באפריל נסענו לטיול שורשים בפולין. במקור תיכננו לטייל עם מדריך מקומי שהוא גם נהג לאורך כל אותו שבוע, אבל שינויים בכמות האנשים הובילו אותנו לוותר על שירותי המדריך בארבעת הימים הראשונים, והאמת הסתדרנו יופי
טסנו עם WIZZAIR לורשה, נחתנו באמצע הלילה ומיהרנו בהסעה שהם מציעים (בתוספת תשלום כמובן) למלון שהזמנו. לאחר מעט סיבוכים קיבלנו חדר ושקענו בשינה.
בבוקר קמנו ונסענו למרכז העיר, השארנו את המזוודה בלוקרים בתחנת הרכבת הראשית ויצאנו לשוטט. ביקרנו בבית הכנסת היהודי, שם גם לקחנו מפה שמציעה מסלולים “יהודיים” בעיר לשיטוט עצמי. הלכנו לאורך אחד המסלולים, ביקרנו בכל מיני אנדרטאות, הסתובבנו בבית הקברות היהודי וסיימנו באנדרטה לזכר יאנוש קורצ'אק.
לאחר מכן הלכנו למרכז המסחרי הצמוד לתחנת הרכבת לאכול ארוחת צהריים לפני שנצא ברכבת לעבר לובלין. במרכז זה יש WIFI חינם מה שמקל על ההתכווננות הראשונית, ושם גם רכשנו סים לגלישה בנפח של 1GB ב5 זלוטי (שזה בערך 7 ש”ח). הספיק לנו יפה מאד כל השבוע ואפשר לנו, לשוחח עם הבית בחופשיות ואף למצוא מידע כשאנחנו בדרכים.
***אין שום סיבה לקחת סים מהארץ כשטסים לפולין***
מטרת הטיול היתה להתחקות אחר שורשי המשפחה, שטכנית לא היו פולנים, ועל כן החלטנו שאנחנו לא מתמקדות באתרים היהודיים המסורתיים אלא רק במה שרלוונטי עבורנו ולהיסטוריה המשפחתית.
הנסיעה ברכבת בפולין נושאת מטען רגשי לא פשוט, והיוותה מקור לשלל בדיחות שחורות, אבל סה”כ המחיר זול, וזה פתרון נוח ויעיל. אחרי קצת יותר משעתיים הגענו ללובלין ולקחנו מונית למלון.
בערב יצאנו להסתובב ברובע העתיק של לובלין, שלי הזכיר מאד את הרובע הגותי בברצלונה, אכלנו וחזרנו למלון בתחבורה ציבורית-אוטובוס, גם היא מאד נוחה וזולה.
בבוקר לקחנו אוטובוס למיידנק, שם ככל הנראה נרצחו חלק מבני המשפחה. הביקור במחנה היה מאד מורכב, ויצאנו ממנו מלאות כעס. נתחיל בעובדה המגוחכת לחלוטין שהצוות העובד במוזיאון-מחנה לא דובר אנגלית ברמה סבירה, ושבהסברים לאורך המחנה הכיתוב בעברית מלא שגיאות כתיב ודפוס. הארכיון היה סגור על אף ששעות הפתיחה שלו מעידות אחרת, וכל העדויות הפזורות לאורך הסיור במחנה הן ברובן המכריע של אסירים פוליטיים פולנים. הקורבנות היהודים מוזכרים פעמיים-שלוש בלבד. הביקור בתאי הגזים, במשרפות, בביתן הנעליים ובאנדרטת האפר השאיר אותנו נסערות, הראש מסרב לתפוס את גודל הזוועה.
שתי אנקדוטות: באחד מהביתנים יש תערוכה שמציגה רכוש ששרד של אסירי המחנה, ושם גם יש שירותים. השירותים בנויים בצורה שהזכירה לי מאד את הביתן בו נמצא תא הגזים במחנה, ולא הייתי מסוגלת להכנס אליהם. השומרים במחנה לבושים מדים שחורים שבמבט ראשוני הזכירו לנו את מדי הSS. בעיקר כשגבר גברתן במדים נכנס אחרינו לתא הגזים…
מלובלין לקחנו מיניבוס לקרקוב, נסיעה של חמש שעות (זה אוטובוס מאסף), אבל תדירות האוטובוסים טובה משמעותית מזו של הרכבות ואפילו יש בהם WIFI…
בקרקוב לא טיילנו בכלל, בדיעבד חבל, כי מסתבר שהעיר העתיקה שם נחשבת לאחת היפות בעולם, אבל האזור כולו היה פקוק וסגור בגלל מרוץ, ואנחנו היינו קצרות בזמן. בבוקר נסענו למכרות המלח בויילצ'קה, חוויה מדהימה ומומלצת בחום. אנחנו לקחנו את הסיור ל”תיירים” ובדיעבד הצטערתי שלא לקחנו מסלול ארוך ומעמיק יותר.
מקרקוב נסענו לקטוביץ שם פגשנו את המדריך.
וכאן החלק החשוב בעצם התחיל. אנחנו לקחנו מדריך פולני דובר עברית כדי שהתקשורת תהיה קלה יותר, בדיעבד, בהתחשב בעובדה שהאזורים בהם התעניינו היו גרמניים עד למלחמת העולם השניה, היינו צריכות לחפש מדריך דובר פולנית וגרמנית מה שהיה הופך את הטיול כולו ליעיל יותר.
התחלנו בארכיון בקטוביץ', שהוא ארכיון אזורי ובו ניתן לבקש תעודות בנות למעלה ממאה שנה. מגישים בקשה, משאירים פרטים ומחכים שיצרו קשר. הדרך החכמה יותר: לעשות את כל הפניות לארכיונים חודשיים מראש בדוא”ל ואז להגיע רק למקומות בהם נמצאו המסמכים הרלוונטיים. קחו בחשבון שניתן לכתוב להם באנגלית אבל התשובה מתקבלת בפולנית…
משם נסענו לאושוויץ והצטרפנו לסיור מודרך באנגלית. במחנה יש עומס ובדיקות בטחוניות קפדניות אז מומלץ להקדים. באתר כתוב שהם ממליצים להקדיש 3.5 שעות למחנה, ואני ממליצה על ארבע וחצי, כי בסיור הכל נורא מהיר ויש לדעתי צורך לחזור ולהתעמק בחלק מהמקומות ללא הפרעה. מהשעה 13:00 ניתן להכנס למחנה גם לא כחלק מסיור ואז הכניסה היא חינם.
התאכזבנו לגלות שרוב הצריפים באושוויץ 2- בירקנאו נזקו קשה בהצפה שהיתה לפני מספר שנים ועל כן הכניסה לרובם אסורה כיום. כיוונו לבקר בצריף בו שהו חלק מבני המשפחה אך כאמור הדבר לא התאפשר.
גם כאן קשה לתאר את מה שעובר בראש ובבטן לנוכח המראות הקשים וההסברים קורעי הלב. חושבת שזה מקום שכל אדם, ללא קשר לדתו והשתייכותו צריך לבקר בו.
מהמחנה נסענו למישלוביצה, שם ביקרנו בבית הקברות היהודי (יש לאסוף מפתח ממשרדי העיריה במרכז העיר) בית הקברות שוקם לאחרונה ונראה שהעבודות שם עוד לא הסתיימו. יש מצבות שבורות רבות, ולא מעט צלבי קרס באזור מסביב. אנחנו הצלחנו למצוא שלוש מצבות שאנו חושבות ששייכות לבני משפחה. מעבר לכביש יש חנות בה ניתן לקנות נרות זכרון (בקשו את אלה שלא מצויר עליהם צלב), וגם ארוחת בוקר אם כמונו, קלטתם שיצאתם בבוקר בלי לאכול.
ביקרנו גם בביטום, שם ניגשנו לעיריה וביקשנו את תעודת הלידה של סבתי. נתנו לנו לראות את התעודה המקורית, כתובה בגרמנית בתוך ספר ענק ולא נראית כמו התעודות לידה שאנו מכירים כיום, והדפיסו עבורנו, תמורת תשלום של פחות מ50 זלוטי, תעודת לידה “מודרנית” בפולנית שמתמצתת את תעודת הלידה המקורית.
משם המשכנו לקדלופ טורבסקי, כפר קטן וציורי בן למעלה משבע מאות שנה בו נולד סבא-רבא שלי. המקום מקסים, אך לא מצאנו שום זכר לקיומם של יהודים במקום. עצרנו קשיש שעבר ושאלנו אותו אם יש בית קברות יהודי באזור, אבל הוא אמר שלדעתו הכל נהרס לפני שנים ולא ידע לתת לנו יותר מידע
משם המשכנו לורוצלאב, שם התגוררה המשפחה עד מלחמת העולם השניה. בורוצלב ביקרנו ברחוב בו שכן הבית (שמאז נהרס), בבית הכנסת באותו הרחוב, וברחבה ממנה שולחו יהודי העיר ב1943 אל מותם, ובמרכז הקהילה היהודית (מה שהתברר כבזבוז זמן- הם עוסקים בארגון אירועים לקהילה ולא בשימור ההיסטוריה).
ביקרנו גם בספריה של האוניברסיטה שם, בעקבות המלצה של מרצה איתה התייעצתי על חיפוש מידע, מה שהתברר כהמלצה מצויינת. חיפשנו שם בספרי הטלפונים הישנים את שם המשפחה ואכן מצאנו כיתוב שמאמת את שידענו- כתובת, מקצוע של האב, ואף את העובדה שהם היו בעלי הבית ולא שוכרים (מסתבר שהיה רישום בספר הטלפונים שמבהיר זאת). ספר הטלפונים הגרמני מתקופה זו היה מחולק לשלושה: חיפוש לפי שמות משפחה, חיפוש לפי רחובות וחיפוש לפי מקצועות. הרישומים כמובן חוזרים על עצמם.
מהשוואה של ספרי טלפונים משנים שונות הצלחנו לגלות כי חלק מהמשפחה עזב עוד לפני 1937 את העיר.
בארכיון העירוני מצאנו תיעוד של הרכוש שנלקח מקרובת משפחה אחרת, זכינו לעלעל בתיק שיוחד לה, לקרוא את רשימת הציוד, לראות את סמל הממשל הנאצי על הדפים, ולגלות פרטים חדשים. העובדת בארכיון ידעה גרמנית מה שסייע לנו רבות.
טיילנו גם במרכז העיר, אזור יפה ומרשים, ודמיינו כיצד שבעים ומשהו שנים קודם לכן ודאי הסתובבו במקום בני משפחתנו.
חיפשנו את בתי הספר היהודיים אך ללא הצלחה רבה, גילינו אחד שמתפקד היום כבית ספר פולני, אך היה זה לאחר שעות הלימודים ולא היה ניתן להכנס, וממילא ככל הנראה לא נשמר שם מידע מאותה תקופה.
משם המשכנו באוטובוס לילי לברלין
