זה התחיל מצורך לברוח מהרעש. לא רעש פיזי. לא מכוניות או תיירים צועקים או מוזיקה מועדונים. הרעש הפנימי. השבועות האחרונים היו מלאים בפגישות זום עם לקוחות, עריכות לתוך הלילה, הודעות קוליות בוואטסאפ שצריך לחזור אליהן, שאלות בלתי נגמרות על מסלולים, מחירים, לוחות זמנים, וחיים.
אז חיפשתי מפלט. מקום שבו הקצב מוכתב על ידי האור ולא על ידי חיבור לאינטרנט. באתר "מונטנגרו לישראלים" ראיתי המלצה על הפארק הלאומי פרוקלטיה בקצה הדרום־מזרחי של מונטנגרו, איפה שההרים נושקים לאלבניה וקוסובו, ושם אמרו שיש שביל ישן שמוביל לבקתת שומרים ישנה בגובה של כמעט אלפיים מטר. לא מלון. לא אכסניה. לא גסטהאוס עם Wi-Fi חצי עובד וקפה חצי נמס. בקתת עץ פשוטה עם דלת חורקת וגג שמנקב אותו הזמן. זה הספיק לי. אגב אם אתם מחפשים מקור נוח לקבל בו מידע וטיפים על מונטנגרו, כולל המלצות על טרקים במונטנגרו אני ממליץ לכם על האתר.
יצאתי לדרך מוקדם בבוקר, אחרי לילה בעיירה גוסיניה. הרחובות עוד היו רטובים מטל לילה. בדרך פגשתי זוג מטיילים צ'כים שטיילו עם כלב. הם היו בדרכם חזרה למטה אחרי שלושה לילות באיזור. החלפנו טיפים על שבילים, הם המליצו על נקודת תצפית שקצת מוסתרת מהשביל הראשי. השיחה הייתה קלילה, רגעית, כזו שזולגת הלאה מהר אבל משאירה סימן קטן כמו אבן דרך על שביל.
העלייה עצמה לא הייתה פשוטה. הדרך מסומנת רק באופן חלקי. חלקים מהשביל נראו כאילו הטבע מנסה למחוק אותם חזרה. לפעמים הרגשתי שאני צועד בתוך פסקול של עצמי. הצעדים שלי הקצביים על האבנים היו היחיד שנשמע. העצים הלכו והצטמצמו ככל שעליתי. התחילו מרבדים ירוקים נמוכים שנראו כמו שמיכות טבע שנפרסו במיוחד בשבילי. לא היה לי מושג אם באמת אמצא את הבודקה אבל האמנתי שהיא שם.
ואז ראיתי אותה. מבנה עץ חום קטנטן עם גג פח מעט מתעקם. לידו שלט ישן שלא ממש הצלחתי לקרוא. הדלת נפתחה בחריקה. בפנים מצאתי מזרן דק, תנור ברזל חלוד, שאריות של עצים ואיזה פתק מקומט בשפה שלא הבנתי. היה שם גם שקט. שקט עמוק של הרים ושל מרחק ושל זמן שלא ממהר לשום מקום.
שלפתי את הלפטופ. הייתה קליטה קלושה. מספיק טובה כדי לסגור סקיצה גרפית לאתר שעיצבתי עבור עסק קטן באוסטריה. באותו רגע הבנתי שאני יושב על ספסל עץ מתנדנד באמצע שום מקום ועובד. הפער הזה בין העולמות שבהם אני חי הוא אחד הדברים שאני הכי אוהב בנוודות דיגיטלית. באותו יום לא הייתה לי פינת עבודה או שולחן עומד אבל היה לי אוויר צלול וחושך שמתקרב והשראה מהסוג שאין לה תחליף.
אחרי העבודה חיממתי מרק בשקית על גזייה. הרוח החלה לעלות. עטפתי את עצמי במעיל ופשוט ישבתי שם. הסתכלתי על קו ההרים שהתחיל להתכהות. ופתאום ראיתי אור. פנס. אדם עם כלב. מקומי. גבר כבן חמישים, שיער כסוף, עיניים כהות. הוא בירך אותי בבוקר טוב בערבית מקומית. באנגלית מקוטעת שאל אם אני ישן כאן. הנהנתי.
הוא הציע לי סיגריה. לקחתי למרות שאני לא מעשן בדרך כלל. ישבנו על סלע. הוא סיפר לי שבעבר עבד בבנייה במינכן וחזר לכאן אחרי מותו של אביו. הוא מטפל באמו החולה. הוא מגיע לפעמים לראש ההר הזה כשצריך לחשוב. אמר לי שהוא לא מבין איך אני חי כל הזמן לבד. אמרתי לו שזה לא לבד אלא לבד־יחד.
בלילה לא ממש ישנתי. לא כי היה קר אלא כי היה יותר מדי שקט. סוג השקט הזה שמוציא החוצה כל מחשבה שלא הספקת לטפל בה. כל זיכרון ישן שצף בלי הזמנה. כתבתי במחברת על רווקות. על זה שאני נווד כבר שנתיים. על הפעמים שבהן אני מתגעגע למשהו קבוע אבל אז נזכר שכל קביעות בחיי בעבר הרגישה כמו מלכודת.
עם אור ראשון הכנתי קפה שחור בגזייה. עמדתי עם הספל מול הנוף. עננים זזו לאט כמו רעיונות בראש. הרוח ליטפה לי את הפנים כאילו היא מזכירה לי שאני חי.
ירדתי חזרה לכפר באותו היום. בדרכי עצרתי ליד נהר. פשטתי נעליים. הכנסתי רגליים למים הקפואים. שם פגשתי קבוצה של ארבעה תיירים איטלקים. הם שאלו אותי מאיפה אני. עניתי שאני מהדרך. הם צחקו. אחת מהם שאלה אם זה לא בודד. חשבתי רגע. אמרתי לה שלפעמים כן. אבל גם בתוך זוגיות אפשר להיות בודד.
כשהמשכתי ללכת הבנתי שלא תמיד צריך שיהיה מישהו ליד כדי להרגיש שמישהו איתך. לפעמים מספיק שההר איתך. שהשקט איתך. אז לא זה לא סיפור על אטרקציה במונטנגרו. זה סיפור על לילה בגובה 1700 מטר שבו הבנתי משהו על עצמי. ועל הרווקות. ועל השקט. ועל כמה חשוב מדי פעם להתרחק כדי לשמוע את מה שבאמת חשוב.
אם תגיעו לאיזור הזה ותחפשו את הבודקה הזאת אולי היא עוד שם ואולי לא. אבל אל תוותרו על ההר. ועל עצמכם.
