הכי יפה שיש - מערב ארצות הברית

קטעים מיומן ארה"ב 2015

הכי יפה שיש

אמרתי לרחל: שום דבר לא יכול להיות יותר יפה מקניון אנטילופ באריזונה. היינו בדרכים כבר כשבועיים,

מאחורינו היו כבר חוויות מרטיטות לב כמו בולרו של רוול בביצוע הפילהרמונית של לוס אנג'לס באולם הקונצרטים שבנה פרנק גרי בלוס אנג'לס,

צפינו כיצד צובעת שקיעת שמש את שרשרת ההרים בכניסה המזרחית לעמק המוות,

עמדנו בנקודת זבריצקי בעמק המוות והבטנו אל הנופים האין סופיים,

לא האמנו כשלקחנו חלק בדקדנטיות הבוטה של רחוב פרימונט בלאס ווגאס,

נרטבנו בגשם בגדה הדרומית/מערבית על שפת התהום המצמרר של הקניון הגדול, (בגדה הדרומית טיילנו שנתיים קודם)

התפעמנו בגדה הצפונית של הקניון הגדול בשקיעה כשאנחנו ממקדים את מבטנו על האור הנפרד מההרים במזרח,

או הופתענו כשראינו את אגם מיד הצובע את המדבר שמסביבו בצבעים לא אמיתיים.

אבל קניון אנטילופ היה מעולם אחר, לא סתם חרגנו ממסלולנו מאה מיל כפול שתים על מנת להגיע אליו ולחזור חזרה לכיוון סולט לייק סיטי. כל כך יפה עד שצילומיו משמשים כטאפט גם בטלפון וגם במחשב שלי. אבל זו הייתה רק ההתחלה.

יום לאחר מכן באנו ממזרח אל קניון ברייס (שהיה מצד עצמו המקום הכי מרהיב בנסיעתנו הקודמת) עצרנו בנקודת תצפית גבוהה ומושלגת ולפנינו נחשף הקניון היפיפה מאחור, מצד שלא הכרנו. ימינה שמאלה, למטה ולמעלה, מה שהעין אינה מסוגלת להקיף בלי הסטת הראש.

עוד יום עבר ואנחנו מטפסים לפסגה המושלגת של הר נבו (טאפט לנעילת מסך הטלפון שלי), פסגה ממנה צפה ג'וזף סמית הבן לכיוון צפון מערב והחליט להקים את סולט לייק סיטי,

משם ירדנו לעיר הישר לחזרת המקהלה המורמונית האדירה. לא שכחנו את קניון אנטילופ אבל מפעם לפעם נוספו לו עוד ועוד.

והנה זה בא בגדול: שלושה ימים מרגשים של מסעות במכונית וברגל בפארק טטון בוואיומינג.

אנחנו רוקדים ומתעייפים ריקודי קנטרי (יותר מאלף מטר מעל פני הים) בג'קסון. במופע מערב פרוע בעיירה טטון, אני בוכה כשזמר בס שר 16 טון בקול נמוך מטנסי ארני פורד.

שלושה ימים מצמררים בילוסטון החל בבופאלו ונחש שבאים לבקר אותנו בבקתה,

עבור אל מפלים אדירים,

בורות רותחים בתוך מי אגם תכולים, כמעט קפואים,

וכלה בממוט ספרינגס שהוא תופעת טבע שמגמדת את פאמאקולה שבתורכיה לדוגמית בשחור לבן.

אין גבול ליפעה: שלושה ימים בפארק הקרחונים במונטנה ועוד יותר בקנדה, ארוחת בוקר עם דוב -גור,

אגם גדול בכחול עמוק בווטרטון.

השתקפויות העננים מבעד לצמחי המים באגם שחור בקור ד'אלן באידהו,

המפלים היבשים בוושינגטון (מוליק אמר חובה ואני חשבתי לפי תומי: מי רוצה לראות מפלים יבשים כשיש לו את התנור היבש שלנו כל ימות השנה ואני כל כך טעיתי!),

מרפסת של יקב צופה לכרמים אגם והרים צובטי לב בקנדה שכל כך רציתי לחזור אליה ולא חזרנו,

אגם השטן - נוף מצוייר בצבע טורקיז בתוך ירוק היער בהרי הקסקייד,

אגם הכתמים המוזרים על גבול וושינגטון קנדה,

טיפוס תלול לתצפית מאולימפיק פנינסולה על ונקובר בלי ורטיגו ובלי מחלת גבהים,

ויער האזובים המכושף כאילו יצא מסרט של וולט דיסניי,

הר רנייר שטיפסנו אליו רק לפצות את מוליק על ביקור שלא צלח לפני שנים רבות והוא האיר לנו פנים מפעם לפעם בין העננים.

עד כאן וושינגטון,

אנחנו עוברים על הגשר שמפריד בין וושינגטון לאורגון,

גוש הבטון שנסחף בים (איך?) מהצונמי בפוקישימה שביפן עד לניופורט בחוף אורגון ועכשיו מוצב, מקובע שם בנמל,אנחנו ממשיכים ל פינת חמד קטנה בלודג' ישן בין עצים ציפורים ונחל שוצף בדרך לקרייטר לייק,

אי בתוך אגם ענק בלוע הר געש ישן – קרייטר לייק באורגון שעד לרגע זה אינני בטוח אם היה במציאות או היה חלק מציור מתעתע.

יער העצים האדומים היווה כניסה מרהיבה לקליפורניה, אבל שום דבר לא יכול היה להכין אותנו לבאות.

אנחנו כבר כחמישים יום בדרכים ואז אנחנו מגיעים לחוף של מנדוסינו ואני צורח לרחל שוב: שום דבר, אבל שום, דבר לא יכול להיות כל כך יפה, כאן אני רוצה לגור עד סוף חיי!.

אלא שכל החוף המערבי של קליפורניה לאורך כביש מספר אחד הוא מפורץ להפליא ומספק לנו הזדמנויות חובה (אכן, דבר והיפוכו..) לעצור, לצלם ולהצטער גם על הערפל הכבד וגם על שאי אפשר להיכנס לים בגלל המים הקרים.

זכוכית צבעונית שזורה בחלוקי חוף במקום שהיה פעם מזבלה בפורט בראג,

אפילו כשהלכנו לחפש לשווא את האתונות (אריות ים) בערפל הסמיך מצאנו את הסלעים האניגמטיים המלכותיים של המגדלור בפוינט ראיין,

שכונת הסירות הביזרית של אמנים עניים בסוסליטו,

אנחנו רוקדים בפסטיבל הג'ז ביום העצמאות בסאן פרנציסקו, (גרים ברובע הסיני ואוכלים כל יום דים סאם שקונים מחנות אחרת בשביל לא להפלות אף אחת) וזמרת סקספוניסטית מחוננת בשם גרייס קלי מרקידה אותנו וגורמת לי לדמוע כשהיא שרה כמחווה לרי צ'רלס את אלבמה, 

יצאנו מסן פרנציסקו לעיירות מחפשי הזהב, פנינה קטנה – מוטל עתיק ובעלת המוטל עתיקה ממנו בעיירונת של חמישה בתים בשם דרי טאון (לארוחת ערב נתבקשנו להביא את את הג'ין והטוניק הפרטיים שלנו מהמכונית אם אנחנו רוצים לשתות אלכוהול, הם יספקו את הכוסות, הקרח והלימון).

לא רחוק ממנה - ג'קסון שהיא יותר מוזאון נוסטלגי לחפצים עתיקים מעיר כורים לשעבר,

אנחנו אוהבים נסיעות בהרים הרבה יותר מאוטוסטראדות אז מעבר הרים מסוכן ומרהיב שחוצה את הסיירה נוואדה במזג אוויר חורפי ובנוף שלגים מביא אותנו לאגם טאהו.

הגענו לארבעה ימים לאגם טאהו כי אמרו. צדקו. ארבעה ימים היו פחות מדי, הוספנו עוד לילה. וזה מה שהיה הכי הכי : שקיעה ארוכה מאוד מחליפה צבעים בחוף ליד המלון,

אגם אמרלד בערפל ואנחנו בוחרים לטפס בין סלעים בטיול מרתק ומפחיד ליד האגם ,

סירות שנראות כמו צפות באוויר במים השקופים של החוף המזרחי כלומר מצד נוואדה,

ריקודים מטורפים בעיר סאוט לייק טאו בלילה,

הצגה "האגם המוזהב" בבית סירות עתיק, באחוזה משומרת מהמאה ה-18 ליד האגם כמובן,

ביקור בעיר מחפשי הזהב וירג'ינה סיטי בנוואדה, סמלים לאומיים: ג'ון וואין, אלוויס פרסלי וקלינט איסטווד

מוסיקת קנטרי חייה אותו הרכב (זמר עם גיטרה ומלווה נושף קצב לתוך כד חרס), פעם בג'קסון ופעם בסאוט לייק טאהו.

וכאן בא עוד רעיון הזוי, במקום לנסוע 100 מיל הישר ליוסמיטי אנחנו חוצים בפעם השניה (100 מיל) את הסיירה נוואדה לכבוד מעבר הרים בשם אבוט (כ-3000 מטר גובה) שבראשו אגם מוסקיטו. אנחנו הולכים, סובבים ומקיפים את האגם ואני מבטיח לרחל: לא יכול להיות מקום יותר יפה מזה.

אנחנו פונים בסנורה על מנת לחזור ולחצות (עוד 100 מיל) בפעם השלישית ולא האחרונה את הסיירה נוואדה במעבר הרים מסוכן ודרמטי יותר מכל מה שהיה לנו אי פעם (3500 מטר גובה, כביש צר מאוד, טיפוס של 27% אין תחנות דלק בדרך)

הכיוון הפוך הפעם ממערב למזרח ודרומה ללייק ג'ון שמספק לנו ערב מרגש אחרון לפני הכניסה ליוסמיטי.

חשבנו שראינו הכל ואז בא יוסמיטי, אין דבר כזה - כמו שאמר הבדואי שראה ג'ירפה.

הממדים האדירים של יוסמיטי: ההרים, הסלעים, האגמים,

המפלים והיערות,

האגם ליד מעיין הסודה,

והבית של ברברה (שעליו כתבנו בחוות הדעת של טריפאדוויזר שהוא מתחרה ביופי שלו ביוסמיטי)

וכל זה לצערנו בשלושה ימים בלבד

או אז אנחנו חוצים בצער בפעם הרביעית והאחרונה את הרי הסיירה נוואדה וחוזרים לכביש אחד כלומר לחוף של קליפורניה בדרך מסן פרנציסקו ללוס אנג'לס. איך נשמח ואנחנו סופרים את הימים לאחור. רק כשבעים יום עברו וכבר אנחנו בדרך חזרה. אבל איזה דרך?! –

המדוזות במוזיאון הימי של מונטריי (טל צודק – אין בעלי חיים יפים מהן),

פאסיפיק גרוב על בתיה המיוחדים והכל כך שונים אחד ממשנהו וצופים לחוף ים מרתק,

יום שלם בחצי האי פוינט לובוס. אני לרחל: זה המקום הכי יפה שהיינו בו!

ביג סר - שוב מפרצים מפורצים ומסולעים, שלושת ביקורים אצל פילי הים בסן סימון שהם תעלומה לא פתורה אפילו שנחזור לעניין זה באינטרנט בבית, קמבריה עם הצגה של גימלאים חובבים "פרק בית" וריקודים בערב,

מורו בי והלוטרות שהן החיות הכי מצחיקות ומקסימות שראינו, שוב כביש אחד מתפתל בין ים לשמיים, ריקודים במונטסינו

וחווית סיום מפעימה: אולם בית המשפט בסנטה ברברה. וגם ספסל עליו הייתי מושיב את רם כרמי לפני שבנה את המבנה הברוטלי של בית המשפט העליון בירושלים. לפי שאני מתחיל לכעוס אפשר להבין שמחרותים חוזרים הביתה.

אלו כמה נקודות ציון יוצאות דופן במיוחד בדרך מופלאה של 84 יום (מאי – אוגוסט) מלוס אנג'לס בלופ של 16.000 קילומטר תחילה מזרחה לקניון הגדול ולקניון אנטילופ אחר כך צפונה עד ווטרטון קנדה, מערבה לסרוגין בקנדה ובארה"ב עד סיאטל ומשם דרומה לאורך החוף המערבי ללוס אנג'לס עם גיחות אחדות למזרח קליפורניה (לייק טאהו ויוסמיטי).