טיבט הקטנה בנפאל - טרק דולפו

רקע

דולפו נכנס לרשימת המקומות שאני מוכרח לבקר בהם (שהולכת ומתארכת...) לפני אי אלו שנים, כשצפיתי בסרט "הימאליה". הנידחות, הכפרים והמנזרים הטיבטיים, נופי הטרנס הימאלייה הצחיחים והצבעוניים להפליא, כל אלו הבטיחו רבות. כשאירנה הציעה לצאת לטרק באזור בקיץ 2014 לא היססתי.

אזור דולפו נמצא במערב נפאל, ממערב ומצפון למוסטנג ולרכס הדאולגירי. היסטורית האזור נשלט על ידי ממלכות טיבטיות, וצורף לנפאל רק בסוף המאה ה- 18. בהתאם, האוכלוסיה טיבטית וכך גם אורח החיים והתרבות. חלק מהמנזרים העתיקים הפזורים באזור משמרים את מסורת הבון, הדת שקדמה לבודהיזם בטיבט.

רכס הדאולגירי הענק מבודד את רובו של אזור דולפו מהשפעות המונסון ההודי, כך שהאקלים יבש. האוכלוסיה מעטה מאוד והכפרים מרוחקים זה מזה. התושבים מתפרנסים מגידול יאקים, שנמכרים בעיקר בטיבט, ומאיסוף יארצאגונבו – פטריה שגדלה על זחל של רפרף. הסינים והטיבטים מאמינים בכוח הריפוי שלה ובמיוחד בהשפעתה על כוח הגברא, מחירה מגיע למאות דולרים לקילוגרם. אין דרכי רכב בדולפו, וכל האספקה לכפרים מתנהלת על גבי שיירות של יאקים.

בניגוד לאזורים אחרים של נפאל אפשר לטרק בדולפו גם בקיץ. ככלל העונה לטרקים בחלקים הגבוהים של דולפו היא ממאי עד אוקטובר. אנחנו בחרנו לטרק בסתיו המוקדם, סביב המחצית הראשונה של ספטמבר, כדי להנות מהפריחה הייחודית לאזור ששיאה באוגוסט, ומטמפרטורות נוחות יחסית (באוקטובר כבר קר מאוד), אבל גם משמיים כחולים ומהצצה לפסגות ההרים מידי פעם (בזמן המונסון, ששיאו ביולי-אוגוסט, הפסגות מכוסות בדרך כלל בעננות).

מספר התיירים המבקרים בדולפו, במיוחד בחלקה הצפוני, קטן מאוד (מאות בודדות לשנה), מכמה סיבות: קשיי הגישה וקשיים לוגיסטיים (אפרט בהמשך) כולל צורך לישון באוהלים בחלק מהלילות, היעדר פסגות הימאלאיות מפורסמות, והדרישה לתשלום פרמיט יקר (500 דולר) ולארגון הטרק באמצעות סוכנות נסיעות לביקור בחלק הצפוני (Inner Dolpo), מה שמייקר מאוד את הטרק ביחס לטרקים אחרים בנפאל ובכלל. המסלולים האפשריים רבים, אורכם משתנה מימים בודדים לכמה שבועות, רובם ככולם לא קלים עקב הצורך לחצות פאסים שגובהם מעל 5000 מ'. חלק מהמסלולים לא נכנסים לאזור הדורש תשלום פרמיט.

נקודת המוצא הנוחה ביותר לטרקים בדולפו היא העיירה דונאי (2140 מ'), בירת מחוז דולפו, אליה אפשר להגיע בטיסה מנפאלגאנג' (הטיסה מגיעה למנחת בג'ופאל - מרחק 3 שעות הליכה או נסיעה קצרה מדונאי). בעונת המונסון הטיסות מתבטלות לעתים קרובות. אם לא רוצים לטוס, אפשר להגיע לדונאי ברגל מג'ומלה (5-6 ימים), המקושרת בדרך רכב לנפאלגאנג', או בטרק יפה מבני (כ- 10 ימים), שמקושרת בדרך רכב לפוקארה.

ההתארגנות לטרק

אנחנו בחרנו להתחיל את הטרק בג'ומסום (שאליה ניתן להגיע בתחבורה ציבורית או בטיסה מפוקארה) ולסיימו בדונאי, כפועל יוצא מאילוצים שונים. בחירה זו רחוקה מלהיות אידיאלית מבחינת הסתגלות לגובה, כפי שאפרט בהמשך, ומומלץ לעשות את הטרק בכיוון ההפוך. המסלול שבחרנו מוליך מג'ומסום מערבה לכפרים סנגדה, צ'ארקה, ודו טאראפ, עולה צפונה ומערבה לסלדאנג ולביג'ר, וחוזר דרומה לדונאי דרך שיי גומפה ואגם פוקסומדו. סך הכל צעדנו 24 ימים, כולל כמה ימי מנוחה ושיטוטים. מהלך הטרק בחלוקה לימים מובא בטבלה בתחתית הפוסט. משכי ההליכה המצוינים בטבלה הם זמני ברוטו וכוללים הפסקות רבות (אנחנו הולכים לאט יחסית). בהמשך אזכיר ווריאציות ואפשרויות נוספות למסלולים.

בכפרים אפשר לישון ולאכול בבתי משפחות, ובחלקם אפילו בגסט האוסים, אבל בכל מקרה התנאים פשוטים מאוד. הכפרים מרוחקים זה מזה יותר מיום הליכה, כך שלחלק מהלילות נדרשים ציוד קמפינג ואוכל. אפשר בדרך כלל להצטייד בכפרים באוכל בסיסי – אורז, עדשים, ביסקוויטים ותבשילי אטריות תוצרת סין.

את הפרמיט אירגנה לנו סוכנות נסיעות בקטמנדו (נדרשים לכך כשני ימי עבודה, אי אפשר לעשות מהארץ כי הם צריכים את הויזה לנפאל), שגם אירגנה לנו מדריך (חובה) וסבל. המדריך הכיר את המסלול באופן חלקי בלבד (ידענו זאת מראש), אבל עזר מאוד בסחיבה (סיכמנו מראש שיהיה מדריך-סבל) ובתקשורת עם המקומיים, שכמעט לא מדברים אנגלית.

עלויות (לזוג) – 1000 דולר לפרמיט לדולפו הפנימית, כ- 140 דולר לפרמיטים נדרשים נוספים (דולפו תחתון, אנפורנה, טימס), 1120 דולר למדריך והסבל (20 דולר ליום לאיש ל- 28 ימים, מקטמנדו לקטמנדו, כאשר הלינה והכלכלה עליהם, למעט נסיעות), 200 דולר לשכירת ציוד למדריך והסבל (אוהל, שקי שינה, בנזינייה גדולה, מעילים חמים), ו- 250 דולר עמלה לסוכן. בנוסף, שילמנו כ- 100 דולר להגעה לג'ומסום דרך פוקרה (כולל שני לילות במלונות), כ- 360 דולר במהלך הטרק ללינה ולאכילה בכפרים (14 לילות) ולקניית אוכל, והענקנו תשר של כ- 200 דולר למדריך והסבל – שהיו מעולים ונחמדים ביותר. הטיסה מדונאי לנפאלגאנג' הוסיפה 420 דולר לרשימת ההוצאות (עלות כרטיס 165 דולר לתייר ו- 45 דולר למקומי). סך הכל עלה הטרק כ- 1900 דולר לאדם. את הציוד האישי לטרק – אוהלים, שקי שינה וכדומה – הבאנו מהארץ, הצטמצמנו בכמות הציוד ובמשקלים על מנת שנוכל להסתפק בשני סבלים.

מידע ומפות – מצאנו בקטמנדו כמה מפות לא רעות של האזור. בנוסף, רכשנו דרך אמזון את הספר הגדוש במידע A trekking guide to Upper & Lower Dolpo של Sian Pritchard –Jones & Bob Gibbons שיצא ב- 2014. במהלך הטרק יש אמנם קליטה סלולרית אבל רק ברשת מקומית, הרשתות הנפאליות הארציות עדיין לא נפרסו באזור. ניתן לטעון סוללות (ממצברים הנטענים באמצעות פנאלים סולריים) כמעט בכל הכפרים.

תיאור ההליכה

התחלנו את הטרק בהליכה קצרה ונוחה מג'ומסום לכפר הגדול והיפה פאליאק, שם בילינו שני לילות במטרה להתחיל להסתגל לגובה. התפוחים והמשמשים הנפלאים שאכלנו כאן היו הפירות האחרונים לשלושת השבועות הקרובים. ביום השלישי חצינו כמה שלוחות גבוהות והשקפנו מגבוה על עמק הקאלי גנדקי ומוסטנג הצבעונית והמדהימה. מידי פעם הבליחו פסגותיו המושלגות של רכס האנפורנה. על אחת השלוחות פגשנו את שיירת היאקים הראשונה מיני רבות – השיירות הללו יורדות ריקות לג'ומסום וחוזרות עמוסות כל טוב אל הכפרים. לאחר יום ארוך ומפרך אבל יפהפה נגלו לפתע שדות שעורה בוהקים בירוק, וירדנו אל הכפר הקטן סנגדה, שם שיכנו אותנו באחד הבתים.

בתמונה: שיירת יאקים על רקע פליאק ורכס האנפורנה

למחרת (יום 4), אחרי כמה "תפירות" נוספות הגענו לגאלדן, משטח קמפינג קטן עם פלג מים קפואים ונופים מדהימים לכיוון סנגדה ומוסטנג. נהננו מהנופים כאן למשך יום נוסף (5), שוב על מנת להסתגל לגובה.

המנוחה וההסתגלות נשכחו מהר מאוד בעלייה התלולה לג'ונגבן לה. הפעם מזג האוויר לא האיר פנים, והחלטנו לקצר את היום ולעשות את הלילה (6) לפני הפאס, בגובה 5150 מ' מקפיאים ודלילים בחמצן, באמצע מרבד של ריבסים פורחים. הפרש הגבהים ביום הזה – 900 מ' – גבוה בהרבה מהמומלץ, קיווינו שיום ההסתגלות בגאלדן וכדורי האוראמוקס שלקחנו יעשו את עבודה וכך היה (תכננו לרדת חזרה לגאלדן אם היו מופיעים סימפטומים חמורים של מחלת גבהים).

מכאן הפאס – הגבוה בטרק (5560 מ') – כבר לא היה רחוק, ומזג האוויר השתפר ואיפשר תצפיות יפות. הירידה מהפאס האימתני הפתיעה במתינותה. במהרה ירדנו לעמק רחב ופרחוני, חצינו את פאס ניוואר, בלתי מורגש אבל מהווה את פרשת המיים בין יובלי הקאלי גנדקי ליובלי נהר הקרנלי שילוו אותנו מעתה, וירדנו קלות לעוד לילה (7) גבוה בכר עשב יפה לגדת הנהר. מכאן הדרך לכפר הגדול צ'ארקה קצרה למדי וקלה, לקראת הכפר מופיעות שורות ארוכות של אבני מאני. הכפר דמוי המבצר יפהפה, בשארית היום (8) שוטטנו קצת בשביליו ובין שדותיו, והצטרפנו לפוג'ה בגומפה המקומית. מספר גסטהאוסים פשוטים וחנות או שתיים הופכים את השהייה כאן לנוחה יחסית.

למחרת (9) יצאנו מהכפר לאורך שורה של צ'ורטנים גדולים הבנויים בסגנון המיוחד של דולפו. עלינו בשביל יפהפה, מתון ופרחוני למו-לה, רק על מנת לרדת מעברו השני. למחרת בבוקר המפות הקשו עלינו למצוא את מסעף השביל הפונה דרומה מערבה לג'יארקי לה ולדו טאראפ (התחלת השביל מסומנת במפות ק"מ או שניים מצפון למיקומה האמיתי) ובזבזנו כשעתיים בהתאפסות. השביל הראשי ממשיך צפונה במורד הנהר, עובר בכפרים טינג'ה, שימן וניסאל, וחובר חזרה למסלול שלנו בסלדנג.

העלייה לפאס תלולה במיוחד הפעם, הנופים מלמעלה מפצים, אם כי הוגבלו על ידי עננים. הירידה מהעבר השני לא פחות תלולה, וגם השמיים היקשו והרטיבו אותנו קמעה. בסיום היום הארוך (10) המאמץ השתלם והגענו לכפר הגדול והמפנק (יחסית...) דו טאראפ. כמובן שנשארנו כאן עוד לילה (11), שוטטנו באזור, ביקרנו בשתי גומפות מעניינות, עשינו כביסה ואפילו חפפנו שערינו במים הקפואים.

בבוקר חצינו את העמק הרחב המרוצף בשדות ירוקים ובכפרים אל הכפר טוקיו, ביקרנו בגומפה עם ציורי קיר יפים. אפשר ללכת מכאן ישירות לאגם פוקסומדו דרך נומה לה, (מקצר את הטרק בכשבוע), שאז אין צורך בתשלום הפרמיט היקר. אפשר גם להגיע לדו-טאראפ מדונאי, דרך עמק הנהר טאראפ.

את הלילה (12) עשינו בעמק יפה למרגלות הפאס הבא – ג'יאנטה לה, שאותו חצינו בבוקר המחרת במזג אוויר מושלם עם נופים לרכס הדאולגירי. בירידה מהפאס פגשנו בעדר גדול של כבשים כחולות, וקנינו גבינה טעימה להפליא מרועי יאקים. בסיום היום הארוך (13) הגענו לכפר הקטן צ'א-גאון שם שיכנו אותנו במרפסת של אחד הבתים. ביום 14 הלכנו בנחת צפונה בעמק יפה זרוע כפרים, צ'ורטנים ושדות והגענו לכפר הגדול סאלדאנג. בכפר גומפה, בית חולים ושטחים מעובדים נרחבים, כולל שדות של כוסמת שפרחו לכבודינו בוורוד-כתום מדהים. את יום 15 הקדשנו לטיול צד ארוך ליאנגטסאר גומפה - העתיקה בדולפו. חצר הגומפה זרועה בצ'ורטנים דולפואיים טיפוסיים. חזרנו על עקבותינו לסאלדאנג ללינה.

מסלדאנג אפשר ללכת ישירות לשיי גומפה (יומיים), אבל אנחנו העדפנו להאריך מעט את הטרק וללכת לביג'ר. תוך כדי עלייה לרכס ההרים שממערב, הלך ונפתח נוף מדהים של רכסים סלעיים ופסגות מחודדות, חלקן מעבר לגבול בטיבט. השביל כאן מסומן באופן לא נכון במפה (השביל האמיתי עובר 2-3 ק"מ מצפון לשביל המסומן במפה). למזלנו פגשנו רועת צאן שכיוונה אותנו אל השביל הנכון והסבירה לנו היכן ניתן למצוא מים. מהקמפינג (לילה 16) צפינו בסערת גשמים מרוחקת ואחר כך בשקיעה מדהימה שצבעה את אינספור הרכסים בכתום-זהוב.

בבוקר (17) חצינו פאס גבוה נוסף – לא האחרון... – ננג לה, ממנו ירדנו ארוכות בשביל יפה נופים לביג'ר. שיכנו אותנו בסוג של גסט-האוס אבל היה קשה למצוא שירותים. בכפר הנידח פועל (בחודשי הקיץ) בית חולים אזורי מרשים, פרי תרומה של בחור צרפתי, הכולל גם מרפאה טיבטית מסורתית מעניינת ביותר.

בבוקר חצינו שלוחה קטנה בדרכנו לשימלינג גומפה, המהווה מרכז של דת הבון באזור. הנזירים כאן נחמדים במיוחד, אבל התקשו להסביר את ההבדלים בין דת הבון לבין הבודהיזם הטיבטי, למעט ההבדל בכיוון ההקפה של אתרים דתיים. מהגומפה נשקף נוף יפה של קניונים עמוקים.

המשכנו לכפר הקטן טטה, ולקראת ערב הגענו לאחו ענק בשם טארו שבמרכזו כמה בקתות רועים. יחד איתנו הגיעו למנוחת הלילה המוני יאקים ועדרי עזים. התברר לנו שהמדריך והסבל שלנו המשיכו בטעות הלאה עם כל הציוד שלנו... עשינו את הלילה (18) עם הרועים באחת הבקתות, במקום דאלבאט קיבלנו אורז ביוגורט טרי טעים להפליא.

ביום 19 הלכנו במקביל לקניון העמוק של נהר הטארטן, ונאלצנו לחצות מספר שלוחות ודרדרות תלולות בשבילים צרים ומעט מפחידים. בצהריים הגענו סוף סוף לשיי גומפה, המנזר החשוב והמפורסם ביותר בדולפו, פעם בשנה נערך כאן פסטיבל גדול. ביקרנו במנזר היפה ושוחחנו עם כמה עולי רגל.

למחרת (20) חצינו סוף סוף את הפאס האחרון בטרק – ננגדאלו, לא לפני שצפינו להר הקריסטל המשונן והקדוש המתנשא מעל שיי גומפה. בירידה התלולה מהפאס הנופים נבלעו בעננים ובגשם. למחרת (21) התבהר, ירדנו בשביל תלול במיוחד והגענו לאגם פוקסומדו, שצבע מימיו טורקיז עמוק. בצירוף הפסגות המושלגות והקרחונים שמסביב, המצוקים הנופלים אל האגם והיערות בצבעי שלכת התקבלו מראות מדהימים. החשיכה ירדה לפני שהספקנו להגיע לכפר רינגמו שבקצה הדרומי של האגם, כך שעשינו לילה נוסף – אחרון – בקמפינג. הליכה של שעה למחרת בבוקר (22) בשביל החצוב במצוקים מעל האגם הביאה אותנו לכפר היפה, ביקרנו בגומפה המקומית (גם היא של דת הבון) ועלינו לעוד כמה נקודות תצפית על האגם המהפנט. לכאן כבר מגיעים יותר תיירים, ויש אפילו גסט-האוסים. בכפר גם נבדק הפרמיט שלנו, למעשה לראשונה בטיול.

ביומיים הבאים (23,24) ירדנו לאורך הנהר בנוף שונה לגמרי מזה שאליו התרגלנו – יערות והרבה מיים, כולל גם מפל גדול אחד (200 מ' – הגבוה בנפאל), והגענו לנקודת הסיום של הטרק בדונאי. עיירה נחמדה, קצת ציביליזציה, ובעיקר - מקלחת ראשונה אחרי 24 ימים, ואפילו חמה...

למחרת אחר הצהריים נסענו בג'יפ! (הג'יפים הובאו לכאן חלקים חלקים במטוסים והורכבו מחדש) למנחת בג'ופאל, והשכם בבוקר שאחרי טסנו לנפאלגאנג', ממנה המשכנו באוטובוסים לפוקארה (יש גם אוטובוסים וטיסות לקטמנדו). סוף... תודה לאירנה על החברה, על הנחישות ועל התמונות (הגלריה המלאה כאן).

* כולל קניית אוכל לימי הקמפינג