בקנדה נחתתי באמצע ינואר 2014 אחרי תכנון רב. טיסת אייר קנדה יצאה בשעות הצהריים המאוחרות, באיחור של כשעה וחצי. מדהים אותי תמיד שגם באיחורים משמעותיים כאלה, האיחור בעת הנחיתה ביעד אינו נורא, ואכן, נחתתי בטורונטו באיחור של 45 דקות בלבד, אחרי שנת צהריים/ערב/לילה ארוכה (די הפתעתי את עצמי, האמת, לישון בטיסת צהריים ?...), רעננה וערנית. הטיסה היתה נעימה ונוחה, ישבתי במקומות הזוגיים, ליד החלון, נוח מאד כשרוצים לישון. במטוס היו נוער קנדי/אמריקאי שהגיעו להכיר את ארץ הקודש, היה קצת רועש עד שכולם נרדמו. נחתתי בסביבות שש וחצי, בעוד הקונקשן שלי היה בדיוק בעוד שעה. בעיה מס' אחת: קוצר הזמן. בעיה מס' 2: ציוד הסקי שלי, תמיד מגיע באיחור עם ה BULKY LUGGAGE. את מעבר הגבולות עברתי במהירות, כשנשאלתי אם שווה לי להגיע רחוק כ"כ לחופשת סקי של 3 ימים בלבד. הסברתי שאיני מסיימת כאן, אלא עוברת מונקובר לקולורדו לעוד כמה ימי גלישה. המזוודה שלי הגיעה במהירות, וגם הנעליים. ציוד הסקי הגיע באיחור מה, ואיתי עמדו זוג הורים שחיכו לעגלה של הילד. כל אחד וה BULKY LUGGAGE שלו...
לקונקשן הגעתי על הלשון בחוץ, אחרי שעברתי בדיקה בטחונית נטולת תור בזכות כרטיס ה FREQUENT TRAVELELR של לופטהנזה- 25 דקות לפני ההמראה הצפויה (שלחו אותי לתור המהיר). כששלחתי חזרה את המזוודות, חצי שעה בדיוק לפני העליה למטוס, אישרו לי בקושי רב לשלוח את הציוד לטיסה. גם הפעם היתה הטיסה נוחה ונעימה, ונחתתי בונקובר בעשר בלילה. הציוד שלי לא הגיע (מזוודות שנשלחות חצי שעה לפני סגירת המטוס- בדיעבד, הגיוני). בעיה מס' 3: כל הציוד שלי, כולו- בגדי סקי ובגדי יום יום, נעליים, מגלשיים, היה בתוך המזוודות. התחלתי לחשב מה עליי לעשות אם איני רוצה לבזבז זמן, האם להתחיל לנסוע צפונה גם ללא ציוד, או להמתין, האם לרכוש בגדים ולשכור ציוד? ובקיצור, כל מיני מחשבות שעוברות בראש כשציוד סקי יקר לא מגיע. החלטתי ללכת לישון ולנסות מחר על הבוקר. היתה עוד טיסת לילה שהגיעה מטורונטו שעתיים אחרי והיתה לי תחושה שהציוד שלי יהיה שם. ואכן , צדקתי. אחרי שינה של 6 שעות הצלחתי לצלוח את הג'ט לג, נסעתי לשדה התעופה שהיה יחסית קרוב למלון הולידיי אין ריצ'מונד. את המלון סגרתי דרך אקספדיה בסגנון HOTWIRE- לא ידעתי מה שמו של המלון עד שלא שילמתי, והמחיר אינו ניתן להחזרה. עלות המלון- כ - 60 דולר קנדי, והמלון נהדר ושווה. מומלץ. המזוודות והציוד היו שם, לקחתי אותם בתחושת הקלה, ונסעתי שוב למלון להתארגנות מהירה. כמה מילים על הרכב: בנסיעה לויסטלר בתקופה זו של השנה, חייבים צמיגי שלג. מישראל, לא הצליחה הסוכנת הנאמנה שלי לארגן זאת, כך שצלצלתי לבאדג'ט ונקובר, וסגרתי את העסקה דרך הטלפון. חשוב להבין- אם מוצאים בנהיגה הלוך שאין לכם צמיגי שלג, יכולים להחזיר אתכם חזרה לונקובר. לא כדאי בכלל. עלות הרכב, שהיתה אמורה להיות כ- 100 דולר קנדי, האמירה עם הביטוחים, ה GPS והתוספות לכ- 650 דולר קנדי. כך גמלה בליבי ההחלטה, להחזיר את הרכב יום קודם, עם חזרתי לשדה התעופה של ונקובר ומשם לעלות על הסעה של המלון- החלטה שחסכה לי כ- 150 דולר קנדי. שווה מאד.
התחלתי לנהוג לכיוון ויסטלר. הדרך עוברת דרך העיר ונקובר, עיר שטוחה יחסית עם מעט גורדי שחקים. יצאתי לכיוון כביש 99 צפונה, בעזרתו הנאמנה של ה GPS, ומכאן, הדרך היתה ברורה ביותר. הדרך סלולה היטב, כשמצד שמאל אפשר לראות את הים המפורסם של קנדה (פעם עשיתי באיזור ונקובר איילנד שיט לוויתני אורקה בסירות זודיאק, חוויה מומלצת מאד). אני בטוחה שאפשר לקלוט מעת לעת איזו אורקה, אבל לא נראה לי שזו התקופה המתאימה בשנה. הגעתי לויסטלר תוך כשעה ו- 40 דקות, לקח לי קצת זמן להבין איך העיירה בנויה (יצאתי ונכנסתי שוב לעיירה עד שזיהיתי איפה צריכים לחנות. חניתי בחניון המלון - הולידיי אין ויסטלר אחרי ששאלתי כמה תושבים איך מגיעים. בויסטלר יש מדרחוב שמאד עוזר לגולשים, פחות עוזר לנהגים). החניון, כמובן, עולה כסף, אולם במהלך כל 3 הימים שהייתי בויסטלר לא הוצאתי את הרכב מהחניון- אין צורך בכך. לכן, אפשר לשקול הגעה לויסטלר בתחבורה הציבורית ולאו דווקא ברכב.
תחבורה ציבורית אפשרית היא הסעות מאורגנות או הרכבת. ניתן למצוא את דרכי ההגעה דרך אתר האינטרנט של שדה התעופה של ונקובר.
את החדר (320 דולר קנדי ל- 2 לילות, אחד המלונות הזולים בויסטלר) לא קיבלתי מייד, אלא הובטח לי שאקבלו בצהריים, כך שהלכתי למעליות הסקי עם הציוד אחרי שהחלפתי בגדים ברכב. אחרי הליכה של 5 דקות מהמלון, שכללה ירידה במדרגות חיצוניות או במעלית המלון, דשדוש במדרחוב של ויסטלר- השלג עמוק וזה קצת קשה ללכת, ומשם לעמדות התשלום שם קיבלתי את הסקי פס אותו רכשתי במעוד מועד. סקי פס ל- 3 ימים עלה לי 350 דולר קנדי, עם בוקר אחד של גלישה מוקדמת+ארוחת בוקר (=EARLY BIRD) בלי מרכיב זה הייתי משלמת כ- 320 דולר קנדי. לא זול.
אתר הסקי היוקרתי של ויסטלר, שמקבל ציוני 100 באתרי גולשי סקי רבים, נראה פסטורלי בשעה המאוחרת הזו של הבוקר. האתר נחלק לשני הרים- ויסטלר ובלקומב המחוברים באמצעות גונדולת ה PEAK 2 PEAK. עליתי בגונדולה לצד של ויסטלר, שם גלשתי במשך יומיים שלמים אחר כך (טעות שעליה ארחיב). מזג האויר היה קודר וסגרירי, ירדו ממטרי שלגים מעת לעת. השלג- חלומי.
כמובן שהצטלמתי מייד עם 5 עיגולי האולימפיאדה,
התחלתי לגלוש מייד על ערימות מדהימות של שלג, כשרוב המסלולים לא מוחלקים. היה מדובר באתגר לא קטן לגלוש על המסלולים הללו. עם זאת, השלג היה רך כחמאה, ולכן כל נפילה היתה קלילה כענן. המסלולים הגבוהים היו סגורים, כיוון שמזג האוויר היה קיצוני, ומישהו צריך להגיד משהו על שלג שיורד עם רוח צולפנית. הדבר הזה כואב ביותר !!!! בשל זאת, הסתובבתי רוב הזמן עם מגן פנים, כיוון שהיה קר מאד והשלג הדוקרני ממש הכאיב. גלשתי כמה שעות וירדתי לקבל את החדר הנהדר שלי. היה לי אח בחדר (דהיינו FIREPLACE, את אחי האמיתי השארתי בארץ...), מטבחון חינני, שולחן אוכל מצוייד היטב, וס"ה היה מדובר בחדר שווה מאד, פרט לנוף המעפן שנשקף מחדרי. אבל במחיר כ"כ זול, מה זה נוף?...המחיר לא כולל ארוחת בוקר, אבל אפשר להצטייד בסופרמרקט הקטן במרכז ויסטלר, ולהעזר במקרר, גז, מיקרוגל להכנת ארוחת בוקר של אלופים.
אחרי שנת לילה מג'וטלגת, התעוררתי בבוקר וניסיתי את מזלי עם ה EARLY BIRD- דרך לעלות להר מוקדם בבוקר , עם שלג טרי, ועקבות ראשונים שרק אתה יכול לייצר. עמדתי המון זמן בתור, ובסופו של דבר התחילה לעבור השמועה שהבוקר לא ניתן יהיה לגלוש. עליתי על הגונדולה אחרי חצי שעה, בה הלכתי ואכלתי ופל בלגי מעולה באחת המאפיות ליד הגונדולה. הרבה אנשים עשו כמוני והלכו לאכול במקום אחר.
היום השני בויסטלר היה נחמד גם הוא, גלשתי במסלולים נוספים- כשרוב ההר הזה הינו כחול ושחור, פחות מתאים למתחילים. כאמור, השלג היה מעולה.
ביום השלישי הלכתי על אופציית ה EARLY BIRD- המשמעות: לקום ממש מוקדם, לדשדש החוצה בחושך מוחלט, ולעמוד בתור המוביל למעלית הימנית (ויסטלר, השמאלית עולה לבלקומב), ולעלות במעלית בשבע בבוקר לארוחת בוקר בחדר האוכל שעל הר ויסטלר. ארוחת הבוקר היתה ארוחה סטנדרטית וטעימה יחסית, אולם היתרון הגדול מבחינתי היה האפשרות להתחיל לגלוש הרבה לפני כולם, כבר בשמונה. כייף נהדר, ואחרי שדגמתי את ההר על הבוקר, ואפילו פגשתי 2 מדריכים מקומיים- בחור ובחורה, שכשהם שמעו שאני מישראל, שאלו אותי האם אכן ירד אצלנו שלג רציני לפני הקריסטמס. אכן, היה חורף סוער בדצמבר 2013, ומסתבר שזה הופיע בכל מהדורות החדשות, גם אלה הקנדיות... כששאלתי מה הסיכוי לפגוש דב על המסלולים, הם הסבירו לי שהדובים ישנים (כמובן !) ודובים מתחילים לראות לקראת האביב והפשרת השלגים. אבל סנאים הסתובבו בכייף על ההרים. חמודים להפליא.
רק ביום השלישי, ניסיתי את בלקומב דרך הגונדולה המחברת, ואז הבנתי איזו טעות עשיתי כשנשארתי רק בויסטלר ביומיים הראשונים. בבלקומב אפשר ללמוד הכל- לגלוש, לגלוש על מסלולים מעט תלולים יותר, והכי חשוב מבחינתי בשלב הגלישה שלי- לגלוש על מוגולים. המוגולים של בלקומב הם רכים רכים, וניתן לטעות בגלישה עליהם. לעוקבים אחריי בפורום הסקי, שצפו בסרטוני המוגולים שלי מהחופשה האחרונה, אחד המקומות בהם למדתי לגלוש היטב היה בלקומב. פשוט מושלם. היה קר מאד, כשעליתי ל HORTSMAN HUT עליה הומלץ לי ע"י אחד המדריכים באתר (יש מדריכים שעומדים ליד המפות ומסייעים במידע לגולשים), גיליתי מהו גן עדן אמיתי לגולשים. שלג עמוק, רך ועדין, פאודר מושלם. לאינואיטים יש 100 מילים לשלג- בשנים האחרונות, מאז שלמדתי לגלוש (התחלתי ב- 2006, מדהים), אני מבינה למה. הבעיה היחידה שהיתה באיזור הזה- ערפל כבד שגרם לראות לקויה מאד בפסגה, שם נפלתי על השלג הרך והנעים אחרי קפיצה שלא התכוונתי לעשות אותה בכלל... משם כבר גלשתי נמוך יותר, לשלג עמוק שלא ראיתי בו את המגלשיים שלי כלל. חוויה מדהימה. היה קר בטירוף ונכנסתי לאכול צ'ילי טעים בבוטק'ה (הם קוראים לזה HUT...) שלמעלה. גם כדי לאכול, והכי כדי להפשיר. כמה קר...
לא רציתי לרדת מההר, אבל באותו יום הייתי אמורה לחזור לונקובר, להחזיר את הרכב ולהמריא לקולורדו למחרת בבוקר. ממש התבאסתי מבחירתי הלא מוצלחת לגלוש יותר בויסטלר, כשבלקומב היה כ"כ מושלם. לקרחון לא עליתי, מאחר והיה קר בטירוף. בבלקומב יש הרבה יותר אפשרויות בחירה לגולשים, ולטעמי, ניתן לבלות שם ימים שלמים של הנאה גמורה.
