צ'וֹלות, תנינים ועוברי אלפקה מיובשים - המסע לבוליביה!

לשחות עם תנינים באמזונס, להפליג בתוך מדבר ענק של מלח, לטבוע בלגונות צבעוניות שיצאו מתוך אגדה ולהעמיס סוודרים לכל המשפחה בשקל תשעים. זה מתחיל בנסיעת בלהות, ריחות ביוב ושלשולים – אבל נגמר בתור החוויה הכי חזקה שיש לדרום אמריקה להציע. בוליביה – המסע אל הלא נודע. 

Welcome To Hell

נתחיל בווידוי: אם מישהו היה אומר לי פעם שיהיה לי אומץ להתברבר לבדי בארץ נידחת כמו בוליביה – הייתי חושבת שהוא אורן זריף. אבל מנקודה זו של הטיול בדרום אמריקה, שום דבר כבר לא נראה לי מפחיד או מסובך מדי. העולם הוא כדור ואי אפשר ללכת בו לאיבוד.​
אחרי טיסת קונקשיין מברזיל דרך בוואנוס איירס, אני נוחתת בסטנה קרוז, שנחשבת לעיר די מתקדמת במונחים בוליביאנים. משוטטת לבדי עם המוצ'ילה האימתנית, מצפה למצוא ישראלים ולהסתפח אליהם, אבל כלום. נדא. גורנישט. איפה הם היצורים הרעשניים האלה? דווקא כשצריך אותם הם אינם? נו מילא. אני מחליטה לנסוע לאָיוּני, לוקחת מונית לתחנה המרכזית שנראית כמו מחנה הפליטים שועפאט ביום רע, ובעודי מחפשת את האוטובוס המתאים, איזה טיפוס נאלח מוביל אותי לאוטובוס שלו – "25 שעות עד לאיוני, בלי עצירות", הוא מבטיח. אני משתכנעת ורוכשת מהנאלח כרטיס נסיעה ב-120 בוליביאן. שווה, אני חושבת לעצמי, אפשר לחצות את המדינה הזו ב-60 שקל.

אבל אז מסתבר שהחלק עם הציוויליזציה בטיול הזה הסתיים. 
כשאני רואה את האוטובוס בו אני אמורה לבלות את היממה הקרובה – אני חוטפת חלחלה. מושבים צפופים, מזגן אין ובטח שלא שירותים. לאוטובוס עולה ערב-רב של גברים, נשים וטף, עם תיקים ושקים שמאפילים בגודלם אפילו על המוצ'ילה שלי. על הניחוחות שהם מביאים איתם לא אפרט להלן מפאת כבודכם.
אבל על נסיעת הזוועות שמצפה לי לא חלמתי אפילו.

לידי מתיישבת צ'וֹלָה (כינוי לבוליביאנית מסורתית המדיפה ריח קבוע של שום), עם שק על גבה, ומפשקת את מכלול שומניה על חשבון המרחב האישי שלי, כמובן. בנוסף, הפאקינג דבר שאמור להיות חלון לא נפתח. אני מתכווצת במושבי, מנסה לנשום כמה שפחות ומתפללת שהנסיעה תעבור כבר. אלוהים, מה היה לי רע בחיים? למה הייתי חייבת להתעקש על המדינה הזוועתית הזו??

אחרי כמה שעות האוטובוס עוצר. הגענו? נתקענו? הפסקה? מה? אף אחד לא מסביר. מסתבר שעוברים אוטובוס. אחרי כמה שעות שוב עוצרים. הגענו? לא. אנחנו בסוּקרֶה. מה סוקרה מה?? איך מגיעים מפה לאיוּני?? מאוטובוס אחר מהדהדים קולות צהלה בשפת העִברים. אלו הם אחיי הישראלים. אני הולכת בעקבות הקולות ועולה על האוטובוס שלהם. איש לא שואל למעשיי ואם בכלל שילמתי. נסתרות דרכי הארץ הזו.

הסיוט נמשך. מתגלגלים לנו בדרכי עפר (אה כן, לא טרחו לסלול כבישים במדינה הזו. אז מה אם היא קיימת כבר 180 שנה). לשמחתי הנהג נוסע בדרך החתחתים הזו כמו מטורף (אל דאגה, הוא מצפצף לפני כל עיקול), ואחרי כמעט 30 שעות של סיוט מתמשך ללא מזון ומים – אנחנו מגיעים לעיירה האלמותית אָיוּני.
מודה לאל הטוב על שהחייני וקיימני והגיעני לזמן הזה, אני מתחילה לעכל: אני בבוליביה, המדינה הענייה והנחשלת ביותר ביבשת דרום אמריקה.
נזרקים מאוטובוס-הפח אל השלוליות והעפר של איוני. מדובר בעיר הכי מתה שראיתי בחיים. העיירה הנידחת מפורסמת אך ורק הודות למדבר המלח הגדול בעולם ששוכן בקרבתה. אז אל תצפו למצוא בה משהו מעניין. או משהו בכלל. חור אחד גדול. ​​ואם זה לא מספיק, הרוכלים ברחוב שומעים שירים של משה פרץ. הידד.

איזה מדבר? מדבר המלח

הסָלאר דֵה-אוּיוּני (Salar de Uyunu) הוא מדבר המלח הגדול בעולם. בערך חצי מהגודל של ישראל. פעם הוא היה ים-מלח רדוד, ועם ההתחממות הגלובלית הוא התאדה והפך למדבר מלח עצום. ומדהים. כמו מראה עצומה ובוהקת שמתפרסת על פני מרחבים ענקיים.
כמו כל ישראלי שמכבד את עצמו, אני והיהודים הכשרים אליהם הסתפחתי יוצאים לטיול בן שלושה ימים לרוחבו של הלבן הלבן הזה.

כשיורדת החשכה, מגיעים למקלט מפורק בלב עיירה נידחת. האמיצים בינינו מתקלחים ואז יושבים כולם לארוחת ערב. סלמונלה או לא, כשרעבים אוכלים הכל, גם בידיעה ברורה שזה הולך לצאת מהגוף בדרך לא טבעית.
למחרת בבוקר אורזים את עצמנו ומבלים עוד יום בג'יפ. אין יותר סלאר, אלא לגונות צבעוניות. לגונה אדומה (laguna colorada)לגונה ירוקה(laguna verde), והכל מלא בציפורי פלמינגו יפהיפיות. בכלל, כל בוליביה הזו טובעת בנופים משגעים. הרים, נהרות, גייזרים שמבעבעים מבטן האדמה, אלפקות מכל עבר. כאילו אלוהים עבר פה עם מכחול והחליט לצייר את היצירה של חייו.

אצא לי השוקה

לאחר נסיעת לילה עמוסת טלטלות מאיוני, מגיעים ללה-פאז (La Paz) עיר הבירה החוקתית של בוליביה. (עיר הבירה הרשמית היא סוקרה – הבוליביאנים הגנובים האלה לא מצליחים להסגר על עיר בירה אחת).
לה פאז היא סוג של הלם תרבות. ענקית, צפופה, ענייה ובעצם – שוּק אחד גדול. המוני בוליביאנים יושבים על הרצפה ומוכרים את מרכולתם הלא-מפתה במיוחד. רוב האוכלוסייה כאן, אגב, היא ממוצא אינדיאני, השאר הם בני תערובת של אירופאים ואינדיאנים (מֵסטיסוס). והם מכוערים עד כאב, באופן שגורם אפילו לאחת כמוני להיראות לינור אברג'יל.

לה-פאז היא עיר הבירה הגבוהה בעולם ושוכנת בגובה של 3200 מטר מעל פני הים. חלק מהישראלים סובלים פה מכאבי ראש ומקוצר נשימה, אבל אל דאגה – אחרי שקולטים כמה זול בעיר הזו, מתחילים לאהוב אותה. אתה מחשב מכמה עלה לך המבורגר+צ'יפס+שתייה וזה יוצא 5 ש"ח. אתה מחשב כמה עלה לך המסאז' וזה יוצא 4 ש"ח. אתה מחשב כמה עלה לך הטטריס וזה יוצא 6 ש"ח. (בשנות ה-90 היינו צריכים לעשות מנוי שנתי ל"מעריב לילדים" בשביל לקבל טטריס כזה!)

הצ'וֹלות המקומיות מוכרות פה פשוט הכל, החל מעוֹּברי-למה ואלפקה מיובשים ועד כפפות, צעיפים וסוודרים – שבסופו של דבר מוצאים את דרכם לארץ הקודש בחבילות הנשלחות ע"י הישראלים הגודשים את העיר (כן, שוב כבשנו טריטוריה. השפה המדוברת ברחוב היא עברית, התפריטים בעברית, שלטי ההמלצות מתחילים במילים "ישראלים יקרים" ועוד כהנה וכהנה).

אמרו לנו שבבוליביה לא אוכלים כלום, כי זה מסוכן. ואם כן אוכלים – אז חוטפים סָלמוֹנֵלָה. ואם לא חוטפים סלמונלה – אז סתם משלשלים. הבל הבלים. אכלתי פה יותר מבכל מקום אפשרי. והקיבה שלי לא רק שלא בגדה בי אלא גם הגיבה בגרגורים של אושר. אכלנו ב"לוֹבו" וב"נרגילה" והיה אחלה, ודפקנו סטייקים במסעדת היוקרה "לה קאסה ארגנטינה" והיה מצויין. וזול. בהחלט מומלץ.

רוקדים עם תנינים

אחרי שמיצינו את נפלאות מי השופכין בעיר הגדולה, מגיע הרגע לשמו התכנסנו – האמזונס. במטוס זעיר ממריאים מלה-פאז הקרירה ונוחתים בעיירה רורה-נבאקה החמימה. והלחה. ומלאת היתושים. למחרת מתייצבים בסוכנות Amazonico ויוצאים לטיול בן שלושה ימים בערבות הפמפס. בתפריט: שייט מתמשך בקאנוּ עם המדריך האינדיאני החמוד ריינלדו, שמצביע על ציפורים וקופים וצבים וכל מיני בעלי חיים שונים ומשונים שחיים פה בשלווה בערבות הפמפס. אנחנו שולפים מצלמות ומשתדלים לא לפספס שום עוף מוזר ולא להשאיר שום קוף רעב. כמה יפה הטבע מהצד הזה של הכדור.

עם צאת הכוכבים יוצאים לשיט לילי כדי לחפש תנינים. אז מה אם חושך אימים בחוץ וכל מיני חיות עושות קולות מפחידים. ריי אומר שחייבים לחפש, כי הם לא יבואו לבד, התנינים. אנחנו מאירים בפנסים על גדות הנהר ופתאום רואים עיניים אדומות זוהרות בחושך. אמאל'ה!! ריי שולף מהנהר תנין-תינוק תוך צעקה אינדיאנית מבהילה-משהו. אמאא! תנין!!! כל הקאנוּ באטרף של צרחות, מי ישמע התינוק הזה יכול לטרוף אותנו.

למחרת יוצאים לחפש אנקונדות. נותנים לנו מגפי גומי המגיעים עד הברכיים ואנחנו יורדים ליד סבך שיחים ומתחילים ללכת. "תחפשו!" פוקד עלינו ריי, "הם לא באים לבד, האנקונדות" . נו טוב, מחפשים. המבט תקוע למטה. מדי פעם שוקעים באיזו ביצה. מה אכפת לי? זה לא המגפיים שלי.
מדריך של קבוצה אחרת צועק בהתלהבות, ואנחנו מפסיקים את החיפוש והולכים להתביית על האנקונדה שלו. אנקונדה? נראה כמו סתם נחש. ריי אומר שזה אנקונדה-תינוק. נו באמת. בשביל תינוק באנו עד לפה? אני בשביל אנקונדה פחות מגודל הרכבת בלונה-פארק אפילו לא יוצאת מהבית.

אחרי עוד לילה של שינה טרופה מעל תנינים ולצד יתושים מוצצי דם, קמים לבוקר אחרון של פמפס, והפעם סוף סוף -לשחות עם דולפינים ורודים. פתאום רואים כמה דולפינים. ורודים. באמת ורודים! אנחנו מנסים להתקרב אך היצורים החמדמדים מסרבים לשתף פעולה באופן מלא. מסתבר שדולפיני האמזונס לא ידידותיים כמו דולפני הריף באילת. אבל בגלל שהם ורודים אנחנו עדיין אוהבים אותם.

אחרי חודש מסעיר בין צ'וֹלות, אלפקות, מאובנים, סוודרים, גייזרים ושאר המציאות שיש למקום הזה להציע – הגיעה העת להיפרד מבוליביה. אמנם מלוכלך פה, ואין מים חמים במקלחות, ובשירותים אין סבון, ובאוכל יש בקטריות וכל שיחה אקראית נסובה סביב מצב השלשולים של כל אחד… עדיין, מדובר בארץ מיוחדת, אותנטית ושונה. עם נופים משגעים שלא ראיתי בשום מקום אחר בעולם, ועם מעילי פליז ב-50 ש"ח ושרשראות גולדפילד ב-15 ש"ח ומתנות לכל המשפחה בתקציב של קוטג' תנובה עם זיתים. איזה מזל שלא דילגתי על הארץ הזו, איזה מזל.

אפילוג

צדק מי שאמר שדרום אמריקה זה הטיול הגדול האמיתי, ושום דבר לא ישתווה לו. 
 ארבעה חודשים בלתי נשכחים ביבשת הסוערת בתבל הגיעו לקצם, והם היו מלאים באושר עילאי, בנופים משכרים, באתגרים עוצרי נשימה, בחוויית חופש מוחלט, במפגשים עם תרבויות אחרות וברגעי קסם נדירים. לצד זאת, היו גם רגעי משבר ותסכול, נדודים לא קלים עם תיק ענקי על הגב, חיפושים תמידיים אחרי מקום לישון בו, געגועים מטורפים לבית ולאוכל הישראלי ולשמפו 'פינוק' ולבמבה נוגט.

אז רגע לפני שאני משאירה את הימים הזוהרים מאחוריי ושוקעת בביצה הארצישראלית המאפירה והטובענית, להלן כמה תובנות עבור מי מכם שמתכוננים לטיול הגדול:

1. סעו לבד. נכון, נשמע כיף ובטוח יותר לנסוע עם חברים, אבל כדי לחוות חופש מוחלט ותחושת עצמאות אמיתית – עדיף לא להיות תלויים באף אחד. רק כך תוכלו לחוות את החוויה בדיוק כמו שאתם רוצים, להכיר אנשים חדשים ולהתמודד עם אתגרים שלא הכרתם. גם הפחדנים והפחדניות שבכם יגלו פתאום שטמון בהם אומץ שהם לא ידעו עליו אף פעם. אל דאגה – העולם קטן, אי אפשר ללכת בו לאיבוד.
    העובדה שטיילתי בגפי פתחה לי פתח להכיר אנשים חדשים, לדבר איתם בשפתם (טוב, גם עברית נחשבת שפה), לעתים להצטרף אליהם ואם נמאס פשוט לחתוך ולהמשיך הלאה.

2. תנו לגל להוביל אתכם. עשו שיעורי בית, קראו, סמנו מטרות עיקריות שחשוב לכם לבקר בהם, אבל הרשו לעצמכם לסטות מהמסלול. אל תפעלו לפי לוחות זמנים, אל תזמינו טיסות והוסטלים מהארץ ואל תלכו אחרי העדר. זה הטיול שלכם, לא של 'לונלי פלנט'.

3. כתבו יומן מסע. או בלוג. או צלמו סרט תיעודי. זו הולכת להיות אחד החוויות הגדולות בחייכם, ואתם רוצים מאוד שיהיה לכם תיעוד שלה. כשתחזרו למציאות הקודרת, החלום הלטיני יהפוך לנוסטלגיה מתוקה להתרפק עליה.

4. החלק שאולי הכי קשה בטיול הוא עניין הנדודים. לקום כל בוקר, לארוז, לנסוע 20 שעות, לחפש הוסטל, לפרוק את המוצ'ילה, ושוב לארוז, לקנות כרטיס לאוטובוס הבא ולהידחק בדרכי עפר תלולות לנסיעה של 20 שעות, וחוזר חלילה. כאב הנדודים והתחושה שאין בית אחד לשים בו את הראש ליווה אותי לאורך כל הדרך.

5. קחו בחשבון שהכיף הזה ייגמר יום אחד. במיוחד אם אתם נוסעים לתקופה ארוכה – תתכוננו לכאפה. לא מעט מוצ'ילרים שנוחתים על אדמת ארץ הקודש סובלים מ”דיכאון שאחרי הטיול הגדול”, במיוחד אם אין להם מושג מה הם הולכים לעשות הלאה. המלצה שלי: להכין תכנית מגירה עוד לפני שאתם נוסעים. לדעת בדיוק מה מצפה לכם שתחזרו – אם זה עבודה, או לימודים, אתגר חדש או טיול נוסף לחלום עליו. אל תתנו לעצמכם לחזור ולשקוע בריקנות.

6. תעופו על הטיול שלכם, תטרפו את העולם, אבל לפני שאתם לוקחים סיכונים מיותרים – זכרו שאמא מחכה לכם בבית. ואם לא תחזרו הביתה בריאים ושלמים – כל החוויה הזו באמת, אבל באמת, לא הייתה שווה כלום. שמרו על עצמכם.