מסע אל ההבנה והתובנה

מסע אל ההבנה והתובנה

המקום הנמוך ביותר בעולם הוא העצב האין סופי, שאפשר לחלוף לידו מבלי לדעת שהוא שם. מבלי לשמוע את זעקתו השקטה, את צרחותיו האילמות והנואשות, את כאבו החד והקר, את הלמות ליבו המפרפרת בייסורים קשים לקראת קיצה הקרב. זוהי פולין של מטה, שניתנת להבנה רק בדרך שההתרחקות ממנה, עלולה לגרום לפספוס רחב – סיור מאורגן. ההרתעה מביאה למחיקות הצעות שכאלה ברוב המקרים, במקרה הזה – היא חובה. לפני הכל מדובר בראיה נכונה של הדברים ובסוף הכל מדובר בהתמודדות עם השפעתם העכשווית. השפעה שהיא כולה אישית ופנימית, אבל מחייבת אזורי הכלה אנושיים. מעמד הקבוצה הופך בשל כך להיות חיוני עבור הרכות הרצויה לקבלה, שהיא אוזן קשובה ואפילו חיבוק מצד מי שהוא אלמוני עד לפני מפגשי מוכנות ראשוניים.

קטעי המסע לפולין יכולים להיות מוכרים מביקורים קודמים. הנה וורשה על שלל הצעות הבילוי שלה ומרכזי הקניות הענקיים, כך גם קרקוב ולובלין וערים אחרות. מסע אל שאוליה הוא אחר. אל המקומות בהם נספגה הרוח הבלתי אנושית, שבהם האדם הכניס את עצמו או הוכנס לתוך מרחב שהופך אותו לאבק ויש לטאטא ולנקות אותו מפני שהוא מזהם או שבהצטברותו הוא מצליח לשוב אל דמותו הראשונית. לאזורים שבהם ניטלה יכולת חיים מאנשים בידי אנשים אף שקשה לקרוא אותם כך. לסביבה שבה נמחתה תרבות אחת בידי אחרת והשבתה מתקיימת בקושי רב. אל האדמה שעליה צלם אנוש התברר כניסוי מסוכן של הטבע בבני אדם והשאלה בעניין ה'בצלמו ובדמותו' מקבלת מענים מענים.

חשיבותם של שניים מקבלת במסע שכזה חיזוק משמעותי: המדריכה או המדריך והקבוצה. כשהם טובים, אפשר לחבר ביחד יחידות ידע זו לזו וליצור תמונה. תמונה שאולי אינה ניתנת לעיכול, אך נראית נכון. כזו המלמדת, המסבירה, המתארת ומראה את מהלכי העבר האפל. נתוני הקצה של ששת המיליונים, לובשים צורה שבה פנים, שמות ומעשים, בדרך אל התובנה. צורה שבה רואים את החיים מתהפכים גם מבעד קירות שתוקים. צורה שבה אמא אחת משתקפת בהרבה מראות, שבה אבא אחד בעיר דומה לאבא בכפר, שבה לילדות ולילדים מהמילים והדפים, יש נשמה ובשר, צבעים ורגשות, נפח ומידות. שיטת הסיור הזו מאפשרת הפעלה נוחה ונכונה של הדימיון וכיוון שהוא מקבל את התדמיות האמיתיות, יכולים החושים להכנס לפעולה ולסייע בהבנה ואף יותר מזה: לסחוט את הנפש. לסחיטה הזאת יש מקום חשוב בדרך אל ההבנה. היא זו ההופכת את הדמויות השטוחות לאמיתיות. את האירועים המתוארים לחיים עד כדי יכולת ניתוח של הקולות וזרימות אויר נשימות המתים. את פסי הסרטים למציאות שאפשר להתערבב בה. כך נשמעת שירת התקווה מפי אלו שכבר אינם, אבל הותירו אותה בתאי הגזים ההרוסים של בירקנאו. כך נראות עיניים מפוחדות ועור שלדים בספרי המוות של אושוויץ. כך מובנת יכולת השרידות בשעות הסבל והכאבים הארוכות, לעיתים מול עיני השוכנים בסביבת מחנות ההריגה והעינויים ממיידנק ועד דכאו. כך נראות צעדות המוות הארוכות והקצרות מהרכבות שעוצרות בטרבלינקה, לובלין, חלמנו וסוביבור. כך אפשר להאזין לקולות טפיפת הרגלים ולחשי הפקודה בנתיבי הגבורה וההשראה של המאבק הדל בצורר הנאצי. כך אפשר לחשוב על היכולת ללכת לכאן, כאן או שם ופה בהחלטה של שברירי שניה ואולי אולי קצת יותר. המסע אליהם עם עדים במדים ועם מדריכה של יד ושם, הפכו את הנתיב המתפתל בין כל אלו למשמעותי יותר, מבין יותר, מכיר יותר, ממלא יותר. שהרי הוא נוסע במקומות שבהם חיים אותם אנשים כמו אז לפני שבעים ושמונים שנה, שידעו, שתקו ולעיתים אף נתנו יד למעשים. ערכו המוסף של המסע הוא שבמקום שצריך מילים, צריך גם מי שידע להגיד אותן.