ללכת על שמים במונטנגרו.
אזהרה אחת היתה בראש מהנחיתה עד פארק סקאדר במונטנגרו: בחזרה לבודווה, סעו דרך מנהרת האגרה. שני יורו וחצי אבל חוסך דרך מעצבנת בהרים.
אייפכא מסתברא‼️
אגמי וביצות הפארק הם נחמדים, יש לידם כמה ציבורי מבנים המתכנים עיירות וכפרים ציוריים, לשםכך בעצם ההגעה לווירפזאר.
יש שם כיכר מוצלת לישיבה על קפה, ארוחה, מזכרות וכוסית סליבוביץ, שלגימה בלתי מחושבת ממנה עלולה לגרום ל… ובכן… מה שלגימה בלתי זהירה עלולה לגרום. יש מסלול עליה לתצפיות על הפארק ואגמיו, ברגל או ברכב, אפשר להצטייד בסירה, קייק, מדריך ולצאת לטיול. היו כמה אנשים שנראו חוזרים מאחד שכזה כנראה בקייקים, נוכח סימני המים עליהם. לפי צחוקם המתגלגלגלגל נראה שהם נהנו מאד.
חצי יום של שתי חוויות המתין ביציאה מהפארק. אחת ידועה שתסופר בהמשך. אחת מפתיעה: הכינו את מכשירי הזיכרון והניווט.
סטינייה היתה בירת מונטנגרו עד שהתואר המכובד עבר לפודגוריצה. הנווט העולמי כוון לשם והוא כך נדמה, ידע לכוון למסלול אתגרי: שלושת רבעי שעה של נסיעה בדרך שנקראת כביש, רחבה כנקניקיה ממוצעת וצורתה גם כן אבל לצמחונים שכן היא ירוקה. עטופה ומשופעת בשלל סוגים של צמחים ועצים המתמרים לגובה נמוך יחסית ויוצרים צינור מעל הנתיב. הוא מתפתל, מתעקל, מטפס פתאום או צולל פתאום, מושך לעוד סיבוב ולעוד פניה והרבה זמן סובב סביב השאלה מה יש אחרי ההסיבוב? ומי גר בדיוק באמצע השום מקום ונוסע פה בג׳פ מפואר? ו״תזהר משאית, תראה רכב ממול״… הירוק מסנוור ומחליף את גווניו בכל מטר. מלמטה הכביש המהמורתי מכה בגלגלים ומקפיץ בשמחה את הסקודה סקלה שעליו, בניסיון לשמור על מהירות סבירה, התקדמות אחידה ובטיחות למלא רוחבה. וכך דקה ועוד דקה, חמש ועשר, חצי שעה ולנווט לא נמאס. הוא מעלה ומוריד ומפנה ומסובב ונראה מאושר כסייח מהפעילות שנמסרה לו לביצוע עד שלט עצור שמבהיר: להלן כביש ראשי!
נסיעה שכזאת מחייבת הפסקת נשנושי קפה ועלי פרחים אחריה ולמרכז העתיק של סטינייה יש בדיוק את ההצעות הנכונות לכך.
גוראנה חיכתה לנו בחמש לפנות ערב. היא מדריכת טיולים למערת הנטיפים הסמוכה ליפה קייב ועכשיו קיבלה את המבקרים הראשונים למייזם התירותי המשפחתי שהיא מפעילה: סיור בסביבה עם ביקור בבית המלאכה של משפחתה שבו מייצרים גיטרות חשמליות מעץ. זאת מונטנגרו החברתית, התרבותית, האנושית. בתוך בית כפרי בן שלוש קומות מצוייה סדנה לעיבוד עץ, שבה אמצעים לחיתוך, שיוף והתאמה אחידה של רכיבים וצורות, עד שבתום מספר חודשים יוצאת גיטרה בהתאם להזמנה אישית. יש בה תיבת תהודה ורכיבי נגינה מקצה הצוואר עד לבית המנעדים, כפתורי הגברה ורכיבי חיבור והעץ המלא ממנו היא עשויה נותן למנגנים צליל שהוא אחר, שהוא עשיר ועטוף בהילה קולית מגוונת ומוכנה למשימות מפתיעות ויצירתיות רחבת שמע. כל גיטרה והעיבוד המיוחד שלה שהוא שונה במספר שיופי העץ ולכן גם אינה דומה לזו שנמסרה יום קודם.
גוראנה ומשפחה מתמסרים להסברים. הם נגנים שחרשו במות רבות ומביאים ניסיון לעיצוב הצליל שיוצא מתוך הכלים. הם מספרים על הדרך, על הארץ, על חילופי השילטונות בה, על התאמה תרבותית, על עבודה, פרנסה ומשפחה, על החיים בחבל ארץ שהביטחון העצמי שלו עדיין מתנדנד אךהוא מרשים בשפע אוצרות הטבע והנופים שבו.
קפה וגביעי ליקר בשם רקיע ליוו את המפגש הנעים והזיכרון ממנו מופיע כבר אצל שותפיו.
כך היא מונטנגרו: קשה להכיר אותה באמת עד הצלילה על נבכי שביליה, נתיביה ואנשיה
