סופ"ש באמצע נובמבר, בישראל עדיין חם ממש, ואני עולה על מטוס לטירנה, עיר הבירה של אלבניה. טיסת סאן דור שהיא בעצם חברת הצ'ארטר של אל על, שורה ראשונה (אני לא אוהבת את המושבים בשורה הזו, קלאוסטרופוביים בטירוף, בטיסת החזור כבר ישבתי בשורה 6 מבחירה). עלות הטיסה- כ 350 דולר, סופ"ש מיום חמישי בערב וחזור ביום שני לפנות בוקר, בשעות הקטנות ממש של הלילה.
למה אלבניה? ובכן, המסע לביקור בכמה שיותר מדינות עדיין נמשך (קוסובו היתה המדינה ה 95 שלי), ובאופן כללי אני אוהבת לעשות לפחות פעם בשנה טיול למדינה מזרח אירופית. לא הזיק שאלבניה ממש ממש אבל ממש אוהבת את ישראל, והנה סידרתי לעצמי סופ"ש בטירנה.
את המלון סגרתי דרך בוקינג- מלון רוגנר, 5 כוכבים, וזאת לאחר שקראתי ביקורת על מלונות מסויימים בטירנה, שעדיין לא התרגלו לדרכי המערב. המלון קיבל חוות דעת טובות מאד, ועלה כ 560 דולר ל 3 לילות. ארוחת הבוקר היתה מפנקת, החדר מעולה, כולל חדר אמבטיה נחמד עם מוצרים יוקרתיים. המלון מציע הסעה לאורחיו משדה התעופה, ואכן, נהג המונית חיכה לי ביציאה החוצה מעמדת המכס.
את הכיבוד אכלתי בלאונג' המפנק של אל על כחברת זהב, על המטוס מציעים בקבוק מים בעיקר.
הטיסה עברה ביעף, ואפילו הספקתי לישון שעתיים. הטיסה היתה בעת שהיתה סופה סולארית מטורפת בכל רחבי ההמיספרה הצפונית, ואף באוסטרליה. קיוויתי לחזות באיזו אורורה בוריאליס, אך התבדיתי.
עם הנחיתה, לבעלי הדרכון הביומטרי יש אפשרות לעבור ללא בקרי גבולות- הדרכון נקרא בעמדה הראשונה, עוברים הלאה לעמדה הבאה- שם מצלמים אתכם ואתם יוצאים למזוודות. פחות מדקה והייתי אחרי ביקורת גבולות. אחלה טכנולוגיה.
המזוודות הגיעו עם עיכובצ'יק, אבל תוך 10 דקות בערך הייתי כבר במונית בדרכי למלון. כ 25 דקות, צ'ק אין זריז, והגעתי לחדר, כשאני יודעת שלמחרת אוספים אותי בשש בבוקר (ללא ארוחת בוקר, לצערי), למסע לאלפים האלבניים. נרדמתי קצת באיחור, והתעוררתי בדיוק בזמן, והייתי למטה בשעה הנקובה, אני באמת שונאת לאחר מטבעי.
המדריך שלי- טדי, מחברה בבעלותו בשם אלבניאן פאת' (הנתיב האלבני), הגיע לאסוף אותי בזמן, ויצאנו מטירנה מוקדם בבוקר, כשהשמש בקושי התחילה לזרוח. טדי הוא בחור צעיר שמתגורר בבית הוריו עדיין, המכונית עימה הגיע היא המכונית המשפחתית, היא היתה לא צעירה אך מצוחצחת, וטדי הקפיד לנהוג בזהירות בכבישים ההרריים התלולים בהם נסענו. מחיר הטיול היה 138 דולר בויאטור, טל' של טדי 355697984024+, והוא חמוד מאד ושירותי ואינפורמטיבי מאד.
נסענו כשעתיים עד שהגענו לירידה לכיוון ההרים, עצרנו בכמה תחנות, כולל בית קפה לארוחת בוקר (אכלתי טוסט עם ביצים וגבינה, והמון ירקות, היה נחמד. ביקשתי שוקו חם, וקיבלתי מעין פודינג. מסתבר שאם רוצים שוקו, צריך לבקש "קקאו". הצחיק אותי הפודינג (שאגב, היה טעים מאד). שילמתי גם על הקפה של טדי, וזה עלה כ 700 לק, שהם המקבילה של 9 דולר. המטבע האלבני נקרא לק, וכ 81 לק שווים לדולר אחד (נכון לנובמבר 25).
התחנה הבאה היתה למרגלות האלפים האלבניים, הנוף התחיל להיות הררי, חום, וקצת הזכיר לי שילוב בין קולורדו ומונטנגרו (שגובלת באלבניה מצפון). שתי מדינות יפות, כך שניתן להבין שגם הנוף היה יפה מאד.
עצרנו לצלם את הנוף ההררי המרשים, והמשכנו בנהיגה לכיוון העמק. עצרנו בעיירה תת' theth שהינה ממש ליד הפארק הלאומי, צילמנו כנסיה בודדה, באמצע הישוב שהיה מבודד שנים רבות עד שנבנה הכביש המחבר לשאר המדינה, חיו בו 3 משפחות בעיקר בספרטניות. המשכנו למגדל מרשים שהיה מעין עיר מקלט לפושעים עד קבלת הדין של זקני הכפר. המגדל בנוי מ 3 קומות- קומה ראשונה לבקר ויחידת איחסון, קומה שניה שהכילה מושבי רצפה, עריסת תינוק וסט של קפה, והקומה העליונה לאנשי הצבא עם חורי הצצה לשאר העמק. מסתבר שיש אמנה של אנשי ההרים בבלקן, סט חוקים שאותו היו חייבים לכבד החל מימי הביניים. אחד הדברים המעניינים היה כי חייה של אישה היו שווים יותר מחייו של גבר מאחר ואישה היא נותנת החיים. הגברים האלבניים הגנו מאד על הנשים והילדים, וזה נחשב חטא חמור לפגוע חלילה באישה, עם עלות כבדה יותר לפשע החמור. פושע שברח למגדל היה מקבל מס' ימים של חסד, זקני הכפר היו צריכים לקבל החלטה לגביו. היו שמים תינוק בעריסה- צעיר השבט, קושרים אותו והופכים את העריסה. במידה והתינוק שרד את ההיפוך, היה הפושע מקבל חנינה, ומס' ימים להמלט מהמדינה. במידה ולא, ובכן, לא בשורות טובות. בד"כ התינוק היה שורד את ההיפוך לפי מה שהבנתי. גם המשפחה הנפגעת וגם הפוגעת היו חייבים לקבל את דין השבט, וכל אחת מהן היתה נפגעת במידה ולא כי דין השבט היה מחייב.
המשכנו משם לכניסה לפארק בדרכנו לעין הכחולה של תת' באלפים האלבניים- חשבתי שזה נשמע ממש כמו משהו משר הטבעות. ישנה עין כחולה גם בריביירה האלבנית, אז צריך לדעת שיש שתיים והן שונות מאד. הבנתי מראש כשקראתי על הטיול כי ההליכה כוללת עליה מאתגרת, וצריך להכין את המטפסים לכמה דברים חשובים- נעליים טובות, מזג האוויר היה קריר ונעים, בקיץ יכול להיות חם מאד ולכן אנשים קופצים למים הקפואים. אנחנו דילגנו על החוויה והתחלנו בדרכנו לעין הכחולה. אחרי כ 20 דקות על הליכה בדרך שטוחה כמעט, הגיע הטיפוס המאתגר מאד- גם בגלל האבנים, וגם כי מדובר בעליה שלא פוסקת במשך כ 20-30 דקות. זה לא קל והיינו צריכים כמה עצירות. חשוב לציין כי יש מקומות עם תהום ללא הגנה מהתהום, חייבים לטפס באיזורים האלה בקפידה. אבן קטנה יכולה להטיס את המטפס לתהום עמוקה. אחרי שהעליה התמתנה (זה החלק המאתגר ביותר של הטיפוס), התחלנו לרדת לכיוון המפל. הדרך מאד נעימה ומלאה בצמחיה, וכן כלבי בר יפים. אני תמיד נזהרת מכלבת ומקפידה לא לגעת בכלבים זרים. הם לא מציקים והולכים לצד המטפסים בעדינות. אחרי הירידה, חצינו גשר יפה, כשטדי אמר לי שבצעירותו קפץ מהגשר למים- וכי עומקם של המים הוא 5 מטרים ולא מטר כפי שנחזה מבחוץ. אני לא הייתי קופצת..
אחרי כ 10 דקות נוספות הגענו למפל היפה והקריר. בחודשי הקיץ יש חיבור לגדה השניה, והוא מנותק בחודשי החורף. דילגתי מעל האבנים לתמונה יפה, ועדיין המחזה בלייב היה יפה יותר.
החזרה היתה קלה בהרבה, כולל הטיפוס המתון, ואז ראיתי כמה מסוכנת הדרך למי שאצה לו הדרך ויכול למעוד. טדי אמר לי כי יקח להם זמן להפוך למערביים יותר ולשים גדר במקומות המסוכנים. פשוט תשימו לב ותלכו לאט יותר שם.
כל הסיבוב לקח לנו כשעה וארבעים (טדי הכין אותי ל 3 שעות, עשינו זאת מהר יותר). חזרנו חזרה לרכב, וס"ה מאז ארוחת הבוקר ועד שיכולתי לאכול צהריים, חלפו כ 8 שעות. הכנתי עצמי מראש, והבאתי במבה שמש, וכן לואקר, ועדיין הייתי מורעבת. עצרנו בעיירה שקודרה שנמצאת למרגלות האלפים, במסעדה איטלקית. שאלנו מה הכי מהיר- והבנו כי הפיצה שנאפית בתנור תגיע לשולחן תוך מס' דקות- הזמנתי מרגריטה, וגם טדי הזמין אחת כזו לעצמו- הגיעה פיצה בגודל של בית. אני אכלתי 3 משולשים, והצעתי את שלי לטדי שיקח לביתו. ס"ה שילמתי כ 12 דולר על 2 הפיצות, וזה מחיר מטורף בעיניי. כי גודל המנה יכול להספיק ל 2 או 3 אנשים. ליד המסעדה היתה קונדיטוריה- עצרתי וקניתי כמה כוסות של קינוחים- עלו לי כ 200 לק, וגם זה מחיר מטורף. כמה שקלים ל 2 כוסות וקינוח על מקל.
הנהיגה חזרה לעיר טירנה היתה קלילה בהרבה על האוטוסטרדה הנוחה. ביקשתי מטדי להשאיר אותי בקניון teg- tirana east gate. הגענו לשם בסביבות שש אחרי יום מאתגר, מדובר בקניון הגדול ביותר בטירנה. בקניון חנויות רבות שתמצאו במזרח אירופה- lc waikiki, new yorker, וכמובן זארה, h&m הבלתי נמנעות, וכמובן ג'אמבו שהיא להיט בכל איזור הבלקן.
הייתי בקניון עד תשע, וחזרתי לחדר גמורה באופן כללי. אם יש לי תלונה אחת על המלון זה שהמים לא מספיק חמים, והבנתי שזו בעיה שקיימת בחלק מהמלונות באלבניה.
למחרת קבעתי עם קווין, נסיעה לקוסובו. ידעתי שזו מדינה שלא אגיע אליה ישירות, ולכן זו היתה הזדמנות לבקר. הטיול הפעם עלה יקר יותר - 316 דולר, וקבעתי כי יגיע לאסוף אותי בשבע וארבעים. מאחר והייתי מחוקה למדיי, התעוררתי למחרת עצמונית באיחור קל, ויצאנו לדרך ב 7:45. הדרך לקוסובו אורכת כמה שעות טובות, ועצרנו בתחנת דלק לאחר כשעתיים נהיגה. קווין הוא בחור צעיר ורציני, משכיל (הוא רוקח ועוסק במקצוע, אבל בגלל האנגלית הטובה שלו הוא גם מדריך טיולים). חיברתי את הבלוטות' לרכב שלו ושמענו את הפלייליסט שלי לאורך כל היום, כולל שירים של שלמה ארצי ועידן רייכל וזאת לאחר שווידאתי עימו כי זה בסדר. לדבריו, הוא נהנה לשמוע מוזיקה ממדינות שונות, ויכול להתחבר לכל סוגי המוזיקה. בסוף היום הוא אמר שיכולתי להיות די ג'יי מעולה. חן חן למתחנפן...
החברה נקראת visitious tours, טל' 355693893813+ ואני ממליצה על קווין- הוא אחלה מדריך.
לאחר כשעתיים ורבע הגענו למעבר הגבול. בחודשי הקיץ הדרכים פתוחות לחלוטין, וכן בתקופת הקריסמס, במקרה שלנו הבקר לקח את 2 הדרכונים, ושחרר אותנו לאחר כדקה (גם בהלוך וגם בחזור). קוסובו ואלבניה חולקות שפה ותרבות, ומדובר בחלוקה טכנית, למרות שאלבניה נראית מעט יותר מתקדמת.
הגענו לעיר פרישטינה שהיא עיר הבירה של קוסובו, לאחר שראיתי מקבץ של בתים סובייטים מכוערים בדרך. העיר עצמה נראה כי החלה בשחרור מהקומוניזם והאדריכלות הקומוניסטית רק בשנים האחרונות. ביקרתי במדינות מזרח אירופה בתחילת ההתמערבות שלהן, במהלך ההתמערבות שלהן, ואחרי סיום ההליך, ואין מה להשוות. אלבניה באמצע הדרך, קוסובו בתחילתה.
ראינו את הספריה המיוחדת של פרישטינה, בניין מיוחד ארכיטקטונית, עם ריח של ספרים שכל כך אהבתי כשהייתי תולעת ספרים קטנה (היום אני תולעת ספרים גדולה).
משם המשכנו לכנסיה שמתנשאת מעל העיר, והנופים פחות יפים בשל הבניינים המכוערים למדיי, למרות שהכיכרות חמודות, והאנשים יפים ומתחילים להפתח למערב.
המשכנו משם לשדרה הראשית של העיר עם פסל של גיורגי (אין לי מושג מי זה), העצים לבשו כתום לכבוד הסתיו, והאנשים היו לבושים כאילו אמצע החורף. בשבילי זה מזג אוויר מתון- כ 14-15 מעלות. קריר ונעים. אני מסתובבת עם הוויאנס גם בקולורדו על השלג והקרח, ובשביל הקוסובים זה היה מראה משונה והם בהו לי בכפות הרגליים בסקרנות.
הלכנו לבניין מוזר שיש בו גם אולמות ספורט וגם בריכה, חצי מהבניין היה סגור, מחוץ לבניין היה שלט בו כתוב newborn_ כך פרישטינה מתייחסת לעצמה. כעיר שנולדה מחדש. ממש ליד נמצא הבית של משפחתה של הזמרת דואה ליפה. אמרתי לקווין שהיא לא כ"כ אוהבת אותנו הישראליים, ומשכך, פחות היסטרי עבורי לראות את הבית. שאלתי אותו כבר בבוקר אם יש קניונים נוספים, והוא הציע לי את קניון פרישטינה שהוא הקניון הגדול ביותר בקוסובו. ובכן, גם המחירים אטרקטיביים מאד כי באלבניה יש מיסים גבוהים יותר. החנויות מצויינות, ועשיתי שופינג של כשעתיים מענגות מאד ויצאתי עם תיק מלא.
ישבנו לאכול- ואכלנו בורקס מצויין עם גבינה ועוד אחד שנראה כמו מקבץ קרפים זה על זה עם מילוי גבינה מלוח. יש בורקסים עם בשר, שעועית (רגילה), תרד וגבינה. אני חובבת בורקס גבינה גם בשל המורשת המשפחתית שלי וגם כי זה טעים.
קינחנו בקינוח כוסות בסאראיי- מסעדת קינוחים בקניון, בנוסח טורקי למדיי, מחירים זולים להפליא (בקוסובו המטבע הוא אירו), והמשכנו לעיר השניה- פריזרן. מדובר בעיר שנמצאת במרחק כ 40 דקות מפרישטינה, והיא עיר יפה מאד. עצרנו להסתובב בחנויות, ישנו מסגד מואר היטב שמתנשא מעל העיר, וכן מצודה מרשימה. הגענו לעיר בערב שירד מוקדם יחסית, והכל היה מואר ויפה. יש בעיר תושבים טורקים רבים, והם התאזרחו במקום.
אחרי הביקור חזרנו חזרה לכיוון מעבר הגבול, קווין מילא דלק בקוסובו, כי המחיר זול ב 40% מאשר המחיר באלבניה.
חזרתי לחדר מחוקה שוב, אבל יצאתי לאיזור המלון ועשיתי טיפול בספא קרוב למלון במחיר סביר.
למחרת היום האחרון באלבניה- כשהטיסה יוצאת בעשר ורבע בערב.
ידעתי כי אני מתכננת בילוי כייפי בספא וסגרתי כמה טיפולים מבעוד מועד. בדקתי מראש מה נקודות העניין בעיר- 2 מהן הן המצודה, שהיא בעיקר מקום בילוי ומסעדות, וכן הפירמידה שהיא מקום של אומנות ותרבות. ובכן, לא להתעלף משתיהן. המצודה נאה יותר והיא גם בסמיכות לקניון טופטאני- קניון יקר למדיי, אבל הצלחתי לרכוש בו מס' דברים, וכן קפצתי לכיכר הסקנדרבג- כיכר על שם האנשים שהתגייסו לצבא העותומני, די בעל כורחם. הכיכר ענקית, לא הכי יפה שראיתי מימיי, אבל היתה מלאה בהרבה אנשים צעירים, עם פסל ענקי שחולש על הכיכר, וכן ציור קיר קרוסלה שגיוונה את המקום ושימחה את הילדים.
הבנתי יום לפני כן מקווין כי ישנו משחק בין הנבחרת הבריטית לאלבנית ביום ראשון, וכי הכבישים יהיו סגורים, וכן כי כדאי לצאת לשדה מוקדם יותר, כך שיצאתי בסביבות שש.
לאורך כל הדרך בשדרה המרכזית ראיתי מוכרים שמכרו דגלים, כובעים אדומים (דגל אלבניה הוא אדום ועליו 2 נשרים גב אל גב), וכומתות לבנות מצחיקות שלידן כובע טמבל נראה כמו כובע אצילי במירוץ באסקוט. אנשים קנו והסתובבו להוטים להריע לקבוצה האלבנית. המשכתי לרחוב ראשי נוסף ממש ליד המלון לקניות סוף טיול, כולל קונדיטוריות ומאפיות בהן רכשתי בזיל הזול מאפים ועוגיות טעימות.
המזון האלבני מגוון וטעים, עם השפעה טורקית בולטת.
המונית לשדה עלתה לי 1500 לק, מחיר קבוע מראש.
הטיסה יצאה בזמן, וחזרתי מאלבניה מרוצה כשנהניתי והרגשתי שמקסמתי את הביקור. במידה והייתי מגיעה בקיץ הייתי קופצת לריביירה בדרום אלבניה, אבל לדעתי הטיול היה כייפי מאד בדרכו וחיבבתי מאד את המדריכים והאנשים שפגשתי בדרך.
המרת כסף ביצעתי בדוכנים ולא בשדה התעופה, וחזרתי עם כסף חזרה כי לא הוצאתי הרבה.
ס"ה סופ"ש כייפי במדינה בלקנית חמודה ומתעוררת.
