שלוש מדינות ומה רב השוני ביניהן
כללי
מה שגרם לנו לצאת לטיול מאתגר על פני 3 מדינות בגילנו המתקדם (77, 86) זו הטיסה הארוכה. לעמוד בה פעם אחת מילא, נחרוק שיניים ונאטום את עצמנו, אבל יותר מפעם אחת לעבור סיוט כזה לא מתאים לנו ואני חושבת שגם להרבה אחרים צעירים מאיתנו זו חוויה שאינה נעימה.
לצערנו רוב המקומות הנחשקים והיפים נמצאים בטווח טיסה של לפחות 24 שעות, אז שינסנו מותניים והחלטנו לעשות זאת.
המסלול שבחרנו היה קובה, פנמה וקוסטה ריקה בסדר זה וטוב שכך. לו היינו דוחים את הנסיעה לקובה לסוף הטיול היינו חשים אכזבה קשה, לעבור מארצות נוחות למטייל במידה סבירה לארץ שעדיין לא התעוררה מתרדמה ארוכה זה קשה. בסדר שבחרנו עברנו מהקשה לטיול והקשה לעיכול לארצות שהטבע הירוק וכל מה שהוא מביא איתו מרחיב את העין ואת הלב.
בחרנו הפעם לא לנהוג לבד אלא לשכור בכול מקום שירותי רכב עם נהג גם בגלל איכות הכבישים, בעיקר בקובה וקוסטה ריקה וגם כדי לחסוך זמן ולהגיע ממקום למקום ולכל מקום בזמן הקצר ביותר. וזמן הוא שווה ערך לכסף כידוע.
כל טיול ארגנו בנפרד. לכל מקום הקצבנו ימי נטו שלא כללו את יום ההגעה והעזיבה
לקובה נעזרנו בשירותים של "My Cuba", http://www.mycuba.co.il/ והקצבנו 10 ימים נטו לטיול.
בפנמה שכרנו את שירותיו של מדריך התיירות הישראלי המתגורר שם, אלון לוי https://www.panamawithalon.com/. לפנה הקצבנו 4 ימים נטו (ואולי חבל שלא יותר).
ובקוסטה ריקה, לאחר התלבטויות ובדיקת ישראלים השוכנים שם וחברות בארץ בחרנו בחברה בשם Crstours. https://www.crstours.com/. לקוסטה ריקה הקצבנו 8 ימים נטו, 2 ימים בכל פארק ובמידה ואינכם מתכננים טראק זה בהחלט מספיק.
כל הבחירות היו מוצלחות ופירוט לגבי כל ארץ יעשה בנפרד.
טיסות : כרגיל, חיפשנו טיסות עם כמה שפחות מעברים ולא יקרות.
טסנו לקובה עם Air France. כשבפריז שהינו מעט למעלה משעתיים, זמן המספיק למעבר תקין והעברת המזוודות. המושבים היו נוחים, האוכל בטיסה הארוכה היה טעים, והיו גם פינוקים כמו ארטיקים כך שעברנו את החוויה בשלום.
בין היעדים טסנו עם חברת Copa לשביעות רצוננו המליאה ובקובה, מ-Santiago ל- Havana עם חברה מקומית.
הטיסה מקוסטה ריקה לארץ הייתה סיוט. טסנו עם חברת KLM, השירות היה מעולה, האוכל טעים אבל הבעיה הייתה המושבים. הם היו כל כך צרים שלהירדם בוודאי שאי אפשר היה וגם לא לזוז, צריך היה לשבת מכווצים על המושב (ואני ממש לא גדולה). החלפת המטוס הייתה באמסטרדם, שדה שאני מחבבת המיוחד בגלל האפשרויות להתרווח ולנוח בשקט בזמן השהייה בשדה וכמובן האוכל טעים והגבינות המפתות שמוכרים (וגם השוקולד). מניסיוננו, בגלל שהטיסות לארץ יוצאות בלילה ובגלל הפרשי השעות בין יבשת אמריקה לאירופה, צריך תמיד לשהות שעות ארוכות בשדה התעופה ולכן עדיף שיהיה מקום מפנק.
מועד הטיול: יצאנו בסביבות אמצע חודש ינואר וחזרנו בסביבות אמצע פברואר. הבחירה הוכיחה את עצמה. מזג האוויר היטיב איתנו. ירד מעט מאוד גשם ולעיתים רחוקות. רוב הזמן היה חם ופרט להוואנה בקובה, סאן חוזה ומונטה ורדה בקוסטה ריקה לא היה צורך בבגדים חמים יותר. במטרייה ומעיל גשם ממש לא השתמשנו. גם כשירד גשם, הוא היה קצר ביותר.
קובה
מה לקחת לקובה:
ויזות: בתהליך מהיר קיבלנו בקובה טרוול - מעוז ח.א. בע"מ , גבעת שמואל טל. 03-5324000.
לננו בקובה במה שנקרא קאזות (casa). בתים ששופצו ( או לא) והוסבו למקומות לינה. לחדרים היו תמיד שירותים צמודים ופרט למקרה אחד חריג, ארוחת בוקר. בחלק מהמקומות יכולנו לבקש גם ארוחת ערב שללא ספק היא טובה יותר מהאוכל במרבית המסעדות לתיירים. אבל אל תצפו לתנאים כמו בארה"ב או באירופה.
הבעיה הייתה תמיד במקלחות. קשה היה לכוון את המים, הזרם לא היה משהו.
ארוחת הבוקר כוללת בד"כ מיצי פירות טבעיים, פירות (שבד"כ גדלים על העצים בגינה או אצל השכנים) כמו פאפייה, אננס, מנגו, גואייבה . מעט ירקות, כרוב (בשפע) עגבנייה ומלפפון. ביצים, קפה ותה, לחם וכו'. מסלט שאתם רגילים אליו תשכחו, אין חיה כזו בקובה ואם יש חסה היא מרה.
מאחר ונסענו לזמן די ארוך לא יכולנו לקחת איתנו ערכות "הישרדות". לקחתי מספר מרקים נמסים (בהם אני לא משתמשת בבית), אבקת תפו"א למקרה חירום, קצת תה וקפה (tasters choice).
מה חסר ומה כדאי לקחת: חבילה נייר טואלט לשימוש בדרכים, סבון, שמפו משחת שינים וכו' חובה!!! (כמעט לא ברי השגה). רטבים לגיוון ארוחות הבוקר כמו טחינה, רוטב אלף האיים או מה שאתם אוהבים.
בנסיעות במשך היום אין בדיוק היכן לאכול בדרכים. אנחנו אכלנו פעמיים במסעדות של המקומיים ובחרנו בדברים שנראו לנו שלא יגרמו לבעיות עיכול, שרדנו. אין פירות כמו בארץ שאפשר לנשנש במשך היום, אין גבינה צהובה ובקיצור nada.
ד"א גם המגבות הן לא משהו. בדרך כלל בינוניות בגודל ונוקשות. תמיד צריך לבקש עוד.
תרופות שאתם צורכים – חובה, לא תשיגו למרות ששירותי הבריאות הם חינם.
רצינו לנקות את חלון המכונית ובמשך 8 ימים חיפשנו בכל תחנות הדלק סמרטוט מתאים.
אוכל: ציינתי כבר שפרט למסעדה אחת בסנטיאגו, ארוחות הערב הטובות ביותר שאכלנו היו בקאזות. ארוחת ערב במסעדות בד"כ לא ענו אפילו על ציפיות נמוכות. הם הצליחו לקלקל כל דבר. אז אל תצפו לארוחות גורמה, הסתפקו באוכל פשוט, לא מסובך ולא ניסיונות להכין אוכל צרפתי וכדומה. הבירה המקומית לעומת זאת טובה.
WIFI: התקשורת בקובה בעייתית, מנוהלת ע"י הממשלה ולכן יש אפשרות גישה לאינטרנט או בכיכרות מרכזיות או בבתים בהם התחברות היא באמצעים פיראטיים או תמורת תשלום. השיטה היא בד"כ לקנות כרטיס שעלותו 1cuc ומספק זמן מוגבל, ללכת למקומות מרכזיים או למלונות גדולים, לשבת שם ולהתקשר.
אני קניתי 3 כרטיסים ששימשו אותי עד סוף הנסיעה לתקשורת יומית עם משפחתי.
מסלול הטיול: רצינו לראות כמה שיותר אבל הנסיעות היו ארוכות מדי ובדיעבד הייתי מתרכזת בסביבת הוואנה ובסביבת סנטיאגו. הבעיה שלהגיע מהוואנה לסנטיאגו ברכב זו נסיעה לא של יום אחד. אבל אולי בכל אופן כדאי לטוס לסנטיאגו ולחסוך את ימי הנסיעה הארוכים.
בסנטיאגו הודרכנו ע"י מדריכה מעולה ולהערכתי כדאי להתייעץ איתה ולתכנן יחד איתה מסלול.
Leyden Figueredo,[email protected], +5352400890.
לתשומת לבכם – נחיתה בהוואנה, שדה התעופה:
נחתנו בזמן, אבל תהליך היציאה היה ארוך - שעתיים...
ביקורת הדרכונים, למרות ההזהרות שקיבלנו, עברה במהירות. הראינו ויזות ודרכונים ולא הייתה שום התעניינות לאן פנינו מועדות והיכן נלון. אבל מכאן החל מסלול ארוך – תור ארוך בביקורת למטען הנכנס (באמצעות מכונה) שמא הכנסנו משהו אסור, איסוף מזוודות שהתנהל בעצלתיים. המזוודות שלנו לא הגיעו, הלכנו למלא טפסים (עוד תור ועוד זמן) ואז כשפנינו לכיוון היציאה ראינו את המזוודות שלנו מסתובבות במסוע של הטיסה שהגיעה ממכסיקו!!! ואלה לא היו היחידות. מייד שלחנו את כול אלה שעמדו בתור על מנת למלא טפסים על מטען שלא הגיע לחפש במסוע זה והפלא ופלא, אותרו עוד אבידות.
מסקנה: אל תתייאשו – חפשו את המטען שלכם גם במסועים אחרים.
רצינו להחליף כסף, אבל גם שם הסתרך תור ארוך והנהג שחיכה לנו הבטיח שנעשה זאת למחרת.
החלפת כסף: קחו euro ולא דולרים אמריקאים, השער טוב יותר.
מכיוון שאת השערים קובעת הממשלה אין הבדלים גדולים ולא תרוויחו כלום אם תחליפו כל פעם קצת, מה גם שביציאה מקובה ניתן להמיר חזרה את מה שנשאר למטבע שאתם מבקשים. מה שתחסכו זה איתור בנק במהלך הטיול על מנת לבצע את ההמרה. עשו חשבון כמה תצטרכו והמירו.
במידה ואתם צריכים לשלם במטבע אחר למישהו, שמרו את השער ההמרה של הבנק ועמדו על כך שההמרה תעשה באותו שער.
אל תסכימו לקבל עודף במטבע שאינו cuc, כלומר במטבע בו משתמשים המקומיים (והוא שונה).
מסלול הטיול
יום 1: סיור בהוואנה:
הקאזה בה שהינו 2 לילות ראשונים Casa lily Marlen , לא הייתה זו שהוזמנה. הבית שופץ, הסביבה שקטה, החדרים גדולים והתקרות גבוהות. לנוחיות האורחים התקינו ג'קוזי באמבטיה, צריך היה להרים רגליים גבוה כדי להיכנס לאמבטיה. סבון כמובן לא היה וכמובן שלא השתמשנו בג'קוזי. לא היה גם כיסא וגם לא מתקן לשים עליו את המזוודות והארון היה במצב בינוני עד גרוע.
ארוחת ערב לא הייתה בתוכנית שלהם באף אחד משני הימים. עם הגעתנו זה הפריע לנו בעיקר בלילה הראשון. לאחר טיסה ארוכה כל כך רוצים לקבל לפחות כוס תה וכמה עוגיות. לאחר מו"מ ארוך הצלחתי לקבל קומקום ו-2 כוסות (שקיות תה היו לי וכן סוכרזית). ארוחת הבוקר הייתה בסדר.
התעוררנו מוקדם. ההפרש של 9 שעות משפיע, בוקר של הוואנה זה כאילו אחה"צ אצלנו. הטמפרטורה הייתה 22 מעלות, נעים.
ארוחת הבוקר כללה מיצי פירות, פירות (פפאיה ואננס), עגבנייה, מלפפון, כרוב, ביצים, קפה תה ולחם. זו פחות או יותר ארוחת הבוקר שתלווה אותנו בכל המקומות בקובה.
התחלנו את היום בסיור ממונע במכונית ענטיקה, פורד ורודה ללא גג משנות החמישים. סיירנו באזור החדש של הוואנה. מה לומר, עלוב למראה. בדרך עברנו בפארק ירוק ליד הנהר, ריאה ירוקה בעיר. הגענו משם לעיר העתיקה, Havana Vieja, ומשם השתרכנו ברגל בסמטאות.
לא ויתרתי על המוזיאונים ברשימתי. המוזיאון לאומנות קובנית, (יש 2 אולמות גדולים. אחד לאומנות שחלקה הגדול קונספטואלית והשני למה שאני קוראת אמנות פוליטית).בחלק הראשון יש ציורים מעניינים מאוד, חבל שאי אפשר לצלם. את החלק השני ממש לא אהבתי.
נכנסנו למוזיאון לאומנות הערבית Huseo de los Arabes. למרות הצפיות ומה שקראתי אין מה לראות.
המוזיאון הבא בתור היה המוזיאון לאומנות אפריקאית Casa de Africa, 3 קומות של אוסף מעניין של מסכות ופסלים שחלקם הגדול ממש מרשים וכמובן שאי אפשר לצלם. (אין תשלום אך "מקבלים" תרומות).
צהרים אכלנו במסעדת דגים. היה סביר, אך התוספות היו דלות מאוד (אורז, אין תפו"א), סלט המורכב מכרוב,, חסה מלפפונים וקישוט של עגבנייה.
סיימנו ליד הים וצפינו באוניית נוסעים ענקית ובמצודה מהעבר השני של המפרץ. אוקיאנוס זה אוקיאנוס, גלי חוף גבוהים מתנפצים אל הרציף ומרטיבים הכול.
בערב הלכנו, כמו כל התיירים למופע של Buena Vista, המופע בקומה שלישית בבניין עם חצר פנימית, כלומר, יושבים מסביב והגג פתוח, הרבה אוויר וקר. שילמנו עבור המופע 20 cucs כ"א כולל ארוחת ערב סטנדרטית ביותר ו-3 קוקטלים. אלא שמה שקיבלנו היה פשוט משקה קל. כישראלית אינני מתביישת, נגשתי לבר והסברתי להם שאני רוצה קוקטייל ולא מים ואכן לשולחן שלנו הוגש משקה אלכוהוליסטי כמו שצריך! הזמרים היו אנשים מבוגרים, הקהל התלהב, השתתף באופן פעיל ובסיום הערב השתרך מעגל ענק שזרם סביב המקום.
אישית אני מעדיפה משהו יותר אינטימי, אבל היה סביר.
לא הספקנו הכול ומי שמעוניין בהעמקה צריך להישאר יומיים ואולי שלושה.
יום 2- נסיעה לעמק Vinales
יצאנו בסביבות 10, לאחר שהצטיידנו בדלק ומים (2 נוזלים חשובים).
חלק מהדרך משורי, כפרים או בתים בודדים לאורך הדרך מפוזרים במרחק, מכוניות ענתיקה נוסעות בכבישים וכמובן חקלאים הנעים עם עגלות רתומות לסוסים כדוגמת המרכבות ברומא העתיקה והכביש עצמו מחורץ.
כשהתקרבנו לעמק ווינאלס השתנה הנוף , ירק למכביר, גידולים שונים כמו טבק ותירס ובתים הנראים מטופחים יותר. עצרנו לצהרים מאוחרים במקום יפהפה המשקיף על העמק כולו. האוכל כרגיל לא משהו מיוחד, חד גוני ומורגש שאין אפילו ידע בסיסי בבישול.
וויתרנו על גן האורכידאיות והמשכנו למערת האינדיאני. נחמד, אבל לא יותר מזה. משם המשכנו לקיר ה"פריהיסטורי" ומשם לקאסה שלנו.
הקאסה, casa la china, ממוקמת ליד הכביש. עד שעת הערב היה רעש מהכביש. החדר גדול אבל כרגיל, אין היכן להניח את המזוודות. אין מדף באמבטיה, אין שקעים לטעינת המכשירים שלנו. בקיצור, חוסר הבנה מוחלט מה דרוש למתאכסן. ערוכת הערב הייתה סבילה. "טיילתי" בערב למרכז על מנת לקנות כרטיס sim ולשבת ולהתקשר במקום המיועד לתקשורת ההמונים.
כאמור, ניתן לוותר על המסע לעמק אם לא מעוניינים להמשיך לאזור החוף וכו'. חבל על הנסיעה!!!
יום 3 מעמק Viniales ל- Sienfuegos
למרות המלצותיו של שחר לצאת מוקדם, התעקש נהגנו לצאת ב- 9. אי לכך, למרות שעצרנו קצרות רק 3 פעמים בדרך הגענו רק ב- 14 בערך לשמורת התנינים וב- 15 בערך לכפר האינדיאני המשוחזר. עלינו על הסירה האחרונה ב- 15:30 והוקצתה לנו ½ שעה לסיור בכפר. שעטנו בדהרה. ל- Sien Fuegos הגענו ב- 18:00 לערך. למזלנו הבנק היה עדיין פתוח , מה שאיפשר לי להחליף כסף.
הנופים בדרך חדגוניים פרט למקומות בהם יש ירק. מה שבולט הם עצי הדקלים ממינים שונים. הבתים והכפרים מזכירים מאוד את אפריקה ולולא הלבוש הייתי חושבת שאנחנו שם. חורשים עם צמד שוורים, מתנהלים בדרכים בכרכרות ובאופניים. בכפר אנשים הולכים על הכביש, עומדים בחבורות ליד תחנות האוטובוסים ומחכים לאוטובוס שיגיע מתישהו וכמובן, לא לשכוח את המכוניות משנות ה- 50 הנעות בכבישים, כולל משאיות , כשחלקן מעשן.
הקאסה, Hostal Yanita, מזרונים קשים (אולי נקנו בסין), אין היכן להניח מזוודות, באמבטיה אין כוסות, אין מדף להניח שם משהו, זרם המים חלש והמים למעשה אינם חמים.
המסעדה: נהגנו המהולל בחר מסעדה מומלצת שקיבלה ציון לשבח ב- trip adviser. אבל... אין להם מושג בבישול. הזמנתי פילה דג עם שרימפס. את הדג טבלו מלמטה בקטשופ' ומעליו שפכו גבינה צהובה וזיתים.מה שהורגש זה טעם הגבינה. ניסיתי להזיז את הקטשופ' אבל לא יכולתי לקלף את הגבינה. הדג הלך לאיבוד בתוך הטעמים החזקים. האורז שהוגש כתוספת טובל גם הוא והתאים למאכלים הודיים ולא לדג העדין. הסלט, כרגיל, כלל דוגמית של 2 פרוסות עגבניה, 2 פרוסות מלפפון והרבה כרוב קצוץ וכל זה במשורה.
בקיצור, הבנתי את הפרינציפ, נהגנו החליט לחגוג על חשבוננו. בזה סיימנו עם המסעדות בחוץ והתמקדנו בארוחת ערב בקאזה במידת האפשר. לפחות שם יודעים מה מקבלים.
יום 4 - Sien Fuegos - Trinidad
עד 3 לפנות בוקר רעשה מוזיקה באזור מגורינו. הפיצוי היה ארוחת הבוקר המצוינת: במקום הלחם היבש קיבלנו טוסטים בתוספת משהו שנראה כמו סלט (עגבניות ומלפפון חתוכים קטן עם בצל), גבינה צהובה, נקניק וביצים וכמובן פירות, מיץ פירות וקפה – ממש פינוק.
לא רק זה, בעלת הבית גיהצה לבן זוגי את המכנסיים שלא התייבשו.!
יצאנו בסביבות 9 לכיכר המרכזית המתוחזקת יפה. הצלחנו להיכנס למה שהיה פעם ארמון והיום הוא מסעדה, Placio de Valle, ממש מרשים. מהמרצפות ועד התקרות וכול מה שיש שם.
משם נסענו לראות את המרינה. כול היכטות העוגנות שם מקומיות, ישנות,עלובות ורחוקות מלהרשים. אין מה להשוות לאלו העוגנות במרינות בארץ ובוודאי לא לאלו העוגנות במרינות בצרפת, באיטליה וכו'.
עברנו לכיכר המרכזית. מסביב לכיכר ממוקמים הבניינים המרכזיים וממנה יוצאים מספר מדרחובים. מאחר והיה יום ראשון, הוצבו דוכנים ואנשים שוטטו בכיכר . הבניינים מרשימים ומתוחזקים למופת, וזאת בניגוד לשאר הבניינים בעיר. למוזיאון אי אפשר היה להיכנס - קונצרט.
אז נסענו לבית הקברות הישן Cemetario General de Reina. אחת משתי נשים שישבו שם "תרמה" את עצמה להסביר לנו. הקברים הם בעצם קברים משפחתיים השייכים למשפחות אמידות (היו מספר קברים מהשנה האחרונה). התרשמנו מהפסלים שהוצבו שם, פסל מרשים שהוצב ע"י משפחתה של צעירה שנפטרה.
מאחר וביום הקודם לא עצרנו במפרץ החזירים (היה מאוחר כשהגענו והמוזיאון היה סגור), בניגוד לתוכנית המקורית, החלטנו לוותר על דברים אחרים ולחזור לשם ולמוזיאון הפלישה (מול המוזיאון יש אפשרות למזון קליל כמו פיצה, סביר).
לאחר הסיור, חזרנו על חלק מהדרך והמשכנו לטרינידד.
הקאזה: Hostal Lopez y Yamile. כשהגענו נתנו לנו חדר בקומת הקרקע, כדי שלא נצטרך לטפס. אבל, לא יכולתי להיכנס לחדר, היה ריח חריף של ריסוס. עברנו לקומה העליונה. אוויר, מרפסת גג גדולה, ירק מלמטה. בני הזוג נחמדים ולבביים, ארוחת הערב וארוחת הבוקר היו מצוינות ואת בעיית וויסות המים במקלחת פתרו למחרת. הכול בקובה נעשה ע"י מה שזמין ומאחר שהמערכות העיקריות לא מתוכננות יש בעיות בזרימת המים למשל.
המלצה: אל תזמינו סטיק, הוא קשה כמו אבן. הסתפקו בעוף ודג ואם אינכם שומרי כשרות בבשר חזיר.
יום 5 - Trinidad
יצאנו בבוקר לביקור בבית האמן. Casa Chichi (Ceramica). מראש רציתי להודיע שאני מוותרת על הביקור במקום, אבל לא היה לי נעים כי לאורך המסלול פסלנו מקומות רבים שראינו מרשימים מהם בעולם (פלמינגו, רחצה בבריכה, גן סחלבים ועוד). ובכן, לדעתי, אין מה לראות. זה לא אמן אלא אומן. בית חרושת לשכפול מוצרי קרמיקה.
משם נסענו לבית חווה, Valley de los Ingenios, קיבלנו הסבר על העבודה בחווה בתקופת העבדות כולל רמיזות לעבדות שעדיין קיימת ולעבודת ילדים במפעלים מפורסמים במזרח. לאחר שהמדריך סיים הוא הצטרף אלינו לסיור במרכז ההיסטורי של העיר. אלא שכאן הוא איבד עניין. הצלחנו להיכנס למוזיאון הארכיטקטורה שפחות עניין אותנו ולמה שנשאר מהמקדש לאלת הים שזה בעצם כוך ממש לא מרשים.
שאר הזמן נגררנו ברחובות בטענה ששאר המוזיאונים סגורים בגלל ההוריקן שעבר במקום (לא יכולתי לאמת זאת, אין תקשורת) ונאלצנו לחכות לו שיסיים שיחה ארוכה עם תיירים מארה"ב (חוסר נימוס טוטאלי, 2 זקנים נאלצים לעמוד במרכז הרחוב בשעה שהוא מפלרטט). הבנו את העיקרון וקטענו את ההשתרכות ברחובות
אם לסכם את הביקור בטרינידד שכה ציפינו לו – מאכזב מאוד.
יום 6 - מ- Trinidad ל- Camagüey דרך Santa Clara
היה עלינו לעבור כ- 350 ק"מ, מרחק גדול שאורך זמן רב בתנאי הנסיעה בקובה. יצאנו מוקדם לשם שינוי ועצרנו בנקודת תצפית Mirador anabanilla, טיפסתי למעלה אבל למעשה לא היה משהו מיוחד לראות, אותו נוף כמו לאורך כל הדרך (עוד אכזבה) ובנוסף היה אובך באוויר שמנע ראות. המשכנו ל- Santa Clara, הנוף השתנה והפך לנוף הררי , עצים, דקלים, עצי מנגו ועוד. הכביש היה במצב גרוע ולא איפשר נסיעה חלקה ומהירה. במילים אחרות, פשוט הזדחלנו.
סנטה אנה נראית בדיוק כמו טרינידד. סגנון הבתים זהה. בתים קטנים, חלקם צבועים וחלקם מוזנחים. התנועה כמו בכול מקום אחר, אופנים לסוגיהם וכרכרות מאולתרות. נסענו ראשית לאחד המלונות על מנת לקנות כרטיסים שיאפשרו לנו כניסה לביח"ר לטבק (נסגר למבקרים בשעה 12:30).
בפנים בית החרושת מהומה, תיירים בהמוניהם מסתובבים. לבסוף הוצמדנו למדריכה שעברה איתנו מתחנה לתחנה בצורה מסודרת (אסור לצלם). בסוג אחד של תחנות מכינים את הסיגר ללא העטיפה ושמים אותו ל- ½ שעה במכבש. בתחנות אחרות מוציאים את המילוי שהוכן מהמכבש, עוטפים בעלה טבק, קוטמים את הקצה ומניחים בצד. שום דבר לא הולך לאיבוד, בשאריות משתמשים למילוי עלה. יש סיגרים בעוביים שונים ואיכויות שונות. האיכות מתנית במיקומו של העלה על הגבעול. ככול שהמיקום גבוה יותר האיכות טובה יותר. השלב הבא הוא בדיקה ע"י בודק/ת מנוסה. נבדק הלחץ, בין 30 ל- 90 עובר , אחר, נפסל. לכול ערימה מצורף פתק הכולל את שם הבודק ומספרו.
בצד ישבו תלמידים שלמדו את המלאכה. לא לזלזל, תקופת הלימוד היא ½ שנה! השכר החודשי גבוה ביותר 40 – 60 מטבע מקומי. בעוד שכרו של רופא הוא 30 ומורה 20 (בלי קשר באיזו כיתה הוא מלמד או אפילו באוניברסיטה). תיקו של כל עובד שיוצא מהמפעל נבדק, הפיקוח קפדני ביותר.
התחנה הבאה הייתה במוזיאון ובאנדרטה לזכרו של צ'ה גווארה. בקובה מכבדים מאוד את צ'ה למרות שאינו קובני. האנדרטה ענקית והמוזיאון מתעד את חייו מילדות כולל כל הקרבות, הנשק וכו'. מאחר שראינו את הסרט על חייו, "דרום אמריקה באופנוע" רפרפנו על המוצגים, מה גם שדרגת הקור הייתה קרובה לקיפאון עמוק. יש במקום משמר כבד , לא ברור מדוע ואסור להכניס תיקים ובוודאי לא לצלם.
נסענו ישירות לקמאגוויהנקראת עירכדיהחימר. רק למחרת מצאתי סופסוף דוגמה לכדי החימר בכיכר המרכזית.
מאחר והחליפו את הקאזה שהיינו מתוכננים לשהות בה אני לא זוכרת את שמה. בסך הכול היה בסדר. המקום מודרני, הארוחות נהדרות, ובעלי המקום השתדלו מאוד והיו נחמדים. הבעיה הייתה עם מזרון הקפיצים שגמר את הגב ומסגרת הברזל של המיטה שבן זוגי נפצע ממנה , פצע שלא נרפא, סחב ממקום זה עד סוף הטיול וגרם לו כאבים חזקים.
על המארחים שלנו סיפר נהגנו שהיא עורכת דין שנישאה לשוויצרי וחייתה שם 10 שנים. למיטב ידיעתי בשוויץ מדברים גרמנית וצרפתית. ניסינו לדבר איתה ולא כלום, היא הבינה רק שפה אחת, ספרדית. בקיצור סיפור מצוץ מהאצבע. ד"א את האופנוע של הבן אחסנו בסלון מחשש גניבה וכן סיפרו לנו על נזקי ההוריקן.
יום 7 - מ- Camagüey ל- Holguín
הנסיעה הפעם קצרה יותר. רק 200 ק"מ. התחלנו את היום בכיכר המרכזית. זה המקום להתחבר לאינטרנט ולשלוח מסרים הביתה. כמו בכל עיר חלק מהבתים שופצו ונראים יפה, צבעוניים והשאר ..על המדרגות.בכיכר יושבות בחורות צעירות שנאמר לנו ע"י נהגנו שהן זונות, ולידן סרסורים. הזנות בקובה אסורה אבל כשאין פרנסה עושים הכול כדי להרוויח.
המשטרה נוכחת בכול מקום, קבוצות של שני שוטרים או שלושה, עוצרים רכבים וכנראה בודקים את הרישיונות. בחלק מהכיכרות מוצבות מצלמות
בתוכנית היום היה ביקור בבית כנסת וביקור בחווה אקולוגית. נהגנו טען שמי שמנהלת את בית הכנסת אינה זמינה והחווה לא קיימת. זו דרך לדלג על מקומות, לנסוע ישר ליעד, לפרוק את המטען (אנחנו) ולצאת לחופשי. לרוע מזלו פגשנו, בנקודת התצפית על העיר, Mirador Loma de la Cruz, (שד"א היא אכן יפה וחבל לעזוב אותה) 3 בנות שטיילו באותו מסלול עם נהג אחר, הצלבנו מידע ומסתבר שלא דובים ולא כלום. הן ביקרו בחווה ויותר מזה, הנהג לקח אותן לביקור אצל קרובי משפחתו הגרים בכפר . הן נכנסו לבית, התרשמו מאורח החיים והוא דאג גם שלא תוצאנה כסף לחינם ולקח אותן לארוחות במקומות סבירים. בקיצור, תלוי איזה נהג ואיזה מדריך נופלים בגורלך. ברור שלאחר מכן הידקתי עוד יותר את הבקרה על המסלול ובדקתי כל דבר כולל את סיפוריו, שכפי שתיארתי לעצמי כבר קודם, היו הזויים, הוא הניח שיכול למכור לנו כל סיפור ואנחנו נאמין באין יכולת לבדוק. הוא לא למד שניתן להצליב מידע.
היינו מתוכננים ללון בקאזה Villa Lajas 1920, אבל גם ביום זה התעוררו בעיות. בעל המקום טען שקבוצה שנמצאת אצלו התעכבה מאחר והטיסה שלהם בוטלה. נלקחנו למקום אחר, תת רמה, בית על הרחוב, ללא חלונות. לא הסכמנו להישאר ודיווחנו על כך לסוכן בארץ, לשי. התחיל חיפוש אחר מקום סביר בעוד אנחנו מחכים. בסופו של דבר, לאחר שעתיים הגענו לקאזה שנמצאה. רחוב צדדי, בית שגרים בו אישה ובנה המבוגר. מקום פשוט מאוד, ארוחות אין לא ערב ולא בוקר, זה מה יש. בלית ברירה יצאנו לארוחת ערב במקום לא זול כמובן ולמחרת לארוחת בוקר בחוץ.
יום 8 מ- Holguín ל- Santiago דרך Bayamo
עברנו דרך באיימו ונסענו לדוגמית של כפר אינדיאני Choro Maita, שיחזרו במקום בקתות בתוך מקום ירוק כשפסלים מציגים את החיים שהיו במקום. בבקתה הגדולה התקיימה "הצגה" של טקס היטהרות שכל התיירים השתתפו בה. האינדיאנים במקום התלבשו כמו פעם, כלומר, לא התלבשו וזה למרות שירד גשם וממש לא היה חם. היה נחמד ואפילו רכשתי 2 עבודות שהם מכינים, לא חיקוי ולא בסגנון בית חרושת.
אפשר לאכול במקום וחבל שלא עשינו זאת, אבל מיהרנו לנקרופוליס הקרובה וזו באמת הייתה חוויה. המקום היה פעיל מאמצע המאה ה- 13 עד אמצע המאה ה- 14 כשהגיעו הספרדים. השלדים מונחים במקום כפי שהיו, כ"א בתנוחה בה הניחו אותו אז. בין השלדים יש שלד של אדם שהוא תערובת של לבן ואינדיאני ושלד אחר של בן תערובת לבן-אפריקאי. נמצאו שם גם כלים שונים וסופסוף אפשר לראות משהו של פעם ולא אדריכלות קולוניאלית.
המשכנו בדרכנו לסנטיאגו, משאת נפשו של כל תייר. הדרך עמוסה בירק ולאורכה, פה ושם בתים. חלקם במצב נוראי וחלקם נחמדים, צבועים בצבעים או בצבע לבן. לאורך הדרך, כמו לאורך הדרכים כולן נעים כל סוגי "כלי הרכב". עגלה רתומה לסוס, אופנים שחובר להם מושב צדדי כמו סירה באופנוע ומכוניות ישנות לסוגיהן. מאחר ולא הספקנו לאכול בכפר האינדיאני ולא מצאנו בדרך שום דבר (חבל שלא ידענו, ונהגנו לא טרח לדאוג לכך, יכולנו להצטייד מראש בהולוגין או לעבור בביאמו לקנות משהו) עצרנו במסעדה מקומית, ועבור כלום כסף אכלנו צהרים כשאנחנו נזהרים לבחור מאכלים שנוכל לעכל.
בסביבות 17 הגענו לסנטיאגו ונהגנו החליט שזה הזמן המתאים לעלות למצודת Castillo del Moro. התחיל להחשיך אך המראה היה מרהיב ומזג האוויר חייך אלינו. רק למחרת גילינו שמוטב היה לעלות לשם עם המדריכה המקומית שהוצמדה אלינו כדי שתסביר לעומק.
הגענו לקאזה Hostal Casa Ana בחשיכה. מכל המקומות בהם לנו היא המודרנית ביותר. החדר גדול, יש היכן להניח את המזוודות. במילים אחרות, נוח מאוד. הצרה הייתה ארוחת הערב שהייתה בלתי אכילה. קיבלנו דג שלם, לא נקי שהשארנו, אורז ובננות מטוגנות. הסתפקתי במרק, סלט וגלידה. הפנמנו את המצב ולמחרת אכלנו בחוץ. מה שכן, אמה של בעלת הבית התנדבה לכבס לנו את הכביסה חינם, מה שהיה נחוץ לנו להמשך הטיול.
כדי להתקשר למשפחה נסענו למלון במרכז העיר, עלינו לקומה השנייה ושם ישבו כל התיירים שרצו קשר לארצותיהם. גם ארוחת הבוקר הייתה בעייתית. הגענו לשולחן ריק בשעה שסיכמנו ושום דבר לא הונח עליו. האוכל התחיל להגיע בטפטופים וכול דבר צריך היה לבקש.
יום 9 Santiago
אפשר להגדיר יום זה כבזבוז של יום. המדריכה שהוצמדה אלינו Leyden (שמה ניתן לה ע"ש העיר בהולנד שבה נולד רמברנדט), נסענו ל- Parque Baconao ולמוזיאון המכוניות. הנוף בפארק אינו שונה מהנוף לאורך הדרכים, אין מה לראות וחבל על הזמן. מוזיאון המכוניות עלוב מאוד ואפשר לוותר עליו, הדרכים בקובה הן מוזיאון חי לכלי תחבורה.
המשכנו לנקודת תצפית על העיר – ,El puerto de Boniato כול העיר פרוסה למרגלותינו ואני שוטטתי בסביבה ואיתרתי איך חיים המקומיים. ירדנו משם לכיוון הים לתצפית על הנמל. 2 אוניות נראו באופק וכעקרון הנמל היה שומם.
נהגינו קיצר את היום, בשעה 14:30 נפרד מאיתנו והרכב הוחזר לחברת ההשכרה. נותרנו תקועים בקאזה המרוחקת. הפתרון היה להיעזר בשרותיה של ליידן שתגיע עם מונית בערב ותיקח אותנו למסעדה ואכן, נלקחנו למסעדה על מרפסת במרכז העיר, מוסיקה נעימה, אוכל טעים ומחירים סבירים
Iré a Santiago , Address, Calvario, # 910, e/ Santa Rosa y Princesa, Santiago de Cuba
https://www.alamesacuba.com/en/santiago-de-cuba/restaurant/ire-santiago/
הבילוי עם ליידן הציג לנו נקודת מבט שונה על קובה. ליידן היא ממוצא מעורב – טהיטי, ספרדי ומי יודע מה עוד. לדעתה יש רק שיפור לעומת מה שהיה בדור של הסבים שלה, לפני המהפכה. לדוגמה, שתי הסבתות שלה היו בעצם משרתות באחוזות. סבא אחד עבד במכרות והשני היה נגר לעבודות מזדמנות. הוריה, לעומת זאת רכשו כבר השכלה גבוהה.אמה למדה רפואה ואביה למד אלקטרוניקה (ברוסיה). בתקופה בה רוסיה תמכה בקובה היה שפע, מה שאין עכשיו כשקובה בעצם מבודדת. אבל, לא תראו אנשים ישנים ברחובות כמו בארה"ב או מקבצים נדבות ואפשר להסתובב בביטחון. יש פנקסי מזון המאפשרים לכ"א לקבל מוצרי מזון בסיסיים. ליידן עצמה הייתה בחילופי סטודנטים בחו"ל. יש לה קרובים בברלין ובאוסטריה והיא ממש לא מקטרת.
יום 10 – Santiago
למעשה זה יומנו האחרון, בסופו נטוס להוואנה ובבוקר משם לפנמה.
ליידן הגיעה ב- 9 עם מונית לאסוף אותנו עם כל הכבודה, על מנת שלא נבזבז זמן לחזור לקאזה לאסוף את המזוודות. הפעם בילינו יום רגוע מעניין ומתוכנן היטב.
התחלנו בסיור באתר המוקדש למלחמת ספרד – ארה"ב על עצמאות קובה בשנת 1898. San Juan Hill המקום מוקדש לקרב על עצמאות קובה.
משם המשכנו לסיור ב- Plaza de la Regulation על הכיכר וכול מה שיש בה אין צרך להרחיב מילים. אין אפשרות לבקר בסנטיאגו מבי לעבור שם. 23 המצ'סטות מסמלות את התאריך – 23 באפריל
ההמשך היה מרתק, במקרה. המשכנו לבית הקברות בו קבורים גדולי האומה. במקור ה-מוקם בית הקברות במקום אחר ונקרא Iphigenia, כלומר, המיוחסים. אבל, כשהעיר התרחבה ונוצר מצב שבו בית הקברות הגיע למרכז העיר, בגלל חשיבות הנדל"ן, הועבר בית הקברות למקומו הנוכחי. שמו שונה בהזדמנות זו ל- Iphigenia, כשם ביתו של אגממנון. בסופו של דבר הפך לבית הקברות של כול האוכלוסייה . אלה שאין להם אמצעי תשלום קבורים בחלק האחורי.
מאחר וב- 28/1 חל יום הולדתו של חוסה מרטין, שהוא למעשה אבי האומה הקובנית, התקיימה במקום חזרה כללית לקראת הטקס שייערך למחרת הצהרים. הטקס יכלול בין היתר ירי תותחים.
חוסה מרטין ביקש להיקבר במקום בו קבורים כל גדולי אמריקה הדרומית. איך פותרים את הבעיה? פשוט, הביאו חופן אדמה מכול אחת מהארצות הלטיניות וטומנים בקבר. צפינו בחזרות והתרשמנו עמוקות.
משם עברנו לאזור המפרץ והמרינה וישבנו לאכול במסעדה במקום. טעים ולא יקר .
מאחר וחששנו שהטיסה תוקדם, סיימנו את הסיור ונסענו לשדה התעופה.
הצטערנו שלא תכננו עם לידן את כול טיולנו בקובה כי מהיומיים שהיינו איתה ממש נהנינו.
משדה התעופה בהוואנה בא נהג לאסוף אותנו עם מכונית רעועה. הבהרנו לו שאין מצב שמחר ניסע במכונית כזו.
לינה: Villa Romero, זה אחד המקומות הטובים שלנו בהם בקובה. למרות שהחדר לא היה גדול, הקאזה יפה מאוד, מסודרת בטוב טעם. בפינה יש מסעדה La Esquinqa, אוכל טעים (סלט אמיתי), שרות אדיב ופשוט כיף.
קישור לאלבום קובה
יום 11 – טיסה לפנמה
הכול עבר חלק, הגענו, לקחנו מונית למלון, התמקמנו וזהו.
פנמה
פנמה כללי
המלון : Hyatt Place Panama City Downtown
החדר במלון ענק..יש מכונת קפה, מקרר קטן (ריק ומתאים לאחסון הקניות), המזגן לא כ"כ פעל. הגיע טכנאי שניקה אותו מהאבק שהצטבר ואף אחד לא טרח לנקות עד כה. יש אינטרנט במלון.
ארוחת הבוקר מגוונת ומצויינת.
ממול המלון יש חנות שיש בה מבחר דברים לבית, לרחצה,, בית מרקחת, שתייה וצעצועים. בשדרות Espania, ימינה, במרחק 10 דקות הליכה, יש סופר גדול Rey, אפשר למצוא בו סלטים מוכנים, גריל עוף ועוד. כך שאפשר להצטייד לארוחות ולא להיעזר בשירותי המלון. במלון יש מסעדונת עם מבחר ממש מצומצם. כמו כן יש בסביבה מסעדות בשפע. במרחק 2 רחובות יש מסעדה סורית המוכרת שווארמה וברחוב השלישי יש כאמור מבחר מסעדות. המסעדות בשדרת Espania הן תת רמה, אל תסתמכו עליהן.
בשדרת Espania יש גם תחנת מטרו.
בילינו בפנמה 4 ימים שלמים, הכול היה מושלם. ארגנו את הטיול עם אלון, בחרנו מתוך התוכנית 4 ימים שכללו סיור מס 1, 2, 6 -7 . הכול היה מאורגן, נהנינו מכול רגע וחבל שלא נשארנו מספר ימים נוספים.
יום 12 לטיול ויום 2 בפנמה- סיטי טור (סיור מס' 1)
אלון התייצב במלון ב 7 בבוקר,כפי שהודיע לנו. יצאנו ראשית לסיור בעיר העתיקה (קסקו אנטיגו) ברחובות הקולוניאליים, והמשכנו ברכב לסיור מסביב לעיר במסלול שנבנה על החול שנחפר מהתעלה, לגשר לס-אמריקנס ולביקור בטיילת אמדור מול העיר. לאחר ארוחת צהריים עברנו לתעלה עצמה (הישנה). התחלנו בסיור במרכז המבקרים בו מוסבר תהליך הבנייה, הכישלון בניסיון הראשון של לספס (שחיתות וחוסר הכירות עם השטח השונה מזה של סואץ),
הצלחת האמריקאים שהגיעו 10 שנים מאוחר יותר, הבינו מה הגורם לקדחת שהפילה חללים בניסיון החפירה הראשון ונקטו באמצעים לחיסול היתושים – רשתות במגורים, תשתית של מים וביוב וכמובן ריסוס. כמו כן השתמשו באדמה שנחפרה לבניית גבעות שיוערו מייד על מנת למנוע סחף. התעלה נחפרה באזור הבו המרחק בין שני האוקיאנוסים הפסיפי והאטלנטי הוא הצר ביותר ובחלק מהמסלול עבור נהר שהקל על החפירה. התעלה שהייתה בשליטת האמריקאים עברה לשליטה מליאה של פנמה ב- 31 בדצמבר1999, לאחר מהומות מצד הפנמים.
צפינו במעבר בתאי הציפה וחזרנו למלון מרוצים ועייפים.
יום 13 לטיול ויום 3 בפנמה- פארק לאומי סוברנייה ואי הקופים (סיור מס' 2) + פארק מטרופוליטני
אלון אסף אותנו מהמלון ב 07:30 בבוקר, בהתאם לתוכנית נסענו ראשית לפארק לאומי סוברנייה, לשיט בסירה ננהר צ'אגרס לתעלת פנמה ולאיזור ג'ונגל מוצף.צפינו ב- 3 סוגי קופים ביניהם שאגנים (הזכר הוא זה שהחזיק את הצאצא) ובמספר צפורים על העצם במהלך ההפלגה.
עברנו לצד אוניות ששטו בתעלה וחזרנו לנקודת המוצא בנהר הצ'אגרס. משם המשכנו לפארק המטרופוליטני וטיילנו מעט בשבילי הפארק עד ללגונה (קשה לטייל בחום השורר בחוץ). חזרנו לקיוסק לידו השארנו את הרכב וסעדנו את ליבנו במה שהבאנו איתנו (חלק ניקנה וחלק הגיע "בברכת" המלון). ליד הקיוסק יש צלוחיות מים ליונקי הדבש שמגיעים בהמוניהם. הצרה איתם שאינם נחים רגע וקשה מאוד "לתפוס" אותם לצילום.
את שאריות התפוחים שזרקתי (אורגני) הגיע American Agouti וזלל במהירות. חוש הריח שלהם כנראה מעולה.
עבר עוד וים גדוש ומהנה.
יום 14 לטיול ויום 4 בפנמה - קסם קריבי, מבצר סאן לורנזו – (סיור מס' 6)
יצאנו מוקדם ב 06:30 , על מנת להגיע לרכבת המיוחדת לקולון היוצאת בשעה 7:15 בדיוק!. זו רכבת תיירים, הקרון מוגבה והרכבת נוסעת לאורך התעלה, עוברת את אגם גאטון ומגיעה עד קולון. זמן הנסיעה 1:15 . המליצו לנו לשבת בכיוון הנסיעה ובצד שמאל, אבל כשהגענו לא היה מקום פנוי וישבנו במקום האחרון בצד ימין. גילינו שזה לא קריטי ואולי אפילו עדיף. מכיוון שהקרון מוגבה יש אפשרות לתצפית נהדרת על המעבר בג'ונגל ומעל האגם. אלון חיכה לנו עם הרכב בתחנת קולון ומשם המשכנו למרכז המבקרים של תאי הציפה החדשים הקולוסליים של תעלת פנמה. התעלה החדשה הממוקמת לצד אגם גאטון נחנכה לפני 1.5 שנים על מנת לאפשר ל"מגה" אוניות לעבור בתעלה. אוניות אלו נושאות פי 3 מיכליות מהאניות העוברות בתעלה הישנה וגם משלמות בהתאם סכומים דמיוניים של למעלה ממיליון דולרים. הכול משוכלל יותר, תאי הציפה נפתחים ונסגרים ללא מגע אדם, 5 דקות בכול כיוון. מרכז המבקרים נמצא בצד האוקיאנוס האטלנטי ואוניות הנכנסות לתעלה עוברות לאגם גאטון וממשיכות משם לאוקיאנוס הפסיפי. מרכז המבקרים מציג בין היתר סרט המתעד את הבנייה. תענוג לעמוד למעלה ולצפות בתהליך המעבר של הענקיות הנדחפות ע"י נווטים אדירי כוח.
חצינו את התעלה, צפינו בגשר המיתרים ההולך ונבנה על מנת להקל על מעבר תושבים מצד אחד של התעלה לצידה השני ולהחליף את המעבורת (החינמית). מובן שבניית גשר כזה עוררה מחלוקת, במעבר מעל שמורת סאן לורנצו יכולה לפגוע בבעלי החיים בפארק. המשכנו למבצר סאן לורנזו.
בדרך עוד צפינו בקופים שאגנים ובציפור נפלאה, טרוזון לבן זנב, שלא ניתן היה להסיר ממנה את המבט. המבצר ממוקם על גבעה על שפת הים הקריבי. ממפרץ זה נהגו הפיראטים האנגליים להיכנס עם אוניותיהם לתוך הארץ ולהגיע עד לעיר פנמה לצורך שוד. המבצר שהוקם במקום זה נועד לשמור על הכניסה למפרץ ולמנוע את פלישותיהם.
חזרנו למלון עם ערב מלאי חוויות.
יום 15 לטיול ויום 5 בפנמה - ביקור בכפר של בני שבט האמברה (סיור מס' 7)
יצאנו "מאוחר" ב- 8 בבוקר. היעד שבט האמברה, אחד משבעה שבטי ילידים הקיימים עד היום בפנמה. מוצא השבט בקולומביה ועדיין חלק ממנו נמצא שם. הכפר השוכן לגדת לגונה בג'ונגל, והאינדיאנים אספו אותנו בסירת קאנו. הדרך היחידה להגיע לכפר היא בשיט בנהר. יחד איתנו הגיעה קבוצת תלמידים גדולה מבית הספר האמריקאי בו לומדים ילדי דיפלומטים ובני משפחות אמידות (כולל אלו שהצליחו להימלט מוונצואלה). התלמידים יצאו ליום הכירות עם ילדי השבט, שיחקו איתם כדורגל ורקדו איתם. המורות השגיחו על התנהגות נאותה. כולנו אכלנו אותה ארוחה.
במסגרת הסיור נפגשנו עם אחד הגברים לשיחה. הוא למד לימודים גבוהים, היה בשוויץ בתוכנית חילופי סטודנטים והיה גם בארצנו הקטנטונת, בסיור מטעם שגרירות ישראל בפנמה, על מנת ללמוד שיטות חקלאות מתקדמות.
את עבודות ה"קש" הם עושים מסיבי טבעיים שאותם הם צובעים בצבעים טבעיים כמובן. הנשים מכינות את הסלים והצמידים והגברים את עבודות העץ. שאלתי לגבי ציור והמנחה שלנו ענה שאחד מבני השבט מצייר והוא אייר ספר לימוד לבית הספר ללימוד שפתם (הוא מצייר בצבעי אקריליק). לשבט יש גם אתר המתעדכן ע"י הבחור. לצורך זה הוא נוסע לעיר פנמה, יושב במסעדה שבה יש נגישות לאינטרנט ומעדכן את האתר.
המשכנו בסיור עם זקן המקום (בן 67 לדבריו). יש לו 9 ילדים ו- 17 נכדים וכפי שרואים בתמונות, כוחו עדיין במותניו. הוא הסביר לנו את השימוש לריפוי בצמחים השונים הגדלים במקום.
סיימנו בסיור בבית הספר המקומי. בית הספר מכיל כיתה אחת בה לומדים כולם.
זה כולל אירוח והסבר על אורחות החיים של השבט, סיור לימודי באזור הכפר על (עד סוף פברואר, חופשת קיץ). את המורה מביאים בקאנו כול יום ומחזירים בקאנו בסוף היום. על שולחן המורה ראיתי ספר לימוד בספרדית. נדהמתי, זה היה ספר המסביר על הדתות. פנמה סבילה לכל דת אבל הדת השלטת היא הנצרות וזה משתקף היטב מהספר.
חזרנו למלון מלאי חוויות. הסתיים טיולנו בפנמה וחבל.
קישור לאלבום תמונות פנמה:
יום 16 לטיול – טיסה לסן חוזה , קוסטה ריקה.
סיכום השיחה עם Elvin Placo
על נדודי השבט: באמצע המאה הקודמת יצאו משפחות מאזור Darien שנמצא בגבול בין קולומביה לפנמה (כיום פארק לאומי, יער הגשם הטרופי ה"בריא" ביותר והנרחב ביותר) לפרובינציה של Culon. הם ירדו עם הסירות דרך לגונה מנהר גאטון עד Yazida. היו שתי סיבות עיקריות לעזיבה, לא הייתה להם תעסוקה ובאזור שלטה הגרילה שחטפה ילדים. עבור מקולמביה כ- 1000 עד 1500 איש.
Darien הוכרז כפארק בסוף שנות ה- 70 או תחילת שנות ה- 80. אולם לאינדיאנים ניתנה רשות לצוד שם.
חלק מהמהגרים המשיכו והקימו ישובים לאורך הצ'גראס, מקום שהזכיר להם את מוצאם, הדריאן. כיום קיימים 6-7 ישובים כאלו. משפחת sarco היא המפורסמת.Sarco הדריך אמריקאים להישרדות בג'ונגל. ב- 1984 ייסדו את ה- common, מקום מושבם הנוכחי.
לימודים: כולם לומדים יחד 6 שנים בכפר (בבית הספר בו ביקרנו). לאחר מכן, מי שרוצה ממשיך לבית ספר אזורים. 2 מבני הכפר המשיכו אפילו לאוניברסיטה. הכתיבה באותיות לטיניות ותוספות כמו נקודות וכו' שמאפשרו לבטא את השפה.
החיים בקהילה: החיים בקהילה דומים לחיים בקיבוץ (בעבר) בארץ. כמו בקיבוץ, המשפחה והקהילה תומכים זה בזה. יש צעירים שעברו לעיר אך חזרו מאחר ומאסו בחיי העיר ובחרו לחיות בקהילה ולשמר את התרבות השבטית.
חגים: כמעט ואין להם חגים. נהוג לחגוג כשהגבר מסיים לבנות בית Semanta Saba. יש את חגיגת הצ'יצ'ה (משקה).
בגיל שנה יש טקס שנועד להגן על התינוק. שמים לו אבקה מציפורן של יגואר על מנת שיקבל כוח.
מגיל 12 ילד משתתף בעבודות הכפר ומלווה את אביו. משפחות מסורתיות יותר עושות טקס לבת שקיבלה מחזור.
"נישואים: נישואים אסורים עד קירבה רביעית. האישה עוברת לבית של הגבר. בד"כ הם לא מאותו כפר. המנהג הוא שהיא עוברת ראשית לגור בית משפחת הבעל עד שהוא מסיים לבנות את ביתם. אין טקס חתונה ויש מעט מעוד פרידות. כך שאין גם טקס פרידה. אם לזוג יש ילדים האישה נשארת עם הילדים. היא לא מבקשת דמי מזונות עבור הילדים. בד"כ יש הסכם בין בני הזוג לבין משפחותיהם. הכול תלוי מי יזם את הפרידה. יש "רשות שופטת" בדרך כלל ראש העיר. תפקידו כעין מגשר ובד"כ הגבר עוזב לכפר אחר.
כוים יש גם נישואים עם בי זוג שאינם מהשבטץ עם מתחתנים עם מישהו מחוץ לשבט בד"כ הולכים לגור עם בן הזוג הפנמי מבחוץ.
"שיפוט": החברה של השבט בד"כ רגועה ואין יותר מדי חוקים. במידה ויש פגיע בין איש אחד לאחר יש דרך ענישה שכיום כבר אינה מקובלת, זו למעשה השפלה. שמים את הרגלים בסד לכול היום והאשם מקבל רק מים.
ראש כפר: פעמיים בשנה יש "קונגרס", התכנסות של הכפר. אלה שמציגים את עצמם כמועמדים לראשות הכפר עומדים ומול כ"א מהם נוצרת שורה של תומכיו. מי שהשורה מולו הארוכה ביותר נבחר ל- 3 או 5 שנים (תלוי בכפר). המועמד יכול להיבחר שנית ויכול להיות אישה או גבר. ראש הכפר הוא זה הקובע את העבודות שיש לבצע, את סדרי העבודות ומציב אנשים לביצוע.
ריפוי וקעקועים: ב- Damien, השמאן Jaibana, מרפא בעזרת כוחות הטבע וצמחי מרפא שהוא מלקט בג'ונגל. בטקס הריפוי שהוא מנהל יש למשל, רוח נחש. כדי למשוך את הרוח הוא ממליץ לחולה לעשות קעקוע בדמות נחש. בטקס, מכין השמאן, מספר סוגי צ'יצ'ה. הרוחות משתכרות והשמאן יכול להתייעץ איתן לגבי אופן הריפו והצמחים שצריך.הטקס עצמו נערך בלילה בין השעות 10 ל- 3 לפנות בוקר. היה בכפר שמאן אחד אך היא חזר ל- Darien. הצעירים אינם יודעים כיום מה משמעות הקעקועים.
יום 16 לטיול – טיסה לסן חוזה , קוסטה ריקה.
סיכום השיחה עם Elvin Placo
על נדודי השבט: באמצע המאה הקודמת יצאו משפחות מאזור Darien שנמצא בגבול בין קולומביה לפנמה (כיום פארק לאומי, יער הגשם הטרופי ה"בריא" ביותר והנרחב ביותר) לפרובינציה של Culon. הם ירדו עם הסירות דרך לגונה מנהר גאטון עד Yazida. היו שתי סיבות עיקריות לעזיבה, לא הייתה להם תעסוקה ובאזור שלטה הגרילה שחטפה ילדים. עבור מקולמביה כ- 1000 עד 1500 איש.
Darien הוכרז כפארק בסוף שנות ה- 70 או תחילת שנות ה- 80. אולם לאינדיאנים ניתנה רשות לצוד שם.
חלק מהמהגרים המשיכו והקימו ישובים לאורך הצ'גראס, מקום שהזכיר להם את מוצאם, הדריאן. כיום קיימים 6-7 ישובים כאלו. משפחת sarco היא המפורסמת.Sarco הדריך אמריקאים להישרדות בג'ונגל. ב- 1984 ייסדו את ה- common, מקום מושבם הנוכחי.
לימודים: כולם לומדים יחד 6 שנים בכפר (בבית הספר בו ביקרנו). לאחר מכן, מי שרוצה ממשיך לבית ספר אזורים. 2 מבני הכפר המשיכו אפילו לאוניברסיטה. הכתיבה באותיות לטיניות ותוספות כמו נקודות וכו' שמאפשרו לבטא את השפה.
החיים בקהילה: החיים בקהילה דומים לחיים בקיבוץ (בעבר) בארץ. כמו בקיבוץ, המשפחה והקהילה תומכים זה בזה. יש צעירים שעברו לעיר אך חזרו מאחר ומאסו בחיי העיר ובחרו לחיות בקהילה ולשמר את התרבות השבטית.
חגים: כמעט ואין להם חגים. נהוג לחגוג כשהגבר מסיים לבנות בית Semanta Saba. יש את חגיגת הצ'יצ'ה (משקה).
בגיל שנה יש טקס שנועד להגן על התינוק. שמים לו אבקה מציפורן של יגואר על מנת שיקבל כוח.
מגיל 12 ילד משתתף בעבודות הכפר ומלווה את אביו. משפחות מסורתיות יותר עושות טקס לבת שקיבלה מחזור.
"נישואים: נישואים אסורים עד קירבה רביעית. האישה עוברת לבית של הגבר. בד"כ הם לא מאותו כפר. המנהג הוא שהיא עוברת ראשית לגור בית משפחת הבעל עד שהוא מסיים לבנות את ביתם. אין טקס חתונה ויש מעט מעוד פרידות. כך שאין גם טקס פרידה. אם לזוג יש ילדים האישה נשארת עם הילדים. היא לא מבקשת דמי מזונות עבור הילדים. בד"כ יש הסכם בין בני הזוג לבין משפחותיהם. הכול תלוי מי יזם את הפרידה. יש "רשות שופטת" בדרך כלל ראש העיר. תפקידו כעין מגשר ובד"כ הגבר עוזב לכפר אחר.
כוים יש גם נישואים עם בי זוג שאינם מהשבטץ עם מתחתנים עם מישהו מחוץ לשבט בד"כ הולכים לגור עם בן הזוג הפנמי מבחוץ.
"שיפוט": החברה של השבט בד"כ רגועה ואין יותר מדי חוקים. במידה ויש פגיע בין איש אחד לאחר יש דרך ענישה שכיום כבר אינה מקובלת, זו למעשה השפלה. שמים את הרגלים בסד לכול היום והאשם מקבל רק מים.
ראש כפר: פעמיים בשנה יש "קונגרס", התכנסות של הכפר. אלה שמציגים את עצמם כמועמדים לראשות הכפר עומדים ומול כ"א מהם נוצרת שורה של תומכיו. מי שהשורה מולו הארוכה ביותר נבחר ל- 3 או 5 שנים (תלוי בכפר). המועמד יכול להיבחר שנית ויכול להיות אישה או גבר. ראש הכפר הוא זה הקובע את העבודות שיש לבצע, את סדרי העבודות ומציב אנשים לביצוע.
ריפוי וקעקועים: ב- Damien, השמאן Jaibana, מרפא בעזרת כוחות הטבע וצמחי מרפא שהוא מלקט בג'ונגל. בטקס הריפוי שהוא מנהל יש למשל, רוח נחש. כדי למשוך את הרוח הוא ממליץ לחולה לעשות קעקוע בדמות נחש. בטקס, מכין השמאן, מספר סוגי צ'יצ'ה. הרוחות משתכרות והשמאן יכול להתייעץ איתן לגבי אופן הריפו והצמחים שצריך.הטקס עצמו נערך בלילה בין השעות 10 ל- 3 לפנות בוקר. היה בכפר שמאן אחד אך הוא חזר ל- Darien. הצעירים כיום אינם יודעים מה משמעות הקעקועים.
קוסטה ריקה
כללי
את ההמלצות וההכנות לטיול בקוסטה ריקה קל לתמצת.
מאחר ואנחנו זוג מבוגר (86, 77) העדפנו לא לנהוג בקוסטה ריקה אלא להיעזר בשירותי הסעה.
יש שני סוגי שירותים, הסעה משותפת או הסעה פרטית. אנחנו בחרנו בשנייה.
פנינו למספר סוכנויות וכן למספר נהגים בקוסטה ריקה על סמך המלצות באתרים. חלק מהם לא ענו, אולי בגלל קשייהם להתכתב באנגלית. סוכני נסיעות ניסו למכור לנו חבילה הכוללת גם השתתפות בפעילויות בכל אחד מהפארקים שבחרנו. אנחנו העדפנו להתמקד בהסעות ומלונות בלבד ולבחור בעצמנו את הפעילויות שנעשה בכל אתר וטוב שכך.
מרבית הרכבים הנעים בדרכים בקוסטה ריקה הם רכבי 4X4 ואחרי שתיסעו בדרכים תבינו מדוע. כך שגם אם אתם רק 2 אנשים ותבחרו בהסעה פרטית תקבלו רכב גדול, נוח ואמין שיכול להסיע הרבה יותר אנשים.
הגענו לקוסטה ריקה ב- 2/2/2018, לאורך כל התקופה מזג האוויר היה נוח, גם אם ירד גשם זה היה קצרצר.
בחרנו במסלול סטנדרטי של ארבעת הפארקים – טורטוגרו, ארנאל, מונטה וורדה ועמנואל אנטוניו. יש מעט דמיון בין ארנאל למונטה וורדה והשאר ממש שונים. בכל פארק שהינו שני לילות. בכל אתר ביצענו פעילויות אחרות אותן אפרט בהמשך.
צעירים יותר ירצו בוודאי לצאת לטרקים ויתכננו את ימי השהייה בהתאם או אולי יוסיפו גם את פארק דיוויד המשותף לפנמה וקוסטה ריקה וכמובן רחוק יותר.
החברה שבחרנו בה בסופו של דבר לארגון ההסעות והמלונות הייתה CRSTOURS, והסוכן הראשי הוא LARS. אני חייבת לציין שהשירות שקיבלנו היה ללא דופי. המלונות (אפרט בהמשך) היו טובים והותאמו לצרכינו, הנהגים הגיעו ממש בזמן והיו אדיבים והרכבים היו נוחים, גדולים ונקיים. ההתחשבות בצרכינו הגיעה עד כדי כך שבנסיעה באוטובוס לטורטוגרו המדריך היה מודע לכך שאנחנו יושבים בספסל הראשון ובלודג' קיבלנו את החדר הקרוב ביותר למקום התכנסות ולחדר האוכל.
גם עלות ההסעות הפרטיות והמלונות הייתה מאוד סבירה והזולה ביותר בין ההצעות שקיבלנו.
https://www.crstours.com/
ביטוח נסיעות רכשנו בחברת הראל, פשוט לרכישה ומחיר זול מכול החברות שבדקנו. למזלנו ומזלם לא הפעלנו את הביטוח (גם הפעם).
כספים: אומרים שבכל מקום בקוסטה ריקה ניתן לשלם בדולרים, אז זה לא בדיוק כך. בסופר ובחנויות ברחוב סירבו לקבל דולרים ונאלצתי להחליף קצת כסף למטבע המקומי. פרט לזה יש להכין הרבה שטרות של 20 דולר או פחות בהם תוכלו לשלם. יש מקומות שמקבלים גם שטרות של 50 ו- 100 דולר אבל לא בכולם ולטיפים שימרו שטרות קטנים מקומיים או דולרים בודדים..
כל הקישורים שצרפתי הם לפעילויות שביצענו ואני יכולה להמליץ עליהן. צרפתי את שמות המלונות וחוות דעתינו עליהם. קישור ומחירים תוכלו למצוא ברשת.
יום 1
הגעה בטיסה מפנמה ל- San José. הנהג המתין לנו ביציאה והביא אותנו למלון Presidente Hoteשבמרכז העיר. המלון משופץ יפה, בטוב טעם ונוח. זו בעצם נקודת איסוף לצורך יציאה לפארקים. המוזיאונים במרחק הליכה, אך פרט לזה הסביבה ממש לא מרתקת. ברחובות הצדדיים והמקבילים אפשר לראות קבצנים, חנויות של סינים ולא ממש נעים ללכת שם. במדרחוב יש מסעדה סבירה, המנות גדולות מאוד ואין צורך לקחת גם וגם, כלומר יותר ממנה אחת. המחיר בינוני. הבנו שהאזור הטוב יותר הוא העיר החדשה, שם גרים הישראלים. אבל כאמור מדובר היה בלילה אחד קצר, והמלון על מגוון שירותיו היה ממש טוב.
המוזיאון בו ביקרתי היה Museo Nacional de Costa Rica, המבנה יפה, בניין משופץ כמובן מהתקופה הקולוניאלית, מוקם בכיכר נחמדה וממש קרוב למלון (כ- 10 דקות הליכה). החלק המרשים במוזיאון היה דווקא הכניסה, שפע של פרפרים עפים חופשי בזכות הפירות שהונחו שם ומושכים אותם.
יום 2
יציאה מוקדמת (כרגיל) ב- 6:30 הגיע נהג לאסוף אותנו בדרכנו לטורטוגרו. המלון ערוך לכך וארוחת הבוקר הוגשה ב- 6:00 והייתה טובה. הנהג Geralendo דיבר אנגלית שוטפת והסביר לאורך כל הדרך באילו מקומות עברנו. עברנו דרך פארק בשם Braulio Carrillo National Park, הנמצא רק 20 ק"מ מסאן חוזה. בפארק זה שוכן אחד מהרי הגעש Brava Volcano שהעשן שלו התחבר עם העשן העולה מהר הגעש Turrialba והחשיך את פני השמיים. בהמשך עברנו לצד האוקיאנוס הקאריבי והנהר Rio Sucio , שקיבל את שמו בשל המים המכילים ברזל וגופרית המגיעים מהר הגעש Irazú. נהר שני היורד מההרים ומכיל מים צלולים הוא Río Honduras. כתוצאה, רואים שני זרמים הנפגשים בהמשך. הסבר מפורט בקישור מטה:
http://www.leaflanguages.org/terra-rio-sucio-parque-braulio-carrillo-costa-rica
הלודג' בטורטוגרו אליו היינו מיועדים היה Mawamba Lodge וחבילה ללודג' זה כוללת הסעות, סדר יום ועוד ועוד. לא ביקרתי במקומות אחרים אך אני יכולה להמליץ בפה מלא על השהייה שם.
החבילה התחילה במקום אליו הסיע אותנו הנהג , Rio Danta Restaurant, Guapiles מסעדה שהיא נקודת האיסוף לנסיעה ללודג'. המקום מקסים, ניתן להשאיר שם רכבים במידה ומגיעים עם רכב פרטי, ואני ממליצה לעשות זאת, כי הנסיעה באוטובוס בליווי המדריך המקומי הייתה ממש חוויה. במסעדה חיכתה לנו ארוחת בוקר נחמדה והשארנו שם את המזוודות שלנו. ללודג' עצמו ארגנו שני תיקי יד כי לשני לילות אין צורך ביותר מדי בגדים. יש צורך בבגדים ארוכים לסיורי הלילה (יתושים!!!) ובגדים קצרים, אם רוצים ליום. כלי רחצה, משחה להגנה בפני השמש וכמובן תרסיס נגד יתושים שהוא חובה בסיור הלילי. רצוי מאוד לקחת פנס לסיור זה. ההחלטה להשאיר את המזוודות הייתה ממש במקום, לגרור אותן מהאוטובוס לסירה, ובלודג' עד החדר ואח"כ במסלול חוזר, זה ממש לא לעניין ומיותר.
מהמסעדה, כאמור עברנו לאוטובוס המדריך, Jorge Monge לא נלאה מלהסביר במשך כל הדרך על הצמחייה, סוגי הבננות, עצי הקוקוס (פירוט ההסברים בנפרד), על העובדים הניקרגוואנים המגיעים לקוסטה ריקה ועל הבחירות לנשיאות שהיו לאחר יומיים. חבל להפסיד הסברים אלו. Jorge הוא מדריך עצמאי המספק שירותי הדרכה במקומות נוספים. הנסיעה באוטובוס הייתה נוחה, פרט לעובדה שיש לקחת בחשבון - אין שירותים. האוטובוס הסיע אותנו עד לנהר. במקום יש כמובן מסעדה, קיוסק ושירותים (תמורת תשלום של 1$). עברנו לסירה ושטנו לאורך אחד מהנהרות עד ללודג'. עם ההגעה פוזרנו לחדרים וסדר היום ואפשרויות הפעילויות נתלה על לוח במרכז בו מתכנסים.
מקור השם טורטוגרו – ציידי הצבים הירוקים. הצבים עצמם אינם ירוקים אך כשמבשלים אותם נפלט שמן ירוק. האנגלים שגילו את המקום הגיעו על מנת לאכול אותם. מנהג זה נפסק עם הכרזת השמורה. בעונת ההטלה יש שמירה של 24 דעות על מנת להבטיח שהצבים לא ייצודו.
הלודג' הוא בעצם חלק מהפארק. הכול ירוק ומטופח, עצים וצמחים מכול הסוגים. חממת צפרדעים, חממת פרפרים ושבילי הליכה ביניהם. המסעדה ממוקמת ליד בריכה קטנה שאפשר לרבוץ לידה או להשתכשך במימיה. לכל קבוצה מוקצה שולחן ארוך משלה. האוכל. בכללו היה טעים. לא גורמה אבל בסדר ומשביע. בכל המקרים שיצאנו לסיורים הגענו לחדר האוכל באיחור ותמיד חיכתה לנו הארוחה.
כמו כן החדרים אינם מהודרים אבל משביעי רצון, מים חמים במקלחות, מאווררי תקרה ומרפסת שניתן לשבת בה לצפות בירק בחוץ או להשתרע בערסל (אם יש זמן).
לאחר שצפיתי בסדר היום ובסיורים הכלולים והאפשריים הבנתי שהגענו לא כדי לנוח אלא כמו למשהו הדומה למחנה עבודה בצופים בשנות החמישים.
כאמור לנו במקום 2 לילות.
השתתפתי ביום שהגענו בסיור לעיירה טורוגרו ובסיור בלילה.
ביום השני בסיור הבוקר ובכל הסיורים הכלולים בחבילה. בבוקר אפשר גם לצאת לשיט קיאקים המתקיים במקביל לסיור הבוקר.
לסייר עם Jorge זו הייתה ממש חוויה.
העיירה טוטוגרו: מגיעים לשם בסירה כמובן, שיט קצר. המקום נראה עלוב, אבל לא כך. התושבים מקפידים על הניקיון ומחנכים לכך את הילדים מגיל צעיר, לכן כל פחי האשפה ברחובות הן בדמות חיות. הפלסטיק נאסף ומשוגר למפעל מיחזור.
כפר נוסף בשם סאן פרנסיסקו נמצא על הגבעות, מספר תושביו קטן יותר.
בשני הכפרים יש בית ספר יסודי הכולל 6 כיתות הלומדות במשמרות. משמרת ראשונה, הכיתות הנמוכות בבוקר, ומשמרת שנייה הכיתות הגבוהות אחה"צ. המורות מגיעות למקום בסירות כמובן. החטיבות העליונות אינן במקום ומסיעים את הילדים, בסירות כמובן.
הכומר שהיה מגיע בעבר פעם בשבוע מגיע כיום אחת לחודש בלבד ועל הגעתו מודיעים מראש במודעות. אולם, אם לרוע מזלו יש משחק כדורגל באותו יום יגיעו לכנסייה רק כ- 20 אנשים והשאר יצפו במשחק.
בכפר יש גם מרכז לנשים שהן חד הוריות. הסיבה, יש במקום עודף נשים על גברים וכך נוצר מצב שאישה שיולדת אינה רוצה לחייב את אבי היילוד בכלכלתו כדי שיישאר איתה. כתוצאה, על אמהות אלו מוטלת חובת הפרנסה והגידול. מטרת המרכז לסייע לנשים אלו לצאת לעבודה ולשמור על הילדים בזמן זה.
בעיירה יש גם בית מרקחת קטן ושירותי רפואה, בלודג' עצמו אין כל שירותי עזרה ראשונה וחבל.
יום 4 מעבר לארנאל
לאחר ארוחת הבוקר, בסביבות 9 יצאנו למסלול בחזרה. סירה עד "תחנת האוטובוסים" ומשם באוטובוס עד Rio Danta Restaurant, Guapiles, שם חיכתה לנו ארוחת צהרים. בדרך זכינו לחוויה, האוטובוס עצר והסתבר שעצלן (Sloth), חוצה לאיטו את הכביש. הנהג ירד מהרכב, הרים אותו והעביר אותו לצד השני, העצלן טיפס על העץ והמשיך בשלו כאילו זה מנהגו של עולם. Jorge הסביר שאם מחזירים אותם למקום ממנו באו, הם מנסים שנית לחצות את הכביש ולהגיע ליעד המבוקש.
במסעדה אספנו את המזוודות שחיכו לנו (כל מי שדיברנו איתו ממש התלהב מהרעיון לא להיסחב עם כל הכבודה ללודג') ועברנו לרכב שהגיע על מנת להסיע אותנו ליעדנו. הגענו לארנאל בסביבות 16.
המלון: La Pradera del Arenal, המלון בסדר, החדרים גדולים אבל כרגיל, אין היכן להניח את המזוודות, המגבות קטנות (ביקשתי תוספת), אין ארון והתאורה מועטה. בחוץ יש מקום ישיבה נוח, הרבה ירק.
היתרון, יש במקום מסעדה במחירים סבירים ואוכל בסדר. יש חנות גדולה למזכרות ושירותי משרד קבלה מעולים. בהתייעצות עם פקידת הקבלה הזמנו 2 סיורים:
סיור בוקר מוקדם הנקרא Sloth Tour בחברה https://www.callidryastours.com
וסיור לאחר הצהריים בפארק Mistico, כולל הגשרים התלויים.. https://misticopark.com
יום 5 סיורים ב Arenal
ב- 6 בבוקר היגע רכב לאסוף אותנו. היינו 4, אנחנו ועוד זוג צעיר מארה"ב. פרט לנהג שגם הוא, כפי שהסתבר, היה מומחה לא קטן, הגיע גם מדריך. מתנדב מגרמניה בשם קווין, שאיך אומרים במחוזותינו, חבל על הזמן. הידע שלו, אהבת הטבע, הסבלנות והסובלנות מרחיבים את הלב. במסגרת הטיול צפינו ב- sloths, שוכנים בצמרות העצים. הייתה זו שעת ארוחת הבוקר שלהם ולשם שינוי הם לא נמנמו.
העצלניאים אינם קופים, אלא שייכים לסדרת יונקים מיוחדת (אליה שייכים גם דוב הנמלים והארמדילים). הם נחלקים לשתי משפחות דו אצבעיים ותלת אצבעיים (בקוסטה ריקה תוכלו לצפות בשתיהן) ובתוך כל משפחה יש חלוקת משנה.
לקריאה נוספת - https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A2%D7%A6%D7%9C%D7%A0%D7%90%D7%99%D7%9D
בנוסף צפינו בטוקאנים ולמרבית המזל גם בצפרדע אדומה. עברנו לארוחת בוקר מפנקת במקום שתוכנן במיוחד כדי למשוך אליו מגוון ציפורים ובע"ח מהסביבה. פרוסות פרי הונחנו מסביב וציפורים צבעוניות הגיעו לסעוד. איתם הגיעו גם רקון וסנאי. ממש חגיגה לעיניים.
ב- 10:30 חזרנו למלוננו והתכוננו לסיור הבא.
ב- 12:30 הגיע רכב לאסוף אותנו לפארק Mistico, הנמצא במרחק 25 ק"מ. בדרך ירד גשם שוטף, אבל כפי שהבטחתי לכולם, כשהגענו פסק ובסיום הסיור יכולנו לצפות בהר במלוא הדרו.
ליד משרד הקבלה חיכה לנו מדריך ומתלמד שהצטרף אליו. גילינו במקום קטנוע חשמלי נייד לשימושם של המתקשים בהליכה. בן זוגי קפץ על המציאה, מה שהוריד ממנו את המתח של הליכה ארוכה ויצאנו לדרך, שני המדריכים, אנוכי והקטנוע. בהמשך גילינו שכלי זה עובר גם מספר גשרים תלויים ובימים אלו מאריכים את המסלול בו יוכל הרכב לעבור.
בעזרת המדריך צפינו ב- עטלפים תלויים הנראים כמו קישוט, סוגים שונים של birds humming (יש כ- 20 מינים), sloths מנמנמים, לטאה, עצים שגילם נאמד ב- 150 שנים (אומדן הגיל לפי הגובה וידע על הצמיחה השנתית של העץ).
במקום יש, כמובן, גם חנות נחמדה ושם רכשתי מספר דברים.
הנסיעה כללה רכב-סירה-רכב, שיטה זו מקצרת את הדרך שאינה קלה (בלשון המעטה). יצאנו ב- 9 מהמלון עם רכב שבא לאסוף אותנו. לאחר 20 דקות הגענו לאגם ארנאל והועברנו לסירה (פרטית עבורנו) שהעבירה אותנו לצד השני של האגם, שם חיכה לנו נהג שאיתו המשכנו עוד כשעתיים עד למלוננו במונטה ורדה. הדרך ברכב הייתה קשה. רובה דרך עפר, עליות (עד לגובה 1,400מ') וירידות. בקיצור הטלטלנו כהוגן. לא פלא שכמעט ואין רואים רכבים פרטיים בדרכים אלא רק רכבי 4X4.
המלון Fonda Vela Hotel, ממש מהמם. שתול בתוך פארק ומכל מקום נשקפים עצים וירק. יש במקום מסעדה, בריכה וג'קוזי וכמובן שניתן לטייל בפארק עצמו. האוכל במסעדה טעים ולא יקר. בצהרים כשישבנו לאכול הגיע לביקור רקון ולדברי המלצר גם קופים מגיעים למקום. החדר גדול, יש ערכה לקפה, שולחן וכמובן, כרגיל, חסר מתקן להניח את המזוודות, באמבטיה אין היכן להניח כלי רחצה. פקידות הקבלה מסייעות בכל דבר וכמובן שעזרו לנו לתכנן את הסיורים במקום.
בשעות הערב הגיע נכדנו, ששהה באותה עת בקוסטה ריקה, לבלות איתנו את היומיים במקום. יצאנו לבריכות הצפרדעים במקום ב-. Frog Pond. הסיור אינו זול אבל כדאי מאוד. לאתר את הצפרדעים במקום מחבואן זו ממש אומנות ובכוחות משותפים של המדריך שליווה אותנו ושלנו ראינו את כולן. לצלם כמעט בלתי אפשרי בגלל גודלן, מקומן בתוך האקווריום וכמובן התאורה שהיא תאורת לילה.
יום 7 Monte Verde
היום הוקדש לפעילויות. ב- 6:30 התייצבתי במסעדה לאסוף ארוחת בוקר לשנינו ולהשאיר אותה בחדר, מאחר וב- 7 הגיע רכב לאסוף את נכדי ואותי רכב ל- Sky Trek. חוויה מדהימה. נהניתי מכל רגע!!! אין אפשרות לקחת תיק ולצלם אפשר רק אם מצמידים מצלמה לקסדה. הצוות אמור לצלם, אבל הפעם הוא צילם דווקא את המסלולים הקצרים ולא את הארוכים וחבל...הגלישה נעשית בשלושה מצבים, בכבלים הראשונים בישיבה, בכבל הארוך על הבטן כשהידיים פרושות לצדדים ובחזרה בשכיבה בשילוב ידיים. הצמד אחראי מאוד, בודק, מדריך ומשגיח. אין מה לחשוש, קשורים היטב ,אפילו אם מתנדנדים קצת ברוח במעבר מעל העמק במסלול הארוך.
בצהרים יצאנו שנית לאותו פארק, הפעם שלושתנו ל- sky tram. השמים היו תכולים ומזג האוויר היה נעים כשיצאנו, לא לקחנו בחשבון את השינויים הדרסטיים העלולים לקרות. הקבינה עצמה פתוחה ומזג האוויר השתנה פתאום. התחילו לנשב רוחות, הטמפרטורות צנחו, היה קר וכשהגענו לפסגה החל לרדת גשם שוטף. ממש לא נעים, בפרט שלא היינו ערוכים לכך. מזל שיש במקום מזנון קטן וניתן להזמין שתייה חמה.כשנרגע מזג האוויר יצאנו בדרכנו למטה. הפעם לא נגד הרוח אלא איתה. גלשנו בתוך עננים (לא סתם נקרא היער "יער העננים") וחזרנו למלון לאכול ארוחת צהריים שקרובה לארוחת ערב.
את כל הסיורים הזמנו בחברת Sky Adventure בעזרת פקידת הקבלה.
https://skyadventures.travel/monteverde/?_ga=2.89058204.626280955.1520798501-368043319.1520798501
יום 8 נסיעה ממונטה ורדה למנואל אנטוניו. תחנתנו האחרונה בקוסטה ריקה וגם בטיול זה.
כרגיל, אסף אותנו הנהג ב-9. החלק הראשון של הדרך היה קשה מאוד, דרך עפר ובהמשך הכנה לסלילת כביש שכפי הנראה תסתיים בעוד חצי שנה. המחסום בדרך עיכב אותנו למשך כרבע שעה ופרט לזה כללה הדרך פיתולים וירידות על מנת להגיע בסופו של דבר לקו החוף. הדרך ארכה כ- 5 שעות.
המלון Playa Espadilla, ממוקם לא רחוק מאזור החוף, מרחק הליכה של כ- 10 דקות. החדר יפה ומרווח, מסביב צמחייה. במלון מסעדה והאוכל טעים ולא יקר (נהניתי מסלט עם טונה צרובה). הבעיה היחידה הייתה פקיד הקבלה שרמת ההבנה שלו שאפה לאפס ולא משנה באיזו שפה מדובר. התקשורת איתו הייתה מעצבנת ברמות.
החלטנו לנוח קצת והתרווחנו במלון.
יום 8 Manuel Antonio
בבוקר ירדנו לחוף לסיור והתרגעות. אפשר לשכור כיסא ושמשיה במחיר סביר, להשתכשך במים או ללכת לאורך החוף. הליכה ללא נעליים לא נעימה במיוחד בגלל אבני החצץ הקטנות.
החלטנו בסופו של דבר להצטרף לשיט אחה"צ, עד לשקיעה, בתקווה שאולי נצפה בליוויתנים. זו אמנם העונה אבל זה לא שמאות ליוויתנים נוהרים בהמוניהם ומשייטים לאורך החוף, אלא בודדים וזה כמו לחפש סיכה בערימת שחת.
ב13:15 באו לאסוף אותנו. המכונית עברה בכל המלונות מהם היה צורך לאסוף אנשים וכך טיילנו בסמטאות והתרשמנו מכמות המלונות במקום ומיקומם. הגענו למרינה ומייד הציעו לקחת את בן זוגי בהסעה ליכטה.
היכטה Planet Dolphin היא קטמרן. הצוות אדיב ואינו מציק. למזלנו לא היו הרבה אנשים, להערכתי רק 1/3 מהתכולה. האווירה הייתה נעימה ושקטה. התיידדתי עם אמריקאית מאיווה ושוחחנו במהלך ההפלגה. מזג האוויר היה נעים, עננים כיסו את השמים והשמש לא הכתה בעוז. משקאות ניתנו חינם וקבוצת הרוסים שהייתה במקום ניצלה את ההזדמנות והיטיבו גרונם בוודקה. הצלחנו לראות מספר דולפינים ששישעו אותנו במשך מספר דקות, אכלנו ארוחת ערב טעימה, דג על שיפוד, פסטה ברוטב בזיליקום, ירקות ופירות. לאחר הארוחה התקרבנו לחוף ואפשר היה לרדת למים (עם חגורת הצלה), ויתרתי על התענוג. קינחנו בשקיעה יפיפייה. היה ממש רגוע ונחמד. המסלול חזרה מרכב דמה למסלול ההגעה, השתרכנו בין הסמטאות עד למלונינו.
יום 9 היום האחרון לטיולנו ותחילת השיבה הבייתה.
מאחר והטיסה יצאה רק ב 22:00 בלילה לא היה צורך למהר לשדה התעופה בסאן חואן. הנהג היה אמור לאסוף אותנו ב- 15 ולהסיענו ישר לשדה התעופה. לכן החלטתי לנצל זמן זה ולהמריא לשחקים מעל לאוקיאנוס הפאסיפי. עשיתי זאת בחברת Agua Azules הנמצאת על החוף. כמקובל הגיע רכב לקחת אותנו למקום. הולבשתי ברתמות, ריצה קלה ואני באוויר כשהסירה גוררת אותי ואני עולה מעלה ...הירידה הייתה קלה לתוך המים שם חיכה לי אופנוע ימי, שוחררתי מהרתמה ושעטנו לחוף. סיום לעניין למסע.
http://www.costaricaparasailing.com
הנהג הקדים מעט לאסוף אותנו וטוב שכך. היה יום ראשון והתנועה הייתה כבידה ביותר. השתרכנו בפקקים ולעיתים הצלח הנהג לאכוף אותם ולעבור לדרכים חילופיות. בסופו של דבר הגענו לשדה התעופה, טיסה לאמסטרדם, חנייה של כ- 6 שעות ומשם הביתה, בערך יממה.
קישור לתמונות מקוסטה ריקה
קישור לוידיאו מקוסטה ריקה
https://photos.google.com/album/AF1QipNbI-rm3Y2wzlQYHU-eh0JxfKteNDDSYEmx88tb
.jpg?width=64&height=64)
.jpg?width=818&height=1604)
.jpeg?width=818&height=1604)
