באחד הטיולים שלי לצפון איטליה וטוסקנה, הצטרפו אלי זוג בגיל העמידה אבי ורחל. אבי מהנדס באחת מחברות התעשייה הצבאית בארץ ורחל מנהלת בית ספר תיכון.
בטיסה בני הזוג ישבו ליידי וכבר אז זיהיתי את האובססיה של אבי להנדסה ולהבין איך דברים עובדים.
לאורך כל הטיול התעניין אבי בפלאי הטכנולוגיה האיטלקית. העתיקה והמודרנית. רחל הייתה חייכנית אך אבי היה טיפוס רוחק. שקוע בעצמו ובמחשבות.
מיד עם הנחיתה במילאנו ניגש אלי אבי ושאל אם אני מכיר את התערוכה של דה וינצ'י. "בוודאי" עניתי, "היא מוצגת בגלריה ויטוריו מנואל השני, מצידו של תיאטרון לה סקלה, ממש בכניסה ליד פסל לאונרדו דה וינצ'י ותלמידיו החכמים. אני נוהג להיכנס לשם כאשר אני משחרר את הקבוצה לזמן חופשי לקניות ואוכל, אם תרצה, אצטרף אליך."
אבי חייך וסרב בנימוס להצעה. "טיפוס מוזר" חשבתי לעצמי.
חוסר שביעות הרצון שאבי הביע מההצעה שלי, גרמה לי להשתמש בתוכנית ב': את הזמן שבין אספרסו לאספרסו בקפה Savini, העברתי הפעם בדואומו המרשים של מילאנו.
לאורך כל הטיול אבי ביקש לעצור בכתובות מאוד מאוד ספציפיות. חלקן בכלל לא בקרבת מסלול הטיול, אך אבי לא ויתר. בזמן החופשי היה נוהג לקחת מוניות לאותן כתובות ותמיד חזר בזמן לאוטובוס, אז זה לא ממש הפריע לי. היו פעמים שמראש הוא וויתר על הסיור המודרך, פורש לעיסוקיו וחוזר לנקודת המפגש. כך היה בורונה, בפירנצה, בוינצ'י - כפר הולדתו של לאונרדו, אפילו במנטובה – העיירה הקטנה והמנומנמת מוקפת בשלושה אגמים מלאכותיים נעלם לעיסוקיו.
רחל אף פעם לא התלוותה אליו, תמיד נשארה לבד. ליבי יצא אל רחל, היא כל הזמן לבד חשבתי לעצמי ולקחתי אותה תחת חסותי לאורך כל הטיול. תמיד דאגתי שהיא לא תאכל לבד ותבוא איתי. ניסיתי להתקרב אליה אך מעבר לשיחות חולין והסברים על האתרים לא הצלחתי ממש להגיע אליה ולפתח שיחה אמיתית.
ביום לפני אחרון, בוונציה כמובן, בזמן החופשי של הקבוצה, ממש במקרה, ראיתי את אבי בחנות המיוחדת של אחוות הבונים החופשיים. שם ניתן למצוא הכל. חפתים, שעונים, בגדים, חפצי אומנות, ספרים ועתיקות של האחווה, כולם מעוטרים בסמל הייחודי – המחוגה ומד הזווית.
אחרי שעשיתי אחד ועוד אחד אמרתי אבי לא רק חובב הנדסה ואת דה וינצ'י, הוא גם חבר בבונים החופשיים. ממש כמוהו.
עוד טיול הגיע לקיצו, גם למסיבת הסיום הנהוגה בטיולים רחל הגיעה לבד. "איפה אבי?" שאלתי ורחל ענתה במשיכת כתפיים מסמנת לי לא יודעת. ממש ממש מוזר האבי הזה! חשבתי לעצמי. מעניין במה הוא עסוק כל הזמן הזה? נפגש עם חברים מהאחווה? שמעתי שיש להם כל מיני טקסים סודיים. האם בגלל זה הוא בא לטיול????
בזמן ההמתנה בשדה התעופה בדרך חזרה ארצה, ישבתי על כוס אספרסו. אבי התקרב ושאל אם הוא יכול להצטרף. הפעם הוא היה נראה שונה, משווע לשיחה. לשפוך את אשר על ליבו.
"אז מה?" שאלתי בחיוך. "זה נכון מה שאמר דן בראון על דה וינצ'י?" אבי חייך והחל לדבר לראשונה בטיול ואמר: "תמיד אהבתי אומנות. ציור, פיסול מכאניקה. זאת גם הסיבה שבחרתי במקצוע שלי. הבן שלי רן, הוא בן יחיד. לא מבחירה. גם רן הוא תוצאה של הפריות. ניסינו להביא עוד ילדים לעולם אך לא הצלחנו. התסכול הרג אותנו. כדי להשכיח את הכאב, כל השנים הייתי עסוק בקריירה שלי. הייתי באובססיה ממש ורחל פנתה לחינוך. "אם לא אוכל ללדת עוד ילדים משלי, אנתב את האנרגיות ואחנך ילדים אחרים" אמרה.
"לפני חמש שנים רן הגיע לביקור עם אשתו שירן והנכדה היחידה שלי שני. אני כרגיל הייתי עסוק בעצמי ולא מיהרתי להתפנות אליהם. תמיד הייתי עסוק בעצמי ובמסכנות שלי, עד שבקושי התייחסתי לבני היחיד. כבר מגיל 15 רן לא קרא לי אבא. הוא קרא לי לאונרדו. תמיד בזלזול וארסיות, לא אבא רק לאונרדו!
תוך כדי הביקור, התלהט ויכוח סוער על כך שאני לא מתייחס לשני הנכדה. מעולם לא היית אבא ועכשיו אתה גם לא סבא. הוא הטיח בי. "אתה עסוק כל הזמן בעבודה או סגור בחדר העבודה שלך. שכחת שיש לך גם משפחה! אני לא אשם שלא הצלחת להביא עוד ילדים אבל עכשיו יש לך נכדה תתייחס אליה!" כל כך נעלבתי מהאמת שרן הטיח בי ישר בפרצוף שגירשתי אותו מהבית. מאז אנחנו לא מדברים".
"אני ממש מצטער לשמוע" אמרתי, "אבל איך זה קשור לבונים החופשיים וכל הכתובות המוזרות שביקשת לראות?" הקשיתי.
"רן תמיד נמשך לעולם המיסטי, חיפש משמעות לכל דבר. יש סיבה למה דברים נראים ככה וכל דבר מסמל משהו הוא היה נוהג לומר. כנער מתבגר הוא הסתבך לא פעם בגלל החיפוש הרוחני והמיסטי שלו. הוא תמיד נמשך לסמלים בעלי משמעות אנרגטית ומיסטית כמו הפנטגרם, סמלים מהקבלה, וצורות הנדסיות מיוחדות כמו הרומביקובוקטהדרון של דה וינצ'י מהספר הפרופורציה האלוהית של לוקה פאצ'ולי, הוא אפילו קיעקע אותו עליו. היום הוא אדריכל צעיר שכבר קנה את מקומו בשורה הראשונה של האדריכלים בארץ.
לפני שלושה חודשים נולד לי נכד נוסף, לא הוזמנתי לברית. גם רחל לא הוזמנה. בגללי. העלבון שלנו היה כה גדול עד שלא הצלחנו להמשיך תפקד בחיי היום יום. אז החלטנו שאנחנו חייבים להתרחק קצת. לצאת לחופשה. צחוק הגורל הוא שרן, שמגיל 15 לא קרא לי אבא, הפך את דה וינצ'י לאובססיה שלו. קרא בשקיקה כל ספר, מאמר וחיבור שקשורים אליו. יש לו ספריה עם למעלה ממאה ספרים הקשורים ללאונרדו. זאת הסיבה שבחרנו איטליה. הייתי קוץ בתחת כל הטיול. אני יודע. עכשיו זה גם הזמן להתנצל. אבל תבין, כל הטיול היה בשביל רן. בתערוכה במילנו צילמתי בסתר למרות שאסור, זאת גם הסיבה שלא רציתי שתבוא איתי. קניתי את כל הדגמים, העתקי התוכניות והספרים הנדירים שהיו שם למכירה. בוונציה קניתי ספר עתיק ובו פרוטוקולים של ישיבות בהן השתתף לאונרדו באחוות הבונים החופשיים, האוטנטיות של הספר מוטלת בספק אבל מי אני שאחליט..... זאת הסיבה שראית אותי בחנות הזאת.
כל הכתובות שביקשתי להגיע אליהן היו תחנות בחייו שאוכל לצלם או חנויות עתיקות שידעתי כבר מהארץ שיש בהן חפצים הקשורים לדה וינצ'י, אותם רכשתי במיטב חסכונותינו ושילחתי לארץ אקספרס באמצעות חברת שילוח שמתמחה בעתיקות."
הכל שלחתי אליו - אל רן. בתקווה שיסלח לי. הייתי אבא נורא ואני חייב לתקן את זה! הטיפול בהתמכרות היא מציאת התמכרות חדשה לא כך?" אבי חייך במבוכה.
חזרנו לארץ, עברו מספר חודשים. חשבתי לא מעט על אבי רחל ורן. רבים מהמטיילים שלי הופכים לחברי בפייסבוק. שומרים על קשר המאה העשרים ואחד סטייל ...
בראש השנה, בין ארוחה לארוחה, תוך כדי שיטוט בפייסבוק, ראיתי תמונה של אבי, רחל, רן, שירן, שני והתינוק החדש שמסתבר ששמו אביחי (שם סמלי משהו...) בארוחת חג משפחתית ושמחה.
מצחיק חשבתי לעצמי, נזכר בדבריו של אבי "הטיפול בהתמכרות היא מציאת התמכרות חדשה".
העלבון של האב יצר אצלו אובססיה. העלבון של הבן, יצר אצלו אובססיה לאביו אותו כינה לאונרדו, שבעצמו הפך לאובססיה שלו".
או כמו שאמר דה וינצ'י בעצמו: "הטיפשות משמשת מגן בפני הבושה כמו החוצפה בפני הדלות."
