לפני עידן ועידנים, באוגוסט שנת 2019 טרום ימי הקוביד, יצאתי לקמינו הראשון שלי - קמינו פורטוגז (ראו פוסט). היה קשה, היה כואב, היה רטוב והיה נפלא. למרות שכבר זכיתי במחילה הנכספת שמגיעה לעולי הרגל שהשלימו לפחות 100 ק"מ, היה לי ברור שזו רק ההתחלה. כך, באוגוסט 2020, כאשר הקמינו היה ריק בשל מגבלות הקוביד, צעדתי שוב הפעם על קמינו פרימיטיבו - 330 ק"מ מאוביידו בירת ממלכת אסטוריאס ועד סנטיגו דה קומפוסטלה. כבעל ניסיון, הקמינו השני כבר היה פחות קשה וכואב, אבל החוויה הייתה נפלאה לא פחות ואף יותר.
בקרב הפרגרינוס (עולי הרגל) הרציניים, הפורטוגז והפרימיטיבו הם קמינוס 'לייט'. מי שרוצה לסבול באמת בדרכו למחילה, משלים אחד הקמינוס הארוכים - הצרפתי או הצפוני (#caminodelnorte) שמובילים (כל אחד בנתיבו) מגבול צרפת עד לסנטיאגו - 750 ק"מ עד 800 ק"מ. סבל אמיתי של הליכות ארוכות בטבע, נופים מרהיבים, אוכל טוב וחברה מעניינת של פרגרינוס מכל העולם.
את הפרימיטיבו השלמתי בגיחה נוספת ב-2021 ומאז עברו כמעט שנתיים עד שהחלטתי להתחיל את הפרויקט הבא - הקמינו הצפוני או בשמו 'קמינו דל נורטה' המתחיל בעיירה IRUN הנמצאת על הגבול הצרפתי ונמשך מעט מעל 800 ק"מ לאורך חופו של הים הקנטברי. הוא חוצה את החבל הבאסקים, קנטבריה, אסטוריאס וגליסיה. כדי להשלים את הקמינו כולו נדרשים כ-35 ימי הליכה לערך. די קשוח. אני מתכוון לעשות את זה בכמה מקטעים שאת הראשון סיימתי בשבוע האחרון של מאי 2023 - קצת מעל 200 ק"מ בשמונה ימי הליכה.
ממליץ מאוד לקרוא את הפוסט הראשון שפרסמתי אחרי הקמינו פורטוגז. ההמלצות והתאורים בפוסט הותיק אקטואליים לגמרי. בפוסט הנוכחי אוסיף 10 תובנות מהחוויה הנוכחית.
1. הקמינו דל נורטה היה קשה יותר מה-#caminoportugues ומה-#caminoprimitivo. ימי ההליכה היו מעט יותר ארוכים והיו יותר עליות וירידות.
2. הנוף היה מדהים אך היו גם כמה ימים מעט מבאסים. ברור, זה אופיו של הקמינו. אני מניח שהשלבים הבאים של ה-#caminodelnorte יהיו יפים יותר ככל שמתרחקים מהערים הגדולות.
3. אחרי מספר ימים של גשם ובוץ, אני משנה את דעתי לגבי נעליים: צריך גורטקס, או כל שטיק אחר שעוזר לכפות הרגליים להישאר יבשות.
4. השיטה המנצחת (מבחינתי) היא מעט בגדים מנדפים וסינטטיים והרבה כביסות ביד. התרמיל שלי שקל 6.2 קילו כולל מים ומעט אוכל. לא חסר לי כלום.
5. התחבורה הציבורית, לפחות בארץ הבאסקים, הייתה מצוינת. נתנה לי את הגמישות להתחיל ולסיים את המקטע הנוכחי בכל מקום בו בחרתי.
6. חווית האלברגות (אכסניות עולי רגל) מעט גדולה עלי כך שלנתי במלונות קטנים, פנסיונים, ו-B&B. המחיר לחדר עבור יחיד בחודש מאי נע בין 45 יורו (בעיירות הקטנות) ל-120 יורו לילה (בבילבאו).
7. הפופולאריות של קמינו הולכת ועולה בשנים האחרונות, כך שמספר האנשים על השביל היה גבוה גם בעונה הנוכחית שנחשבת פחות עמוסה. זה לא מפחית מהחוויה כי יש מקום לכולם, אבל צריך להזמין מקומות לינה יומים-שלושה מראש אם רוצים לשמור על תקציב סביר ולא להיתקע במלונות פשפשים. עבור שוכני האלברגות, זו בעיה פחות חמורה אבל בכל זאת כדאי לקדיש לזה קצת תכנון. לא נעים להגיע לעיירה בסוף יום הליכה קשה ולגלות שאין מקום באלברגה.
8. אוכל הוא גם נושא שדורש מעט תכנון. חשוב לברר האם יש מסעדות בקרבת מקום הלינה ואת שעות הפתיחה. בעיירות קטנות המסעדות עשויות להיסגר ב-16:00 באמצע שבוע. הקפדתי לקחת איתי בתרמיל מעט אוכל (גבינות, נקניקים, פירות ומוזלי). במקרה הגרוע, הייתי יכול לדאוג לעצמי לארוחה.
9. במהלך ההליכה עלה במוחי רעיון רדיקלי: לקחת שני זוגות נעלי הליכה. נעלי הליכה (טרקים) סטנדרטיות, וסניקרס קלות (נעלי ריצת שטח). כמובן שהדבר תלוי במשקל התרמיל, אבל היה לי קצת מרווח נשימה בנושא וסניקרס טובות היו משרתות אותי ממש טוב בימים בהם לא ירד גשם ולא היה בוץ. אשקל בהמשך.
10. צמחונים ואלו המקפידים על כשרות ללא פשרות, יתקשו עם אוכל מחוץ לערים הגדולות.
המשך יבוא. מקווה בהקדם.
