בדרך לקמבודיה, ווייטנאם , סין

האי של קראטיה והאשדים של המקונג

בכי התינוק שהתערסל סמוך למיטתי, לא העיר אותי. גם לא נוכחותם של הוריו. הצריף המסורתי לא מחולק לחדרים. תופעת החדרים, היא המצאה של העולם המערבי. משפחה ישנה יחד. כאן ישנים כשמחשיך ומתעוררים כשמאיר. עולם החושך הוא עולמם של השדים והרוחות. הם אינם ששים למעורבותו של האדם בעולמם. לפיכך הכפריים המקומיים אינם פעילים בלילה, גם כך יש להם את הצרות של היום, ביום. התעוררתי לקול ההתרחשויות בצריף. הליכה על ריצפת העץ מנענעת את המיטה. איילת השחר הדגישה את הצללית של עץ המנגו הגדול. תרנגולות החלו להתעפר וכלבים מתחו את גבם. קנה הבמבוק ועלוותו יצרו מסגרת של תמונה לנהר המקונג. משכימי קום אצו דוהרים אל המעגנה כדי להשיג את הספינה הרעועה המחברת אותם אל העולם הגדול. צעדתי על שביל הבטון שנראה כמו מדרכה שאין לה כביש וחיפשתי דרך נוחה החוצה את הג׳ונגל הסבוך לעבר נהר המקונג. מדרון הגדה היה תלול וערוצי מים חרצו את נתיב הירידה. הקוצים החדים של שיחי השיטה דקרו ללא רחם והסבו כאב. סופה של הדרך נגע במישור חולי זהבהב שנגע באופק. הסנדלים טבעו מעודנות בחול הרך. סירת דיג שנראתה באופק משכה את עיני. חציתי את המישור החולי בהליכה מדודה עד שהגעתי לקו המים. סירת הדייגים הקטנה גדלה לכדי ספינה ומה שראיתי משם זה לא מה שפגשתי כאן. ספינה שמלחיה כורים את החול הזהוב והיא משנעת אותו על נהר המקונג לווייטנאם. ואין פוצה פה ואין מצפצף. הצרפתים שדדו את שכיות החמדה. הסינים משעבדים את פועליה והווייטנאמים חומדים את עפרה. לא רחוק מהספינה עגנה סירת דייגים קטנה וסמוך לה ישב דייג קמבודי שתיקן את רשת הדייג שלו. הלכתי על קו המים למקום שנשאו אותי רגליי. על החול הרך פגשתי מקשות אבטיחים ונשים שקטפו את הבשלים שבהם כדי להקדים להביאם לשוק. האבטיחים היו קטנים ומלאי זרעים, כמו של פעם. אחת מהנשים כיבדה אותי באבטיח מתקתק ועסיסי. קו המים החל נושק את הגדה. תחילה דשדשתי
 במי אפסיים בתקווה שאפגוש שוב את הרצועה החולית. המים היו חמימים ועלוקות החלו להיצמד לי לרגליים. נזכרתי בסיפורים על הספרים הירושלמים של פעם אשר במהלך התספורת הם היו מעניקים למסופר צ׳ופאר בדמות עלוקות שאותן הם היו מדביקים לעורפו כדי שהן תקזנה דם. בתום התספורת הן היו תופחות ונושרות מאליהן ואז הספר היה אוסף אותן ומכניס לצנצנת למשטר של הרעבה וכשהן היו מרזות הוא היה מדביק אותן על עורפו של הלקוח הבא. היום, הרפואה הקונבנציונלית רותמת אותן לתועלתה בטיפול בחולים הסובלים מלחץ דם גבוה ומאי כרישת דם. אלא שעל רגלי התעלקו עשרות רבות. הדישדוש במי האפסיים הוביל אותי לגדה שהיה בה בוץ טובעני שהטביע את סנדלי ״שורש״ שלי וכמעט גם אותי. נחלצתי מהבוץ בעור שיני ולא הייתי רחוק מידיעה עיתונאית שמטייל ישראלי מצא את מותו בביצה טובענית על גדת נהר המקונג. חזרתי על עקבותי כשאני יחף וטיפסתי במעלה הסבך עד למפגש עם מדרכת הבטון. חזרתי לביתו של סינג מארחי וספרתי לו שאבדתי את סנדליי בביצה והוא אמר לי שאני צריך להודות לבודהה שלא אבדתי את עצמי. כי חצי מאלה שקבורים בחצרות הבתים של הכפר מתו כתוצאה מטביעה בביצה. סינג הרגיע אותי והגיש לי דייסת אורז. החלטנו לחצות את הנהר לעבר העיר הגדולה כדי לקנות סנדלים. סינג העיר את תשומת ליבי לעובדה שהקמבודים הם אנשים קטנים ואין מידה לסנדלים שמגיעה ל 46. אז מצאנו 44 ואני מתהלך היום עם סנדלים שאצבעותיי ועקביי בולטים מהם חוצה עד שאפגוש במידה שלי. באותה הזדמנות גם רכשתי מוצרי מזון למשפחה ובגדים לרך הנולד. חזרנו לאי וחצינו את הזרוע השנייה של המקונג. נסענו בדרך עפר שהייתה צמודה לגדתו . חצינו כפרים רבים עד שהגענו לאיזור של האשדים של המקונג שרק ספנים מיומנים מטיבים לחצות אותם .מראה מלבב שהיה שווה את כל המהמורות שדלגנו כשאנחנו רכובים על הטוסטוס של סינג. בדרך פגשנו משאית שגררה צריף כפול ענק שהועתק ממקומו והונח על 3 עגלות. פעם ראשונה שאני צופה בהעתקה של בית ובהסעתו .גם נפלנו על חתונה מסורתית. כששיא הטקס היה מנהג קיצוץ שיער לחתן ולכלה והטבעת גדילי השיער במים. הטקס בא לבטא את גירוש השדים והעין הרעה מבני הזוג. הרגשתי שם כצלם חתונות ולא הפסקתי לצלם, עם שחזרנו לאי, השמים התקדרו בעבים שחורים וגשם עז ירד כל אותו הלילה. גגות הפח מעצימים את התחושה שהמבול של נוח מכה בשנית ומחשב להטביע את היקום. בלילה ההוא ניתכה כמות אדירה של גשם המקבילה להערכתי לכמות השנתית היורדת אצלנו בארץ.