קורסיקה בחמישה ימים
רמי שני
מפלי אבן וסלע, בתצורות שנראות כמו התפרעות של תכנה גרפית במחשב, עוטפות את הירידה לעיירת הדייגים פורטו (Porto-Vecchio). כביש דו נתיבי צר, משמש כלי רכב שמגיעים אליה ורבים מהם עוצרים בנקודות אפשריות שונות בצידי הדרך, תוך סיכון עצמי, כדי לצלם את הסלעים ועליהם. הכביש האדמדם מאפשר את הדבר מדי פעם, כי ברוב הדרך, הסלעים נצמדים אליו והירידה בו היא איטית בשל כמות הפיתולים הפתאומיים בו, דבר המאפיין את מרבית הכבישים בצפון קורסיקה. זאת היא דרך המלך מהעיירה הציורית פייאנה למפרץ שמתחתיה ולפורטו, שאל החוויות וההרפתקאות בה, אכתוב בהמשך.
קורסיקה משחדת את המגיעים אליה באופנים חווייתיים וחושיים רבים. האי הוא חתיכת קרקע נופית, באורך קצר יותר משל ישראל ועם – לפי אתרי המידה – 322 אלף תושבים. אספקתה העיקרית להסטוריה של צרפת, אליה היא שייכת, הייתה גנראל נפוליאון, שנולד בבירת האי, אג'קסיו (Ajaccio). הקצין הבכיר עזב את האי בגיל 9, מעולם לא שב אליו ובית משפחתו, למרות שבעבר היה מוקד משיכה לתיירים, איבד הרבה מתהילתו.
הגענו לאי על פי תכנון שאצר בתוכו הרבה התנהלות פתוחה, לצד תכנון מרכיבי טיול טכניים שהתבררו כיעילים וכעומדים בתקציב באופן נכון. חברת 'תורכיש אייר' הובילה אותנו בהלוך ובחזור עד לעיר הריביירה הצרפתית ניס. אנשי החברה היו מספיק רציניים, כדי למצוא שבשל איחור בטיסה חזרה לאיסטנבול, יש צורך לשלב אותנו בטיסה מאוחרת יותר משם לארץ. חברת המעבורות 'סרדיניה קורסיקה', התגלתה כמצויינת למסע מהיבשת לאי, במשך שש שעות בכל כיוון. התרשמויות מכך – בהמשך. בעלי 'סיטירנט' השכירו לנו רכב למשך שהותנו באי, דבר שחייב בכל זאת הגעה לשדה התעופה של אג'קסיו, בשעת חשיכה מאוחרת ומסע לילי לכפר הנופש ממנו יצאנו לטיולי הכוכב, מרינה די לאבה, בכפר אפטיטו, במרחק קצר מצפון לבירה.
עכשיו לפרק המספרים המתחייבים, כדי להמשיך אחר כך בתיאורי המסע.
טיסה לניס ולארץ דרך איסטנבול לשני אנשים 793 יורו (3070 ₪).
מעבורת מניס לאג'קסיו וחזרה לשני אנשים 156.7 יורו (683.4 ₪).
השכרת רכב ל 5 ימים (סיטרואן 3 ידני) 147.65 יורו (644 ₪).
מילוי מיכל וחצי דלק 77 יורו (336 ₪)
חדר בכפר הנופש מרינה די לאבה ל 4 לילות 334 יורו (1456 ₪)
חדר במלון הוטל דה גולף באג'קסיו ללילה אחד 90 יורו (392.4 ₪).
בסך הכול 6000 שקלים.
הסברים:
הגעה בטיסה ומעבורת, היא הדרך הזולה ביותר. הדרך נמשכת כמעט אותה כמות זמן (13 שעות בטיסה דרך תחנת ביניים לעומת 14 שעות, אם מגיעים להסדר טיסה ושיט צפופים). מבחינת המחיר, מדובר בהבדל משמעותי: טיסה לאדם אחד עולה יותר מ 4800 שקל!!.
לוח הזמנים של המעבורת, חייב החזרת הרכב ערב קודם להפלגה והעברת לילה אחד באג'קסיו. הפתרון היה חדר במלון הוטל דה גולף, 300 מטר מהנמל שבו עוגנת המעבורת, כדי להגיע אליה ב 07:20, לקראת הפלגתה ב 08:00.
למעבורת כדאי להגיע מצוידים במזון ומים לשש שעות, שיכולות להיות חמות ביותר. יש בה בריכה קטנה ומסעדות רבות, אולם זוהי מלכודת תיירים תקנית ומדוגמת להפליא. למדנו זאת בהפלגה הראשונה ואל השנייה הגענו עם מזון ומים. כדאי גם להגיע עם תכנית מענה לבילוי הילדים. ראינו כאלה שמוציאים את ההורים מדעתם, כמו גם ילדים שלווים למשפחות שהגיעו עם שלל משחקים ואמצעי הפעלה, כגיליונות ציור ועפרונות, משחקי שולחן וכדומה.
כפר הנופש מרינה די לאבה, דומה לקיבוץ ליד הים. התמורה בתנאים היא מדוייקת לסכום המשולם. החדר די קטן, אך מספיק נעים וטוב לשהייה לצורך יציאה לטיולים. תנאי בלתי כתוב הוא הנוף. כיוון שהוא בלתי כתוב, אין לו ערך כספי, רק ערך רב הרגעה, נעים ותמידי לעיני המתבונן. ארוחת הבוקר (בתשלום – נמוך יחסית) כוללת דברי מאפה, כמה סוגי גבינות, נקניק וביצים, סלט פירות, יוגורט ומשקאות. ליד הכפר יש חנות מכולת שבה אפשר לרכוש פריטים רבים. במקום יש חוף רחב מאוד, חסר באמצעי הצללה. שמשיה פותרת את הצורך הזה. בערבים יש בו לעיתים פעילות של צוות הווי או זמרים ולהקות מקומיים.
בליל בואנו, משרד הקבלה כבר היה סגור. אבל היה שלט על הדלת שלו: 'מר שני, מפתח החדר שלכם, נמצא בתוכו. שהות נעימה' בתוספת מספר החדר כמובן.
נופי הבוקר של כפר הנופש הם כיפיים בירוק, חום, כחול, טורקיז, לבן וגווני פריחה. כבר בו, רואים שהצמח שמלווה את כל הטיול הוא הרדוף, הגדל באי בכמויות עצומות. זהו שוחד רחב היקף בריח וצבע, שניתן חינם בכל שניה על האי. מתוך הנוף הזה, יצאנו לבסטיה (Bastia), בצפון מזרח האי. נסיעה של 155 קילומטרים בכבישים הרריים ומפותלים, מובילה לעיר שבה קיימת אבחנה מדויקת בין חדש לישן. עיקר הפעילות בה היא סביב כיכר סאן ניקולס הרחבה שנמצאת ליד טיילת בקרבת הים, בקרבת הנמל, בקרבת המצודה התורנית, הקיימת בכל עיר כמעט באי. כדאי לבקר בחלקן סביב ההגדרה 'ראית אחת ראית את כולן'. יש בהן מוזיאונים לעיתים או תצוגות אחרות. התכנון שלנו הוא לבקר במצודה במקום אחר, בהמשך הטיול.
נסיעה בת 88 קילומטרים מפותלים, הביאה אותנו לקאלווי (Calvi), במערב צפון האי. לפני כן, עצרנו על פי התכנון בסאן פלור. עיירה נעימה ביותר, שבה העתיק משתלב בתוך החדיש. במרכז העיר הרבה מאוד חנויות קטנות לאופנה ומזכרות וכן בתי קפה ומסעדות. הן נמצאות במבנים ישנים ועתיקים, ששופצו מעט כדי לאפשר את הפעלתן. חלק מהן אפשר למצוא במה שבעבר היה סמטה בין שני מבנים, ברוחב של כמטר וחצי ובאורך של כ 30 מטרים. אופי טיפול שכזה בסמטאות והפיכתן לחנויות, ראינו במקומות נוספים באי, לצד הפתעות אחרות. גם כאן נמצאים המצודה, הנמל והמרינה, המושכים אליהם מבקרים רבים.
בדרך לקאלווי, עצרנו גם באילרוס, ששמה נגזר מהצוקים האדומים סביבה. בשעת השקיעה, הגוונים שלהם הופכים את הנוף לזוהר ומיוחד, שילוב של אבן אדומה וירוק צמחי של עצים ושייחיה נמוכה. כל עיירה שכזאת, נמצאת במפרץ או בלשון יבשה, המספקים תמונות מראה ייחודיות. כאלו שבהן הצבעים משתנים עם תנועת השמש ובכל שעה נראה הכחול עמוק יותר או בהיר יותר. העיירה הציורית עצמה התגלתה כעוד אחת דומה בדרך, על שלל מרכיביה המסחריים, הנופיים והאנושיים. הקורסיקאים כמעט שאינם דוברים אנגלית, אך גם במעט שבפיהם, הם יתאמצו לסייע לשואל ככל שיוכלו.
כביש מתפתל, שאינו מאפשר כמעט לפתח מהירות גבוהה, הביא אותנו לקראת חצות בחזרה למרינה די לאבה. כך הם תנאי הנהיגה ברוב חלקו של צפון האי. יש כמה כבישים ישרים ויותר נוחים, למשל בכניסה לבסטייה. האופי השגרתי המפותל במדרונות ומעלות של הדרכים מקשה על התנועה בהן. דבר המחייב נהיגה בזהירות רבה ומקצועיות גבוהה.
מטרתנו ביום השני הייתה העיירה בוניפאצ'ו (Bonifacio). עיירת דייגים שכמו שאר אחיותיה הקורסיקאיות, מקיפה מפרץ סלעי יפיפה. בתי העיירה בנויים בחלקם על רמה גבוהה מעל המפרץ וחלקם, בהם האזור המסחרי תיירותי, בצמוד לגוף המים. מדהים לראות כיצד ראשוני התושבים, בנו את הבתים שלהם תוך החדרתם למערות בסלעים, כך שמבחוץ נראים המבנים רגילים לגמרי וצמודים לקירות הסלע. בפנים אפשר לראות מערות חצובות, שבתוכן נבנו קירות לבנים לעיצוב המבנה לנוחיות דייריו ויצירת חללים שונים. חלק ממבנים אלו הפכו להיות חנויות במרכז המסחרי וביניהם, עולה גרם מדרגות תלול לעבר הרמה הסלעית שמעל המפרץ, עליה ניצבת המצודה המקומית. מהמרינה, יצאנו לשייט קצר בין המפרצונים הסמוכים לעיירה, בהם גם כמה מנהרות ונקרות שניתן להיכנס אליהם כשהים אינו סוער. היופי הנשקף מלמטה ומלמעלה, הוא אחד המראות האחרונים שראה אנטואן דה סנט אכזופרי, מחבר הנסיך הקטן, בצאתו מהעיירה לטיסה שממנה לא שב.
אג'קסיו של שעות הערב והלילה, לשם הגענו בחזרה מבוניפאצ'ו, התבררה כנעימה מאוד. שוק מקומי ליד נמל היאכטות, פתוח עד שעות מאוחרות ואפשר למצוא בו ממזכרות ועד ביגוד והנעלה. זהו שוק דוכנים של הרשת העולמית 'סוביניר'. רשת עתירת שטויות שעוברות בירושה מהתייר לחבריו בדרך לפח. הוא ממש על רציף ליד הים. לידו עולה שדרה מול בית העירייה. ביום שישי בבוקר מצאנו שיש שם שוק לפירות, גבינות, ירקות, דברי מאפה ושאר טובין וטעימין. השוק נפתח בסביבות שש וחצי בבוקר ואפשר לעשות קניות ולקחת לאונייה בדרך לניס במקום לקנות אוכל באוניה במחיר הרבה יותר גבוה.
בשדרה היורדת אליו וברחוב שלצידו, פועלות מסעדות ובתי קפה רבים וכן חנויות שונות, הפתוחות עד שעת לילה מאוחרת. יחסית, שעות הפעילות בקורסיקה אינן נמשכות הרבה לאחר שקיעת השמש. מרבית המסעדות נסגרות ב 22:00 או 23:00. חנויות – שעתיים קודם לכן. ביומים הבאים, ביצענו גם סידרת שטח להכרה עם מכלול הקניונים והחנויות השוות. יש מדרחוב מעולה מעל הנמל. המוכרים קראו כנראה על המושגים הנחה ועשיית מחירים כחלק מסטטוס כלשהו שהצחיק אותם והם מסרבים להשתמש בהם ביומיום. אבל כל מה שצריך כמעט אפשר לאתר ברשתות כלבו 'הכל ברבע יורו מלבד הבנאדם'. יש כאלה רבות בעיר הבירה ובסביבתה הקרובה. רוקנו שם קולבים של טישירטס, בגדי ים, מעיל, חולצות וציוד שימושי במחיר של חמרי הגלם בלבד.
לגבי המדרחוב - הוא מורכב מ 50% חנויות אופנה ועיצוב ו 50% חנויות הסעדה. ממזון מהיר עד גורמה דה לה גורמט. הכי טעים במסעדת da mama. היא בין המדרחוב לרחוב שמעל הנמל. יש שילוט ליד מלון דה גולף למטה וחנות האופנה etam למעלה. זאת חנות רשת, ממנה יש שתיים במדרחוב, אחת לגברים ושאר הבנים ואחת לשאר העולם. הכניסה למסעדה ליד החנות הדרומית הסמוכה לקצה הרחוב.
פורטו אותתה לנו שוב ושוב. שמענו עליה מפי מנהל כפר הנופש, מפי תיירים ומפי אנשים שירדו אליה. נסענו בעקבות ההילולים וההמלצות, שתאמו בדיוק את מה שחווינו: ירידה בדרך נופית מסעירת חושים, כשהצבעים והפרטים בה יוצרים שילוב מרתק של אבני סלע בגוונים וצורות שונים ומעוררי השתאות, נוכח יכולתו של הטבע להתפרע. למעלה צוקים ולמטה מפרץ ים שמערב תורקיז, כחול עז, תכלת עדינה ולבן שקט. בתווך מגוון עשיר של צמחיה ירוקה, רבת כוח, ששורשיה הצליחו לחתור אל תוך הסלע ולאצור מים בחגווים וגבים בלתי נראים, אך עתירי שפע. כל מטר בכל כיוון של הדרך מזמן הפתעות מראה נוספות והעין אינה שבעה. את סערת החושים המשכנו על חלקת המים הגלית של המפרץ. שיט בסירת גומי, הייתה כלי העזר לכך. הספן הושיב את שמונת הנוסעים שהצטרפו אלינו על אוכפים, דחק בנו להכניס את כפות הרגלים לארכובות גומי, הרים את חרטום הסירה וטס. זאת המילה: טס. פוגש בעוצמה גלי ים גבוהים, המעלים את הסירה לגובה ומנחיתים אותה בעוצמה במים הרוגשים. תחילה הוא השיט את הסירה בקו ישר, בטוח מקפיץ אותה מעל כל גל ומכניס את ריגוש הים אל תוכה. הוא לקח אותנו לראות צלילת צוקים מגבהים של מאות מטרים אל הים. נוף המשלים את זה שנראה מגבוהה. פתח לעינינו מנהרות נסתרות ומעברים בצוקים והוביל את סירת הגומי בין איים קטנטנים הבולטים מעט מהים המפליא שסביבם. את הדרך חזרה, עשה הספן במסלול אחיד, תוך הטיית גוף הגומי של כלי השיט באופן כזה שזרמי מים מקיפים את הקוער הצדדי ומרטיבים את הנוסעים מראש עד רגל. מוקדם יותר, הוא דאג לאפסן את התרמילים הקטנים עם הציוד והאלקטרוניקה בארון אטום. המים הקרירים ציננו את הגוף, אחרי שהייה של שעות רבות בחום היום הלוהט ביותר בקורסיקה, שהמעלות בו הגיעו ל 38 בסולם צלסיוס.
לישראל חזרנו אחרי חמישה ימים של חופשה מפתיעה ומופתעת מהפתעותיה. חזרנו? הראש עדיין שם.
