיריה, מצאנו מרכול קטן וערכנו השלמות קניה, חזרנו לצד "שלנו", שמנו את מה שיכולנו לשים בחדרון ויצאנו לטייל לאורך תעלה מקושטת בסירות מצויירות.

מרחוק יכולנו להבחין במבנה קשתי מעל לתעלה ובראשו טבעת. והלכנו לשם. בקצה התעלה במקום שהיא מתחברת בצורת האות T לתעלה גדולה יותר ראינו גשר הולכי רגל. הגשר היה טבעת ספירלה פתוחה לגשרי משנה קצרים וישרים שמורידים את ההולכים בהם לארבעה מפלסים שונים. משני צדי התעלה הקטנה ומשמאל ומימין לתעלה הגדולה. מה שהיה מדהים (הנה אני משתמש פעם ראשונה במילה הנוראה הזו) היה שהגשר היה תלוי על מיתרים שמאזנים אחד את השני מחוברים ומחזיקים שלוש נקודות בטבעת. המיתרים מתלכדים למוט ברזל דק אלכסוני שנטוע בקרקע ליד התעלה הגדולה. זה יכול להיות רק קלטרווה, אני מסביר לרחל בהתלהבות ומושך אותה חזרה למודיעין התיירות והפקיד אומר לי לא, זה מהנדס שוויצרי שאני לא זוכר את שמו. בטוח.

ערב יורד ואנחנו הולכים לאכול ארוחת ערב. כלומר רחל לא רוצה לאכול כי בעצם אכלנו בפורטו משהו שדומה לארוחת צהריים ואנחנו אוכלים בחוץ ארוחה אחת ביום. ואני לא מוכן לוותר על דיונונים בגריל בעיר שלחוף הים. במסעדה רחל מזמינה מרק ירקות אצל מלצרית שהיא גם לא מנוסה וגם אינה יודעת אנגלית. המרק נשלח לחימום והדיונונים טעימים. אני חושב שהמסעדה הייתה טובה אבל אני לא זוכר אם אכלנו מנה אחרונה, אולי בגלל העייפות ואולי בגלל היין. כשהלכנו לישון השעה הייתה משהו לפני עשר בערב

20/9, יום שלישי, בוסאקו - יער וארמון יום XII

הבוקר באביירו היה קצר, ארוחת בוקר בחדר בסיוע המעדנים שהיו מחוץ לחלון, סיור קצר בשוק הדגים – מבנה ארט-נובו מתכתי יפיפה ובו דוכנים של דגים ופירות ים וכמה קונות בודדות. זו הייתה הזדמנות להראות לרחל את ההבדל בין דיונון אפילו אם הוא גדול ותמנון אפילו אם הוא קטן. באחד הדוכנים עמד המוכר, שלף צלופחים מתפתלים מארגז קרח ומלח, שיסף את בטנם, ניקה אותם מהקרביים, זרק לארגז אחר מלא קרח ומלח והם ממשיכים להתפתל. רחל מצטיידת בשתי עוגות שאחת מצופה בחלמונים. רחל: יורם הצליח כמעט להקיא מהקרם והרעיון קלקל מאוחר יותר את התיאבון לעוגה. והמשכתי רק בעוגת השוקולד בערב בארמון.

יצאנו לבוסאקו בכבישים ראשיים בעזרתו של שרגא שכוון למרכז לוזו. רחל: חמישים ושבעה קילומטר, כמעט שעתיים. משם ידענו, יהיה כבר שילוט ליער ולארמון. אנחנו יורדים מהכביש הראשי ומתחילים לטפס בכביש צר עד עיירת הספא לוזו. למעשה אנחנו נוסעים ביער עוד לפני שאנחנו מגיעים לעיירה. למרות ההמלצות של יהודית על הספא, אנחנו קצרי רוח וממשיכים לטפס אל הארמון. כשאנחנו מגיעים לשער שבחומה, הקופאית מבקשת שנשלם בעבור הכניסה. אנחנו אורחים במלון, אני מודיע לה בקול הכי רשמי שאני יכול לגייס, כאביר המוביל את הנסיכה שלו בסיור מלכותי. מה השם. אני אומר והיא בודקת ברשימה המונחת לפניה, מהנהנת בראשה פותחת את השער ואומרת יום טוב. אנחנו בפנים.

יער בוסאקו , מאטה נסיונל דו בוסאקו, 1050 דונם של יער שאנשי איכות הסביבה היו אולי מסתייגים ממנו, אלא שבמאה השש עשרה כשהחלו הנזירים הכרמליתים לטעת בו צמחים אקזוטיים, לא הייתה החברה להגנת הטבע. ההיסטוריה של היער אינה מתחילה במאה השש עשרה אלא במאה השנייה, כבר אז שימש היער מקום מסתור ומקלט לנוצרים. במאה השישית בנו בו נזירים בנדיקטינים מקומות להתבודדות. במאה השש עשרה הנזירים הכרמליטים טיפחו את היער הוסיפו לו מיני עצים ושיחים לרוב, הקיפו אותו בחומה, ריצפו בו שבילים בחלוקי אבן. שני אפיפיורים פרסמו איגרת מיוחדת לכבוד היער. האחד, איים בנידוי על מי שיזיק לעצים והשני אסר על נשים להיכנס לתוכו. ב- 1834 הובס בו צבא נפוליאון על ידי צבא פורטוגלי – אנגלי אבל זה כבר לא ממש שייך לענייננו. היער מחורץ בשבילים אין ספור ובקיצורי דרך כבושים בין השיחים, גרמי מדרגות שמטפסים ומטפסים, כמעט שאין שילוט, ואם כבר מתגלה שלט ברזל חלוד הרי הוא מחוק בחלקו ובכל מקרה, כתוב בשפה הפורטוגלית. המפה שקבלנו במלון הייתה בעיקר הצהרת כוונות ומפת משלן הייתה קטנה מדי. הטעות שלנו הייתה שלא נצמדנו לשבילים המרוצפים וכך עלינו וירדנו במדרגות, מבניין חרב אחד לשני, והתשנו את עצמנו עד שלפתע גילינו שאנחנו נמצאים בנקודת התצפית הגבוהה פורטה דה קואימברה עומדים בגבנו לאיגרות האפיפיורים הכתובות באבן ומסתכלים למרחקים אדירים לא רק על קואיברה אלא על קו האוקיינוס שבאופק. מבחינת הזמן עמדנו באומדן שקבע מישלן (שעה ורבע) אבל הנאת הטיול ביער השתבשה. כשירדנו מנקודת התצפית הבנתי את חשיבותו של המסלול המרוצף והקפדתי שנלך בו למרות הצעות חתרניות של האופוזיציה, כלומר רחל. לכן החצי השני היה יותר נינוח.

מלון הארמון, פאלאס דה בוסאקו, מלון חמישה כוכבים, מלא צריחים ומגדלים, קשתות וקימרונים בסגנון מנואליני, מדופן באזולז'וש שנבנה ב- 1907 על ידי מיודענו מסינטרה מעצב התפאורות האיטלקי– לואיג'י מניני כבית קיץ של משפחת המלוכה והושלם שלוש שנים לפני שבוטלה המונרכיה

ירדנו אל האגמים היפים ועלינו חזרה למלון דרך מדרגות שחצויות באמצען על ידי מפלון מטפטף – ברכונת זעירה – מפלון מטפטף – ברכונת זעירה וכך עד למעלה, מעוטר ומיופה על יד שרכים, אזוב, ירוקת = תאווה לעיניים. כאילו היינו טסים הרחק מלמעלה מעל פליטוויצה בקרואטיה, אקווה אזול במכסיקו, או ג'יא ג'ו אי בסצ'ואן שבסין. עוד עובדה אחת מוזרה שרחל שמה לב אליה ואני הסכמתי בדיעבד, כמו שלושת הרעים והדוקטור התורכי לא שמענו קולות של ציפורים וגם לא ראינו אותם. זה סימן נורא, אומר יורם טהר לב - יער בלי ציפורים?!

אנחנו הגענו אל הגברת אשר על הקבלה, אחרי שעברנו את השוער החשדן, בשעה אחת עשרה. היא בררה ששמנו מופיע ואחר כך שלחה אותנו עם מפת הצהרת הכוונות, לטייל ביער עד שעה שתיים וחצי. כשהגענו לאחר הרפתקת היער אל דלפק הקבלה היא לקחה אותנו בחגיגיות רבה לחדר מפואר בקומה הנמוכה, שהיא נמוכה ביחס לדלפק הקבלה אבל די גבוהה בהשוואה לחצר ולנוף היער הנשקף ממנו. היינו קצת מאוכזבים והגברת הרגישה הציעה לנו לחכות במרפסת עד שיתפנה חדר למעלה. ישבנו במרפסת ולפנינו תחרת אבן שמעטרת את העמודים הנשאים את התקרה הנראת כענפים סימטריים של צמרת עץ. זו רק המרפסת. הזמנו ג'ין וטוניק וישבנו לעשן ולהיכנס לאווירה. לפני שחזרנו לקבלה חתמתי על החשבון שנראה היה לי 27 יורו, בערך הסכום שעולה ארוחה זוגית עם יין בפורטוגל. טעיתי, הסכום היה רק 17 יורו אבל לטעות הייתה משמעות.

האגף “שלנו” החלונות של אולם השינה ואולם השירותים פתוחים

הפעם לקחה אותנו גברת הקבלה דרך המסדרון שליד חדר האוכל, אל המרפסת שמובילה למגדל המלון, ומשם במעלית לקומה העליונה, לחדר ענק, עם חדר מקלחת, לא פחות גדול, מעט פחות מפוארים מהחדר הראשון דלמטה, אבל בקומה הנכונה עם מראה מרהיב של הארמון, המגדל השני, והגן נוסח וורסאי שהיה שטוח שם הרחק למטה, ומסביב היה כמובן היער - כתפאורה מושלמת. אנחנו נותרים עומדים במרכז החדר עם הטרולי שלנו , ושני תרמילי גב ונושא מים מול שתי מיטות מלכות גדולות, תקרה רחוקה עם נברשת גדולה, חלון ענק מעוטר בוילאות באורך של ארבע מטר לפחות.

מגורי הנסיכה והאביר, מבט מחדר השינה לשירותים – אם רוצים

דבר ראשון שעלה בדעתי הוא שצריך לעשות פרצלציה. זכרתי את החדרים הקטנים שהביאונו עד הלום, פשטתי את המכנסיים האדומים שעברו עמנו את כל הטיול וכמובן את החדרים הקטנים, פרסתי אותם במלוא אורכם בצורה מסודרת באמצע השטיח ואמרתי לרחל: זה המקום של המכנסיים ואנחנו נלך מסביב. רחל הלכה לבדוק את אולם השירותים שהיה מחופה בשיש לבן מלא גידים שחורים - ריצפה, שולחן וקירות עד לתקרה. כן , והיו שני כיורים. שלא תעז להשתמש בכיור שלי אמרה רחל ויצאה לדרכה להסתכל מה נשקף מחלון הענק של היכל השירותים ואז היא גילתה שהיא רואה את חדר השנה שלנו, כלומר שני החדרים עמדו כל אחד באגף אחר ולכן, יכלו להסתכל אחד על השני בלי קושי.

יש גם מעלית

אחרי שגמרנו לגלות את צפונות החדרים ירדנו לשוטט במלון , ישבנו לעשן במרפסת טיילנו עד אחרי שקיעת השמש בגן וורסאי ועלינו לחדר לאכול ארוחת ערב. מן החלון נשקף חדר האוכל המפואר אבל אנחנו לא שקלנו את האופציה כי אם ג'ין וטוניק עולים 27 יורו כפי שטעיתי לחשוב מי יודע כמה תעלה ארוחת הערב. בלילה הבא בקשקייש תעבור רחל על רשימת עשר המסעדות הטובות בפורטוגל ותגלה שהמסעדה בארמון היא אחת מהן, אבל זה היה קצת מאוחר.

האביר ערך בחדר המפואר על שולחן הסלון הקטן את ארוחת הערב שהוציא מתרמילו ואחר כך הזמין את הנסיכה לשבת בכורסא מולו להרים כוסית ג'ינג'ה ולאכול ארוחת ערב צנועה של קממבר ושינקן ופרוסות מלפפון ומעדני חלב וקפה עם עוגיות.

שיחקנו קלפים, הנסיכה ניצחה וסמוך לחצות הלכנו לישון.

21/9, יום רביעי, מאפרה – קשקייש יום XIII

 האביר והנסיכה ירדו לאכול ארוחת בוקר. ארוחת הבוקר במלון הייתה ראויה לארמון גם מבחינת איכות, גם מבחינת הכמות, אבל יותר מכל - מבחינת יופיו של האולם בו אכלנו, התקרות, הקירות והחלונות הענקיים הפעורים אל תוך הנוף המופלא היו מושלמים.

יצאנו במכונית אל קרוז אלטה, נקודת התצפית השנייה ביער, זו שמישלן העניק לה שני כוכבים. הקפנו ברכב את כל היער. כמעט שעלינו ברגל אבל אז עברה במקום אישה עם כלב שדברה אנגלית. ברגל? זה לפחות שלושה קילומטר בעליה, תרדו ברכב עד למסעף ותפנו ימינה. זאת עשינו, הכביש התפתל לפסגה וזיכה אותי בהזדמנות לתמרן בכביש הכי דפוק בפורטוגל. היה צורך לתמרן כל הזמן בין הבורות שנפערו בו עד שהגענו לנקודת התצפית וגילינו שערפל מכסה את כל העמק.

כמעט שכחנו – זו התקרה של המסעדה

אנחנו מתכנתים את שרגא לנסוע בכבישי אגרה כי לפנינו יותר ממאתיים קילומטר עד מאפרה. כעבור ארבעים ושתים דקות אנחנו מגיעים למחסום ומתבקשים לשלם 42 יורו כי אין לנו כרטיס. אבל לא היה מקום לקחת כרטיס. אנחנו מתווכחים עם גברת שלא הייתה שם והיא מסרבת לפתוח את השער עד שנשלם. מה זה, אני מתרעם, יורו לדקה. לא עוזרות הטענות וגם עובד מקומי מסביר לנו שבלי כרטיס צריך לשלם ואנחנו משלמים ומבטיחים לעצמנו שבארץ נכתוב ונתבע שיחזירו. לקראת הצהריים ואחרי 270 קילומטר, אנחנו מגיעים למאפרה.

מאפרה זכתה לתהילת עולם בזכות סאראמאגו, שתיאר את בניית המנזר בספר "דברי ימי מנזר" שהיא אולי הטובה שביצירותיו. עוד בסינטרה החל לנקר בי הרעיון שהסיפור על המנזר במאפרה הוא משל של סאראמאגו על כל המנזרים והארמונות בפורטוגל. ובאמת בהמשך הדרך גילינו פה ושם מונומנטים מגאלומנים שצמחו כתוצאה מנדרים שאידיוטים נדרו, אידיוטים אחרים גזלו מעניי העם ומעבדי העולם את הממון או את החיים לכבוד הבניה ואידיוטים מסכנים בנו בעל כורחם. אחר חשבתי - מה פתאום פורטוגל? סאראמאגו עשה את פורטוגל משל לעולם כולו. כך יש לנו מורשת אנושית מפוקפקת שכוללת מבנים חסרי תכלית כמו הפירמידות במצריים ובמרכז ודרום אמריקה, עמק לוס קאידוס של פראנקו ליד מדריד, כיכר ונציה של מוסוליני ברומא, מוזולאום לנין במוסקווה, המוזולאום של צ'אן קיי צ'ק בטאיוואן, המוזולאום של מאו בביג'ין, שער הניצחון בפריז, הקורקוואדו על הר הסוכר בריו דה ז'נרו, הכנסיה של גאודי בברצלונה, פסל החירות בניו יורק, הטאג מאהל באגרה, וזוהי כמובן רשימה חלקית מאד. אבל המגאלומניה הופכת תועבה אמיתית כשמתלווה אליה גלגול עיניים חסוד כלפי שמיא. יושב לו ארכיהגמון שמן בכורסת מהגוני וזהב, מחזיק כוס כסף עם יין משובח ממרתפי המנזר. ועמו ארכיבישוף שמן עוד יותר, שרוע בכורסת עור צבי עם כריות משי ושיראין שזורים בחוטי זהב וכסף, וכוס בדולח ובה ליקר שהובא במיוחד בספינת עבדים מברזיל. והם דנים בכובד ראש ובאמונה שלמה, איך לחזק את פשוטי העם וקשי היום המרובים כל כך במקומותיהם. ואז עוצם האחד את חריצי עיניים הנחבאות מאחורי לחייו הנפוחות, מכווץ את מצחו השמן ומעלה את הרעיון: ניקח את כל כספם, ונעביד אותם ללא שכר, ונבנה מנזר אדיר, עין לא ראתה, ואז יהיה להם, כלומר למי שיישאר בחיים ולא ימות מות קדושים בעבודה הקשה או מרעב, יהיה להם, בית תפילה שייתן להם תקווה שעושר כזה מחכה להם בעולם הבא וכך נחזק את אמונתם ונביא גאולה ברוח משיח צדקנו, להם ולעולם כולו, אמן.

אין ספק שהבחירה של סאראמאגו הייתה מוצלחת ביותר. פאלאסיו א קונבנטו דה מאפרה הוא יציר כלאיים של ארמון ראוותני, מוגזם בגודלו ( 1200 חדרים) שנבנה במאה ה- 18 על ידי המלך דון ז'ואו החמישי לדראון עולם. הארמון המנזר והבזיליקה משתרעים על ארבעה קילומטר מרובע, בנוי בסימטריה בארוקית, מחופה בטיח דמוי שיש, משעממת לטעמי, הסיפור האמיתי מתחיל ב- 1711, כלומר לפני 300 שנה, כאשר המלך נודר נדר שאם יוולד לו בן, יורש עצר, הוא יבנה מנזר, ובכן נולדה לו בת, דונה מריה (לימים מלכת פורטוגל). אבל נדר זה נדר, ואחרי שש שנים, בעוד הזהב זורם בשפע מברזיל, מתחיל המלך הבזבזן בבניית הקומפלקס. מלכתחילה הממדים המתוכננים היו יותר צנועים, אבל תוך כדי עבודה, הוגדלו היעדים: מגורים ל- 280 נזירים ועוד 140 פרחי כמורה. וגם הרחיבו את חלק ארמון המלוכה לשני אגפים. הנה מעט נתונים: 4700 דלתות, 2500 חלונות ושני מגדלי פעמון ובהם אוסף הפעמונים הגדול ביותר בעולם – 94 . כשיצרני הפעמונים הפלמים פקפקו באמיתות ההזמנה האדירה הזו, דון ז'ואו מכפיל אותה ושולח את התשלום מראש. 20.000 אומנים, כולל מאות נגרים ובנאים איטלקים, בנו את הארמון ועוד 45.000 אומנים עבדו אחר כך שנתיים על הקישוט והגימור. סך הכל - 13 שנה, פחות מזמן התכנון של מערכת הסעים המונית בגוש דן. 7.000 חיילים פיקחו על העבודות. הארמון דרדר את כלכלת פורטוגל והביא אותה כמעט לפשיטת רגל. משפחת המלוכה לא זכתה לגור הרבה בארמון החדש, כי היא ברחה מפני הצרפתים לברזיל, עם רוב הריהוט. החיילים הצרפתים מצאו במקום רק 20 נזירים פרנצ'סקטים זקנים. ומאז מאכלס חלק גדול מהקומפלקס מחנה צבאי (צרפתי אחר כך אנגלי וכיום פורטוגלי) הארמון נראה ריק וקר, למרות שיש לא מעט חדרים מאובזרים ומרוהטים, אני זוכר מהשוטטות, שנראתה לי אין סופית, רק את חדר הצייד המשופע בקרניים, במקומות שצריך ושלא צריך, וספה שהיא דומה לחזיר שקרניים של צבי מבצבצות לו מכל מיני מקומות לא סבירים, ואת חדר המשחקים. הספרייה נראתה עלובה וחסרת צבע אחרי קואימברה, הקתדרלה הייתה מיוחדת יותר, בזכות תאי החולים, שמלאו אותה משני צדדיה, במקום ספסלי מאמינים. בכל תא היה כל הציוד הדרוש לחולה כולל לוח ציפחה עליו היה כתוב מה התרופות שצריך לקבל כל חולה וכך הוא יכול לוודא שהנזיר שמביא לו תרופות אינו טועה.

זוהי המרפסת של האבן הגדולה

אבל אנחנו חיפשנו את האבן. האבן שסאראמאגו מתאר איך סחבו אותה 300 פרים. כולם ידעו מה אנחנו מבקשים, אבל אנחנו התקשינו לקבל את ההסברים. האבן הענקית והכבדה היא רצפתה של המרפסת האמצעית, הבולטת כלפי חוץ מבין השלוש, בין שני מגדלי הפעמונים, מעל לכנסיה. היום היא סדוקה ואסור לדרוך עליה (לא שלא ניסינו כשהגענו לצידה האחורי בקומה השנייה מבפנים.) אבל בימים ההם זה היה המקום והמרפסת ממנה פנה המלך או הארכיבישוף לקהל ההמונים.

רחל: זו הייתה מטרת נסיעתי לפורטוגל.

קהל ההמונים מביא אותנו חזרה למודיעין התיירות כי במאפרה יש רק 11.000 תושבים ובית מלון אחד שהיא לא ממליצה עליו. הלכנו לראות אותו והבנו שהיא צודקת, ישבנו לשתות רחל קפה עם משהו להרטיב אותו ואני מרק ירקות עם כוס בירה. טיילנו מעט בגן נוסח וורסאי שליד הארמון , אני סירבתי להכנס לטיול ביער הארמון , אז נסענו לקשקייש .

כבישים מהירים ושרגא מביא אותנו לקשקייש ולפני שהוא מכניס אותנו למרכז אנחנו מכבים אותו ונוסעים בכביש ליד המים. ליד כנסיה אנחנו פונים שמאלה ומגיעים לסמטה שאפילו חניה אין בה אבל יש מכולת קטנה. אני שואל על פנסיון והוא מפנה אותי לסמטה יותר קטנה, אנחנו מתמרנים ומגיעים לרזידנשיאל סולר דה קרלוש. אין לה חדרים בבניין המלון, אלא רק בחצר, שנבוא לראות. אנחנו עולים ויורדים, עוברים ליד שני זקנים שמשתזפים בכיסא נוח, כלוב ענק של תוכים מקשקשים, גינה חצי מוזנחת , פינת משחקים לילדים כולל עגלות, רחל: ובכלל מסתבר שהמלון מלא צעירים ומבוגרים. ממש נהנתי מהמלון. בסוף אנחנו מגיעים לשני חדרים זהים מבחוץ: דלתות, תריסים, כיסאות ושולחן ממתכת יצוקה. חדר אחד תפוס ( רחל: זוג גרמנים צעיר שחשב שהוא בקיבוץ והשאיר בגדים וציוד על השולחן והכיסאות הצמודים שלהם.) החדר פשוט מאד אבל מעט יותר גדול מהסטנדרט הפורטוגלי ויש לו גם חדר שירותים גדול. הסכום שהיא דורשת מופרז 65 יורו עם ארוחת בוקר ולא משתנה המחיר אם אנחנו לא באים לאכול. המיקום של המלון מצויין, החניה ממש מול הכניסה, זה לילה אחרון לפני שאנחנו חוזרים לליסבון, אבל העיקר רחל מאוהבת בחצר ואנחנו לוקחים את החדר, מתארגנים ויוצאים לארוחת ערב בקשקייש. אנחנו משוטטים שוב על הכביש לאורך החוף היפה נכנסים פנימה לעיר העתיקה דרך הכיכר של בניין העיריה. במדרחוב אנחנו מחפשים מסעדה בלי תיירים ואני מוצא מזנון ובדיעבד מתברר שכל הסועדים תיירים ופירות הים שהוא מגיש הם לא משהו. אחר כך אני אכלתי גם גלידה, שוטטנו מעט במדרחוב, צלמתי קבוצת סטודנטים בגלימות שחורות צועדים שרים ומנגנים, לילה. חזרנו למלון, ישבנו על הכיסאות העשויים תחרת ברזל ליד שולחן שעשוי באותה צורה, עישנו, שתינו ג'ינג'ה ושחקנו קלפים, מעט לפני חצות הלכנו לישון.

22/9, יום חמישי, ליסבון יום XIV

חדר אוכל היה בבניין המרכזי והוא היה די מפתיע: כולו מכוסה באזולז'וש, אבל בניגוד לכל מה שראינו בכל פורטוגל, אין בו שמץ של כחול או צבע קר אחר, הקירות מכוסים במלואם באריחים בצבעים חמים אבל בהירים. רחל: קבלנו חביתות אישיות לפי הזמנה יורם אכל חביתה מקושקשת ואני חביתה עם הם.

במאמץ משותף ולא קצר כיוונו את שרגא עוד אמש לשדה התעופה של ליסבון על מנת להחזיר את המכונית עד 1200 לפי החוזה. בבוקר שרגא התחרפן וניסה להחזיר אותנו למלון בקשקייש. כיביתי אותו. רחל: החלטנו שנצא מהעיר על פי האינטואיציה של יורם, יש לו ג'ירו בראש ורק אז נפעיל את שרגא והוא יבחן אם הוא מוביל אותנו לשדה התעופה, ואמנם כך, תוך שלושת רבעי שעה, ממש הוא עשה את העבודה. הגענו לשדה התעופה והתברברנו עם החזרת המכונית, לאחר הסיבוב השני ולפני השלישי, שאלנו מישהו והוא הפנה אותנו למקום, כתוב בברור ואנו טמבלים. בדרך החוצה כשאנחנו גוררים את כל רכושנו כולל המזוודה הגדולה שלראשונה מזה עשרה ימים נחשפה לאור השמש, עצרה את רחל מראיינת ובררה אצל רחל כל מיני פרטים על ההשכרה ובכלל. רחל: יורם סיפר לה בהזדמנות הראשונה על 42.30 היורו, לא ממש עניין אותה. היא הציעה לנו לעלות על אוטובוס 44 שיעלה רק 1.75 יורו במקום 3.5 יורו של השאטל של שדה התעופה, אני לא הייתי בטוח שזה רעיון טוב כי 3.5 יורו של השאטל מקנה לנו נסיעה חופשית כל אותו יום בכל אמצעי תחבורה בליסבון והשעה הייתה רק 1130, כלומר יותר מחצי יום לפנינו. אבל ניסינו ונהג האוטובוס שראה את המזוודה הגדולה, אמר לא באוטובוס שלי תלכו לשאטל רחל: הוא מפלה יהודים, שאר הנוסעים עם מזוודות קטנות עלו גם עלו.

נסענו בסופו של דבר בשאטל וזכינו בכרטיס לתחבורה ציבורית לשארית היום וגם עשינו בו שימוש רב. רחל: חזרנו הביתה, לכיכר רשטוראדורש, השארנו את כל רכושנו במלון עדן, בחדר המזוודות העמוס שאורו כבה מדי פעם, למען החיסכון, כמו אור בחדר מדרגות. לקחנו עוד מפה במשרד תורזמוש שליד המלון ויצאנו הישר אל קרונית המעלית שלקחה אותנו, הפעם בישיבה, אל באריו אלטו. חצינו את בריו אלטו, משתדלים ומצליחים לא לטפס, אל קרונית המעלית היחידה שטרם נסענו בה והיא עלפי המדריכים הכי ישנה והכי כפית משלושתן.

אכן. ירדנו בה אל נהר הטאג'ו. חיפשנו מקום לאכול ומסתבר שאף אחת ממסעדות הנמל ההומות אדם (רק פורטוגלים) אין קלמארי. חזרנו לאזור התיירות בבאישה. רחל מרק ירקות ואני קלמארי ובירות ויצאנו שמחים וטובי לב לעשות שימוש נוסף בכרטיס החופשי שלנו.

עלינו על חשמלית 28 התיישבנו (עניין נדיר) ונסענו בה בין שכיות החמדה של העיר פעם לכיוון אחד ופעם לכיוון שני. נזכרנו מה ראינו לפני עשרה ימים וגם מה לא ראינו. עלינו למצודה לברר אם יש פאדו, מסעדה אחת הייתה סגורה והשנייה הייתה מלאה סטודנטים בשחור שבאו עם שלטים ומסכות להכין מה שכנראה נחזה בו מחר בכיכר שלנו. חזרנו לקו 28 והמשכנו בו עד לפסגת שכונת גראסה ולמירדור, שם ירדנו ועשינו את דרכנו דרך רסיו לכיוון המלון. נקלענו לרחוב שלא הכרנו שהיה מלא חנויות שמכרו בזיל הזול המון דברים שעד שראינו אותם לא ידענו כמה הם חיוניים לנו: שני זוגות סנדלים לרחל ב- 5 יורו כל אחד. סנדלים לי ב- 3 יורו, ארנק לרחל ב-3 יורו, נעלי בית לסבתא 2 יורו וגם במזנון מקומי, קפה ועוגה לרחל וגלידה לי, שרחל לא תכניס לפה כי היא תעשייתית,

כשהגענו למלון עדן ירד הערב, חדר המזוודות היה ריק חוץ ממטעננו. קיבלנו את המפתחות ועלינו לדירה בקומה שמונה, מתוך תשע קומות, חוץ מהמרפסת והברכה על הגג. בדירה שלנו: מטבח מאובזר בכניסה, חדר שינה גדול, וחדר הסבה גדול, חלונות שניהם פונים לכיכר רשטוראדורש ולמצודה. הכל היה נפלא חוץ מריח ביוב שלא עלה בידי לסלקו במטהר אוויר של סנו, בקטורת הודית ואפילו בעישון סיגר ( בחדר היו מאפרה וגפרורים) גם פתיחת החלונות לא ממש עזרה, עד שגיליתי את מקור הריח שהיה חור ניקוז ליד הבידה. מילאתי, כוס פלסטיק גדולה במים הנחתי מכסה הפוך של גבינת קממבר על חור הניקוז ואת כוס המים הכבדה על המכסה והריח נעלם. הדירה הייתה מושלמת. רחל: יורם מסדר את המזוודות, כמובן, מתארגנים ויוצאים בחשמלית 28 לאלפאמה לשמוע פאדו.

סוף סוף – פאדו

בדקנו שלוש מסעדות ומסתבר שהפאדו שמוגש בחינם הוא יקר מאד בתפריט. מצאנו שלישית מתונה יותר. הזמנו מרק דגים וקלמארי, היה חם, והחברה התחילו לשיר. סוף סוף שמענו פאדו. אחרי חצי שעה הייתי מסוגל לרצוח אותם, את המלצר ואת האורחים ולחנוק את רחל. יצאנו משם. ולאחר המתנה קצרה לחשמלית, החלטנו שזה קטן עלינו וירדנו ברגל. רחל: בצ'יק צ'ק הגענו לחדר, ראינו סרט של היצ'קוק, אני מתה, צונחת לישון (על הספה בסלון).

23/9, יום ששי, ליסבון יום XV

ארוחת בוקר נפלאה ליד שולחן גדול בסלון הדירה. יש המון תכניות אבל אנחנו לא ממהרים. אחרי שאתמול עשינו חריש עמוק במרכול ליד המלון וקנינו המון כל מיני, להביא למולדת, קופסאות של פירות ים, בפחות משני יורו - היקרה שבהם וגם שבע קופסאות קממבר צרפתי ביורו ושלושים ושלושה סנט (אחת פתחנו ואכלנו אתמול והיום ונאכל גם מחר) ועוד כל מיני תופינים.

את הבוקר הזה פתחנו ב-H&M או יותר נכון התכוונו לפתוח בחנות הזאת ששוכנת בפאתי הכיכר, אלא שבכיכר שמענו צעקות ושירה וראינו את הסטודנטים מאתמול במדיהם השחורים חלקם עם שלטי נייר על החזה וצלחות לאיסוף תרומות, עומדים אלה מול אלה משתי אוניבסיטות שונות ומחרפים ומגדפים אלה את אלה ומפארים כל קבוצה את המוסד שלה. החוג לכלכלה נגד החוג למשפטים. למה? ככה.

אחרי הקניות ירדנו לחנות שימורי דגים ליד הנהר וקנינו שם כמה קופסאות של פרות ים ואנצ'ובי, למרות המחירים היקרים והמוכרת הלא סימפטית. למה? כי לונלי פלאנט המליץ. בשיחה הלא נעימה שהתפתחה היא שאלה מהיכן אנחנו ועניתי לה מישראל. אחר כך חשבתי שהייתי צריך לומר: באתי לקנות, לא לפתח יחסים בינלאומיים. בכל מקרה זו הייתה הפעם היחידה בכל הטיול שנתקלנו במישהו חמוץ.

נסענו שעה באוטובוס לאוריינט, אזור במזרח ליסבון שעוצב מחדש לכבוד אקספו 98. הדרך לא הייתה מעניינת, אבל ראינו ליסבון אחרת, דומה יותר ליד אליהו או לשיכונים בכביש הטייסים. ההבדל היחיד היה שחלונות חדרי המדרגות היו עגולים כמו בבית של קונגרצקי בחדרה.

תחנת אוריינט עוצבה על ידי סאנטיאגו קאלטאראווה, והיא מפגן מרהיב של בניה הי-טקית עם צינורות וחיפויים אדירים, מרובה קשתות וצלעות מעוגלות ולמרות העומס המתכתי האדיר נראה הוא אוורירי ומואר. התחנה כולה נראת כמו שלד של לוייתן ענק שבבטנו נעים חגבים-אנשים. התחנה מחוברת בגשרים עיליים (סגורים למרבית הצער) למרכז קניות שנקרא ושקו דה גאמה (איך לא?) כמו הגשר הענק לידו והמצפור ההי-טקי הסגור ליד הגשר. גם מרכז הקניות נראה כמו המילה האחרונה בעיצוב, ואם כי אני לא מת על קניונים, הוא מרשים ביותר. שם בקניון החזירו לי בורג שנפל מהמשקפיים.

מהקניון יצאנו אל דרך גן האומות (פארק דאש נאסיוש) אל האוסיאנארו שהוא כמו האקווריום בברצלונה וזה שבלונדון או ברלין, הכי גדול באירופה. בכניסה מבקשים ממני הוכחה שאני זקן ואין לי שום תעודה עלי(במלון יש כספת) אני בן 72 אני מסביר לו, הבחור מאמין לי ואחרי שאני משלם מחיר מופחת, אני אומר לו תודה רבה על המחמאה והוא צוחק.

באקווריום המרכזי שאנחנו סובבים אותו בשלוש קומות יש חמישה מיליון ליטר מים ו- 450 מיני דגים. מסביב למיכל יש אקווריומים נוספים בהם חיים דגים שצריכים אקלים מיוחד לכבודם וגם פינגווינים, צבים ושלוש לוטרות מקסימות שתיים, נחות על הגב במים והשלישית לא נחה לרגע מתפתלת מלקקת את עצמה מפריעה את מנוחתן ומשעשעת את הקהל. בהסבר הכתוב נאמר שהן לא שמנות במיוחד ושומרות את חום גופן במים קפואים בזכות השיער הצפוף שלהן. במיכל הגדול שוחים כרישים, דגי מנטה בגדלים שונים והגדול שבהם מוטת כנפיו גדולה משני מטר, דגי מזוודה מרובעים בלי ראש ובלי זנב כמו השניים שעברו כל ערב לפני הבונגלו שלנו במלדיבים. במפלסים השונים רואים דגים שונים, קופסינון צהוב בגודל של כדורגל.

ובאקווריומים הקטנים המרשימים מכולם הם דגי הדרקון הדומים לסוסוני ים עם הסוואה שגורמת להם להראות כמו שיח במים.

אנחנו סובבים שם שעה ארוכה וכשאנחנו יוצאים בסוף לקפה ובירה אנחנו מבחינים שמאחורי התחנה נבנו שני גורדי שחקים שקצותיהם כמו חרטום של אונייה. בשלב זה גומלת בליבי ההחלטה שחוזרים לכאן גם מחר להשלמות ואנחנו יורדים לתחנת המטרו. מישהו עוזר לנו לקנות כרטיס ואנחנו מחליפים רכבת וחוזרים לכיכר רשטוראדורש (פחות מחצי שעה לעומת שעה באוטובוס). בתחנות המטרו מאוריינט למרכז העיר יש ציורי אריחים של אומנים בין לאומיים ובין השאר גם הונדטווסר האוסטרי.

בערב מתחיל שגעון השורהשקיירה של רחל. היא מוכרחה לאכול תרנגולת בגריל שהיא המאכל הלאומי של פורטוגל ואין ספק שהם מכינים אותו בצורה מופלאה, שלא דומה למה שאנחנו (שאוכלים כמעט רק עוף) מסוגלים להגיע אליו , אפילו לא במקרה, בדרך של ניסוי וטעיה. אבל אנחנו לא מוצאים מסעדה במדרחוב ולעניות דעתי (המוטעית) גם לא נמצא כי מי יציע לתיירים שמחפשים דגים ופירות ים וחזיר לאכול סתם ככה עוף בגריל. חוץ מזה נראה לי בלתי הוגן ובלתי סביר שהפורטוגלים יאכלו משהו או מישהו ממשפחתו של הסמל הלאומי שלהם שהוא כידוע תרנגול עם כרבולת אדומה וזנב המזדקר בחציפות מאחוריו. נימוקים כאלה ואפילו טובים מהם, אני משמיע באזני רחל, אך ללא הועיל. ואם כי אנחנו לא מוצאים מסעדה מתמחה, אנחנו מתפשרים על מסעדה לתיירים, שהמלצר המשדל אותנו להיכנס מבטיח שורהשקיירה. הוא היה מבטיח גם לוויתן ושור מרבק אם רק היינו מבקשים העיקר שנשב. ישבנו. צמוד וצפוף מצדנו יושבים שני זוגות ספרדים שמזמינים אחד קלדריאדה על בסיס תפוחי אדמה ואחד קלדריאדה על בסיס אורז. הם מקבלים כל אחד את מנתו על בסיר עגול עם מכסה עגול, על שולחן נפרד ומהסיר הם מושכים לצלחת איש איש לפי טעמו ורעבונו.

אני מזמין צלחת עם חמישה מיני דגים ושני חסילונים ג'מבו ורחל עוף בגריל. היא מאד מאוכזבת מהשורהשקיירה. ואני מנחש שהסיפור לא תם. שילמנו 27 יורו עם היין , מה שהיה מחיר סביר בהחלט גם לגבי עוף. לפני שאנחנו פורשים אני מברך את שני הזוגות ב"בונה נוצ'ה" לבבי והם מגלים מניי וביי ששפת האם שלנו היא כנראה ספרדית ומשמיעים לנו כל מיני משפטים לבביים לא פחות אלא שאנחנו איננו מבינים דבר, רק מחייכים, מנפנפים ביד, מרכינים את הראש, והולכים משם בלי להסגיר את בורותנו.

אנחנו עוברים ליד מלון פלורוסנטה ומשאירים חמישה יורו לפקיד, אבל זה כבר סיפרתי בהתחלה. ואני חוזר בכל זאת על השיחה עם רחל בנוסח מעט שונה שלא לשעמם: הוא בכלל לא זכר אותך - אומרת רחל - סתם נתת לו חמישה יורו. ואני עונה לה – אבל אני זוכר אותו.

אנחנו חוזרים לחדר עייפים אך מרוצים , שותים כוס קפה והולכים לישון.

24/9, יום שבת, ליסבון יום XVI

ארוחת בוקר אחרונה בדירה במלון עדן, לפני הפרידה אנחנו עולים אל המרפסת שעל הגג מצלמים את הנוף המרהיב שנחשף שם לכל הכיוונים, מסתכלים בזלזול ים תיכוני על הברכה הקטנה, מפקידים את כל מטעננו בחדר המזוודות ויוצאים ברכבת התחתית חזרה לאוריינט. הפעם אנחנו מקבלים עזרה מקומית ברכישת כרטיס הלוך וחזור. מה שכמעט עבר חלק למעט תקלה במכשיר הקורא שהזעיקה מציל מקומי, הוא החליף לי את הכרטיס.

ראשית , אנחנו הולכים למגדל ושקו די גאמה להשקיף על הגשר שקרוי על שמו אלא שהמגדל סגור, אחר כך אנחנו נוסעים ברכבל ומצלמים את הנוף הארכיטקטוני המודרני המיוחד מלמעלה. אנחנו סוקרים את הפסלים של כדור הארץ בכניסה למוזאון המדע ומתפעלים במשולש שאינו סימטרי שעובר ללא הפסק דרך חרוצים בלתי אפשריים.

אנחנו חוזרים לשלוש המזרקות ורחל מסבה את תשומת ליבי לכך שכל מזרקה וכל תעלה הם בהרכב צבעים ריבועי אחר ובאותו הרכב צבעים גם צבועים הספסלים הסמוכים. המזרקות נראות פשוטות אבל הן לא. כל מזרקה היא חרוט מלבנים שקצותיהם מבצבצים החוצה במטרה לשבש, להאיט ולהקציף את המים הניגרים עליהן. למזרקה יש שלושה מצבים מחזוריים. מצב בו ניגרים מים מקצהו העליון של החרוט, מצב בו נפסקת נזילת המים להגברת המתח בצופים מה יקרה עכשיו והמצב השלישי הוא – מה קורה עכשיו: מלוע החרוט פורץ זרם חזק כלפי מעלה ויורד חזרה כפטרייה מושלמת על דפנות החרוט. עד כאן יפה אבל לא די לה: עודפי המים ממופע הפטרייה לא מתנקזים בברכה המקיפה את החרוט אלא גולשים לתעלה צרה מספיק בכדי להגביר את כוחם ומהירותם. בסוף התעלה הגביהו את הריצוף בדומה למה שקרוי בכבישנו "במפרים" או פסי האטה. אבל כשהמים מגיעים בזרם עז לקפל שבקרקעית הם הופכים לגל שמכה בדופן המסיים של התעלה וחוזרים בחזרה להתנגש בגל הבא, מלאכת מחשבת.

החוויה הבאה היא חזית של בית משרדים ועוד בית לידו, שהחיפוי הלבן שלהם הם אבנים מרובעות שבולטות במידה שונה ובאי סדר מהבניין. אני מפנה את תשומת ליבה של רחל לעובדה שהתריסים הלבנים של חלונות הזכוכית שנפתחים החוצה בשני הבניינים הם בדיוק בגודל של האבנים ולכן בכל מצב שהם נמצאים בו: פתוחים, סגורים, פתוחים למחצה, הם משתלבים להפליא בקומפוזיציה הכללית של הקיר והאבנים הלא סימטריות.

בקניון רחל עורכת קניות בחנות הבריטית CA ואני מתעצבן כי היא קונה הרבה פחות ממה שרציתי שתקנה לעצמה. כל זה אינו משיח את דעתה מהתרנגולת הקרויה שורהשקיירה. אנחנו חוזרים לכיכר הבנויה לה מחדש, נטפלים לעוברים ושבים, שואלים ומתחננים: שורהשקיירה? שורהשקיירה?. הישועה מגיעה כמצופה מכוחות הביטחון. שוטר מקומי מנחה אותנו ואנחנו עולים במעלה מדרחוב המסעדות וממש ליד פלורוסנטה, המלון הראשון שלנו. הייתה חבויה מסעדה שעל קירותיה כתוב, שחור על גבי לבן: שורהשקיירה. נפלנו למלצר האמריקאי השחור מהשמיים – מי בא בשלוש וחצי? והוא השתדל מאד: מרק דגים לי (אכלתי רבע). מרק לחם, מנה מקומית מומלצת, לרחל (אכלה שתי כפות). אבל אחר כך הגיעה התרנגולת שהייתה בגריל, וכנראה גם במחבת עם שמן, רחל חוגגת את ניצחונה ואני שמחתי אתה כשבצלחתי מונחות זרועות תמנון בגריל ושנינו מקנחים פעם אחרונה בבירה פורטוגלית.

אנחנו יוצאים מהמסעדה, קונים בפינה אוכל לטיסה: סנדוויץ ענק של שניצל בקלה וסנדוויץ ענק של שניצל חזיר שניהם יחד עולים פחות משלושה יורו, במטוס ימכר הסנדוויץ הקטן ביותר בארבע יורו בתנאי שאתה קונה יחד אתו משקה בחמישה יורו. החוצים את הכיכר, לוקחים את המוודות, אומרים יפה שלום ותודה, יוצאים החוצה ושוב עוברים לצד השני של הכיכר, עולים על השאטל לשדה התעופה וכעבור עשרים דקות אנחנו ליד הדלפק של חברת התעופה הלאומית הפורטוגלית. אנחנו מבקשים שורה לפני אחרונה כסאות A ו- C ומקבלים. המקום הריק בינינו יהיה הכסא הפנוי היחידי בטיסה לארץ מברצלונה לארץ

ליסבון, סתם כניסה אל מתחם של כמה חנויות

25/9, יום ראשון, הטיסה יום XVII

מסרנו את המזוודה הגדולה של רחל שוקלת 24 קילו כפי שחששנו, אבל הטרולי שלי רק 17. נראה אותם שוב רק בלוד. הטיסה לברצלונה יוצאת במקום בשמונה בערב רק בתשע ורבע ואני מסביר לדיילת שאנחנו עלולים להחמיץ את הטיסה לארץ, היא מרגיעה אותנו ואז נודע לי שאנחנו לא לבד בטיסה עם לוח הזמנים הצפוף. בברצלונה השדה שוב סגור כמעט לגמרי. מי שמסתובב שם הוא רק ישראלים מבולבלים. בלוח הטיסות לא מופיע שער הטיסה שלנו ואין את מי לשאול. אנחנו מחכים שעה קלה והכל מסתדר, המטוס מלא לגמרי חוץ מהמושב שבינינו. זוהי טיסת שכר של ספינאייר ורווח בין המושבים היא מינימלי עד כדי מחנק. יושבי המושב האחורי לא יכולים להטות את המושבים לאחור ולכן הם דוחפים את המושבים שלנו כל פעם שאנחנו מנסים להטות אותם ומנגד אלה שיושבים לפנינו נשכבים לאחור ומה שנותר לנו הוא צינוק ימיבניימי לישיבה. מעט פחות מארבע שעות עד לארץ, אבל אני נלחץ פיזית ונפשית. כשאנחנו יורדים בלוד אני מצהיר בפני רחל שזוהי טיסת השכר האחרונה שלנו ובגילנו מגיע לנו לטוס כמו בני אדם ולא כמו תרנגולות בכלובים, מובלות לשחיטה. להבא ניסע רק במחלקת עסקים.

אני חושב שהטיול היה בסדר

רחל חושבת שהיה בסדר גמור