נסיעה בעקבות מקורות המשפחה- חוויה אישית מעניינת ומרגשת בצפון מזרח אירופה, פולין, ליטא וקלינינגראד (רוסיה).

הטיול הזה, בן שמונה ימים עמוסים ומרתקים, מקורו ברצונו של בני (בן 24) הנמצא עתה בטיול ארוך באירופה להגיע למקומות שמהם באו הסבים והסבתות שלו לארץ. כאשר הוא ביקש ממני בשיחה מאירופה הנחיות והדרכה למסע שורשים כזה, חשבתי לעצמי מדוע שגם אני לא אצטרף אליו וניסע ביחד ונחווה ביחד את החויות. כבר באותו ערב היו לי כרטיסי טיסה לורשה. כרטיסים מאד זולים הודות לדיל מיוחד של אל על שהיה בתוקף באותו שבוע. שכרתי מכונית בנמל התעופה של ורשה דרך אתר האינטרנט Rentcars שהתברר שהוא הזול ביותר ותוך יומיים יצאתי לורשה ומשם התחיל הטיול.

היום הראשון של הטיול היה בורשה. בני כבר היה בעיר הזאת והתארח אצל חברים פולנים ויכול היה להדריך אותי. בחלקו הראשון של היום ביקרנו באתרי העיר העתיקה של ורשה ואחר הצהרים יצאנו לאתר בו עמד בזמנו הגטו ובו האתרים הקשורים לתקופת המלחמה. לצערנו, ביום שלישי המוזיאון היהודי סגור אך האתרים והשלטים המספרים את סיפורם נותנים תמונה מרגשת ועצובה על הקורות את יהודי פולין בזמן המלחמה.

בלילה הראשון התגוררנו במלון Rdisson Ssobieski בורשה, מלון במקום מרכזי וללא ארוחת בוקר, בהזמנה באתר Booking.com ניתן היה להשיג בו מחיר מאד זול יחסית לרמתו.

היום השני היה מוקדש לנסיעה במכונית השכורה לעיירה קטנה לא רחוק מהגבול שבין פולין וביילורוס -

העיירה היא נארבקה ((NAREWKA ממנה עלה סבי לארץ בשנת 1883. הדרך הישירה מורשה לנארבקה היא כ 250 ק"מ, אך בכבישיה הצרים, המשובחים והעמוסים של פולין נסיעה כזאת היא לפחות שלוש וחצי שעות. לקח לנו יותר זמן כי בסטיה קלה מהדרך עצרנו באתר ההנצחה למחנה ההשמדה טרבלינקה. בטרבלינקה, בניגוד למחנות ריכוז והשמדה אחרים, לא נותר דבר מהמחנה אך אתר ההנצחה הוא בהחלט מעניין ומרגש. במקום מוזיאון קטן ובו מודל מרשים של המחנה וסרטון בעברית המספר את סיפורו הקשה של המחנה.

בעזרת יישום הניווט וויז שעבד נהדר, בעזרת כרטיס סים פולני, מאד זול, שנתן אפשרות גלישה ללא הגבלה, הניווט של וויז היה מדויק ואמין לאורך כל הדרך, כולל הוראות בעברית כמובן.

בעשרות הק"מ האחרונים לכיוון נארבקה עוברים בתוך יערות עבותים, אגמים ושדות מעובדים בצורה מאד אינטנסיבית. בחקר שערכנו למדנו שנארבקה שוכנת בליבו של איזור שהוא מבוא לשמורת הטבע לאומית Bialowiesky. באיזור רואים הרבה רוכבי אופנים שעושים טרקים, בחלקם גם על הכביש.

עוברים נחל ששמו כשם העיירה ומגיעם לנארבקה. זאת עיירת רחוב קטנה שאיני בטוח שהשתנתה הרבה מאז עזב אותה סבי ושאר בני משפחתו מי לארץ ישראל ב 1883 ומי לאנגליה, אמריקה ואוסטרליה. מה שבולט היום בעיירה הוא עובדת היותה מרכז לתיירות פעילה בשמורת הטבע. מדובר בשבילי טיול רגליים ושבילי אופנים בארך של כ 500 ק"מ בשמורה ובאיזור.

למרות חלוף הזמן חיפשנו קשר להסטוריה הפרטית שלנו. המידע שהיה בידנו היה קלוש ביותר ולכן ניסינו לפנות לתושבים. למזלנו, מצאנו אישה שדברה אנגלית מצויינת ששמחה לעזור. היא גייסה את אחיה המתגורר מאז לידתו במקום והם הראו לנו את ששרד מהחיים היהודיים בכפר. האח סיפר בפולנית והאשה תרגמה. הוא הצביע על בית ישן מאד שלדבריו היה זה חדר של בית הספר, אמר את המילה "חיידר". משם לקחו אותנו לחלקת יער בפאתי הכפר והראו לנו שאריות של בית קברות יהודי. כנראה שבשל הזנחה רבת שנים היער השתלט על חלקת בית הקברות אך זיהינו שם מצבות רבות כתובות בעברית בינהן כאלה עם שמות של בני משפחה של סבא שנפטרו ונקברו משנות ה50 ועד שנות ה 90 של המאה ה 19. מצבות חדשות יותר לא מצאנו. היה מרגש לראות. שאלנו אם יש עוד אתרים יותר חדשים, האח והאחות הפולנים בקשו שנסע אחריהם. נכנסנו ליער ואחרי כמה מאות מטרים נעצרנו, ירדנו מהרכב והלכנו אחריהם. בין העצים נמצאה מצבה קטנה ועליה כתוב בפולנית שבמקום זה נרצחו באוגוסט 1943 500 מיהודי נארבקה. מאז אין יהודים בכפר וגם לא נשאר זכר לקיום יהודי בכפר.

מנארבקה המשכנו לביאליסטוק, כ 150 ק"מ.

ביאליסטוק עיר גדולה בצפון מזרח פולין בעלת מסורת ארוכה של חיים יהודיים וציוניים. העיר יפה, מרכז העיר היסטורי, כיכר עיר עם מבנים נמוכים שמורים היטב ומטופחים. בשעת ערב שהגענו כל בתי הקפה, הברים והמסעדות בכיכר היו מלאים באנשים. לפני שהתיישבנו באחת המסעדות הלכנו לראות באור אחרון של היום את האטרקציה המרכזית של העיר והיא ארמון ברניצקי. הארמון נבנה על ידי אציל פולני בשם זה כהעתק של ארמון ורסיי והוא ידוע בכינוי "ורסיי הפולני" כולל הגן המדהים שמסביב לארמון המוגן על ידי חומה וחפיר מלא מים. ביקרנו בגן שסביב לארמון ומיד לאחר שקיעת השמש הוא הוצף בתאורה מקסימה ויופיו נראה מושלם.

כמובן שלארוחת ערב ולבילוי ערב התיישבנו באחד מבתי הקפה/ מסעדות שבכיכר המרכזית- כיכר בית העירייה. הבירה פולנית מעולה. האוכל- איטלקי, ספרדי, צרפתי ולא אף מסעדה פולנית אחת. כיכר העיר בשעות הערב הומה אדם, מוסיקה ושיקשוק כוסות הבירה. הכי חשוב- וזה לכל אורך הטיול בחלקו הפולני, האוכל והבירה גם במקומות הנראים מפוארים זול בהרבה מהמוכר לנו בישראל. הזלוטי הפולני שווה בערכו כמעט לשקל וארוחה טובה עם בירה וקפה, והכל לשני אנשים מגיע בקושי ל80 – 90 זלוטי סכום השווה לשקלים. בביאליסטוק לנו במלון נחמד מחוץ לעיר במלון Trio במרכז איזור תעשיה ועסקים ובעזרת המכונית הגענו בקלות העירה ללא קושי למצוא בה חניה בחינם, גם במרכז העיר.

את הביקור בביאליסטוק השלמנו כמובן למחרת בבקר, בביקורים בקתדרלה הקאתולית בעיר ובכנסית סנט ניקולס האורתודוקסית. יש בעיר הרבה איזכורים לחלקה החשוב של הקהילה היהודית בעיר, רחוב הקרוי על שם זמנהוף, וארמונו של התעשיין הטייקון היהודי של ביאליסטוק, חיים נוביק. מצאנו שלט על בית בו נאמר כי בבית זה נפגש הרצל עם מנהיגי הקהילה בעיר, וכמובן חתמנו בביקור נוסף בארמון ברניצקי והפעם באור יום מלא דבר שלא שינה מיופי של הבניין. בתוך הבניין אי אפשר לבקר באופן רגיל כי הוא משמש כאוניברסיטה לרפואה ולרוקחות.

בשעת צהרים עזבנו את ביאליסטוק בדרכנו לבירת ליטא, וילנה. היה עלינו לגמוע כ 310 ק"מ, כ5-6 שעות נסיעה בכבישים הצרים והעמוסים של צפון פולין ומרכז ליטא.

תחנתנו הראשונה בדרך היתה העיירה היפה היושבת בין אגמים יפים בשם אוגוסטוב. טיילנו לחופו של האגם הגדול הנמצא בפאתי העיר. סביב האגם יערות, בקתות, מעגני סירות מפרש ומשוטים.

משם המשכנו צפונה לכיוון ליטא. חלק מהדרך הוויז לקח אותנו בדרכים כפריות צדדיות ובליטא נסענו בדרך הראשית מגבול פולין לוילנה. על הדרך אומר 2 דברים- ראשית, הדרך כולה, גם בפולין וגם בליטא, דרך מאד יפה הכוללת נופים של יערות, נחלים, כפרים ועיירות. מאד מרשים לראות את השדות שמעובדים בכלים חקלאים מודרניים. הדבר השני, הנהיגה אינה קלה. הכבישים, גם הראשיים, ברובם הגדול בני שני נתיבים בלבד, כמעט ללא שולים, והכביש עמוס במשאיות, בעיקר סמי טריילרים ארוכים מאד שנוסעים במהירות 80 עד 90 קמ"ש ולכן דרך בת כ 250 ק"מ לוקחת כמעט 4 שעות בנהיגה די מתישה.

לעת ערב הגענו לוילנה, vilnius בשפת המקום. שם התגוררנו בגסט האוס במקום מאד מרכזי בשם ורוניקה גסט האוז עם חניה צמודה בחצר הבית. בתי המלון הסבירים בוילנה הם בבניינים הסטוריים, מעין בתי מלון בוטיק והמחיר מאד יקר. לגבי הלילה הבודד בוילנה החלטנו להתפשר אך זה לא היה נורא כל כך.

כבר בדרך המובילה למרכז העיר ולגסט האוס ראינו שוילנה היא עיר ששיני הזמן לא פגעו בארכיטקטורה ובמרקם העירוני שלה אך פגעו במיבנים עצמם. גילינו עיר של בתים נמוכים בסגנון בארוקי, חלקם משוקמים אך חלקם הגדול, מעבר לפסאדות המרשימות, ממש במצב מתפורר. כיכר העירייה מרשים, וכנהוג בערי צפון מזרח אירופה שומרת על המראה העתיק שלה ומוקפת מכל עבריה בבתי קפה מסעדות וברים. העיר מרשימה גם במיבנים היסטוריים כמצודות, מגדלים, קתדרלות ושאר המרכיבים של עיר הסטורית באירופה.

למחרת, הסיור בעיר הוקדש לוילנה היהודית שנחרבה ויש הרבה מאד מה לראות. לא רחוק מבית העירייה הישן יש מרכז מידע ובו חומר רב על וילנה היהודית וניתן בעזרת מדריך זה לטייל באתריה היהודיים של העיר שרובם משולטים וניראים בחלקם לפחות כחדשים שבהם הכיתוב הוא גם בעברית. בחוברת ההדרכה מצויינים כ 100 אתרים יהודיים המספרים את סיפרה של וילנה היהודית מימי הרב אליהו הגאון מוילנה ועד השמדת הקהילה המפוארת והגדולה הזאת ביער פונר בשנים 1941 -1943.

בשעות הבקר סיירנו באתרים אלה במרכז העיר ואחר הצהרים ביקרנו ביער פונר שבו מוזיאון וכמה אתרי הנצחה. מאחר וחלק ממשפחתה של אימי גר בוילנה עד מלחמת העולם השניה, בהתאם למידע שיש לי, בני המשפחה נשמדו באתר זה ביער פונר.

היעד הבא שלנו היה קובנה. המרחק בין וילנה לקובנה כ 110 ק"מ. הדרך הזאת לשמחתנו היא דרך מהירה, דו מסלולית, ובזמן קצר בנהיגה נינוחה הגענו לקובנה, קאונס בליטאית.הגענו בערב למלון בשם Santakos viesbutis השייך לרשת בסט ווסטרן במקום מאד מרכזי.

את בתי המלון הזמנו בדרך, יום מראש, דרך האפליקציה של Booking.com . כאן עוד אציין שבתחנת הדלק הראשונה בליטא קנה בני כרטיס סים ליטאי ללא הגבלה של שיחות ושימוש באינטרנט למשך שבוע. בעזרת הכרטיס הזה יכולנו להשתמש בטלפון כמרכז מידע, להזמנות וניווט לכל אורך הדרך גם בליטא.

ההתמצאות במרכז קובנה קלה, מהעיר העתיקה ומזרחה עד לעיר החדשה עובר מדרחוב ארוך מאד, בחלקו מקביל לנהר הנמנוס. אימי, שהיכירה את קובנה, קראה לו ניימן. בקצה המערבי של העיר, אל תוך נהר הניימן, נשפך נהר הנריס שעובר גם בוילנה.

אי אפשר שלא להתרשם מחיי הלילה של קובנה. לאורך מדרחוב וילנאוס בעיר העתיקה, המוביל למדרחוב הארוך עד מרכז העיר ושמו לייסבוס אלייה, פזורים בתי קפה וברים שהיו מלאים ושוקקי חיים. בחצרות הכנסיות היו קונצרטים של רוק במסגרת פסטיבל קיץ שהיה בעיר והעיר הייתה שוקקת חיים עד שעת לילה מאוחרת.

היום למחרת היה אחד הקטעים המרגשים של הטיול. מצאנו את הרחוב בו היה הבית בו גרו סבתי ודודתי, אמה ואחותה של אימי שנספו בשואה. הם גרו ברובע וליאמפוליס בסמוך לשכונת סלובודקה, השכונה הכי יהודית בקובנה בה עמדה הישיבה המפורסמת שהסניף שלה בארץ ישראל היה ישיבת חברון. ברובע סלובודקה הוקם הגטו של קובנה ממנו הובלו כ 30 אלף יהודים להשמדה במצודה התשיעית של קובנה שגם בה נבקר. ראוי לציין שבעוד שבורשה, ביאליסטוק ווילנה יש איזכור בהרבה אתרים של החיים היהודיים, בעיר בקובנה הדבר חסר. סיירנו ברובע סלובודקה לשעבר, לא מצאנו סימן וזכר גם בצורת מצבה או לוח זיכרון לחיים היהודיים שהיו שם והוכחדו.

המשכנו בדרכנו לאתר ההשמדה הגדול הנקרא " הפורט התשיעי", אחד מתריסר המבצרים שבנו הרוסים לפני מלחמת העולם הראשונה כדי להגן על העיר. המקום, בזמן ליטא החופשית, בשנות העשרים והשלושים, היה בית סוהר אזרחי של המדינה ועם הכיבוש הגרמני המקום הפך למחנה ריכוז ולאחר מכן לאתר השמדה של יהודי קובנה ויהודים ואחרים.

במקום ניצבים שלושה אתרים מאד מרשימים, אנדרטה ענקית הגדולה ביותר שראיתי בימי חיי, גובהה כ 32 מטר והיא עשויה מבטון. הפסל הענק הזה מסמל את היסורים ואת המות הנוראי של עשרות אלפי יהודי גטו קובנה ויהודים שהובלו לפורט התשיעי מצרפת, מינכן, ברלין וכן אלפי שבויי מלחמה סובייטיים.

האתר השני הוא מוזיאון הכיבוש, מבנה ענק בצורת קתדרלה המתאר את סיבלותיו של העם הליטאי תחת כיבוש רוסי, פולני וגרמני מאמצע המאה ה19 ועד השיחרור מהסובייטים. האתר השלישי והאוטנטי ביותר הוא כמובן המצד ה9 בעצמו. סביב האתר חפיר עמוק עם תעלות וקירות בטון בהן הוצאו להורג אלפי האנשים. המוות ניבט מהבורות ומקירות הבטון שפגיעות הכדורים שירו במושמדים עדין נראים בבירור. שם הזדהנו עם הסבתא שלי והדודה, אמה ואחותה של אימי, שנשארו בקובנה במלחמה ולפי עדויות שונות, שם בבורות האלה מצאו את מותן. בתוך הפורט עצמו, בתוך חדרי הכלא, בכל חדר תצוגה מוזיאלית של פרשיה או אירוע אחר הקשור לפורט או למעשי הזוועה שנעשו בו.

העומס הרגשי שלנו היה כבד כנשוא, כשאנו מתרחקים מהמקום, בדרכנו בחזרה אל העיר החיה והשוקקת עלתה השאלה- האם כך זה היה גם אז? כאן המוות, ושם, מרחק 5 דקות נסיעה בעיר המשיכו החיים? גם כאשר ליטא היתה בכיבוש נאצי, מה ידעו תושבי קובנה עצמם על המתרחש במרחק קצר מאד מבתיהם?

מזג באויר בקובנה היה נפלא, אחרי מנוחה במלון בה נרגענו מסיורי הבוקר, יצאנו אחר הצהרים לטיול ארוך על גדת נהר הניימן עד מקום בו נשפך אליו נהר הנריס. חזרנו בכיוון העיר העתיקה דרך פארק מטופח ומצודת קובנה המרשימה. בעיר העתיקה יש גם כמה מסעדות המגישות אוכל ליטאי אוטנטי דומה לקובה אך מבושל במרק שנקרא צפליניי המוגש במגוון דרכים. לזה הוספנו מנה של בשר מבושל, סלט כרוב וסלק מבושל קלות והרי טעמנו אוכל ליטאי. ראוי לציין שעלות האוכל והבירה במסעדות בליטא הוא ממש מצחיק בעבורנו הישראלים. 1/2 ליטר בירה כ 4 שקלים וצלחת של 2 צפליניי וסלט עולה 14 שקלים.

ביום השישי של הטיול, ביום ראשון , מוקדם בבוקר, יצאנו מקובנה לעיירת הגבול קיברטיי שהיא עיירת הגבול של ליטא עם קלינינגרד. זאת גם העיירה הכי חשובה מבחינתנו כי זאת העיירה בליטא בה נולדה וגדלה אימי עד עלותה ארצה בשנת 1935. גם קלינינגדאד היתה בתוכנית כי חמי וסבו של אהוד בני נולד וגדל בעיר הזאת, שבזמנו קראו לה קניגסברג, עיר הבירה של מחוז פרוסיה המזרחית, עיר שהיתה אחת מהערים החשובות בגרמניה. לאחר שנכבשה במלחמת העולם השניה על ידי הסובייטים כל המחוז הזה הפך למחוז סובייטי בשם קלינינגראד אובלסט והיום הוא מחוז רוסי כמובן.

בקיברטיי השארנו את הרכב בתחנת הרכבת כי בחברת ההשכרה הרץ אמרו לנו שאי אפשר להכניס רכב שכור לרוסיה. ב 8 בבקר עלינו על רכבת שינה רוסית שבאה ממוסקבה. זמן הנסיעה של 150 הק"מ שבין קיברטיי לקלינינגדאד כ 3 שעות. עם זאת, 2 הישראלים הבודדים שהיו על הרכבת, בני ואני, עיכבנו את הרכבת שעה ארוכה כתוצאה מהבדיקה הדקדקנית של הדרכונים שלנו שהגיעה למימדים ממש לא נעימים. כידוע אזרחים ישראלים לא צריכים בויזה לרוסיה. למרות זאת לא היה איש ממשטרת הגבולות הרוסי שהיה בסביבה שלא בא לראות את הדרכונים שלנו בדיפדוף מקדימה ומאחורה ובדק אותו בזכוכית מגדלת. השוטרים נהגו באדיבות אך היה לא נעים. בסופו של דבר ירדו השוטרים מהרכבת, המשכנו לנסוע והגענו לקלינינגראד.

העיר קניגסברג נהרסה כמעט כליל במלחמה. תושביה ברחו וגורשו עם הגעת הצבא הסובייטי לשם אחרי שהובסו יחידות הוורמכט ששמרו על העיר. הכיבוש היה אכזרי כי זאת היתה העיר והמחוז הגרמני הראשון מאדמת המולדת הגרמנית שנכבש על ידי הצבא הסובייטי. לכן הכובשים התנהגו באכזריות קשה נגד התושבים הגרמנים, אנסו, בזזו, הרגו ללא סיבה והשתוללו ברחובות עוד לפני כניעת העיר ולאחריה. עם הכניעה גרשו הרוסים את שארית התושבים שלא הצליחו לברוח מהעיר וניקו אותה מגרמנים. היום זאת עיר רוסית לכל דבר. פרט לקתדרלה של קניגסברג בה קבור הפילוסוף עימנואל קנט ובה תערוכות המספרות את סיפור העיר לא מוצאים סימנים לנוכחות הגרמנית. לכך יש להוסיף את המצודות שסביב לעיר ולמספר בניינים במרכז העיר שנבנו על ידי הגרמנים בסגנון ניאו קלאסי שהרוסים שקמו ושחזרו.

בקלינינגראד התגוררנו במלון רדיסון שמשאיל אופנים לאורחים ללא עלות. לקחנו 2 זוגות אופנים וטיילנו בעיר מהצהרים ועד הערב. ביקרנו במוזיאון הבונקר המספר אודות הקרב במלחמת העולם השניה וכן ביקרנו ביקור ארוך במוזיאון הקתדרלה הגותית כי שם יש מפות ודגמים של העיר וקיווינו למצוא איזה קשר לשנות חייו של סבא של אהוד בעיר. מצאנו במפות הישנות ובדגמים ציוני מיקום של בתי כנסת ובתי עלמין יהודיים. בעיקבות זה ניסנו לזהות את בית ספרו של סבא או את הרחוב של משפחתו. מצאנו מיקומים של בית כנסת ובית קברות יהודי אך ללא המבנה או השטח עצמו. מאחר וביקרנו שם ביום ראשון אחר הצהרים גם המודיעין התיירותי כבר היה סגור. טיילנו בעצמנו באופנים בין מצודות העיר, ליד הנמל ובמרכז. כל הכיתוב הוא ברוסית בלבד וההתמצאות לא קלה.

ארוחת ערב אכלנו במסעדה מקומית הנקראת פלנטה שאפשר להסתדר שם עם התפריט בשל הצילומים של המנות כי אין תפריט באנגלית או בכל שפה אחרת. במסעדה המעוצבת כפאב אנגלי היו דווקא מטעמים מקומיים כמו דג מקרל קפוא מגולגל על צלחת, דג מבושל במיץ עגבניות, מעין דג חריימי אך מעט מתוק.

למחרת, ביום השביעי לטיול בשעה 8:40 עלינו על הרכבת בחזרה לקיברטיי שם השארנו את הרכב. קיברטיי על גבול קלינינגראד היא כזכור העיירה שבה נולדה אימי ובה גדלה אך טרם ביקרנו בה. לפני שעולים לרכבת, צריך לשים לב שבשל גודלה של רוסיה מועד יציאת הרכבות והשעונים בתחנות הרכבת הם לפי שעון מוסקבה. ביחס לקלינינגראד הוא שעה אחת קדימה ולכן הרכבת שלנו יצאה לפי שעון מקומי ב .7:40 טוב ששמנו לב וגם הפנו את תשומת ליבנו לעניין בבית המלון.

גם בדרך חזרה היה עיכוב קל בגלל בדיקת דרכונינו אך הפעם זה היה מהיר יותר וכמובן בדיקה כשניכנסנו בחזרה לליטא.

סוף סוף בקיברטיי, העיירה של אימי. סיפוריה של אימי ביחס לקוברטיי התרכזו בעיקר במעמדה של העייירה שבשנות העשרים ותחילת שנות ה 30 הייתה תחנת מעבר למזרח פרוסיה ולנמליה. היה מעבר חופשי בין תושבי העיר לבין העיר הגרמנית איידקונן, מעברו השני של הגבול, והרבה יהודים, בינהם אימי, דברו גרמנית טובה בשל הקשרים עם האיזור הגרמני הסמוך. עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה הלכו ופחתו הקשרים עד שנפסקו כליל ויהודים רבים עזבו את קיברטיי. אימי עלתה לארץ, אחותה ואימה כאמור עברו לקובנה עם בית החרושת בו הן עבדו.

בתחקיר שלפני הנסיעה לא הצלחנו לזהות אתרים יהודיים כל שהם בקיברטיי היום. העייירה היא כמעט רק רחוב אחד המוביל לתחנת רכבת ולמעבר גבול עם רוסיה. אחרי כמה סיבובים בעיירה החלטנו לגשת לבניין המועצה של המקום ולנסות לשאול על איזכור הקהילה היהודית עד מלחמת עולם השניה. הבעיה שקשה במקום הזה למצוא דוברי אנגלית. עם זאת, אחד הפקידים במועצה הבין אותנו, בתנועת ידיים אמר בואו אחרי, ירדנו איתו לרחוב, הוא לקח את מכוניתו וסימן לנו לנסוע אחריו. הוא לקח אותנו לפינת יער בקצה העיירה שם התגלה בפנינו בית קברות יהודי ומצבות בעיקר של נפטרים משנות העשרים והשלושים. חלק מהשמות הנפטרים היו מוכרים לי כשמות משפחה של חבריה של אימי שעלו איתה ארצה מקיברטיי. המקום נראה לפחות מתוחזק, כנראה על ידי המועצה המקומית. אתרים המתחברים ישירות עם החיים היהודיים בקיברטיי לא מצאנו.

אחד הדברים שכן ראינו באיזור קיברטיי הוא הרבה חבורות גדולות של רוכבי אופניים ליטאים ותיירים המנצלים את הכבישים הכפריים שיחסית פחות עמוסים ודרכי יער יפות ורוכבים בהם מאות ק"מ באיזור.

בסיום הביקור בקיברטיי יצאנו בדרכנו בחזרה לורשה, ומשם, למחרת בבקר, טסתי בחזרה לארץ.

עברנו באופן די אינטנסיבי שלוש מדינות בצפון מזרח אירופה, מקומות רוויים הסטוריה ודם יהודי ועם זאת , חבל ארץ שבחודשי קיץ אלה נראה ירוק, פורח ומזמין.