הכל בגלל דורדון

(יומן צרפת 11 במאי עד 9 ביוני 2018)

בתים מודבקים לצלעות הרים כנאחזים בהם בשארית כוחם, מציעים מראה ואימה אין סופיים. אז כבר ראינו ואפילו ביקרנו במבנים כאלו בוואדי קלט, בקצקר, בסלובניה, בגרנד קניון, במליבו, במערב איטליה, בסיציליה – וגם ראיתי תמונות של אזור כזה בצרפת. מתי ראיתי? – לפני עשרות שנים ואז נקלעתי לתעלומה- איפה מתרחש היופי הזה? אי אפשר לומר שעסקתי בזאת יום יום אבל מפעם לפעם חיפשתי. מה שבילבל אותי היה שפעם קראו למקום דורדון ופעם קראו לו פרדיגור (שחור, או לבן, או ירוק). היו לי מפות של צרפת ואחרי שעות ארוכות של חיפוש מצאתי בדרום מערב צרפת נהר בשם דורדון. אחר כך פניתי למישלין, שהוא המדריך הכי טוב שאני מכיר, ומצאתי בו מכל טוב הארץ הנחשקת: קורז, דורדון, לוט, טולה, פריגו, לימוזין, רנדונה, גורדון, ועוד כהנה וכהנה – פלחים, סגני פלחים, מחוזות, ומחוזות משנה, אזורים ותת אזורים, חבלים ורב חבלים בכירים מכל חמדת הארץ וסודותיה והבלגן הכל כך צרפתי שהיא עושה לי.


איפה הייתם בצרפת? בדרום מערב. על חוף הים האטלנטי? ליד הפירניאים? קרוב לבריטני? לנורמנדי? לפרובנס? ליד הים התיכון?

לא ולא ועוד פעם לא. היינו באיזשהו מקום באמצע, בין כל אלה. קצת יותר משש מאות קילומטר מפריז לכיוון מערב עם סטייה קטנה דרומה.

כמו בכל טיול (כמעט), חזרנו אחרי חודש (כמעט) והרגשנו שהיינו במקום הכי יפה בעולם (כמעט)

יום חמישי Peyruzell

מבנה הטיול היה פשוט : לוקחים את מישלן ביד, טסים לפריז אחר הצהריים, לילה במלון הכי קרוב לשדה התעופה, למחרת לוקחים רכב ונוסעים לחבל דורדון בו שכרנו בית בסביבות סרלט. נעשה שבוע טיולי כוכב בדורדון ואחר כך נצא לשבועיים של נדודים לא מתוכננים לאן שתשא אותנו הדרך לפריז. שם שכרנו דירה מול הנוטרדאם. נחזיר את המכונית ונעניק לעיר הגדולה חסד של נוכחותנו לשבוע נוסף ונחזור הביתה.

כרטיסי הטיסה שלנו היו בחינם כי מספר הקילומטרים שעברנו באייר פראנס וק.ל.מ. עמד להצטמק מחוסר שימוש, לפי כללי מועדון הנוסע המתמיד שלהם שנקרא בשם הדו משמעי FLY BLUE. כרגיל הזמנו את הכרטיסים כמה חודשים קודם למועד היציאה, אבל יום לפני הטיסה הכריזו טייסי אייר פרנס על שביתה.

רחל: אחרי שהטיסה נדחתה שלוש פעמים יצאנו יום מאוחר יותר באל על במקום באייר פרנס. כלומר במקום לישון לילה במלון בפריז ישנו לילה במטוס. הטיסה עברה בסדר, קצת ישנו, אכלנו והופ נגמר. חיכינו המון זמן לתורנו לקבלת הרכב. קנינו סים לחודשיים ב- 40 יורו, 2 ג'יגה בייט. במהלך ההשכרה הציעו לנו רכב קצת יותר גדול עם GPS בתוספת 200 יורו לכל התקופה. התקמצנו וסירבנו, למזלנו. אני סירבתי בעיקר בגלל גודל המכונית. קיבלנו טויוטיה יאריס כמו שיש לי בבית, אבל משופרת, עם מסך שמאפשר צפיה בנסיעה לאחור ואיזה הפתעה?! - GPS מובנה. לקח לנו זמן ללמוד איך לתפעל אותו אבל הצלחנו. וכך היו לנו שלוש אפשרויות ניווט: אופליין בגוגולמפ בטלפון שלי, בסים הצרפתי בטלפון של יורם גם גוגלמפ וגם ווואיז און ליין, וניווט ברכב ג'י פי אס מובנה.

רשמנו פירוזאל ויצאנו לדרך. כשעה וחצי עברו עד שנפטרנו מעונשה של פריז ופקקיה ועוד שעתיים וחצי נסענו בדרכים מהירות ועוד עצרנו לתדלק, לשתות קפה צרפתי נפלא ולאסוף כמה דברים שדומים לאוכל והגענו כעבור שש שעות לאזור, התחלנו בכבישים מהירים וכשעברנו לדרכים הכפריות הגשם השוטף הפך לטיפטוף לונדוני. לא בלי לטעות מדי פעם, בדימדומי הערב חצינו את הדורדון ואחרי כרבע שעה נכנסנו לכפר קטן שומם ובו ששה-שבעה-שמונה בתים ומבצר. אין איש בחוץ, לא ידענו לאן לפנות. (לימים תספר לנו קרולין האנגליה שקשה להם ליצור קשר עם המקומיים, אי אפשר להזמין אותם כי הם לא יכולים להזמין בחזרה מפאת גודל ואופי מגוריהם. חוץ מזה הם איכרים, כשמחשיך הם נכנסים הביתה והולכים לישון מוקדם) עמדנו ליד המכונית בלב הבדידות ושאלתי בטלפון איפה אתם? ואז נענתי בקול גברי: אבל אני רואה אותך (כמו שאמר האיש שבלע בטעות את עינו התותבת לרופא שחיטט לו ברקטום ולא ראה דבר) תרדו בשביל החצץ עד שתראו את הג'יט המואר משמאל. ג'יט הוא בטוי צרפתי לקוטג' שמיועד להשכרה.

Walnut & Truffle Gites

le Peyruzel

24250 Daglan

Telephone 0033 (0) 5 53 29 80 98

Mobile 0033 (0) 6 49 51 76 03

רחל: כך פגשנו את קארולין וג'רי בעלי הג'יט שגרו בקוטג' שלידו. זוג אנגלי שעברו להשתקע שם לפני כשנה וחצי. קארולין וג'רי, בשנות ה- 60 לחייהם, אנחנו לא בחרנו בהם אלא שערב טרם הטיסה הודיעה לנו ג'וסלין, שממנה שכרנו ג'יט אחר דרך אייר-בי-אנ-בי , שאמא שלה משתחררת במפתיע מביה"ח בעקבות ניתוח גדול של סרטן. והיא צריכה לשכן אותה לידה. היא הציעה שקארולין חברתה תשכן אותנו בג'יט שלה באותו המחיר אם אין לנו התנגדות, אז לא התנגדנו וגם לא הייתה לנו ברירה.

החנינו את המכונית באופן חד פעמי על החצץ-מונע-בוץ בין שני הקוטג'ים (אחר כך הייתה לנו חנייה נפרדת שהכניסה והיציאה ממנה היו מלאכת מחשבת מעודנת ולכן רק רחל החנתה את המכונית תוך שהיא חוזרת ומבקשת – רק תזוז ואל תכוון אותי). התבוננו בבית "שלנו". קוטג' עתיק בן 200 שנה, מדהים ביופיו, בקומת הקרקע סלון ופינת אוכל ובה כד פרחים מקסימים ששרדו עד שיצאנו כעבור תשעה ימים. מתחת לכד היה שולחן גדול לידו יכלו להסב ששה איש, אלא שהוא היה רוב זמננו שם מחופה בשכבה עבה של מפות, פרוספקטים ומדריכים. כל בוקר נגזול חצי ממנו לארוחת בוקר אבל תוך כדי אכילה יחזרו המפות להשתלט על השולחן ועל תשומת ליבנו. הסלון נחצה על ידי גרם מדרגות ומצידו השני של גרם מדרגות העץ - מטבח מאובזר גדול מזה שיש לכל אחד משנינו בביתו. המטבח מצוייד למי שמגיע לפנות ערב כשהחנויות נמות בחשיכה, והבולונז'רי הקרוב נמצא במרחק של כמה קילומטר והוא, הם מתרים בנו, גם לא מוצלח וגם סגור כבר. המטבח היה מצוייד לא רע כשחיטטנו בו: יין, גבינת קממבר, בגט, חמאה, שמן, ביצים, מעדני חלב, מיץ תפוזים, ריבה, חלב, קפה, תה וכמה שימורים כולל מרימייד (הם מאנגליה- כבר אמרנו?). אלא שקר לנו נורא נורא. למחרת הביאו לנו רדיאטור. את המזגנים והרדיאטור לא כיבינו 72 שעות, עד שכעבור שלושה ימים מזג האוויר השתנה ונעשה חמים ונעים. הם משתדלים ועושים הכל כדי שיהיה לנו נעים ונוח. כעבור שבוע הוספנו עוד שני לילות .

יום ששי Cenac+ Sarlat-la-Caneda

בדרך כלל, בבוקר כשאנחנו בגולה, אני קם בתחושה שצריך למהר, כי צריך להספיק, כי אם כבר שילמנו כל כך הרבה אז צריך לבקר, לראות ולהכיל כמה שיותר כי, ללא ספק, יש מישהו שהשכים קום תפס לנו את המקום בכביש, בחניה, בנקודת התצפית, במסעדה, במוזיאון, במערה, בבולנז'רי, בפטיסרי או בשירותים. ואז הכל לחוץ: הרחצה וההתלבשות, האריזה של מה שניקח ומה שלא, סידור הבית, ניקוי המצנם, הקומקום והמחבת. מי שלא נלחץ זו רחל שעיתותיה בידה לעולם ועד. הפעם הזו, מסיבות שאני יכול לתלות רק בגילי וברוחב הלב שבתכנון הטיול (יש לנו שבועים בלי תכנון כלל) - לא מיהרתי וכך יצאנו מהבית ביום הראשון וברוב הימים שלאחריו בין עשר וחצי לאחת עשרה וחצי וזמננו בידנו אפילו עד הסתלקות החמה בסביבות שעה תשע בערב.

וכך לפני הצהריים, אנחנו יוצאים מהכפרון הזעיר שלנו ומגיעים הישר אל סיינק, העיירה הגדולה ביחס לכפרון שלנו, שהיא די קטנה לכשעצמה.

רחל: כחמש דקות נסיעה מהבית למרות שהמקום נראה בסך הכל רחוב אחד מרכזי, בתים עתיקים משני הצדדים, שם תהיה חנות הבולנג'רי שלנו ושם נקפיד לקנות בגט בדרך הביתה. העיירה נחמדה, עלינו לרחוב המקביל מעל לרחוב הראשי שהיה דרך המלך והגענו לבתי המגורים של העיירה, חלקם עתיקים וחלקם בנויים בסגנון עתיק.

אחרי שעה קלה המשכנו חוצים את נהר הדורדון עוד כעשר דקות של נסיעה לסארלה. עוד מתחילת התיכנון של הטיול בדורדון עלה שמה של סארלה, או בשמה המלא Sarlat-la-Caneda סרלה לה קאנד, גם בלמטייל וגם במישלן סרלה מומלצת כמקום שהוא גם מרכזי וגם כל כך יפה שאסור לוותר. אנחנו, כמיטב המסורת של טיולי הכוכב שלנו, בחרנו לגור קרוב ככל האפשר, אבל רחוק ממאפייניה וחלאיה של עיר.

אכן סארלה יפייפיה, מרושתת ברחובות צרים וציוריים מהמאה ה- 14 – 17. את ביקור הנימוסין הראשון הקדשנו לקתדרלה המקומית.


פייסבוק: בקתדרלה בסרלט, עיר ואם בדורדון, יש שני גזעי עץ ממולאים במסמרים. מעליהם פטיש. כמה שהקתדרלה היתה גדולה ככה היתה ריקה. נו טוף, יום העצמאות שלנו וכל המאמינים ודאי צופים בטקס המשואות. אין את מי לשאול מה זה. אז לפני שאנחנו משלמים יורו ותוקעים מסמר בעץ אנחנו מבקשים לדעת למה אנחנו אמורים להשקיע בגויים -ומוותרים.

רחל: המעון המרשים ברחוב הראשי הוא אוטל פלאמון, שבו התגוררה אחת המשפחות העשירות והמכובדות של סארלה. ארמון עם שתי קשתות, שמתחת להן נאכל צהרים.

אין כניסה לכלי רכב למרכז העיר העתיקה. אבל יש חניונים בתשלום מסביב. אנחנו מחפשים חניה חינמית סמוך לעיר העתיקה, ולא מוצאים, שאלנו והסתבר שבשעות הצהרים 1200-1700 החניה חופשית מה שאפשר לנו לשוטט ארבע וחצי שעות ללא השקעה ממונית. שמחה גדולה. כשחזרנו לסארלה לשוק של יום ראשון גילינו שני אתרי חניה חינם מרוחקים מהמרכז, אך מספיק קרובים לצעידה ברגל.

רחל: נכנסנו לביקור נימוסין במרכז לתייר, שאלנו על מופעי מוסיקה חייה שבסוף לא הלכנו אליהם מרוב עייפות וגם קיבלנו טיפ על פסטיוול תיבות נגינה שידובר בו בהמשך. קבלנו מפה מקומית ואנחנו צועדים לפי ההוראות במפה שזהה לאלו של משלן בין הבתים שהם גם באים בימים, גם נושאי חן וגם רבי רושם. אנחנו מטפסים ויורדים בסימטאות הקטנות, נכנסים לחצרות המוקפות חומה, מציצים אל החנויות, וכולם מחמדים. לכל בית כמעט יש סיפור, אבל אותנו מעניינת יותר האסתטיקה של הארכיטקטורה העתיקה.

באחת המסעדות מזהירים אותנו שהמטבח נסגר בין שתים לשבע אחר הצהריים, שזוהי מכה צרפתית לאומית שראויה להבחן בחומרה יתרה במועצת זכויות האדם של האו"ם. נותרו לנו רק 40 דקות, לא היינו רעבים אבל הסכנה שלא נאכל עד הערב וגם אם נאכל בערב נשלם מחיר כפול על אותה הארוחה. המלצרית הושיבה אותנו מיד ליד השולחן האחרון הפנוי, התיישבנו בקרן הרחוב מחוץ למסעדה, הרחוב קצת עקום אבל השולחן יציב. זה היה הפטה-די-פאוה-גרה הראשון שלנו והוא היה גם דק מדי וגם די סתמי אבל מוגש בצורה מפוארת בצלחת גדולה וריקה מוקף באיים זעירים של רטבים בטעמים שונים, אחר כך הזמנו חלקים אחרים של אותו ברווז או אווז אחר שהיו טעימים מאוד. כללית - האוכל והיין מצוינים.

אהבנו את סרלה והיא פרשה את כל יופיה לפנינו שהיה נפלא במיוחד כיוון שלא הייתה עמוסה בתיירים, לעומת היום שלמחרת – יום השוק. בדרך חזרה מצאנו סופר גדול, קנינו המון מעדני חלב, גבינה וכל מיני כולל יין (מה שנגמר ברובו תוך יומיים). ושבנו לג'יט מאושרים עם תחושה של עוד.

יום שבת שוק Sarlat-la-Caneda Domme

חזרנו לסרלה לכבוד שוק של יום שבת והעיירה שינתה את פניה לחלוטין, השקט והשלווה של אתמול פינו את מקומם להמון אדם, רעש, מוסיקה, צבעים וריחות. מאות באסטות וסככות גדולות ומקורות מילאו את המדרכות לאורך הרחוב הראשי של העיירה והרחובות המסתעפים ממנו ומקבילים לו.

פייסבוק: שוטר התנועה מטעם עצמו מתרוצץ בצומת, שורק וצועק ואיש לא שם לב אליו , במיוחד מתנכרים אליו הנהגים. ניגשתי לשאול אותו היכן השירותים. אורו עיניו, הנה מישהו מתייחס אליו, לא סתם מישהו – אלא תייר אמיתי. מני וביי הוא מסכן וזונח את בטיחות התנועה בצומת הכי סואנת בסרלה, ומסביר לי בפירוט ארוך תוך נפנוף ידיים נרגש איך אני עובר את הרוביקון והסמבטיון גם יחד, כלומר ממשיך ישר כעשרים מטר על המדרכה ויורד שמאלה לשירותים. ללא ספק – עשיתי לו את היום.

רחל: רחוב אחד בגדים וחפצים שונים, אבל רובו של השוק מוקדש לאוכל. עשינו סקר שוק לגבי פטה כבד האווז והברווז. אני טעמתי בכל הזדמנות,(גם שוקולדים ועוגות) יורם מתאפק, יודע מראש שזה מאד טעים. כבד אווז מאד שמן. לכן קנינו את כבד ברווז לארוחת הילדים בשבת כשנחזור. שוק איכרים, כמו בארץ, גם כאן יש מראית עין של חסכון ולמעשה מחירים מופקעים של שוק יקרים ולא איכרים, אבל למרות המחיר הדומה, אפשר להבחין לפי הכתובת על הצינצנות, מי מביא כבד אווז מהבית ומי מציע מרכולת שקנה מסיטונאי.

לפי שהעיר נראה שונה מאוד שמחנו שראינו אותה גם וגם.

היום הפך מחמים לחם ואנחנו בדרכנו חזרה עברנו את הגשר של נהר הדורדון ועלינו בהר אל דום, כפר קטן על צוק אדיר המשקיף אל הנהר. מצאנו חניה בתשלום בכניסה לכפר אבל התעקשנו להמשיך עד לפסגת הצוק וחנינו שם.

רחל: החלק העתיק שלה היה קטנטן, גם פה, כמו בסרלה וברוב הכפרים שביקרנו, מטפסים ויורדים במעלה הרחובות. בטיילת שלט כניסה למערות, בהן נהגו להסתתר בתקופת מלחמת 100 השנים. הכניסה הייתה סגורה, מזל. באותו מקום נמצא מצפה באר המשקיף על סביבות הנהר, ומסעדה הממוקמת על קצהו של צוק. המראה ממנה כמו מהמצפה מרהיב. בטיילת בין העצים השתעשעו בכובד ראש שתי קבוצות מעורבות- נשים וגברים - משחקים בפאנטק. מגלגלים כדורי ברזל כבדים לעבר גולת עץ קטנה ומסכנה שמוגנת רק על ידי כדורי ברזל שפיפסו אותה.

רחל: אחר הצהריים חזרנו לג'יט לנוח לקראת אירוע תה של שעה חמש. קארולין הזמינה אותנו לתה אנגלי עם חלב. באותו מעמד של אחר הצהריים באה לבקרנו ג'וסלין, צעירה נאה, גם היא אנגליה שעברה לגור בדורדון, שאמורה הייתה להיות בעלת הבית שלנו. לא הייתה חשיבות מיוחדת להביא עובדה זו כאן למעט בנה, ילד כבן עשר, הוא הציג את עצמו בפני ולחץ את ידי ואחר כך הציג את עצמו בפני רחל ונשק אותה על שתי לחייה. מחשבה נמהרת עברה במוחי: הנה עוד אנגלי חנון. אבל מכאן ואילך, מדי יום, לאורך כל חודש הטיול נוכחתי כמה טעיתי. הימים ימי חופשת בתי הספר בצרפת. בכל מקום פגשנו את הילדים: לבושים היטב, נקיים, שקטים, מדברים בנימוס - גם אחד עם השני. ילדים מגיל שנה ומעלה יושבים לאורך ארוחה צרפתית ארוכה ליד השולחן לא מיללים, לא צועקים ולא מתרוצצים בין השולחנות במסעדה. בסיורים הם שואלים את המדריכים המקומיים בסקרנות אמיתית שאלות חכמות ועמוקות. נראים ומתנהגים פחות כצאצאים של ז'אן ז'אנה, יותר כנכדים של רומן גארי.

הלילה ירד ולא התחשק לנו לחזור לסארלה לשמוע ג'ז, אז נשארנו בבית ואני הקדשתי את הערב לחיפוש הפתק שנתנה לי הצעירה בלשכת התיירות ובו הכתובת של פסטיוול תיבות הנגינה שעתיד להערך מחר. לא מצאתי ולא מצאנו. הלכנו לישון ובלילה נדדה שנת המלך, ירדתי למטה בשקט פתחתי את הטלפון והמילון שבטלפון וחיפשתי שעתיים בעזרת הצרפתית העלובה שלי, ולא מצאתי. בבוקר הצעתי בערמומיות לבעלי הבית להצטרף אלינו לראות מכונות נגינה בתקווה שהם ימצאו את המקום אבל לא הצלחתי, הם לא רצו לבוא וגם לא ידעו היכן הוא מתקיים. הייתי מאוד מתוסכל.

יום ראשון Marquessac + La Roque Gageac

רחל: כל הבוקר ניסינו לבנות מסלול להמשך הטיול, חוף האטלנטי? עמק הלואר? לא החלטנו. אחר כך, יצאנו לכיוון מרקיסאק. שבע דקות מהבית עברנו את הדורדון ופנינו שמאלה. בדיעבד התברר כי אותה פניה מובילה אל כל האתרים ממערב לסארלה לאורך הדורדון.

התחלנו לנסוע לאורך הגדה הצפונית של נהר הדורדון, לאחר כמה דקות נסיעה הגענו ללה רוק גאז'אק. כשהתקרבנו הזכיר לי יורם שלמעשה כל הטיול לדורדון, מטרתו הייתה לגלות את כפר כזה (רק שני כוכבים במשלן). כפר קטן יפה ומטופח להפליא הנצמד בשארית כוחו אל צוק אדיר, זהוב אפור מעל הדורדון. בינואר 1957 בזמן מפולת סלעים נהרסו בתים אחדים על יושביהם. בדיקת שלטונות הכפר קבעו כי מאז הצוק יציב ובטוח.

עד כאן רחל. אני פורץ ממושב הנהג מלא התלהבות, הדלת נשארת פתוחה ואני מצלם את הכפר מלמטה מכל זווית אפשרית. רחל מבקשת ממני להרגע לרגע ואני לא, ואז היא חוזרת ומפצירה שאסתכל שמאלה לגדת הנהר ואני עונה לה שזה לא מעניין עכשיו לא באתי לראות נהרות.

היא עומדת על שלה ואני מציץ שמאלה ורואה עשרות עגלות נגינה קטנטנות ושונות זו מזו וליד כל אחת מהן עומד זקן ולפעמים גם זקנה ומפיק מוסיקה מכנית.

אנחנו זונחים לשעה קלה את הכפר המקסים והולכים סובבים בין העגלות המנגנות ואני מצלם ומבהיר לרחל: כל הכבוד למשרד התיירות הצרפתי! כשהם הבינו שאני לא מוצא את הפסטיוול הם החליטו, מה הבעיה, לכל התיבות המנגנות יש גלגלים, ניתן בקלות להעביר את התיבות המנגנות לכבודנו לכאן. אם מוחמד לא בא אל ההר ההר בא אל מוחמד.

רחל: לפני הכניסה לכפר יש שלטים המכוונים לחניונים גדולים הממוקמים לאורך הנהר והכביש הראשי. בעזרת הפקח למדנו איך משלמים בעבור החניה בכרטיס מסטרקארד, רק בכרטיס אשראי – מטבעות שהכנסנו למכונה נעלמות בתוכה בלי להשאיר כל סימן, בלי קבלה ואפילו בלי שיהוק, גיהוק או תודה.

הבתים בכפר בנויים בשלושה מפלסים. במפלס הראשון הצמוד לכביש יש רק חנויות בתי קפה ומסעדות. המגורים שם אסורים מחשש לגאות הנהר, שמגיעה לפעמים לגובה של יותר מארבעה מטר והצפות קשות אירעו כבר ארבע פעמים בעשר השנים האחרונות.

טפסנו למעלה בין מפלסי הבתים הצמודים זה לזה ונאחזים בקירם האחורי בצוק הענק, עלינו ממפלס למפלס ובין בית לבית, לפעמים יש גינות פרחוניות בין הבתים במפלסים הגבוהים וצלע הצוק נחשפת בין השרכים והבתים, כבר אמרתי כמו דבוקים לצוק, ממש מרתק.

רחל: יורם מברר בצרפתית עם בעלת החנות במפלס השני ממה עשוי הקיר הפנימי של החנות ("האם זו דקורציה או הדבר האמיתי") ובכן זה באמת קיר הסלע, מזכיר קצת את קפדוקיה בתורכיה. רוב הבתים קטנים וצנועים אבל יש גם מעונות בולטים בפארם.

כשירדנו מצאנו באחד הביתנים שליד הנהר צריפון שמוכר כרטיסי הפלגה אורך הנהר. ההפלגה 10 יורו לאדם + 1/2 יורו לאוזניה. מקבלים אוזניה אחת, דווקא זו שלקחנו לא עובדת. כך עברה לנו ההפלגה בנעימים מבלי שהבנו את ההסברים והקשקושים של המדריך, וגם לא את השאלות של הילדים, אבל למדנו מעט על האתר הבא שלנו מרקיסק.

מרקיסק – 3 כוכבי משלן*. בגלל הזיכרון הדפוק שלי היו מעט מאוד אתרים שזכרתי את שמם. כאן לא הייתה בעיה, אמרתי לרחל – המרקיז היבש.

*מילה אחת על מדריך מישלן. מאז הטיול הראשון שהעברתי כמדריך טיולים בשנות השבעים של המאה הקודמת ועד שחדלתי להדריך בסוף שנות השמונים, מישלן היה המדריך האולטלמטיווי שלי בכל טיול וכך הוא עדיין לשנינו. את האתרים לביקור בחרנו לפי מספר הכוכבים שהעניק המדריך למקום. בקרנו כמעט אך ורק באתרים שזכו לשניים או שלושה כוכבים ונדיר שהמדריך ובעקבותיו אנחנו, טעינו בבחירה.


רחל: התקרבנו עם הרכב למגרש החנייה החופשי חיפשנו מקום קרוב לכניסה בחוסר הצלחה, החניה די מלאה. משם מטפסים ברגל. כניסה 10 יורו לאדם. שילמנו גם בעבור האתר של מחר סך הכל 38 יורו. נכנסים לגנים מטופחים, מסופרים למשעי, מה שקרוי במקומותינו פודלים. גן ענק של פודלים. את פנינו מקדם לבירינט ירוק מסופר בקפידה. תחילתו בכניסה והוא נמשך דרומה כמעט עד סוף הגן הגדול. לבחירתנו היו שלושה מסלולים. האחד על גדת הגן שממנו נשקף עמק הדורדון המשובץ בחלקות גדולות, מעובדות בצהוב, בגוונים של ירוק ובאדום של אדמה מוכנה לזריעה והן מתוחמות בדיוק גיאומטרי מרהיב. המסלול השני עובר בין שיחי הפודל ואנחנו מזגזגים בין השניים. בתחילת המסלול מוצג מאחורי זכוכית שלד דינוזאור קטן – אולי אמיתי. בדרך מפוזרים ספסלים למנוחה ותצפית, לא נמצאו הבדלים. מזג האוויר משתנה מנעימות לרוח קרה.

חזרנו בדרך השלישית הישירה כי הירך הימנית שלי התחילה להציק לי ורציתי לקצר. שם הייתה מזומנת לנו חוויה אחרת. מכיוון שהדרך השלישית הייתה דרך כורכר, רחבה, מתואמת לנכים ולרכב היא הייתה פחות וירטואוזית מבחינת הגננות והנוף, נמנו המתכננים ותלו לאורכה על העצים צילומי ענק יפיפיים של הגן בכל עונות השנה החל בגן מכוסה שלג לבן וכלה בגן בשלכת אדומה וצהובה וכל מה שביניהם.

רחל: יום ראשון אין לנו חלב ובגט להיום ולמחר והכל סגור. המסעדות סגורות גם במוצאי יום ראשון. בסנאק מצאנו מזנון שהציע המבורגר ושוארמה בלחמנייה, לקחנו הביתה לארוחת ערב וקינחנו ביין שהיה מזומן לנו כמתנה במקרר.

יום שני מבצרים Beynac et Cazenac+ Chateau De Castellnaud

רחל: בררנו עם המארחים את עניין הסדינים והמגבות שצריך להביא אתנו ל- AB&B בלימוזין ליד האגם. "כן," אמרה קארולין, "הצרפתים משונים, לפעמים לא מספקים סדינים ומגבות וגם גובים תשלום עבור חשמל ומים". לפי ההנחיות של קארולין יצאנו לסרלאט לקנות בסופר הזול JIFI - סדינים ומגבות. יורם נרגע ופנוי להמשך הבילוי.

המבצר הקרוב - בינאק א קאזאנק מהמאה ה- 12 שבמשך השנים החליף ידיים, הוזנח ונבנה מחדש. מבצר מאסיבי, כהה, קודר, מאיים, בלתי מנוצח, אבל מהמגדל הגבוה שלו נשקף הנהר והשדות המשיקים בצהוב וירוק של עמק הדורדון הנפלא. אנחנו יורדים ברחובות המרוצפים בין בתי האבן העתיקים ומבחינים במרפסת של מסעדה. שתי בעיות (מלחיצות כמובן) מטרידות אותי : מה יותר דחוף: ארוחת צהרים שהגשתה מסתיימת בשעה שתים או החניה שמסתיימת בשעה שתים וחצי.

רחל: השעה כבר אחת, יורם רעב או אולי פוחד שהשעה 1400 תגיע. חוזרים לכפר למסעדה בה התרשמנו מכמות התיירים הסועדים. ארוחה עסקית 20 יורו +3 יורו לכוס יין, מהטובות שאכלנו. יורם מוטרד משעת החניה שחלפה, משאיר אותי במסעדה לשלם ויורד לחכות ברכב שמא יבוא פקח.

אני זוכר את המסעדה לטובה. לא אכלנו במרפסת כי לא היה מקום או שהיה חם מדי או קר מדי. נכנסנו פנימה ומימין לדלפק היו שתי מדרגות שהורידו אותנו לחדר אפלולי מעט, אבל קשוט ומאובזר בכל מיני חפצים שרואים במסעדות כפריות: קלשון, גרזן, זר פרחים מיובשים, גומחות ובהן בקבוקי יין כהים מכוסים באבק מכובד, צלחות קרמיקה מעוטרות, ציורים ססגוניים של אווזים וברווזים שלא מודעים לסוף המר שמחכה להם ממש כאן, מעבר לקיר. אני לא זוכר מה אכלנו, אבל אני זוכר שתי עובדות: היה טעים מאוד והגעתי למסקנה שדי לי בפאטה-די-פאוה-גרה וגם אמרתי לרחל – אני מעדיף את הכבד הקצוץ שלך.

עייפים מהיין יצאנו לשאטו דה קאסטאלנוד. מבצר מהצד השני של הדורדון שהוקם להגנה מפני תוקפים. המבצר הוקם במאה ה- 12 ושופץ במאות 13-14 הוא שוכן על צוק גבוה מוקף במגדלים עגולים דמויי חביות, המגינים זה על זה ובצריח אדיר. בתי הכפר מקיפים אותו במפלסים מדורגים. במלחמת מאה השנים ניסו האנגלים להשתלט עליו בגלל מיקומו האסטרטגי. לאחר המהפכה הוא נעזב והיה בסכנת קריסה "בסיוע" התושבים שהשתמשו באבניו לבנית בתיהם. לפני כעשרים שנה החלה המשפחה בעלת הארמון לשקמו מן היסוד. כיום משמש המבצר כמוזאון צבאי המתעד את מלחמת מאה השנים. יש בו כלי נשק ואבירים ובגדי המלחמה שלהם. סרטים המתעדים ומסבירים את טקטיקת הלחימה וכיצד התנהל מצור צבאי בתקופת ימי הביניים. בחצרות הודגמו שימושים כלי מלחמה עתיקים להנאת הורי ומורי התלמידים הרבים שהובאו לחזיון. מה שהרשים אותנו מכל היה מספר המדרגות הרב שעולים בהן בפיתול אין סופי והנוף הפלאי מלמעלה. מאמץ ראוי אחרי הארוחה שאכלנו. הנה רעיון פרנואידי של סמולני מלא שנאה עצמית: מוזיאון מלחמה = היה המקום הראשון בו קיבלנו יחד עם כרטיס הכניסה פרוספקט בעברית.

רחל: חזרה לסינאק לקניות במכולת המקומית, חנות די עלובה עם מוכרת צעירה ומאוד לא אינטילגנטית (לא הצלחתי להסביר לה שאני מבקש לדעת כמה אחוז שומן יש ביוגורט וכשהיא סוף סוף הראתה סימני הבנה יצאה מאחורי הדלפק והביאה לי חמאה ושמן) בכל זאת קנינו גבינות ויוגורטים מתוצרת מקומית כלומר ללא תוויות, בגט בבולג'נרי והביתה. בדרך פספסתי את הפניה (שוב) הסים לא מתחבר ואנחנו נאלצים לסמוך על זיכרוננו העלוב. הגענו בשלום. יורם – שנ'צ, אני בבריכה עם קפה והשכנה החדשה. אף מילה באנגלית ואני אף מילה בצרפתית. היה מצוין

יום שלישי Rocamadour + Martel

רוקאמדור, כפר ימי ביניימי בנוי על צוק נישא ואדיר בממדיו מעל תהום ערוץ הנהר. המבנים תלויים על הצוק, כמו בכפרים אחרים שראינו ולא שבענו מלראות, ומעליהם מזדקרים שרידי מצודה מוקפת חומות רחבות.

סיפור הכפר מתחיל מתחילת המאה ה- 12 כשנמצאה שם גווייה שמורה ששרדה אלף שנה לא הרחק מהכנסייה. עד מהרה החלה הגווייה לחולל ניסים והכמרים החליטו שזו הגווייה של אמדור הקדוש. בעקבות כך החלה נהירה של עולי רגל מכל רחבי העולם כולל גם מלכים, מושלים ואבירים למיניהם.

לכפר שלושה מפלסים, במפלס הנמוך החנויות, בתי הכפר ומסעדות. במפלס האמצעי המבנים המקודשים ובמפלס הגבוה בראש הצוק שרידי החומה של המצודה מהמאה ה- 14 והמעונות של הכמרים. ניתן להחנות את הטיוטה במפלס העליון ולרדת ברגל או להפך, להחנות אותה למטה ולטפס או לרדת 200 מדרגות. לכל מפלס מעלית נפרדת. התחכמנו - עלינו ברכב למעלה, ירדנו ברגל וחזרנו למעלה במעליות שהופעלו על ידי נערות חייכניות ואדיבות.

מהמצודה נשקף נוף נהדר לכל העמק ויש בו אפילו מרפסת מתכת מודרנית תלויה באוויר על פני תהום. ירדנו בשביל מדורג למפלס השני לכיוון הכנסייה.

רחל: במפלס האמצעי שמעתי צלילי שירה מצאתי את הכנסייה המזמרת.

יורם נעלם לי או שאני נעלמתי לו, לדבריו (אני הייתי בהסטריה קלה כעשרים דקות כשבראשי חולפות סצינה אחר סצינה, אחת יותר מסוייטת מהשניה מה קרה לרחל, איך אמצא אותה והכי נורא איך תמצא את דרכה אלי בין כל הילידים הפרימיטיווים הללו שלא יודעים אף מילה בעיברית). חזרתי לחפש אותו ולהביא אותו לאולם התפילה, להאזין לקולות זכים של נערי מקהלה.

השביל המתפתל המוליך לכנסיה נקרא "נתיב הצלב", שאמן דה קרואה. בדרך נמצא הצלב שהובא מירושלים. הטיול במפלס התחתון מסחרי ותיירותי מאד ולא הלהיב אותנו כלל. לבסוף מצאנו מסעדה בין כל המסעדות. היה גם חם מאד מה שלא מוסיף למצב רוחו של יורם. היטבנו ליבנו ביין ובזבח. הזמנו קאזואלט: שעועית עם בשרים שונים. מאד לא טעים לי אבל יורם נהנה מאד.

.

רחל: מרטל –בנויה גם היא על סלע גיר. היא קרויה ע"ש סבו של שארל מרטל שליט הפראנקים, ועל כך יש סיפור היסטורי ארוך ומשעמם. היא נבנתה במאה 12-16. מרכז העיירה העתיק היה שקט, מעט מאד אנשים. לחלק מהבתים סיפור היסטורי המאפיין אותו, לא התעכבנו אצלם. חנינו סמוך לכנסיה, איך לא? בכיכר המרכזית במרכז העתיק ליד שוק מהמאה ה- 18, מקורה בקורות עצים ומפולש מכל צדדיו, הגג נתמך בקורות עץ המשוקעים בעמודי אבן וספסלי אבן מסביב. שם מתנהל השוק מאז ימי הביניים. מבנה כזה של שוק מרכזי נפגוש בהרבה עיירות קטנות ועוד נחזור לעניין. מרכז התיירות בתוך המבנה של בית העירייה מכובד ויפה.

יום רביעי Les Mmilendes + Bergerac

רחל: ביום הארוך הזה התפרענו לכל הכיוונים. נסענו מערבה וחזרה כל פעם על גדה אחרת של הדורדון, עד כמה שיותר רחוק מהדרכים הראשיות ועד כמה שיותר קרוב לנהר, אפילו שהדרכים היו באכות ירודה. גילינו שכשיוצאים מהקניון האדיר המים ממשיכים לזרום במישור והדורדון הוא בסך הכל עוד נהר. הגענו (ראה להלן)עד ברז'ראק מסרנו לסירנו דרישת שלום מאיתי טיראן וחזרנו. בהמלצת קרולין וג'רי ביקרנו בארמון של ג'וזפין בקר שמישלן התעלם ממנו לחלוטין, ובערבו של יום חזרנו לג'יט.

כשהגברת בקר שירתה במחתרת במלחמת העולם השניה זה היה הציוד שלה. לא יכולתי להתאפק וצילמתי כי כלי הנשק המוצג שם היה הנשק האישי שלי כמדריך טירונים בצבא בשנות החמישים. קראו לו סטן והוא ירה רק כשהתחשק לו.

ג'וזפין בקר הייתה מה שבימנו קוראים אייקון - סמל- כוכב בין לאומי ודמות מפתח במאבק לשוויון זכויות (אחרי שמרטין לותר קינג נרצח הציעה אלמנתו שג'וזפין תקח את הדגל והמנהיגות של המאבק אבל היא חזרה לפריז). היא נולדה בשכונת עוני במיזורי, בת לאם לא נשואה ואב לא ידוע, ופילסה את דרכה כרקדנית לצמרת הבידור בארה"ב. היו לה שתי מגרעות גדולות היא הייתה שחורה ולחמה על שיווין לכל השחורים. לכן את הפריצה הגדולה שלה היא עשתה בצרפת שם הופיעה גם בשירה, ריקודים (לפעמים בעירום), משחק ודוגמנות. עירום וצבע עור אף פעם לא זעזעו את פריז והיא מצאה כאן את מקומה ומולדתה החדשה. לימים בשיא תהילתה הוזמנה להופיע בארה"ב. היא לא הופיעה שם כי לא קיבלו את דרישתה שבקהל באולם ישבו גם שחורים. בשיא הקריירה שלה היא קנתה את מצודת למילאנדס וגרה בה עם שמונה ילדים בני לאומים שונים שאימצה. הייתה נשואה שלוש פעמים (חוץ מרומן עם פרידה קאלו), היא לקחה חלק בהתנגדות הצרפתית נגד הנאצים, תחילה בצרפת ואחר כך באלג'יריה וזכתה בעיטור הגבורה הגבוה ביותר בצרפת. ג'וזפין בקר ביקרה בארץ (בעיני ראיתי או שנדמה לי שראיתי ) היא מתה בצרפת ונקברה במונקו.

רחל: מיליונר צרפתי קנה את האחוזה ב- 2001 והחליט להקדיש אותה למוזיאון לכבודה של ג'זפין בקר בגלל הנתינה האין סופית ודגל השוויון שהניפה.

הטירה המרשימה היא בת שלוש קומות. בכל קומה חדרים מפוארים מרוהטים בסגנונות שונים. ארונות זכוכית שקופים מציגים אוסף גדול של השמלות המרהיבות שלה, על הקירות אין סוף ציורים (כולל כמה לא חתומים אבל נראים לי כעבודות של פיקאסו) צילומים, כרזות תיאטרון. בדרך אנחנו מגלים מקלחת מצופה באריחי זהב, מטבח גדול עם תנור גדול, חדרי ילדים ומקלחות צמודות. לא הכל מקורי אבל מעניין.

כיוון שיש שמץ של מסחריות במקום אז טרחו הבעלים והקימו כלובים לעופות טורפים ענקיים, גדולים וקטנים. חלקם מאולפים והמאמנים שלהם הדגימו לקהל כיצד הם מאתרים את הטרף אפילו אם הוא ראש של תרנגולת קשור בחוט ארוך וחג באוויר בעזרת המאמן המסחרר אותו מעל לראשו. רחל:הייתה תצוגת עופות טורפים, מאולפים, שלא אהבתי כלל.

פנינה קטנה; האחוזה גדולה ונראת יפה מאוד מלמטה ומלמעלה. בחזיתה יש גן שעוצב על ידי אדריכל גנים ידוע ומחונן אבל אנחנו לא רשמנו את שמו. אנחנו חושדים שהוא גנב מדני קרוון את רעיון הברכה הרדודה שמשקפת את היכל התרבות בככר הבימה עוד לפני שדני קרוון חשב עליו. הברכה הרדודה שבנה הצרפתי מונחת בין שתי גבעות קטנות. על אחת עומדת הטירה והשנייה היא סתם נקודת תצפית עם ספסל. כשמסתכלים מצד אחד היא משקפת את הדשא שממול ולכן נעלמת כליל ונראת חלק מהדשא, כאילו אין ברכה. כשמסתכלים מצד שני היא משקפת את השמיים ואז היא בריכת מים כחולים או כחול לבן אם יש עננים בשמים

המשכנו בדרך הירוקה של משלן מדרום לנהר הדורדון, עוברים את ה- Cadouim המפורסם במנזר בו נמצאו בגדים שהוכרזו כבגדיו של ישו. המנזר הוא מקום קדוש ומוקד עליה לרגל של מלכים ואנשי אצולה, עד שב- 1981 בדיקה שנעשתה נמצא כי הבגדים הובאו ממצרים. היום המקום הוא תחנה לעולי רגל בדרך לסנט יאגו די קומפוסטלה שבספרד. אפילו ריצ'רד לב ארי קפץ פעם לביקור במנזר, אנחנו לא. אחרי סיבוב בעיירה, הצצה על מבנה השוק המקורה שיש כמעט בכל מרכז עיירה כי האזור או גשום, או מושלג, או מוכה בשמש.

הדרך הירוקה נמשכה בעיקר בכביש 29D, ל- 660D עד העיר ברג'ראק, משם 936D , עד שבשלב מסוים החלטנו לחזור, השעה כבר 1500 ואני מתה לכוס לקפה. בעיירה המודרנית לחלוטין הראשונה והאחרונה שנתקלנו בה עצרנו לקפה וקרפ עם נוטלה מתוק מדי. בבית הקפה מכרו גם כרטיסי הגרלה וגברות שמנות זקנות וגברים קרחים ישבו ומלאו את הכרטיסים. משם תוך חמש דקות הגענו לברז'ארק ושם כבר היו בתי קפה ופטסרי עם עוגות שנראות נפלא. עצרנו לשעה ליד הכנסייה וירדנו דרך כל הכיכרות עד הנהר, בדרך החלטנו להמשיך בנסיעה.

הצטלמנו ליד הפסל של סיראנו דה ברג'ראק, בחרנו בעזרת בעל חנות היין שרדונה משובח ב- 12 יורו לארוחת הערב שמזומנת לנו מחר אצל קארולין וג'רי. בדרך חזרה לא נשמענו להוראות ה - GPS ונסענו על שפת הדורדון בדרך צדדית יפה ומפותלת שאינה רשומה במפה. כביש קטן החזיר אותנו דרך Daglan, למרות הקרבה למקום המגורים זו פעם ראשונה שחלפנו על פניה. יצאנו בעשר כשהיה עוד קר חזרנו בשמונה בערב. יום עבודה חם ארוך ומיגע.

יום חמישי Gouffre De Padirac + מוזאון האוטומטים ב Souillac

כשאני מעלה בעיני רוחי את כיווני הנסיעה, מסתבר שעד היום נסענו בדרך כלל שמאלה כלומר מערבה. מהיום שינינו כיוון ופנינו ימינה ומזרחה.

לרחל: לבקשתי לקחנו היום מסלול מגוון אחר וקצר כדי שנוכל להגיע בזמן לארוחה שהוזמנו אליה על ידי קארולין וג'רי. נסענו הישר למוזיאון הצעצועים האוטומטיים שבסולק אבל לאכזבתנו הוא נפתח רק בצהרים ב- 1400. החלטנו להמשיך למערה גופר די פאדירק למרות חוסר רצונו של יורם לבקר במערות.

אני שונא מערות עם סטלמיטים וסטלגטיטים. אני מתקשה לספור, וגם לא חשוב, כמה טיולים הדרכתי בחו"ל, אבל אין, לא היה, ולא יהיה טיול בלי מערת זקיפים ונטיפים. נגיד שהנטיפים הם כמו המונה ליזה, והם לא. אז אפשר לבוא לבקר אותה פעם אחת, פעמיים, שלוש והמהדרין יגידו ארבע, אבל אחר כך זה מתחיל להיות משעמם ובהמשך זה דומה לסיוט. הולכים או נוסעים או שטים בחושך, טיפות מים קרות טועות וסבורות שאני זקיף נוטפות בין צווארון החולצה לגב המצומרר ואז בא המדריך המקומי שהיצירתיות שלו מתאימה לנבחן מאותגר שכלית מול כתם רורשך: פה מימין חדק הפיל, מעלינו נטיף האריה, עכשיו אנחנו מגיעים לקתדרלה (תמיד יש שם קתדרלה כי הטיפות הן קתוליות אדוקות), תסתכלו לאחור – מי לא רואה את העכבר? וכאן גולת הכותרת – ג'ירפה בגודל טבעי. אני חושב שגולת הכותרת שלי הייתה מדריך בספרד שאמר: אנחנו נכנסים לאולם הפאלוס שהיה אהוב על פראנקו. יכול להיות שגנרל פראנקו היה בא כל שבוע או כל חודש לראות באולם אם הפינים האימתנים המשיכו לגדול טיפה אחר טיפה?!

רחל: גרופר דה פדירק מנהרה תת קרקעית ענקית שיצרו מי הגשמים בסלע ויש בה מראות נהדרים. המנהרה התגלתה במאה ה- 19 והמקומיים קשרו אותה לסיפור עממי שפתח המנהרה הוא פתחו של הגיהינום. מהמאה ה- 10 עד המאה ה- 20 חקרו אותה. אחרי כמה גרמי מדרגות ארוכים שהובילו אותנו תוך אפלולית המערה הגענו אל פתח המעלית הראשונה שהורידה אותנו 75 מטר למטה במסע למרכז כדור הארץ. במעלית השנייה ירדנו עוד 103 וכמה ירדנו במעלית השלישית אנחנו לא זוכרים.

יצאנו במסלול הליכה של כשני קילומטר שהיה מהנה (לא היו כמעט הסברים מה דומה למה) קריר ולח למדי . שני קילומטר המהווים רק עשירית מאורכה של המערה. המנהרה מוארת בפנסים המכוונים לפינות יפות שבחשיכה לא היה ניתן להבחין בהן. על חלק מהקירות מוקרנות תמונות שמגבירות את המסתורין. בסיום המסלול הגענו לתור של תיירים המחכים להיכנס לסירות להפלגה לאורך הנהר התת קרקעי. המים זורמים במערה לכל אורכה,

אנחנו שטים בנהר לצד המרוחק של המנהרה. מהסירה ירדנו במקום שהנהר מתרחב, לאגם קטן תת קרקעי. משם מבחינים מעלינו בנטיף ענק המאיים לפול על ראשנו. מטפסים עוד 132 מדרגות (יורם סופר). בכל מפלס מוארים הנטיפים והצורות שהמים חרצו בסלע באור בצבע אחר ויוצרים מראה קסום שונה. גובה החציבה של המים יותר ממאה מטר. ובחלל הזה מטפסות עוד 84 מדרגות.

אני חושב שאלו 84 מדרגות מיותרות לחלוטין, אבל השומר משכנע אותנו להמשיך לטפס ומסביר ש-84 מדרגות הן ארבעים ושתים למעלה וארבעים ושתיים בחזרה. והמראות שם נפלאים. אנחנו עולים על מדרגות מתכת רטובות ובכל עיקול מחכה לנו מרפסת מתכת רטובה אף היא. עוצרים וחווים מראות סוראליסטיים שלא מן העולם הזה, אני לא מפסיק לצלם ומקווה מאוד שמשהו יצא מצילומים בתנאים חשוכים שכאלה. בצער רב אנחנו יורדים ועושים את דרכנו בחזרה אל הסירה.

רחל: כשירדנו וחזרנו לנקודת ההתחלה יורם התעקש ללכת לשומר ולהודות לו. פגשנו מישהו שיורם החליט זה הבחור והודה לו. נראה היה שהוא לא מבין על מה, אבל היה אדיב מאד כלפי זוג הקשישים שכנראה יצא מדעתו, הודה לנו וליווה אותנו לסירות לשיט חזרה.

יצאנו ליום חם לרכב רותח. בקשתי שנעצור לקפה, אבל ליורם יש מטרה – המוזאון, "נשתה שם" אמר.

רחל: חזרנו ישירות למוזאון, הכרנו כבר את מקום החניה הצמוד למוזאון. האוסף מכיל צעצועים מכניים מהמאה 19-20. בכניסה מנגנת תזמורת ג'ז המורכבת משלוש בובות של כושים מכוערים בצורה מפלצתית. ליד כל חלון תצוגה יש נקודה אדומה המציינת כי המכונה אוטומטית ותפעיל את הצעצועים ברגע שנעמוד מולה. הבובות מתחילות להסתובב ולהניע אברים, פיקוד אלקטרוני מפעיל את המערכות עם צלילים ואפקטים של תאורה.

מה היה לנו? כלומר מכל מה שהיה אנחנו זוכרים: ילדות משחקות, קירקס בהופעה מלאה, סצינות גיהנומיות שנלקחו אולי מציור של הירונימוס בוש. תחנת רכבת על שלל נוסעיה, בעלי מלאכה בעבודתם, רקדנים ורקדניות, בעלי חיים, קוסמים ועוד כהנה וכהנה. היו גם תצוגות איך וכיצד בונים בובות כאלה.

מבחינה מסוימת זו הייתה מצבה היסטורית עצובה וקיטשית של תת-תרבות שנעלמה עם הופעת הקולנוע . אני סובב בין הבובות המגוחכות הללו וחושב איך שועי הארץ המשועממים הזמינו מערכת, הציגו אותה בסלון, הזמינו אצילים אחרים לצפות בה, פעם , פעמים שלוש ואחר כך מה עשו בה? השליכו למחסן במרתף? אולי מכרו למפעילי קירקס נודד ביריד כפרי והללו גבו חצי פרוטה מכל סקרן שיש לו חצי פרוטה ושרצה להסתכל מאחורי פרגוד ולראות איך בובות זזות, פוערות פה חתוך בכיעור אכזרי ושרות- מזייפות מנגינת שיר עם מוכרת?

רחל: יורם נהנה מאד. לא היה קפה במוזאון.

בדרך חזרה עצרנו בחנות האגוזים בסנאק. קנינו קילו אגוזים קלופים ב- 50 ₪ וגם בירה מצוינת מאגוזי מלך. ישבנו במרפסת שתינו בירה ואכלנו אגוזים שהבאנו מבני ברק ב- 59 שקל לקילו. יורם הולך לישון לשעה עד ארוחת הערב. בשעה 1900 התייצבנו עם בקבוק השרדונה. ואז הסתבר שג'רי לא אוהב יין ושותה בירה.

ישבנו במרפסת המקורה בגפנים ודברנו שלוש שעות על כל העולם: משפחה, פוליטיקה, ישראל, ביבי וטראמפ, ברקזיט, עבודה ופנסיה, השכנים הצרפתיים, בישול ומשקאות. הארוחה הייתה צנועה ולימדה אותנו שיעור באירוח. שלא כמו במורשתנו הפולנית לא היה צורך להאביס, להרשים בכישורי הבישול, למלא את השולחן שלא יחשדו שאנחנו מתקמצנים או חלילה מזלזלים, או שחייבים להגיש מבחר מוגזם שמא מישהו אינו אוהב משהו ושתהיה אלטרנטיווה .

רחל: מאפה עם סלומון מצוין, קערית שעועית ירוקה ואספרגוס מתובל בשום, לחם וחמאה שלא נגענו בו. צנוע, מכובד וטעים. לקינוח: גבינת קממבר אחת רגילה אחת ורודה גבינת טום, תותים ועוגת לימון קצת מיובשת. היה נחמד. שנינו גמרנו את היין שהבאנו (מה שמוכיח שאם כבר מביאים יין כדאי להשקיע בו) וגם את שלהם. היה נעים.

יום ששי Figeac + Grotte Du Pech Merl

נסיעה מעל שעה לעיר פיג'אק. עיר יפה עתיקה ומשומרת היטב לגדות נהר הסלה. בניינים בני שלוש וארבע קומות שנבנו במאה 13-16 מאבני חול, חלקם חשוקים בעץ עם תבליטים, קשתות ועמודים.

כשנפוליאון תפש את השלטון ב- 1799 גילתה יחידת חיילים את אבן הרוזטה. המקור נמצא בלונדון. בעיר יש העתק מוטבע ברצפה ליד המוזאון הסגור.

בעיר מספר כיכרות מרכזיות ביניהן מדרחוב. תיירים רבים כבר אוכלים את ארוחת הצהרים שלהם לנו זה קצת מוקדם. הבתים הצמודים והסמטאות מזכירות לי את יפו העתיקה.

רצינו לנסות את המסעדה שהומלצה ע"י פספורט שליווה אותנו בדורדון וסיפק מידע באיכות טובה מאד. המסעדה הייתה ברחוב Thomas 5-7 לא מצאנו את הרחוב. עד שמצאנו את המסעדה. שהשעון התקדם והשעה 1400- "לא מגישים יותר צהרים". נאלצנו להסתפק במסעדונת קטנה ועלובה ליד החניה.

רחל: משם נסענו למערת פש-מרל המערה התגלתה באקראי ע"י שני נערים ב- 1922. רק ב- 1949 נפתחה לקהל הרחב. במערה חי האדם הקדמון בתקופה הפרה היסטורית, לפני 10,000-20.000 שנים. אורכה הפתוח לתיירים 1.200מ' והיא מכילה גם פסלי אבן טבעיים, נטיפים, זקיקים והמיוחד הם ציורי הקיר שנשתמרו עד היום. ציורי בעלי חיים: ממותות, סוסים, עז וגם טביעות רגלים של אדם וילד כנראה.

פייסבוק: אמרתי לרחל, למה לנסוע עד צרפת לראות את מערת האדם הקדמון אם אפשר לנסוע לאילת ולראות את הליכודיאדה?

בעונת התיירות יש להזמין זמן רב מראש כרטיסים לכניסה למערה, אבל אנחנו באנו מחוץ לעונה ופשוט סתם כך קנינו כרטיסים בקופה. המערה נשמרת מכל משמר כי השרידים שבתוכה הם הוכחה יחידה במינה בעולם שמציגה אמנות אנושית מתקופה כל כך רחוקה. ניתן להיכנס ל- 45 דקות בלבד, רק בסיור מודרך ומושגח. אסור לצלם. 13 מעלות קור. בכל קבוצה עד 25 אנשים, רק 700 מבקרים ביום. קודם לסיור היה הסבר קבוצתי לגבי מה עתיד לקרות. הרבה איסורים מושטים על המבקרים: אסור לגעת, אסור ללכת לבד, אסור להישען על הקירות, אסור לרוץ ואסור לדבר בקול רם, עד כדי כך שחשבתי שהיה צריך לאסור גם לנשום נשימות עמוקות, ליתר ביטחון כמעט ולא נשמתי. האנגלים בקבוצה קבלו חוברות באנגלית ואנחנו בעברית. החוברות מצוירות עם הסברים ממוספרים על כל ציור שרואים בכל אזור במערה. 13 יורו כניסה.

רחל: חזרה לדירתנו המקסימה, יורם צונח לשינה עמוקה. אני מורידה כביסה. תה ועוגת טארטאטאן . קולה את האגוזים שקנינו שיהיה להמשך הטיול ויורם כבר עושה את הפעילות האהובה עליו – אורז.

יום שבת clrq lapopieRoyere De Vassiviere + st.

רחל: נפרדנו מקארולין וג'רי ב- 9.30 אספנו את כל הסדינים, הציפות והמגבות לערימה אחת בסלון. כמו כל אלה שהיו לפנינו, השארנו כל מיני דברי מאכל במקרר ובמזווה, לקחנו אתנו את האשפה שמיינו משך תשעה ימים, חילקנו אותה למכלים השונים שעמדו ערוכים במסדר ביציאה מהכפר ויצאנו לדרך


לה פופי 2 כוכבי משלן, מזרחה ומעט דרומה, יורם לא הסכים לוותר עליה למרות שלא הייתה בדרכנו צפונה ללימוזין לאייר-בי-אנד-בי שהזמנו ליד האגם. והוא גם צדק.

לה פופי בנויה על צוק אדיר בגובהו 100 מטר מעל נהר הלוט. רב הבתים מהמאה 13-16 נשתמרו היטב. בעיירה המון מסעדות, בתי קפה וחנויות לתיירים. כולה מורכבת בעיקר משני רחובות ראשיים וסימטאות קטנות או גרמי מדרגות מחברים ביניהם.

ברחוב באחד יורדים ובשני מטפסים. הכל תלול מאד בהתאם למבנה הצוק, לתושבים יש כאן כנראה מחזור לב-ראות מעולה.

היה חם, התחלנו בתצפית במרכז הכפר העתיק, אנחנו מטפסים חמש דקות ארוכות ומייגעות. מקום התצפית הוא הצריח שהוא שריד מהמצודה שנהרסה במאה ה- 15. הטיפוס שווה בגלל הנוף הנשקף, עיקול הנהר והעמק וגם את הכביש הנגדי מעבר לנהר אתו הגענו.

לכנסיה לא נכנסנו ולא התפללנו. ירדנו בירידה התלולה לאורך הרחוב כפי שהדריכה אותנו פקידת המרכז לתייר. קיצרנו מעט בירידה כי ידענו שהדרך חזרה גם ככה תלולה כלפי מעלה ועוד צפויה לנו עליה למקום החניה.

החלטנו לנוח על קפה בבית קפה המוקם על אחד הגגות הצופה לגגות נוספים של העיירה.

פייסבוק: זה שבוע שני שאנחנו מסתובבים בדורדון ומחפשים דירה להשקעה או מקום מוגן לבלות את שארית ימי חיינו.

הבעיה היא שהבנינים מעט יותר מבוגרים אפילו משנינו ביחד, חלק מימי הביניים וחלק מלפני, גם האחזקה לא משהו, וכך אנחנו עוברים ומחפשים כבר שבועים (את זה כבר אמרתי?) מכפר אל כפר בקצב רצחני של שנים שלושה כפרים ביום,

ומרוב תסכול אנחנו מפסיקים להשגיח על בריאותנו אוכלים מאכלים רווי שומן מן החי, עוגות נוטפות סוכר וחמאה ומשקיעים את יגוננו בינות וליקרים עתירי אלכוהול. מי לא ינוד לנו? מי לא ישתתף בצערנו המר?

עד כאן פייסבוק.

נפרדנו מדורדון ופנינו לחבל לימוזין.

חזרנו לרכב ותוך כדי נסיעה מצאנו שהשעות רצות ומתקדמות יותר מהר מהקילומטרים. ה- GPS מורה לנו שעה וחצי של נסיעה ולנו אורכת הנסיעה שלוש שעות. בדרך עצרנו לקניות במרכז מסחרי גדול כי מחר יום ראשון וכבעלי ניסיון אנחנו יודעים שמחר הכל סגור.

פייסבוק: בין שאר המטרות של הטיול שלנו לצרפת ביקשנו להתרחק משך חודש מהביצה בארץ. בלי הפגנות כל מוצ"ש. בלי רצועת עזה, המתנחלים, הפליטים והמשילות של הימין. זה עובד לא רע אם לא פותחים פייסבוק, טלוויזיה ועיתונים. כללית אנחנו מאושרים עד שאנחנו טועים ונכנסים למרכולים. שם אנחנו נתקפים בזעם אדיר. 

זה לא חכמה להתלונן שמפה של מישלן עולה כאן 20 שקל לעומת 69 שקל בארץ או שגבינת קממבר נורמנדי עולה כאן 10 שקלים לעומת 56 שקל בארץ. אני מתייחס לקילו גבינה לבנה שעולה כאן 6.5 שקלים לעומת 20 שקלים בארץ. 12 גביעי יוגורט עם פירות עולים כאן 12 שקלים לעומת 36 שקל בארץ. אני מבקש להזכיר שהחקלאים הצרפתים הם אחד הסקטורים הכי חזקים בשוק האירופי וששכר העבודה כולל זכויות סוציאליות שלהם - הלוואי עלינו. מרגיז, שתפו.

וכך בזבזנו שעה: בסביבות 1800 הגענו לעיירה Royere De Vassiviere זאת לאחר שבשיחת הטלפון שערכנו עם עימנואלה בעלת הדירה לפני הצהריים הערכנו שנגיע בסביבות 19.00- 17.00. אנחנו עולים ויורדים מהכיכר בכביש הראשי למרכז העיירה כשלושה קילומטרים הלוך ושוב ומחמיצים את הפנייה. בחורה ליד החנות היחידה בכפרון, מנחה אותנו לצאת חזרה לכיכר בכיוון ממנו באנו, ושם לפנות ימינה. כעבור כמה דקות החלטנו שהיא טועה. הגוגלמפ השתגע הוביל אותנו שוב למרכז העיירה ויורם מתחיל להילחץ. ואז קורה הצפוי מכל, הדואל ובו הוראות הגעה מפורטות לא נפתח, אנחנו מאבדים את מספר הטלפון של הבחור שצריך לחכות בג'יט ולמסור לנו אותו. והשעה כבר כמעט 1900 בסוף החלטנו לשאול שוב במכולת ובעל המכולת מסביר ליורם באנגלית את אותו הסבר כמו הבחורה לפני כשעה. הגענו. פרדריק כבר על קוצים, רוצה למסור לנו את המפתחות, להסביר לנו איך לעשות מה, לרשום את מונה החשמל וללכת הביתה.

Emmanuelle

Gite au bord du lac de Vassivière

Royère-de-Vassivière, Limousin 23460, France

Tel:+33689381854

האזור אתר נופש גדול ומרווח לחוף האגם, החנייה הממוספרת נמצאת במגרש מעליו. הרבה מאד דירות קייט צפופות, כל דירה/ג'יט וחלקת האדמה המדושאת שלה. רק חלק מהדירות מאוכלסות בעונה זו של השנה.

רחל: הג'יט שלנו מאובזר לגמרי . לכבוד הבי-אנד-בי הזה קנינו סדינים ומגבות, אבל אני מצאתי סדינים חדשים ארוזים בארון בקומה העליונה. התמקמנו בשמחה וחזרנו לעיירה לחפש מסעדה על פי השלט שהיה במרכז הצומת/מרכז העיירה שהיא כולה פלוץ וחצי. המסעדה– בר-בית קפה-מזנון מאד טיפשית ולא מזמינה. קנינו כל מיני במכולת, חזרנו לדירה ויורם הכין לנו ארוחת ערב לתפארת מכל המעדנים שרכשנו.

יום ראשון Suc Oau May + Uzerche

באנו לשני לילות ונשארנו ארבעה לילות.

רחל: היה קר נורא בלילה בעיקר בקומה הראשונה. יורם הדליק במטבח שבסלון את 4 להבות הגז ושם עליהן סירי מים והבית התמלא כעבור שעה באדים. אבל חדר השינה בקומה העליונה, היה ממש חמים ונעים. בגלל הקור לא אכלנו ארוחת בוקר במרפסת

בלילה ירדתי בשקט בשקט כמה פעמים לבדוק את להבות הגז, למלא מים בסירים, מדרגות העץ נבנו לפי העקרון הבטיחותי ששמר על השוגון בטירתו בקיוטו שביפן, והן חרקו בקול כל פעם שדרכתי עליהם אפילו בקלות ובזהירות, שקט לא היה שם. כל פעם שירדתי רחל התעוררה.

רחל: יצאנו לחפש את מרכז התייר בעיירה המצ'וקמקת שלנו ולאחר בירור הסתבר שהיא סגורה בימי א' (וגם ביום ב') קניתי בגט בבולנג'רי שנסגר בשעה 1300 למורת רוחו של יורם שמיהר כדרכו למשימה הבאה, לקנות מפה חדשה של האזור. קנינו שתי מפות של מישלן ויצאנו בדרך נפלאה, בכבישים ירוקים לכיוון אוזריך.

אוזריך עיירה נחמדה נמצאת בעיקול נהרVezere  עלינו עם המכונית למרכז העיירה וחנינו ליד הכנסייה, היה המון מקום חניה. מחצר הכנסייה כמובן הייתה התצפית היפה ביותר על העיירה ועל השדות מסביב. מסלול ההליכה של פספורט יורד ומוליך אותנו בין בתים יפים באזור העתיק,

יום ראשון בצהריים, שקט מאד אין כמעט אנשים ברחובות. שאלנו על מסעדה לצהרים והפנו אותנו למלון הסמוך במורד הרחוב. כשהגענו ראינו שהמסעדה מלאה וכך גם אמרה המלצרית, היא שלחה אותנו למלון אחר שמפאת רמתו היו בו כמה שולחנות פנויים.,

בכדי לא לטפס את כל העלייה לרכב החלטנו להקיף את האזור העתיק דרך הכביש הראשי. מצאנו שהמראה מהדרך למטה כלפי מעלה – הבתים והכנסייה על צוק גבוה, מרהיב יותר מאשר ללכת ביניהם. הגענו לרכב ובסופו של הטיול יצאנו לתצפית בסוק אד מאי.

חזרנו עייפים והחלטנו על שנ'צ קצר. כשהתעוררנו יצאנו לסיבוב רגלי סביב האגם הצמוד אלינו, הרי בגלל זה נבחר המקום. יורם גילה שהחצר שלנו צופה אל פינת האגם האמיתי ולא אל מקווה מים קטן כמו שחשב. יש המון פעילויות מים אך הן לא ממש מיועדות בעבורנו. לפי תחזית מזג האוויר – מחר גשם. גם היום הבטיחו ולא ירד גשם. בחדר לא מצליחים להפעיל את הגנרטור אז שיטת להבות הגז שוב מופעלת. יין ואגוזים לסיום היום.

יום שני מסביב לאגם Lac de Vassivire

ווטסאפ: עד עתה חסרים לנו ימים. באזור דורדון שכרנו בית לשבוע, הוספנו עוד יומיים ויצאנו משם כי היו צריכים להגיע אורחים אחרים. עכשיו אנחנו בקוטג ליד אגם ואסיוויאר, הזמנו ליומיים, הארכנו את שהותנו לעוד יומיים וכנראה שנוסיף יום חמישי ולא נמצה את כל מה שאנחנו רוצים לעשות באזור.

אגם מלאכותי 1000 אקר שנוצר ע"י הסכר וייסבייר (קטן מהכינרת בהרבה). באמצע האגם האי Ile de Vassiviere.

כיצד הזוהמה יוצרת יופי

מהדירה יצאנו לכיוון Auphelle שם נמצא מרכז המידע לתייר הפתוח והפעיל כל השבוע לעומת "שלנו" ב- Royere שפעיל רק בימי שני ורביעי בין 9.30 – 12.00 הגענו פעמיים למשרד הסגור עד שגילינו שהם מפנים את התיירים לעיר השנייה. סוף סוף קבלנו מפות והסברים איך להגיע לאי ולאתרים מעניינים אחרים בסביבה. הנערה שכחה לדווח לנו, שאנחנו מחוץ לעונת התיירות, אולי לא ידעה שבאי הכל סגור, בית הקפה, המסעדה, הכנסייה, המוזאון, הבולנג'רי…

רחל: במגרש החניה היו עוד שתי מכוניות בלבד, סימן שנהיה לבד? את האי מחבר גשר להולכי רגל. רק לרכבים מורשים, כקילומטר חביב החוצה את המים. קצת מטפסים לתוך האי, ובהלימה להסברי משלן התחלנו לבדוק אותו מסביב. צעדנו בשבילים, ירדנו וטיפסנו כשעה וחצי מזל שיורם דואג למים. בדרך הלכנו לחוף האגם, ליד חוות הכבשים, ראינו פסלים שהעלו אצלנו רק צחקוקים ושום דבר באמת לא היה מעניין. הגענו תשושים למרכז האי השעה אחרי 1400 החלטנו על קפה, אלא שלא מצאנו אותו. הגברת בחנות המזכרות, היחידה הפתוחה הודיעה לנו שהכל סגור, ונפתח רק בסופ'ש לא בעונת התיירות.

ראינו שאין תקווה לארוחה, חזרנו מוקדם לדירה בשמחה ונשכבנו לנוח כחצי שעה. בחמש נסענו לקניות במכולת ברואייר. זכרתי שמחר יש שוק באמוטיס ובקשתי מיורם לא להגזים בקניות, כי מחר נעשה את עיקר הקניות. יורם לא מוותר על הגבינות, המעדנים, חלב, בגט חם וטרי ויין לחידוש המלאי. בערב במרפסת מול האגם הכחול קפה ועוגה, יורם מעשן בהנאה פייפ. מהצהרים חם ונעים מאד פורסים את השמשיה הסגולה הענקית, דומה לה אקנה בארץ. בערב מתחיל חיפוש ארוך ב- AB&B אולי נתגורר בברוג' וגם בג'יברני

.

יום שלישי Eymoutiers, Peyrat Le Chateau, Bujaleuf Cascade Des Jarrauds

רחל: החלטנו לנסוע במסלול של משלן באזור האגם וגם טיול במקומות שהומלצו לנו ע"י הבחורה במרכז לתייר. התחלנו כמובן בעיר אימונטרס – שלפי הבנתי היה צריך להיות בה השוק השבועי המפורסם באיכותו, בניתי עליו כשניסיתי למנוע מיורם קניות ביום הקודם. הג'י-פי-אס הביא אותנו למרכז העיר, ליד הכנסייה. חניה בשפע ליד מדרכות ללא דרישת תשלום. יורם מקפיד לשאול שתי נשים המאשרות שהחניה חינמית. שואלים זוג צעיר איפה מתקיים השוק לכבודו הגענו והם לא יודעים אנגלית לא מבינים איזה שוק אנחנו מחפשים ושולחים אותנו לסופר הגדול בכניסה לעיר. אני קוראת שוב בספר ומגלה שרשום שהשוק ביום חמישי לא ביום שלישי, בושה גדולה.

הכנסייה לה כוכבי משלן באמת מפוארת אבל בחוץ משפצים. כשהגענו מצידה האחורי גילינו שלושה שיחי מגנוליה: אדום ורוד ולבן, פרחים גדולים ומרהיבים, המגנוליה בגינה שלי צריכה ללמוד מהן משהו. חלל הכנסייה ענק מצד המנוגד לדוכן הכומר עומד על כן גבוה ועליו ספר גדול יותר.

יורדים לנהר החוצה את העיר, איך לא?. בדרך מגלים מתקן המווסת את זרימת המים והוא עתיק מאד, הוא בנוי בין הבתים הנמצאים על שפת הנהר, ומשמר את זרימת הנהר, כאין סכרים המכוונים אגירה בהתאם לכמויות המים.

הנהר מתפצל לערוצים ממש צמוד ליד פתחי הבתים. כשיש הצפה, מה קורה לגינות הנפלאות הצמודות לכל כניסה? לאחר בדיקה מדוקדקת שלנו הגענו למסקנה שחלקם כנראה עוד פעילים בשיטות העתיקות של פעם.

משם למסלול היפיפה של משלן (כביש D14) לכיוון ביג'אלף, עירה קטנה שהאתר המעניין בה הוא הגשר החוצה את האגם המקומי והמראה האין סופי לשני הכיוונים כשעומדים באמצעו.

לידינו עוברת קבוצת קשישים ובעיקר קשישות עם מקלות הליכה, לדעתו של יורם הם מהסתדרות המורים אבל אולי גמלאי המדינה או גמלאי קופת חולים, חוצים אתנו את הגשר. הם נראים עייפים אחרי מסע רגלי ארוך ויורדים לכיוון מחנה הקמפינג הסמוך לשפת האגם. אנחנו ממשיכים במסלול (כביש 16D ) לכיוון מבנה הסכר הענק לה מרטינקס. לא משהו מרתק, כי הטיפוס עליו חסום בשערי ברזל. מגלים שהשעה קריטית 1300. יורם הודיע שהפעם לא מפספסים צהרים ואנחנו לכיוון פיראט דה שאטו. גוגלמפ מגלה לנו את המסעדה המומלצת "וניס הקטנה", 5 כוכבים של ממליצים. ארוחה הכי טובה שהייתה לנו עד כה. גדושי יין אני מתעקשת לעלות למפל הג'רדן. רק קילומטר מהחניה, אבל רובו בעליה. הדרך לאורך הנהר יפה ורומנטית, אבל יורם עייף וקצת עושה מצפון על המאמץ אחרי האוכל.

ווטסאפ: לדעתי רחל ניסתה להרוג אותי: אקדח במערכה הראשונה היה מונח על השולחן העמוס בכל טוב של אצל וניס הקטנה (איך קוראים לה באמת?) במסעדה הנושאת את שמה ליד האגם, והוא כלל: גבינות עיזים מותכות על טוסט, שבלולים בחמאה, אווז קונפי שאני אכלתי רק את העור הצלוי שלו, גספצו, ציפס, בגט טרי וכמובן קאראף של יין רוזה. אחר כך בשעה שתים וחצי של יום חם, גררה השווסטר יהודי זקן כמעט בן שמונים וידוע חולי, לטפס בהרים אל מעיין זקן וידוע חולי אף הוא. זה שהאקדח לא ירה במערכה האחרונה הוא פלא גדול בעיני. מי יודע מה היא מכינה לי למחר.

עייפים ומותשים חוזרים הביתה, קצת ישנים (יורם) השעה 1900 שמש קופחת במרפסת, תחת השמשייה המתכווננת, הסגולה, אני מתייחדת עם קפה ושארית עוגת התפוחים. היום גם שמעתי בטלפון בשש לפי שעון ישראל את רוזנקרץ וגילגנשטרן תוך כדי כתיבת יומן, מחר נפרדים מהאגם לא בשמחה.

יום רביעי Chateau Meillant, Mennetou

רחל: לקראת 10 בבוקר הגיעה אשתו של פדריק, עם תינוק במנשא על הגב לקבל את הג'יט. היא הרבה יותר נחמדה ומסודרת מבעלה שקבל אותנו כשבאנו. בדקה את הדירה, ואמרה שהזבל באחריותנו אבל לא נורא היא תדאג לזה. היא קבלה 150 יורו לשני לילות נוספים.

יצאנו למסע של שלוש וחצי שעות לכיוון מינטו שבחבל שר על גבול הלואר. ההחלטה הייתה שנבקר באחד האתרים שממליץ עליו משלן, כיוון שהוא פחות או יותר בדרך לאיר-בי-אנד-בי הבא שלנו. 40 ק"מ בלבד ממאנטו שם נתגורר יומיים או שלושה לפי מה שנחליט. היעד שבדרך, שני כוכבים של מישלן הוא הטירה של מילאן. הגברת שברכב כבר הייתה מתוכנתת ערב קודם, הדרך יפה. הנופים גם בכבישים המהירים וגם בדרכים צדדיות. בחלק מהפניות טעינו וזה נפלא בפני עצמו. באוטוסטרדה שילמנו 3.60 בכסף מזומן.(בדרך לפריז אפשר היה לשלם רק בכרטיס אשראי).

רחל: כשהגענו לטירה היא הייתה סגורה – שעת צהרים, פותחים שוב ב- 1400. זמן לארוחת צהרים גם בעבורנו. הסתובבנו בעירת הרפאים ואף קיוסק לא פתוח. יורם שאל פועל שטרח בתיקון המדרכה שהפנה אותנו לעירה הסמוכה הקרובה ב- DON, רק 10 ק"מ במעלה הכביש. כמובן שנסענו,

הגוגל המליץ על מסעדה מקומית Beffroi De Gurmo ביפרואי – ע"ש משהו חשוב באזור. המסעדה מקושטת בתפאורה של שעונים מכל הצורות והגדלים ואף אחד מהם לא מראה את השעה הנכונה. המסעדה הייתה מלאה צרפתים, כולם הפסיקו לדבר כשנכנסנו ובחנו אותנו. כשיורם הלך לשירותים פתח אחד מהזוגות לידנו בתשאול מי ומאיפה ולאן פנינו. מסתבר שכולם טיילים צרפתיים מאזור פריז, איש לא מכיר את זולתו, למרות השיחות הערות שהתנהלו. בקשנו תפריט באנגלית. המלצרית אמרה שתקרא לבעלה – השף. מזמן מצאנו שהמסעדות מנוהלות ע"י משפחה הן אלו עם פוטנציאל מבטיח. בשעה 1400 כולם קמו לשלם ולעזוב, רק אנחנו עדיין במנה השנייה וטרם סיימנו את הארוחה. השף, בעל המסעדה נשאר אתנו. ידע קצת אנגלית והיה אדיב ביותר. שוב הייתה ארוחה מצוינת. יורם אכל סטיק בשר בשם ש'ירלז'? נא לגמרי כמו שאוהב הקניבר ואני פרוסות דקות של חזיר ברוטב טעים. את החזיר פחות אהבתי. לקינוח יורם צלחת גבינות ואני אגס ברוטב גלידה וקצפת ומעל שוקולד חם מומס. אולי אכין משהו כזה בארוחה בבית.

כטוב ליבנו ביין חזרנו לטירה שהייתה בתוך אחוזה מוקפת חומת אבן גבוהה. 9.5 יורו כניסה לאדם. מבחוץ הטירה מדהימה ביופייה, בגלל הצילום שלה במשלן חשב יורם שאסור להחמיץ. ואומנם בחלקו הקדמי הארמון נראה כמו ארמון חול, מאד מקושט.

בכניסה אולמות של מוזאון קטן מניטורי של הטירה, הכפר והדגמת פנים החדרים. בגן - זורם נחל וכרי הדשא רחבי ידיים. כעבור 20 דקות החלה הדרכה בתוך הטירה בצרפתית. אנחנו ויתרנו .

נסיעה של שעה בגשם עד לדירה במינטו. מאז הגשם שליווה אותנו ביציאה מפריז לפני שבועיים היו לנו הרבה הבטחות למזג אוויר סגרירי אבל אף אחת לא עמדה במבחן המציאות. מכאן ואילך עד שנחזור לפריז יהיו לנו כמה הפתעות רטובות למדי. לא כל ששת הימים היו גשומים ולא כל הגשמים היו באותה עוצמה, אבל אני לפחות קיבלתי את המתת הרטוב מלמעלה ביתר סיפוק מאשר את קרני השמש היוקדת. חנינו בגשם שוטף בכניסה לבניין.

Isabelle

Rue Pierre Loyau rez de chaussée 21, Mennetou-sur-Cher, Centre-Val de Loire 41320, France

Tel: +33634869928

רחל: רוב המשפחה חיכתה לנו בפתח. אף מילה באנגלית. יורם דיבר עם איזבל בצרפתית אבל בעלה הניח מראש שאין טעם ולכן דיבר בשריקות – שרק ליורם והצביע על האח אחר כך שרק והראה את העצים ובסוף שרק והראה את הגפרורים וחומרי הבערה. כך הלך ממקום למקום מציג את שכיות החמדה של הדירה בשריקות קצרות וחזקות. מבחוץ ראינו בית ישן נוגע במדרכה צרה ברוחב של כמטר מפרידה בינו לבין דרך המלך כלומר הכביש המהיר בין העיירות. "אין תנועה בלילה" אמרו לנו וצדקו. בחזית דלתות מתכת ותריסי עץ לאטום רעש ואור של בוקר, אבל העיקר מה שהיה או יותר נכון מה שלא היה בפנים. היינו קצת בשוק. אולם גדול מאד המכיל שלש מיטות ליד הכניסה, מטבחון עם כל מכשירי החשמל, אח ולידו ערימת עצים, שלושה רדיאטורים לחימום. מקלחת משופצת מצד אחד של הסטודיו ושירותים פצפונים מהצד השני. מאד צנוע, הרושם הקרין עליבות מסוימת. וכל זה על הכביש, כמו הרבה דירות אחרות בקומת הקרקע בבתים הישנים. לא התלהבנו, בלשון המעטה.

רחל: החלטנו להשאר בסטודיו ולעזוב יום קודם ולחפש מקום אחר בעמק הלואר. התחלנו לחפש ואז החלטנו לחכות יום ולא להזמין בלחץ. הלילה עבר נהדר היה חם ונעים והגענו למסקנה שדי בסדר לנו, אפילו התרגלנו ונהנו לשבת מול האח הבוערת.

אחרי ארוחת הערב חדל הגשם לשעה קלה ואנחנו יצאנו לטייל במנטוס שמבחינתנו היתה לא יותר מאכסניה שמאפשרת טיולי כוכב בסביבה.

לאור השקיעה סבבנו בין בתי הכפר מעבר לכביש וגילינו להפתעתנו בתים עתיקים ונפלאים, סמטאות קסומות עולות ויורדות

ומעבר לכל פניה מסתתרת לה שכיית חמדה: מגדלון עגול, בתים עם קירות מחוזקים בקורות עץ, בקתה בנויה מבולי עץ שהשחירו בזמן עם גג קש מט ליפול. צריף ועל חזיתו ציור קיר שמתאר את ימי תפארתו בעבר, גדרות אבן מקומרות, שערי ברזל מחלידים שראו ימים יפים מאלה.

יום חמישי Bourges 

את רוב הטיול הנפלא שערכנו בצרפת באפריל ומאי ליוותה תחושה של החמצה קלה. כמה חבל שאין לנו עוד שעה-שעתיים, עוד בוקר, עוד יום-יומיים. בשום אתר לא הייתה תחושת ההחמצה כמו בבורגס (שלושה כוכבי משלן) היינו בעיר העתיקה כמעט יום שלם ויצאנו בהרגשה שכמעט לא ראינו כלום. לו הייתי מתכנן את הטיול מחדש הייתי שוכר דירה בעיר לשני לילות וקוצב לרובע העתיק יומיים וחצי לפחות.

רחל: בבוקר פעם ראשונה יוצאת יחד עם כל אנשי העיירה לקנות בגט בבולנג'רי לארוחת הבוקר, סופסוף. הדרך לבורג' כשעה וחצי עם GPS. אנחנו מקפידים לנסוע לאורך הנהר בדרכים צדדיות ואני לא מצליחה לנווט בעזרת מפה כי היא לא מסמנת את הכבישים הקטנים ואת שמות העיירות בדרך. נדמה לנו שקנינו מפה פחות טובה מהישנה שהשארנו אצל קרולין יחד עם כל הפרוספקטים שאספנו שם תשעה ימים.

הניווט מוביל אותנו ישירות למרכז העיר. טעינו וחשבנו שהמבנה העתיק והמרשים במרכז היא הכנסייה. מוצאים חניה בקלות רבה ליד המדרכה, ללא תשלום. יצאנו לחפש את המרכז לתייר, היה שלט שכיוון אותנו במעלה הרחוב. אלא שההליכה הייתה ארוכה ממה שציפינו מקבלים מפה מקומית ובה מסלול בעיר העתיקה מפורט עם הסברים איך ללכת ומה לראות, הזהה לזו שבספר משלן. הנערה גם מסמנת לנו במפה את מקום החניה שלנו.

אנחנו פונים בראש ובראשונה אל הכנסייה מדהימה ביופייה. הארכיטקטורה, ההרמוניה, העושר והדקורציה מבחוץ ומבפנים עושים את המקום למיוחד ומרשים מאוד. הבניה של הכנסייה החלה במאה ה -12 לאחר מספר שנים הופסקה והמשיכו שוב במאה 13-14.

יצאנו למסלול ההליכה בעיר העתיקה ובעוברנו פתח בניין עוצרת אותנו אשה ואומרת לנו, כנסו לסמטה הזו, כדאי, היא מאד יפה. כמובן שפנינו ואומנם היה אזור יפיפה ואסתטי, בין בתים שחלקם ישנים מאד וחלקם מודרניים אך משתלבים היטב זה בזה. הטיול ממשיך מרחוב לרחוב מכיכר לכיכר. אין סדר בין הרחובות והכיכרות, חלקם באלכסון וחלקם ישרים וככה כהרגלנו התחלנו להתברבר.

רחל: החלטנו על קפה יחד עם ההמונים בכיכר, כי זמן ארוחת הצהרים כבר הפסדנו. בדרך עברנו בטעות ליד מבנה Musee De Esteve- נראה כאילו מלון, אבל הוא בעצם מוזיאון. המבנה בצורת ר' . מצד אחד עמוד בעל 8 פאות צמוד למבנה מקושט ומהודר. החלק השני שנבנה במאה ה- 15 שונה בצורה הארכיטקטונית, הוא גדול מהצד שבו המגדל. שני סגנונות שונים לחלוטין. במוזאון מוצגות עבודות של Maurice Esteve ראינו בפתח את סגנון עבודותיו הצבעוניות והחלטנו שזה לא לטעמנו והמשכנו בדרכינו. הגענו לאתר נוסף המומלץ ע"י משלן – Palaces Jacques – Coeur. כמתואר במשלן- ארכיטקטורה אלגנטית עשירה מגוונת בדקורציה עושה את הארמון לאחד היפים והמהודרים של הבניינים סגנון גוטי מהמאה ה- 15. לא אישרו כניסה לנו ולתיירים האחרים שסובבו את הבניין.

חיפשנו מקום לאכול. מצאנו בסמיכות לרובע העתיק רחוב עמוס בברים ומזנוני רחוב של צעירים שהתכנסו לקראת אירוע מוסיקלי שעתיד היה להיערך אותו ערב על במה שהוקמה ליד החניה שלנו. חשבנו שהפער בין עבר עתיק מרשים לבין הווה צעיר פרחחי עם מוסיקה מחרישת אוזניים, ממש לא מתאים לנו והלכנו משם.

רחל: החלטנו לחזור לרכב ולחפש בדרך ברסרי – שאמור להגיש ארוחה כל היום. התחלנו לסמוך ידינו על גוגלמפ גם לעניין המסעדות. בכל מסעדה שהגענו אליה הגישו רק משקאות התיישבנו בסוף בברסרי הצמוד לרכב החונה כי ראינו שאכלו שם קודם כשחנינו, אבל גם שם החצופים מגישים רק משקאות. החלטנו לנסוע ולמצוא משהו בדרך.

פייסבוק:

המעצבים חסרי המצפון בני ימי הביניים גנבו בלי בושה את סימן השקל החדש והשתמשו בו כקישוט למכסי ביוב הרחובות שלהם. אם זה לא השפלה אנטישמית אז אין אנטישמיות כלל.

רחל: השעה 1700 יורם הציע שניסע לפארק הפרחים ואני סירבתי, כי הרעיון לטייל רק שעה שנותרה לגן הפתוח, במקום יום שלם, לא התאים לי. כשחזרנו למנטוס עם כוונה לאכול ארוחת ערב באוברג' שראינו בכפר, יורם הבטיח שבמקומות האלה האוכל מצוין, שאלנו קשישה אחת שטיילה עם נכדתה אם יש מסעדות באזור ומה דעתה על המסעדה של האוברג'. אין מסעדות באזור, אמרה והמסעדה במלון "לא ממש מוצלח, תלוי ביום, יש ויש". בקיצור אכלנו ארוחת מלכים בדירה עם כל המצרכים שהיו לנו אחרי הקניות בסופר הגדול שעצרנו בדרך. בדירה חם נורא כי את הרדיאטורים לא ניתן לכבות, פתחנו את הדלת לגינה הפרטית הקטנה והגשומה שלנו , נכנס אוויר קריר ויצא אוויר חם אבל לא הדלקנו את הקמין, חבל.

יום ששי Parc Floral d'Apremonte

יצאנו לפארק. 60 ק"מ מברוג' עוד שעה וחצי נסיעה לאותו הכיוון של אתמול אבל בדרך שונה. הגענו קצת אחרי 1200 ובעוד כחצי שעה סוגרים את המשרד להפסקת צהריים (צרפת) אבל לא את הגן. זה לא מפריע להיכנס ואפשר לצאת ביציאה אחרת. הגן הנפלא הוא פרויקט די מודרני, בשטח של 5 הקטרים הקימו גן נפלא עם מגוון וכמות עצומה של צמחים, עצים, פרחים, שיחים, מפל מים, אגם מלאכותי. הכל מתוכנן בטוב טעם.

שם ראינו לראשונה עץ בצבע חלודה.

עלינו לפוויליון המציע תצפית על הגן. בפוויליון שמוקדש לזכרו של אומן רוסי מוצגים כמה ציורים נאיביים שלו המציגים מקומות שונים בעולם.

עלינו על גשר סיני צבעוני וביקרנו בפוויליון תורכי שמכפיל את ציוריו בעזרת קירות שהם מראות.

הסתובבנו לנו בפארק יותר משעה באווירה רגועה ורומנטית.

רחל: השעה אחרי 13.30, יורם לחוץ עם הצהרים. רצינו לצאת המשרד סגור , ניסינו את כל הדרכים ולא מצאנו את היציאה. אפילו בקשנו בשפת הסימנים מהגברת שסועדת בחצר המסעדה מעבר לגדר לשאול את המלצר איך יוצאים ולא הבנו את תשובתה. יורם הגאון פתאום פענח את הפתק על הדלת – 20 מטר מאחורינו יש שער ניסתר מאחורי גדר חיה. אני מרגישה שכל הטיול שלנו בנוי על עניין החמצת המסעדות הנסגרות בצהריים. היו המלצות על המסעדה בגוגלמפ ואכן הארוחה הייתה מצוינת.

משם פנינו למוזאון האופניים והכרכרות במתחם. הכרטיס כולל קוד כניסה אוטומטי בשער, מאד מתוחכם. במוזאון מוסיקה לריקודי ואלס וטנגו. אני רקדתי בשבילים ויורם התלהב מסוגי האופניים והכרכרות (היינו לבד).

עלינו משם לביקור בטירה מהמאה ה- 14. אחרי האוכל והיין מסכנים שכמותנו נאלצים לטפס למעלה. המראה מלמעלה של הכפר הפצפון והנהר הזורם, השקט והרוח החרישית שהחלה ביום החם הזה. הטירה שימשה במאה ה- 14 בית סוהר של הדוכס מבורגוניי. היום היא שייכת לעירייה או למישהו. ראינו בחלון אשה בחלון באחת הקומות הגבוהות, אולי רצתה שנציל אותה אבל הכניסה אסורה.

נכנסו לכפר דרך גשר ישן וכשגמרנו את המטלות נפנו לטייל בו מעט. הכפר ליד הנהר היה גם הוא ישן ברובו וחלק מבעלי הבתים חסמו את הראות, האור והרוח בצמחי פודלים ענקיים מסופרים כחומות ימיבינמיות אדירות.

רחל: היה שווה וראוי להקדיש למקום יום שלם. הנסיעה הביתה בכביש המהיר 20 ק"מ = 3 יורו

יום שבת Chateau Amboise + Chateau Valencay

רחל: נפרדנו מאיזבל ושני ילדיה שבאו לעזור לה לנקות את הסטודיו. הילד בן ה 11 הגיש לי זר של שני פרחים לבנים מאחד משיחי הבר בסביבה והם אמרו שזה למזל טוב ודרך צלחה. היו חמודים מאד.


רחל: ולנסיה לא מוזכרת במשלן רק צבועה במפה בצבע של שלושה כוכבים הגענו עם ה- GPS תוך שעה וחצי. עיירה נחמדה שקטה. הגענו ישר למרכז לכיכר השוק, לא היה מסחר באותו היום. מעט אנשים ברחובות די קריר. עלינו עם הרכב לטירה והיה תור קצר בכניסה. 18 יורו כולל שתי אוזניות.

האציל שחי בטירה היה שארל מוריס דה טאליראן. דיפלומט צרפתי שייצג את צרפת במאה ה- 18 ותחילת המאה ה- 19 בין משטרו של לואי ה- 16 למשטרו של לואי פיליפ (אחרי המהפכה). במהלך כל חילופי המשטרים, לרבות תקופת המהפכה הצרפתית ותקופת נפוליאון,

טאליראן קנה שם של אחד הדיפלומטיים הגמישים ורבי ההשפעה בתולדות אירופה. הוא סבל ממחלה תורשתית שגרמה לו להגבלה ברגל ולכן למזלו ולמזלה של אירופה לא גויס לצבא ולא הפך לעוד קצין אלמוני במלחמות של צרפת נגד כל אירופה.

בכל הטיול לא היה ארמון שהקדשנו לו כל כך הרבה זמן. האיש מרתק וכל חדר מפואר סיפר על קטע אחר מחייו הנפתלים, רבי התחבולות, החדרים של נשותיו היפות ורבות ההשפעה, מעושרו הרב. הוא היה רודף נשים ותרץ זאת: ”נשים חיוניות לפוליטיקה." למרות שהיה אציל הוא שרד את המהפכה הצרפתית ושירת את נפוליאון וגם את הבורבונים שחזרו ובאו אחריו: "מלחמה היא ענין כל כך רציני שאסור להפקיד אותה בידי איש צבא."

כשסר חינו בעיני נפוליאון הוא סילק אותו מהארמון ושיכן שם את מלך ספרד הגולה בכמה חדרים מפוארים ששרדו כפי שהיו אז. לימים החזיר אותו נפוליאון לארמון ואמר שהוא מחזיר אותו לשם בכדי שיפזר את הסחי שלו שם ולא בפריז. כשטאליראן לקח חלק מרכזי בשיחות השלום לאחר מפלתו של נפוליאון הוא אמר: "אפשר לעשות הכל בעזרת כידונים אבל אי אפשר לשבת עליהם." ובזכרונותיו כתב: "נאום הוא אמצעי להסתיר מחשבות." אבל האמרה הכי זכורה שלו הייתה כשהוא הואשם ברצח יריב פוליטי הוא התגונן: "זה גרוע מפשע – זו הייתה שגיאה."

רחל: מה שלא כתוב בויקיפדיה ונשמע באוזניות כשסיירנו בטירה היה הרבה רכילות על חיי האהבה של טליארן. מספר שנים מועטות לאחר חתונתו עברה אשתו להתגורר בקומה הראשונה. הוא הזמין את אהובתו בת ה- 23 עם אמה להתגורר אתו והתאהב באם. הן גרו בחדרים סמוכים לשלו. האמא ואשתו הסתדרו מצוין ביניהן והבת הצעירה הפכה לימים לבת לוויה קבועה שלו לכל מקום באירופה אליו הגיע, עד יום מותו.

במסעותיו ליווה אותו גם השף האישי שלו. שניהם אניני טעם ומומחים בענייני אוכל. הטבח שלו קרא לשתי מנות שהכין על שם טליארן. אחרי שחרשנו בקפדנות רבה את הטירה שהייתה יפיפייה ומעניינת,. בקומת הקרקע ציפתה לנו הפתעה – מטבח גדול מאוד ומאובזר היטב ברוח התקופה. בקדמת אולם המטבח הייתה במה קטנה ועל הקיר הענק שמאחוריה הייתה תצוגה מרהיבה בנוסח פנס-קסם של פעם או שקופיות נעות, הוקרנו שחזורים של הפעילויות השונות במטבח, השולחנות הערוכים לארוחות פאר בקומות העליונות,

התצוגה החצי שקופה לוותה באפקטים קוליים ובמוסיקה תואמת. סירבתי לארוחת צהרים כי לא הייתי רעבה והרגשתי שלא צריך לאכול עכשיו כי סוגרים את המסעדות.

שתינו אספרסו באחד מבתי הקפה והמשכנו לאמביוז לפי המלצתה החכמה והמוצלחת של נעמי, חברה של יורם מימי האוניברסיטה שגרה בחבל לואר. נעמי אמרה: הרי כבר הייתם בלואר לפני שנים רבות, אז אין טעם ואין זמן לבקר בכל הטירות. אני ממליצה לכם רק על שתיים. אמביוז הייתה הראשונה.

נסענו לאמביוז בגשם שוטף והגענו לעיר גדולה יפה ותוססת, מלאה תיירים ועמוסה במכוניות. הדירה שהזמנו לשני לילות הייתה בגדר תעלומה בעבורנו. היא לא הייתה יקרה והייתה ממוקמת במקום הכי טוב שאפשר לחשוב עליו - בתוך האי בו נמצא הארמון, הובטחה לנו גם חניה חינם ומה שהפחיד באמת שהיו לבעלת הדירה באיר-בי-אנד-בי שתי חוות דעת גרועות מ-2005 על כך שביטלה הזמנות ברגע האחרון. מאז לא הייתה שום חוות דעת. חשבנו אולי הגברת מטורפת גם בגלל המחיר הנמוך וגם בגלל הביטולים.

הגענו לרחוב הגובל בטיילת הגבוהה מעל לגדת הנהר ונסענו לאורכו בכוונה להגיע לדירה. המצב נראה בלתי מעודד בעליל בגלל מה שהיה ומה שלא היה. גשם היה בשפע וחניה לא הייתה כלל. בשעה 15.30 יורם התקשר לבעלת הבית שאמרה שהיא מכינה את הדירה ורק ב- 16.00 כמסוכם נקבל את הדירה.

רחל נשארה לשבת במכונית מול הבניין שבו הייתה הדירה בחניה כפולה ואני מיהרתי למשרד התיירות שהיה באותו בלוק לאסוף מפות וחומר אחר.

רחל; חניתי בדחילו ורחימו בחניה שהתפנתה על שפת המדרכה. החניה בתשלום, ציבורית ומוגבלת בזמן. התחלתי לקטר שבאתר האינטרנט הבטיחה לנו חניה ואין. בארבע בדיוק נפתח החלון בקומה השנייה ובחלון עמדה גברת צעירה וקראה למר אפק. היא זיהתה אותנו וירדה אלינו ופתחה שער ענק ביחס לגובה אבל צר מאד למעבר מכונית.

להערכתי זה היה שער מיוחד לכניסת פרשים רכובים על סוסים בתנאי שהם הולכים אחד אחרי השני בטור. בחצר הבניין היו כמה חניות מקורות שסיפקו הגנה מפני הגשם למכוניות וליונים שלאות תודה חירבנו על כל הריצפה על גג המכונית ומסביבן. אלואיד הצעירה התעקשה לסחוב את המזוודה הכבדה לקומה השנייה ואני כרגיל לא ידעתי אם להיעלב או לשמוח.

Elodie

Quai du Général de Gaulle 6, Amboise, Centre-Val de Loire 37400, France

Tel: +33641865859

הדלת נפתחה ואנחנו נכנסנו לדירה שחודשה רק לאחרונה, היינו המשתמשים ראשונים. הלכנו בעקבותיה מחדר לחדר והייתה לנו הרגשה שהכל מודרני אבל מוכר מאוד, תוך זמן קצר הבנו שאנחנו נמצאים בדירה שיצאה בשלמותה מקטלוג של איקאה. מהמזלגות והכוסות ועד השולחן, המיטה, ארונות הקיר והשירותים, כולה ללא יוצא מהכלל – איקאה. הדירה נעימה, חמה, מאד נוחה, מאובזרת מצוין. שיבחנו את הדירה והחלפנו כמה משפטי נימוסין

אלואיד: אתם מטיילים הרבה?

כן, והיינו אפילו אצלה בבית במכסיקו – אני אומר ומצביע על אוטופורטרט ענק של פרידה קאלו שתלוי על הקיר

אלואיד: מי זו?

אז הבנתי שגם הציור מאיקאה

אלואיד ביקשה שנציין בפניה אם חסר משהו בדירה, כדי להוסיף ולשדרג אותה ויצאה מחיינו לעולמים.

רחל: התארגנו ויצאנו בין זרזיפי הגשם לביקור בטירת אמביוז, שהייתה שייכת למלך שארל השמיני. ומוקמה כבר אז בלב העיירה. בנויה על צוק הצופה לגשר ולנהר הלואר. בנית הטירה החלה במאה ה- 11 והייתה אחת הטירות האהובות על המלכים.

שארל השמיני החליט לבנות אותה מחדש בסגנון גותי באמצע המאה ה-15. שארל מת בטירה לאחר שראשו נחבט בחוזקה מאחד המשקופים הנמוכים. זו הייתה לנו הפעם הראשונה שהרגשנו את משמעות המוני התיירים המטיילים ומציפים את האתר.

מבחוץ הטירה יפיפייה, הגנים המקיפים אותה רחבי ידיים, בית התפילה (CHAPEL ) הקטן נראה כבניין צעצוע שיצא מדיסני וורלד, לפסל של ליאונרדו דה וינצ'י שמור מקום של כבוד, תוך הטירה לא הרשים כלל. יורם אהב את הציור "מותו של ליאונארדו דה וינצ'י" של צייר לא מוכר לנו. המלך פרנסואה הראשון אימץ את לאונרדו, נתן לו בית באמביוז, סמוך לטירה לשלוש שנות חייו האחרונות. וזו הייתה הסיבה העיקרית שהביאה אותנו לכאן

ירדנו מהטירה לרחוב המסעדות הישר למסעדת ברונו עליה המליצה בעלת הבית וגם טריפאדוויזר. היה מאד טעים, גמרנו בבקבוק יין 750 מ'ל, אכלנו כמו חזירים. בלילה הרגשנו רע, יורם יותר אני קצת פחות.

למיטב זיכרוני זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שאכלנו ארוחת ערב במסעדה בצרפת. חוץ מזה, מבחינה עקרונית, בגילנו, בקבוק יין אדום לפני השינה אינו דומה לשתי כוסות יין בצהריים.

זו בדיחה תיירותית. כאן ישב ליאונרדו דה וינצ'י כשצייר את הארמון

יום ראשון Chateau du Clos Luce' –ביתו של ליאונרדו דה וינצ'י

רחל: קמנו בעצלתיים מהמיטה המאד נוחה, וכמו שהבטיחו מטפטף גשם, פוי.

יצאנו לביתו של ליאונרדו דה וינצי בסביבות שעה 11 מרחק של קילומטר בערך. 18.5 יורו לאדם לביקור בבית, בחצר ובגינה הענקית

היה מאוד מעניין לבקר בחדר העבודה שלו. דיסוננס קוגניטיווי: החדר היה ערוך כאילו מר דה ויינצ'י יצא לרגע לעשן או לקבל שיחת טלפון, או לבקש מסוכנת הבית להנמיך את המקלט המשדר מוסיקת טכנו.

.

התחלנו בבית קיבל מפרנסואה הראשון. עלינו לבית במדרגות לוליאניות צרות מאד ולא נוחות.(חשבתי איך אדם בזקנתו מסתדר איתן).

חדרי העבודה למטה וחדרי המגורים למעלה. הוא נפטר במיטתו והציור המפורסם שראינו אתמול מתאר היטב את החדר והמיטה.

בחלק מחדרי העבודה הדגימו המצאות של ליאונדו שפותחו בעיקבות שירטוטיו.

בתחילה ראינו אותם כמודלים מבריקים בחדרים השונים ואחר כך ראינו את המכונות האמיתיות בעבודתן בגן הגדול.

איש הרנסנס הזה המציא: שימושים רבים לגלגלי שיניים, מכונות ירייה, טנק, גשרים מתרוממים, מצנח, כלי תעופה, לוקים לנהרות המאפשרים לסירות גדולות יותר להפליג בהם, מכונה לזריקת אבנים גדולות, משאבת מים מהנהר באמצעות מברג ועוד ועוד. חלק נכבד מהשרטוטים התבססו על גלגלי שיניים,או עקרון הבורג. בנו את הכלים השונים במספר גדלים. בחדרים- במוזאון הדגימו גם בעזרת סרטוני הסבר על הקיר צמודים למכשור המוקטן.

בגן הענק פיזרו את אותם מכשירים הפועלים באמת.

בשבילים המסתעפים תלויים מעל הראש ציורי ליאונרדו על בדים חצי שקופים המשרים אוירה מעניינת.

באגם הקטן הסמוך לבית יש התפרצויות של רסיסי מים הגורמים לערפל מסתורי שהומצאו על ידי ליאונרדו בכדי להשיג איכות של ערפילים בציוריו.

גשרים רבים המופעלים בשיטות שלו ונחל הזורם לכל כיון אליו הגענו.

בילינו שם יותר משלש שעות, עד שכאב הגב התחתון הפנה אותנו לבית הקפה בגן. היה קר בחוץ ורטוב. בפנים היה חם, אפילו יותר מדי וצפוף. חיכינו בחוץ שיתפנה מקום.

חזרנו הביתה בדרך קיצור וכמובן שקצת התברברנו. לא הצלחנו להבין את הוראות הגוגלמפ אז נסמכנו על הג'יירו של יורם.

יום שני + Bus Saint RemiChateau de Chambord

רחל: כל הלילה יורד גשם ואינו מתעייף גם בבוקר, השכמה איטית, יורם מטלפן לנעמי להגיד לה תודה על המלצותיה. היא מציינת ובצדק שבגלל הגשם כולם בוחרים לבקר בטירות ואכן נתקלנו בהרבה תיירים. נסיעה של כשעה ל- Chateau de Chambord טירה הגדולה ביותר בעמק הלואר מהמאה ה- 17, והידועה בזכות אדריכלות הרנסנס. חניה 8 יורו, כניסה כולל אוזניות 34 יורו, ביקור יקר.

הטירה נבנתה במקור רק כדי לשמש בית ציד עבור פרנסואה הראשון, מלך צרפת, בעוד שארמונו העיקרי היה באמבואז, אותו ראינו יום קודם. היו מספר הפסקות במהלך הבניה ונעשו בה כל פעם שינויים. ב- 1913 הועלתה לראשונה ההשערה שלאונרדו דה וינצ'י, אורחו של מלך פרנסואה היה אחראי לתכנון המקורי לרבות תכנון גרם המדרגות המרכזי הבנוי בצורת סליל, בורג כפול כמו DNA – RNA המלופפים זה בזה. מי שעולה במעלה בורג אחד רואה את הנמצא בבורג השני אך אין לו כל גישה אליו.

400 חדרים די משעממים, גבוהים, רחבי ידיים, מלאי ציורי אנשי אצולה ומכובדים שונים. התקופה הארוכה ביותר בה שהה המלך בטירה הייתה שבעה שבועות שהיו ביקורי צייד קצרים. התקרות הגבוהות, גודל החדרים וגודל החלונות לא אפשרו חימום החדרים.

הטירה הייתה רחוקה מהכפר או אחוזה אחרת ופמלית המלך הייתה צריכה להביא את כל הציוד אתה בכל פעם שהגיעו. זו גם הסיבה שחלק מהרהיטים נבנו בתקופה זו בדרך שיוכלו להתפרק לחלקים ולשנע אותם. בחדר השינה של המלך הייתה מיטה נוספת של המנהל האישי של המלך שלא עזב אותו והם אפילו ישנו באותו החדר. במהלך מלחמת העולם השנייה שימשה הטירה מקום אכסון לציורים שהוצאו מהלובר ומוזאונים אחרים. הגינה כמובן נפלאה אבל בגלל הקור והטפטוף נמנענו למטייל בה. לא יכולנו ולא רצינו גם לשתות או לאכול בדוכנים המרובים שעמדו ברחבה עם המוני תיירים המחכים בתור בחוץ כדי לקנות אוכל ולקחת אתנו לא נראה לנו.

בעיני היו לטירה שני מוקדים יפים להפליא – המראה שלה מרחוק והמראה שלה על הגג. כל מה שהיה ביניהם היה מבלבל ומשעמם. צריך להיות מלוכני מושבע, מאמין, אדוק ונוקדני על מנת להתעניין בכל הפרטים המגובבים בחדרים האין-סופיים ובגרמי המדרגות הבלתי נגמרים שמובילים אליהם.

רחל: ה- GPS מכוון אותנו למקום המגורים החדש שלנו, שהכפר שלה Bus Saint Remi לא מצוין במפה, ליד ג'יברני, שגם לא מצוינת במפה הגדולה של צרפת. עצרנו לקפה בעיירה ליד תחנת הרכבת, בית קפה עם מקומיים משועממים שעקבו אחרינו בלי בושה. יורם ביקש משהו לאכול, בגט? טוב אמרה המוכרת, מה לשים בו? ג'אמבון וגבינה עונה יורם. אין ג'אמבון אבל יש גבינה. הוא קיבל שלושת רבעי בגט טרי עם גבינת קממבר מצוינת בלי קמצנות וטרף אותו מיד.

אנחנו

שלוש וחצי שעות שהן 200 ק"מ מצפים לנו. חלק מהדרך נוסעים במהירות של 120 קמ"ש וחלק 30 קמ"ש. הגענו לדרך כורכר בין בתי כפר עתיקים, חוות מוסתרות מאחורי חומות. בכפר Bus Saint Remi שני רחובות, אחד לאורך אחד לרוחב.

מולנו בעלי הבית

Rue de la Reine Blanche 5, Bus-Saint-Rémy, Haute-Normandie 27630, France

במספר 5 פיליפ וג'ני מקבלים את פנינו. הבית ארוך וצר עם מדרגות בורג ממתכת וקורת עץ לחיזוק מובילות לחדר השינה בקומה השנייה. התקרה המשולשת של עלית גג, שהיא חדר השינה, נמוכה ודפקנו את הראש כמה פעמים כשעלינו לשם, המזרון מונח על הרצפה כי אם ירימו אותו על רגליות קטנות ככל שיהיו הוא יגיע לתקרה. בבית כל מה שצריך, מיטה רזרבית שיורם נשאר לישון עליה בלילה השני, שולחן תלמיד עם חור לכסת דיו כמו שהיה בתקופתו של יורם, למטבח והשירותים והמקלחת שמול הכיור עולים או מפספסים שתי מדרגות. 15 מטר אורך, 3 מטר רוחב. המון רדיאטורים שחיממו אותנו מצוין, סיפרו לנו שירדו פתיתי שלג בבוקר. שאלנו על בולנג'רי וכעבור כחצי שעה הגיעו ג'ני ופיליפ עם בגט שקנו ושני קרואסונים. זה התאים לארוחת הערב שלנו עם גבינות ושאריות אחרות. הבעיה שהטרידה הייתה איך מסתדרים עם השירותים בלילה עם המדרגות המתפתלות וקורות העץ הנמוכות.

עד כאן גירסת האו"ם ומכאן גירסת הקורבן. קודם כל השבחים. האתר, חלקת הדשא והג'יט היו מקסימים מבחוץ ומפתיעים מבפנים. לדעתי הצנועה זה היה מהפך: יצאנו מדירה פונקציונלית, יעילה, מתוקתקת וקרה של איקאה והגענו לבית חם ציורי של היפים שיצא הישר משנות השישים של המאה הקודמת. אני חושד שהיצירתיות הייתה של ג'ני. בכל פינה, גומחה, על כל כסא, שולחן מדף, רצפה, קיר, מיטה, מנורה, אדן חלון או זכוכית היה חפץ צ"א (צובר אבק לפי ידידי אהרן שמי הי"ד) כלומר משהו שהיה בבת אחת קישוטי, צבעוני, חסר טעם ושימוש ובאופן עקרוני לא מתאים לשום חפץ-צבע-צורה בסביבתו הקרובה או הרחוקה. זה היה ממש נפלא ויכול היה לאכלס כמה חדרים בטירת שמבורד. אני חייתי עם זה בשלום. מה שסיכן את חיי בעליל היו המלכודות הארכיטקטוניות של המבנה. בין המטבח והשירותים והסלון היו שתי מדרגות, שמחמת גודלן שהיה זעיר עד בלתי נראה כמעט, הן נשכחו ממני בעליה או בירידה. בעליה לתוך המטבח היה עלי לבצע פירוארטים וירטואוזיים על מנת שלא לאבד את שווי המשקל שלי ולהשתרע בבושת פנים על רצפת המטבח. או אז למעשה סיכנתי רק את עצמי וכמה כלי חרס ריקים. אבל בירידה כשאני נושא איתי שתי כוסות קפה ביד אחת וצלחת עם באגט פרוס מקושט בירקות העונה ביד השניה ורחל יושבת על הספה רעבה, מתבוננת בשקיקה באוכל ומתאמצת מאוד שלא לפרוץ בצחוק, שום פירואט לא היה עוזר ונאלצתי לרוץ קדימה עד סוף הסלון בנסיון לאזן את המזון ואת נושאו. זה היה החלק הקל. מדרגות מתכת צרות מפותלות כבורג הובילו לקומה השנייה. לפני שאספר על תלאות הדרך אני מבקש לצמצם קמעה את הביטוי "קומה שניה". לא הייתה קומה שניה, הייתה עליית גג שבכדי להיכנס אליה אדם צריך לרחוש לה כבוד רב, כלומר לקוד קידה יפנית עמוקה אחרת יינגף את ראשו בתקרת החור המוביל פנימה. ושם מול המזרן, השידה ורבע שטיח, אתה במקום קדוש. לא עומדים, כמו בכנסיית הדופין במכסיקו סיטי, נכנסים פנימה רק בהליכה על הברכיים. וכשיוצאים עושים את אותה צורת הליכה אבל לאחור. (מקום קדוש – כבר אמרתי?) מה שכחתי? בכל עליה וירידה במדרגות, שכחתי שיש קורת עץ אלכסונית, עבה, אדומה (זה צבע או נוזל אחר, או צבע שמסווה נוזל אחר?) שעוברת מקיר לקיר ומחזקת את הבית. קשה מאוד לטפס במדרגות בלי להטיח את הראש בה כי תמיד גם בעליה וגם בירידה היא נסתרת על מנת שתפתיע אותך פתאום לא מוכן בסיבוב. בלילה הראשון ירדתי פעמיים להשתין – קורה. עד לרגע כתיבת שורות אלו אני לא מבין איך שרדתי את כל המכות הללו כשאני הלום שינה. בלילה השני השארתי את רחל הגיבורה למעלה ואני ישנתי על מיטת קרש בסלון

יום שלישי Giverny

השמש הופיעה לפרקים, אבל עדיין קר בחוץ. בעצלתיים (יורם נוהג) אנחנו נוסעים לביתו של קלוד מונה. 13 קילומטר 17 דקות. בנוף יפיפה בין משטחים רחבי ידיים של פרחים צהובים שנראים לנו כחרדלים וכפרים עתיקים. דרכים האהובות עלינו מאוד.

התחלנו במוזאון שהייתה בו תערוכה על השפעת האומנות היפנית על האימפרסיוניזם: דגה, מונה, ון גוך, פיסרו, רנואר. לא פלא שראינו הרבה מאד תיירים יפנים שלא ראינו עד כה. המוזאון לא גדול אבל מרשים.

משם פנינו לגנים במיוחד לגן הגשרים וחבצלות המים. הגן אפילו יותר יפה מהציורים של קלוד מונה. המוני פרחים וצמחים בכמות ובאיכות. ראינו גנן שקוטם כל עלה מיובש. הצמחים לא מסודרים לפי הסוג, אבל רואים שיש יד מכוונת בבלגן לכאורה. התור לכניסה לבית מתקדם יפה. הבית צנוע מלא עם ציורים שלו וציורים שקיבל מחבריו, חדר עבודתו מוצג כמו בתמונות. ללא ההמונים ניתן היה להרגיש קצת יותר קירבה למקום. הייתי מאוכזבת מהניגוד בין השלווה של הציורים והגנים לבין הבלגן והמהומה של התיירים במציאות.

פייסבוק: הגן של קלוד מאנה בג'יברני מוכיח בעליל כמה מסכנים הצרפתים שאין להם את מצדה, הכותל המערבי, יד ושם, מערת המכפלה וקריית ארבע.

חזרנו תוך כדי "סיבוב בכפר" שאנחנו קראנו לו בקיצור - באס . יורם לשנ'צ ואני טיול באחוזה בה אנחנו מתגוררים. אני מגלה את הנדנדה. בצהרים מזג אויר נפלא. יורם מצטרף אל פיליפ שמראה לו את המתחם הענק. ג'ני מגלה אותנו ליד הנדנדה בכניסה לביתם והם מזמינים אותנו ליין, אנחנו מביאים אגוזים קלויים שמוצאים חן בעיניהם והיא מגישה קרקרים עם חומוס נורא מעשה ידיה. ישבנו אתם שעה ארוכה לפנות ערב. הוא מרוקאי והיא צרפתיה מליאון

יום רביעי חזרה לפריז והחזרת הרכב

בוקר איטי, אין מה למהר אין לנו הגבלה בהחזרת הרכב עד הערב. נפרדנו מג'ני שסיפרה שפיליפ נסע מוקדם בבוקר לאיזה שהוא קורס. עם ה- GPS וגוגל מפ נסענו שעתיים וחצי. הנהיגה בתוך פריז מפחידה, לכל צומת יש 4-5 יציאות ולכל כיכר 6-8 יציאות, עד שהגוגלמפ מתעשת כבר עברנו את היציאה, שאף אחת מהן לא בזווית ישרה. בכל זאת הגענו לאינווליד, כשאנחנו מובלים ישירות לתוך החניון התת קרקעי – שלוש קומות מתחת לאדמה. צהריים אז אף אחד לא מקבל את פנינו ואנחנו פועלים לפי ההנחיות הכתובות, מחנים את הטיוטה, משאירים את המפתח בתוך חבית עגולה וגדולה, ויוצאים במעלית לרחוב עם כל המזוודות. לאחר דקות של מתח, איפה נמצא מונית (יורם די שלו ובטוח) והנה מונית עוצרת ולוקחת אותנו בנסיעה של חצי שעה בערך ישירות לכתובת של הדירה בלב הרובע הלטיני.

ABELARD

Rue Galande 73, Paris, Île-de-France 75005, France

Tel:+33648331219

בניין בן 400 שנה ברחוב חד סיטרי ושמו rue galande שרוחבו כרוחב המונית ומדרכותיו כחצי מטר מימין ומשמאל, ברחוב הזה נתגלו יקבים עתיקים והוא גם מלא תפקיד חשוב בתולדות הקולנוע הצרפתי,

בכניסה לבניין דלת מתכת עתיקה וכבדה שנפתחת במאמץ בקוד שקבלנו.

מסדרון ארוך מעוטר בציורים בצבעי מים ברוחב הכתפיים שלי מוביל לגרם מדרגות עץ.

דירתנו בקומה שלישית, אבל יש מעלית! כלומר מעלית עתיקה שיכולה להכיל בקושי אדם אחד+ מזוודה,

רחל עלתה בה רק פעם אחת מחובקת חזק על ידי, ויומיים לפני שעזבנו את פריז היא הושבתה כליל לתיקונים. מטפסים למעלית במדרגות צרות וליוליאניות והמעלית עוצרת בחצי הקומה מעל לדירה שלנו ואז יורדים במדרגות עץ צרות וליוליאניות לדירה, המפתח לדירה בתוך קופסא הצמודה לדלת שעליה מודבק תבליט אבן בשם Abelard, גם לה צריך קוד, אלא שכשהגענו הדלת הייתה פתוחה כי עבדה שם נערה ברזילאית וניקתה את הדירה. השארנו את המזוודות והלכנו להכיר את הסביבה.

הדירה מאובזרת עם רהיטים ישנים חלקם עתיק וחלקם מצופה בפריטים שחלקם כנראה הוסרו מכנסיה. על דלת היציאה מודבק טפט של וילונות כבדים מרשימים מאד,

את ארון הקיר מכסה דלת עץ מעוצבת שנלקחה ממזבח של כנסיה ובה כמה פתחים, מולה קישוטי אבן שהוסרו מארמונות או מבנים אחרים.

קיר מראה מכפיל את גודלה האמיתי של הדירונת.

בסלון יש ויטראז' מואר ומרשים שגם הוא נלקח מכנסיה.

בקיטון השנה יש מקום רק למיטה זוגית שעל הקיר מאחוריה נשקף אולם ענק(טפט)

חדר האמבטיה קטן אך מאובזר היטב ומחודש, גם המטבחון.

(מהחלון בסלון רואים ביום

ובעיקר בלילה את הנוטרדם ונרדמים לצלילי פעמוניו)

פייסבוק: שלושה שבועות בדורדון, לימוזין ולואר לא נפלנו על מסעדת פירות ים. לא פלא שאחרי שהתמקמנו בדירה ליד סן ג'רמן נכנסנו למסעדת פירות הים הראשונה שראינו וככה זה היה

רחל: מנוחה קצרה ויצאנו לחפש זבח. סמוך לצומת הקרובה בפינת הרחובות סנט ג'רמן ופינת ג'יקובס, נמצאה מסעדת מאכלי ים מפונפנת ופלצנית, והחלטנו לנסות אותה. הרבה "רעש וצילצולים" בהגשת האוכל, כל מיני פעילויות של שואו ובאמת האוכל היה מעולה. משם יצאנו לחפש בולנג'רי שנמצאו רבים ובקלות. וגם חנויות מכולת אבל המבחר יחסית למרכולים הגדולים דל והמחירים גבוהים. הגענו לפריז.

3/5/2018 יום חמישי + Notre Dame + Musee de L'arangerie  אנג'לינה 

נאלצנו לצאת מוקדם ב- 09.00 משום שאמורים היו להחליף את דלת המדיח. חצינו את הכביש ובשלוש דקות היינו בנוטרדם. דבר לא השתנה היא עדיין מרשים מאוד מבחוץ ומבפנים. כשיצאנו משם ראינו תור ארוך מאד של תיירים מחכים להיכנס לשם, מזל שהקדמנו. צעדנו במרץ למוזאון הלה אוראנג'רי, דרך גני טילרי עם הבריכות העגולות, סביבן יושבים מטיילים וצרפתים ונהנים מהשמש.

וויקיפדיה: מוזיאון האורנז'רי (בצרפתית: Musée de l'Orangerie) מוזיאון לאמנות אימפרסיוניסטית ופוסט-אימפרסיוניסטית הממוקם בסמוך לכיכר הקונקורד, בצידם הדרומי של גני הטווילרי, על גדת נהר הסן, ברובע הראשון של העיר פריז, בירת צרפת.

המוזיאון מציג מיצירותיהם של פול סזאן, אנרי מטיס, אמדאו מודיליאני, קלוד מונה, פבלו פיקאסו, פייר אוגוסט רנואר, אנרי רוסו, חיים סוטין, אלפרד סיסלי ומוריס אוטרילו.

מבנה האורנג'רי נבנה כחממה בשנת 1852. בשנת 1927 הוחלט להפכו למוזיאון והוא הותאם על מנת להציג את היצירה מרובת התמונות "חבצלות המים" של מונה שצויירה בין השנים 1914–1926.

בשנת 1965 הוחלט להציג במבנה את אוסף וולטר-גיום (Walter-Guillaumeשהיה אספן חשוב וחבר של קלוד מונה.

למעט ציור אחד של מונה ואחד של פיקסו בחרתי להציג את עבודותיו של חיים סוטין (כולל פורטרט אחד של וולטר גיום) כי לא הכרתי את עבודותיו הנפלאות של הצייר הזה. ידעתי רק שהיה צייר רוסי ממוצא יהודי ויש רחוב על שמו ליד ביתי בתל אביב. ואיך אפשר בלי להציג סיור של ילדים צרפתים מסכנים שבמקום לקחת אותם למחנות ההשמדה בפולין תוקעים אותם במוזיאון.

משם לרח' ריבולי 124 – איך לא? אי אפשר לבקר בפריז בלי לחזור לאנג'לינה. להפתעתנו לא היה תור, והושיבו אותנו באולם הענק, יש עוד קומה. המלצריות השמנות הזקנות והרשעיות של פעם התחלפו בבנות ובנים צעירים נעימים ומנומסים.

באזור אמור להיות המרכול מונופרי שיורם חיפש בלילה והחלטנו לנסות לבדוק אותו ואת המרחק בנשיאת המצרכים הביתה. היה לנו קשה לתמרן עם הגוגל מפ, שאלנו אנשים בלי הצלחה גדולה, בסוף הגענו. סופר ענק, שתי קומות. קנינו לנו דברים. וזחלנו הביתה, בדרך שנראתה אין סופית. ליד הבית יש בולנג'רי קנינו שיהיה. מחר בבוקר אני מתחילה את מסורת קנית בגט טרי יום יום לארוחת בוקר בלי שום קשר כמה שאריות בגט מאתמול ושלשום מונחות מבוישות במטבח..

בשמונה בערב ירדנו לרסיטל פסנתר בכנסיה שנבנתה לראשונה במאה ה-11 ונהרסה לאחרונה בידי סטודנטים מהאוניברסיטה השכנה. סן ג'וליאן לה פוברה היא בין העתיקות בכנסיות פריז ונמצאת ממש מתחת לחלון ביתנו, הפסנתרן ניגן את בטהובן, שופן, שוברט ועוד. קנינו כרטיסים זולים אבל מספר האנשים המועט אפשר לנו להתקרב. היה נחמד . סיבוב קצר בקור, כולם אוכלים ושותים ברובע הלטיני שלנו.

יום ששי הוטל דה ויל, מוזאון לואי ויטון/פרנק גריי, רוקדים ג'ז 

רחל: יצאנו להוטל דה וויל בית העירה המפואר, הנמצא מעבר לנוטרדאם, שמונה דקות הליכה מהבית.

קראתי שיש שם מרכז מידע לתייר ובאמת קבלנו מבחור שחור סימפטי ונחמד, מפות והסברים על כל מה שכבר ידענו. לקחנו מונית למרכז/מוזיאון לואי ויטון הנסיעה ארכה כשעה ועלתה 20 יורו.

הבניין מטורף והיו בו עוד תערוכות יפניות עם תצוגות ענקיות.

מן האינטרנט ולא באחריותנו:

"המפגש בין תאגיד היוקרה LVMH לאדריכל-העל פרנק גרי הביא לעולם אייקון זכוכית מפוסל, שישמש למופעים ולתערוכות. 

. 135 מיליון דולר, או 143 מיליון דולר (תלוי את מי שואלים), הושקעו בבניית מוזיאון "לואי ויטון" שנחנך ביער בולון, בפאתי הרובע ה-16 של פריז.

את הבניין תכנן האדריכל האמריקאי פרנק גרי.”

פייסבוק: אנחנו התאהבנו בפרנק גרי מהרגע הראשון. והרגע הראשון היה כשעמדנו לפני פרד וג'ינג'ר, שני בנינים שנשענו אחד על השני בפראג. אחר כך נפגשנו בבילבאו במוזיאון גוגנהיים הנפלא שהוא עיצב. כמה שנים לאחר מכן בקרנו את דג הזהב שלו בחוף ברצלונה והשיא היה ללא ספק קונצרט בניצוח גוסטבו דודמל באולם הקונצרטים וולט דיסניי שבלוס אנג'לס שגרי עיצב כיד דמיונו הפרוע. לצורך התאמת האקוסטיקה המושלמת של האולם היפיפה הוא בנה מודל גדול שעלה יותר מעלות הבניה והשיפוץ של היכל התרבות גם יחד. כמובן שכאן בפריז נסענו לראות את מוזיאון מרכז לואי וויטון שנשפך ממוחו הקודח. הנה כמה מראות לפני הביקורת·

חללים אדירים בגודלם, מוארים באור יום, חלומו של כל אומן שעובד בגדול.

פרנק גרי עיצב חללים אדירים גם בבילבאו,

אבל כבר בבילבאו הייתה ביקורת של ארכיטקטים (אלא מי?) שהמבנה הפורץ לשמים הוא רק בן קומה אחת ויותר מחמישים אחוז של הבניין הם הכנפיים העוטפות את הבניין וכאילו מכילות קומות נוספות שאינן כלל.

במוזיאון של לואי וויטון התחושה מחריפה. אם מחסרים ממספר החללים את אלו שמתארים איך פרנק גרי תכנן ובנה את הבניין, נדמה שביקרנו במונומנט פסלי מרהיב וגאוני להנצחתו של פרנק גרי, וגם קצת מוזיאון לאומנות בת זמננו. אבל יכול להיות שאני טועה.

רחל: קפה במוזאון וחזרה בשאטל לשער הניצחון ביורו אחד. שם ירדנו לתחתית, שהייתה מיד מוכרת ונוחה לתפעול. 14.5 יורו לקארנה של 10 כרטיסי נסיעה. יורם רעב נורא וזכרנו את כל המסעדות שההמונים אוכלים אצלנו בשכונה ברובע הלטיני. התיישבנו במסעדת מאכלי ים, החלפנו לשנייה, והארוחה הייתה נפילה. מנוחה בחדר ובערב הופעת ג'ז מצוינת, גם היא ברובע שלנו. Le Chveau de la Huchette הזמר הפעיל את הקהל ורקדנו שם יחד עם כולם בצפיפות גדולה. ממש מושלם. מחיר הכניסה לא זכור לנו. בפעם הבאה בפריז אין ספק – נחזור לשם.

שבת- שוק הפשפשים- Port de MONTREUIT ,Musée Picasso, גוספל, גלידה

רחל: נסיעה במטרו לשוק הפשפשים, נפילה אמיתית ואכזבה גדולה. אין שום דבר מעניין רק ערמות של בגדים עלובים וזבל אחר. עולם אחר לגמרי, המוכרים והקונים הם ערבים או פליטים, הרבה מוכרי רחוב הפורסים את מרכולתם על המדרכה כשעין אחת בוחנת אם לא מגיעים פקחים. נכנסנו לשתות קפה בבית קפה עם המקומיים ליד תחנת התחתית והסתכלנו על הקהל, הבנתי ממה חוששים האירופאים. נראה כאילו גטו ענק של מוסלמים, נשים עם בורכה וגברים מובטלים.

רחל: חזרנו במטרו למוזאון פיקאסו. אין תור ומעט תיירים. בצדק , אני אומרת ליורם, למה לבוא לפיקאסו כשפריז כל כך יפה? יורם אהב מאד את התצוגה בעיקר הגרניקה  מכל זוויותיה. לי התחזקה תחושת הנגד כלפי פיקאסו.

פייסבוק: ללכת למוזיאון פיקסו בפריז זו פגישה מחודשת עם גרניקה המפורסמת. לא שאני מפחית בערך החוויה, כי כשרואים את עבודת ההכנה ולומדים יותר על הרקע, הזוועה מעצימה. להמחשה, צרפתי כאן את סקיצת הסוס ואת ציור אישה שלא נכנס ליצירה הסופית. 

היה גם מעניין לראות את הטיפול/המחווה/הציטוט שלו להוצאה להורג של גויה ולארוחה על הדשא של מאנה, 

אבל המרשים מכולם היה סרט דוקומנטרי שלא הכרתי של בונואל, על עליבות חייהם של תושבי כפר ספרדי, מסמך סוציולוגי קורע לב שמדגים כמה רחוק הלכנו והלכו הספרדים מהתנאים המחרידים של ראשית המאה הקודמת ועד היום. אם כבר מגיעים למוזיאון - אסור להחמיץ

פייסבוק: בונואל: לאס הוּרְדֶס – אדמה ללא לחם. אחרי 'כלב אנדלוסי' ו'תור הזהב' הסוריאליסטים התפנה לואיס בוניואל לעסוק במציאות העירומה ולהגיש מסמך ריאליסטי כואב ונוגע ללב המגולל את החיים האכזריים של ההוּרְדָנוֹס – תושבי חבל ארץ נידח לא רחוק מהגבול עם פורטוגל. זהו למעשה הסרט התיעודי היחיד שעליו הוא חתום, . 'לאס הורדס' צולם עוד לפני פרוץ מלחמת האזרחים, כאשר ספרד הייתה שרויה בעיצומו של החלום הרפובליקני.

יורם רעב והכל סגור. אני מבקשת לחזור דרך חנות הקוסמטיקה Yves Cher קונה שם המון קרמים לבנות של יורם ושלי המחירים זולים בהרבה מאלה שבארץ, יורם כבר עצבני בצדק, כי הוא רעב!!! הגוגל מפ מוביל אותנו למסעדות אך כולן סגורות. החלטנו להיכנס למסעדת הברווזים הסינית הצמודה לבית עליה שמתי את עיני בערב הראשון. בדיעבד מתברר שזו המלצה של מוליק. טעים מאוד. מהר לנימנום קצר.

ב- 19.30 יוצאים לכנסיה האמריקאית לשמוע גוספל שהיה מצוין. קנינו כרטיסים זולים ואחר כך התקרבנו קדימה. באמצע ההופעה עברתי לשורה השניה והקרבה הוסיפה להנאה.

בדרך חזרה מנסים ונהנים מהגלידה המומלצת, הגלידרייה נמצאת בצד השמאלי במורד רחוב הנוטרדם אחרי רחוב לומברד לכיוון הנהר. אני מפרט את הכתובת ככל יכולתי כי שכחתי את שם הגלידריה ולטעמי אם היא אינה הגלידה הכי טובה שאכלתי בחיי הארוכים היא לפחות הרבה יותר טעימה מברטיון האיטלקית המפורסמת. חוץ מזה מוסיפה רחל: יש חיים מסביב כולם חוגגים.

פייסבוק: שלושה חודשים שוטטנו במערב ארה"ב וכל יום ראשון אמרנו שביום ראשון הבא נלך לכנסיה שחורה לשמוע אותם שרים גוספל. שלוש שנים מאוחר יותר, הערב בפריז, הגשמנו חלום. שעה וחצי של שירה קצבית בכנסיה במקום הכי לא מתאים בבירה הנפוחה - רחוב ג'ורג' החמישי בין מלון פאר לחנות פאר כשכל רכב שחונה ברחוב אם הוא לא מרצדס ומעלה גוררים אותו לסמטה צדדית. אבל הגוספל היה נפלא.

יום ראשון – שוק בסן ג'רמן, ליד הבית

סוף סוף התחלנו את הבוקר עם בגט טרי. תכננו ארוכות איך להגיע לשוק העתיקות בקצה העיר, חיפשנו את התחתית ללא הצלחה ופתאום נפלו עינינו על שוק העתיקות של יום ראשון אצלנו בשכונה בסן ג'רמן. מי היה מאמין איזה פתאים אנחנו. שלוש שעות הסתובבנו בהנאה בין הדוכנים. קנינו כל מיני שעד שראינו אותם לא ידענו איך עברו חיינו בלעדם. אחרי הצהריים ירדנו להיפופותם שלא סגור בצהריים וחבל שכךלפני עשרות שנים נפלנו עם סניף של היפופוטם בשאנז אליזה. חשבתי – קורה, בכל זאת זה פריז. האוכל היה דל, מנות קטנות סטיק בלתי לעיס וההיפופותם שוב איכזב.

טיול לאי Ille de Saint Luie האי צמוד לנוטרדם בקצהו ספסל עבורנו ויורם מעשן שם את הסיגר שנשאתי איתי מהארץ ואנחנו צופים בסירות שעוברות בנהר. במהלך הטיול הרגלי ברחוב האמצעי והמרכזי נפגשנו בשלושה סניפים של גלידת ברטיון. זיהינו אותם לפי התור הארוך של התיירים שחיכה בשקט מופתי. חזרה לדירה, הכל כל כך קרוב וזמין, כיף של בחירת דירה.

השכם בבוקר, כל בוקר בהנץ החמה בטרם מבחינים בין זאב לכבש יוצאת רחל לבולונג'רי להביא באגט חם. 

יום שני גני לוכסנבורג וקניות במונופריי

רחל: צעידה של חצי שעה ברח' סן מישל, ובפינת רח' Clune מוצאים מבחר רב של דוכנים המוכרים שפע של מוצרים: דוכן גבינות, דוכן נקניקים, דוכן מאפים בגדים משחקים ועוד והכל באיכות טובה .


גן לוכסנבורג מוקף בגדר עליה תלויים לכל אורכה צילומי ענק מעובדים ומרהיבים ביופיים ממקומות שונים בעולם: אוסטרליה, קוסטה ריקה, קליפורניה, צרפת, איסלנד.

פייסבוק: תחילה שינה הצילום את הציור, עכשיו משנה המחשב את הצילום והאמן שליד המקלדת יוצר לנו חזיונות. עשרות צילומי ענק מעובדים מרחבי העולם, לאורך גדר גני לוקסמבורג

רחל: הגן רחב ידיים עם בריכה ומזרקה במרכזו עם עצים המטילים את צילם וספסלים וכסאות רבים מאד מפוזרים ולא מקובעים. יושבים בקבוצות, בזוגות ובודדים בשמש, בצל או בין לבין – אלה המשזפים את הרגליים. תחושה נעימה של שלווה לעומת המהומה מאחורי הגדר.

אנחנו אוהבים מאוד חנויות כלי מטבח, אחרי מנוחה קצרה התחלנו לחפש אותן בעזרת גוגלמפ . למעשה חיפשתי תבנית לבגט. בדרך עברנו חנויות עיצוב כלים מדהימות, כשראינו את המחירים הבנו שחיפשנו במקום הלא נכון. השעה כבר 13.00 וגוגלמפ שוב בא לעזרתנו במציאת מסעדה בסביבה: Les Botanistes . ארוחה במסעדה משפחתית קטנה על שפת המדרכה הצרה כמו הרבה כאלה בפריז. יורם מצלם את המנות. אחרי הארוחה הזמנו מונית אובר ונסענו לחנות מונופרי רצינו לדעת איך השירות מתפקד לקראת הנסיעה הביתה. תמורת 10 יורו בכרטיס אשראי מגיע מרצדס הנהג פותח את הדלת והגענו תוך כמה דקות בכיף. קנינו גבינות בשרים, קופסאות שימורי מולים ודיונונים, שוקולד. רשימה חלקית.

אחרי מנוחה קצרה בחדר יוצאים לחפש את הופעת הג'ז המומלצת בצד הימני. חוצים את הגשרים ומגלים את מדרחוב LOMBARDS ובו המוני בתי קפה ופאבים מפוצצים מרוב צעירים שאף אחד לא גילה לנו עליהם. יורם חושב שכדאי שנזהר שלא יעצרו אותנו שוטרים מפאת גילנו המתקדם. אנחנו שמחים וטובי לב ומגלים שמכל הפאבים הפעילים, רק שלנו סגור עד יום רביעי, ואין מוסיקה חיה ואין ג'ז. לא הרגשנו נורא רע עם זה היינו במרכז הומה ושמח.

פייסבוק: ברחוב נוטרדאם שהוא כמובן צמוד לכנסיה מצד שמאל יש מסעדה דתית למהדרין לקתולים אדוקים. יש בה יותר איקונות של קדושין מאושפיזין. אנחנו צילמנו את הכניסה לכבוד התרנגולות המפוחלצות המקשטות את החזית. ומאז אנחנו מייגעים את מוחנו הדל בסוגיה: איך זה אצל אחינו הנוצרים, ביום רביעי שהוא יום בלי בשר יתלו פוחלצי דגים במקום?!

עדנו חוזרים לאיטנו החלטנו שמגיע לנו פיצוי טעימת גלידת ברטיון. זכרנו שברחוב הראשי לאורך האי יש סניפים נוספים והחלטנו לא לעמוד בתור וללכת לחפש אותם. השעה מאוחרת, כולם סגורים והצטרפנו לתור המתקדם באופן איטי להחריד. אני בטעם אמרטו, 3.5 יורו כדור, יורם גרנד מריניי ושרי הרינג 6.50 יורו 2 כדורים. לדעתו הגלידה הזו טובה פחות מהמתחרה שלה אני חושבת שכולן טעימות מאוד.

יום שלישי Musée Rodin וקניות ב BVH

פייסבוק: אף פעם לא הייתה לנו תחושת בטחון כזו בפריז - הבוקר התעוררנו לקול תרועת חצוצרות ולאורך הנהר עבר גדוד פרשים על נשקו, קסדות כסופות נוצצות בשמש, אוכפים אדומים, חרבות צמודות ומבטים מזרי אימה (את זה המצאתי כי מרחוק בכלל לא ראינו את פניהם) חגיגה של יום הניצחון במלחמת העולם השנייה. זהו יום אחרון בפריז. זו עיר שונה במידה לא מעטה מזו שראינו בפעם האחרונה לפני הרבה שנים. הפריזאים מאירים פנים לתיירים, מעט מאוד מוסלמים ושחורים באזורים בהם הסתובבנו (חוץ משוק הפשפשים שם הם רוב המוכרים ורוב הקונים) אתרי התרבות של פריז נכבשו על ידי תיירים מלוכסני עיניים, קודם כל יפנים, ואחר כך סינים וקוראנים, קל להבחין ביניהם לפי הרעש. מעט מאד ישראלים. 

זה לא רודן, כי זה עכשיו, רלוונטי.

אבל הרבה מאוד נשאר צרפתי כמו שהיה לפני עשרים שנה: עדיין שותים בירה מגביעי יין, הרבה מסעדות ובתי מסחר סגורים מיום ראשון בצהריים ועד יום שני, אבל בניגוד לדורדון, לימוזין ולואר יש בפריז לא מעט בתי אוכל שפתוחים אחרי שתיים בצהרים. יש לא מעט מסעדות מחורבנות, ועדיין יש מסעדות שהמלצרית מסכנה סוחבת ומציגה משולחן לשולחן לוח שחור גדול ועליו כתוב בגיר תפריט היום. בקרנות הרחובות ישנים קלושרים, ועדיין מתנשקים בכל פינה. לא צילמתי בשני הנושאים כי לא יאה, אבל אני רוצה לספר על איש אחד ברכבת התחתית. ראינו אותו כשירדנו לתחנה. מרחוק הוא נראה חבדניק, זקן שחור פרוע, מגבעת חבד, אבל מקרוב ראנו שגרביו אדומות, הוא היה לבוש חליפה בהירה, נקיה ומוקפדת ולידו הייתה מונחת מזוודה בהירה וחדשה. הוא ישב בנחת בהה בחלל, רכבות באו ויצאו והוא לא זז. גם זו פריז.

יצאנו בניחותא, גוגל מדריך אותנו ל- 33 דקות הליכה ו- 1.5 ק"מ. בפועל הלכנו כמעט שעתיים, כי בדרך מצאנו ההמון חנויות עיצוב כלי בית וקשקושים מאד יפים, התחשק לנו לקנות המון דברים אבל המחירים הבלתי שפויים שלהם שמרו על שפיותנו.

מוזיאון אוגוסט רודן. המוזיאון נפתח בשנת 1919וממוקם באוטל בירון (Hôtel Biron), ברובע השביעי. רודן התגורר באוטל בירון מאז שנת 1908, והוריש את מרבית פסליו וכן ציורים של וינסנט ואן גוך ופייר אוגוסטוס רנואר לממשלת צרפת, בתנאי שיהפכו את ביתו למוזיאון המוקדש לעבודותיו.

בגן המוזיאון ממוקמות המפורסמות ביצירותיו של רודן לרבות האדם החושב, הנשיקה, חווה, שערי הגיהנום וכן שועי העיר קלה. 

האינווליד מציץ מאחורי גן רודן (לא משפט נחמד אבל זה מה יש)

לא צילמנו את אזרחי קלה ואת האדם החושב כפי שלא צילמנו את נוטרדאם. גם לא ביקרנו בלובר, באורסיי, פומפידו ובשדרות אלישע. ככה זה כשאתה לא בדיוק זוכר אפילו כמה פעמים היית בפריז

האם זה מחווה לגל של הוקוסאי היפאני?

רחל: תערוכה זמנית של רקדנים ורקדניות ועל המודליסטיות ששימשו אותו. החדרים גדולים ומעוצבים בצורה מרשימה ומכובדת. בקומה השנייה נמצאות העבודות שלו. המוני חדרים, המוני פסלים חלקם מוכרים רובם לא. בשלב מסוים אנחנו מתעייפים ומחליטים לצאת לראות את הגינה שטוענים שהיא החלק היותר מעניין במוזאון. ואומנם פסלים יפים מפוזרים בגן בין העצים ובין צמחים ושיחים.

החלטנו על קפה בבית הקפה בגן המוזאון, התור ארוך, חם נורא כולם בשמש, ליורם כואבת הירך התייאשתי מלחכות עד מהרה כשגיליתי את דוכן הגלידה בצד. קניתי מים וגלידה שהשאירה טעם רע . יצאנו משם במונית אובר ישירות לכולבו BVH שש קומות, עם מחירים בשמים, ירדנו קודם כל לקומת המרתף לפי המלצת גרבוז  למדור כלי העבודה וחלקים לבית ולחוץ. בקומת כלי המטבח יורם מגלה תבנית לבגט 18 יורו, והנורא מכל הוא כותש שום מאד סימפטי ויצירתי. יורם חשב שהמחיר 8 יורו בפועל מצאנו בחשבון שהפצפון הזה עלה 16 יורו. חם נורא ואנחנו תשושים. בהלימה להחלטתנו חזרנו למסעדת הדגים אתה פתחנו בערב הראשון בפריז. 120 יורו, כולל בקבוק יין, צדפות ענקיות, מרק דגים ועוד. משלימים במכולת עוד גבינות לארץ, שלא ייחסר. בגט ועוגת תפוחים בבולג'נרי שלי ויורם אורז מזוודות.

יום רביעי, לשדה התעופה בדרך לבן גוריון

06.45 מתייצב אחד הנהגים של עובדיה (עובדיה הוא ישראלי שגר ומפעיל מוניות בפריז. מצאנו את שמו ומספר הטלפון בטיפים של למטייל. הוא היה מדויק וזול ביותר מחמש עשרה יורו מאובר) לאסוף אותנו אחרי שיורם גלגל את המזוודות למטה בלי המעלית במדרגות המפותלות, חצי שעה ואנחנו בשדה התעופה. תשעה וחמישים - טיסת איירפרנס הביתה.