...כמו הרבה מקרים בחיינו, הכל החל בשיחת טלפון ממי שהוגדר באותו שלב כחבר טוב. "מה דעתך על טיול באתיופיה?", שאל. "אתיופיה תמיד במקום של כבוד במגרת-תוכניותיי", עניתי. כששמעתי מיהו המדריך הישראלי המיועד ומהו מחיר הטיול בן ששה עשר הימים, דעכה התלהבותי. "שמע", הוספתי. תן לי לבדוק רעיונות חדשים, ואשוב אליך".
כך נפלה אתיופיה לראש שמחתי. כך ממש החלה הרפתקאה חדשה בחיי.
מערכת החשמל באינטרנט הפעילה מהלכים. מנועי-חיפוש עבדו במשנה מרץ. אתר "למטייל" החל לככב, ממש כמו שקורה לו ולי לפני כל טיול. יצאתי לדרך שאין ממנה מוצא. רוצה לומר, יש מוצא ובסיסו בבירת אתיופיה, אדיס אבבה. תוך גלישה וריפרוף בים המידע הקשור באתיופיה, חלפה לנגד עיניי תמונת הר געש. "טעות", אמרתי בלבי. מישהו במערכת חמד לי לצון. והרי ידוע, שהרי געש הם בבחינת חמדת לבי. אם הייתי מתכנן היום חתונה, הר געש חייב היה לשמש תפאורה. "מה לאתיופיה ולהרי געש?", תמהתי. חיפוש מעמיק ומלא התרגשות הוביל אותי להר געש העונה לשם: ארטה אלה, ERTA ALE, אמור מעתה: "ארטה אלה, אהובתי".
"אבא, על ונואטו שמעת?", שאל אותי בכור בניי לפני שנים הרבה. "יש שם אגם לבה פעיל, ממש לבה זורמת", אמר. הוא ידע שבאותו רגע ירה חץ של אתגר לעברי. הרעיון להגיע לונואטו שכב לבטח במגירת תוכניותיי. (ללמדכם, המגירה מכילה תוכניות מסע לא מעטות!).
"שמע, בן! על ארטה אלה שמעת? יש באתיופיה הר געש שבקרבו שוכן לבטח אגם לבה!".
בהכרח תבינו, שהטיול לאתיופיה הפך בין רגע לתמרור חיי. לא שחסרו מכשולים. תגובתו הראשונה של TARIKU, המדריך המקומי, אליו חברתי, היתה: "מדבר דנקיל, בו שוכן הר הגעש, הוא מקום מסוכן. נחטפו שם תיירים על ידי אריתריאים!". כעת היה עליי לשכנע את המדריך האתיופי, ולצנזר מעט מידע מהקבוצה הישראלית, שהחלה להתגבש. מה לא עושים למען אהובה?!
משולש עפאר במדבר דנקיל, בו מצוי הר הגעש, משול ליפיפיה נרדמת הממתינה לאהובה. קשה להגיע אליה, אבל כמה שהיא יפה!!!
חדרנו למדבר ערוכים היטב לקרב כיבוש לב האהובה. ג'יפים חדישים, נהגים מיומנים, רכב מינהלה ובו טבח על ציודו ומזוננו, אוהלים ומזרונים, מים ודלק - הבטיחו שאנחנו בשלים למערכה. אישורי כניסה, שומרים על נשקם, גמל לנשיאת הציוד, מדריך מקומי מיומן - נתנו לנו את הביטחון שננצח בקרב. ארטה אלה, פתחי את לבך המדממם בלבה רותחת. אנחנו מגיעים!
כדי להעפיל לפסגה במסלול חיינו יש להעפיל בתחילה לפסגות-משנה. כדי להגיע לאגם לבה, חובה לעבור לפני-כן באתרי-משנה. אילו אתרים מלהיבים, איזו סימפוניה של הטבע והאדם. ראשית, לומדים להכיר את אנשי המדבר. זאת לדעת, מדבר דנקיל הוא מהחמים והקשים למחיה בקרב המדבריות בתבל. אנחנו רואים את סוכות-משכנם דמויי האיגלו של הטיגרים. אני מספר לקבוצה, שהסוכה שייכת לאישה. היא זו שמזמינה לפתח סוכתה את בחיר-לבה. אין התושבים מארחים את עובר האורח, כנהוג במדבר. פשוט , את מעט המים והמזון נאלצים הם לשמור לעצמם. חונים במדבר המלח, הזרוע לובן מאופק לאופק. ידענו על הסאלאר בעומקי פרו. מי ידע שגם אפריקה מתברכת במלוח האינסופי הזה.
מגיעים לדאלול (DALLOL). שילוב של מעיינות, פעילות גיאוטרמית, תחמוצות ומינרלים, ואני מדמה אגדה, עפי"ה ביקש מדבר דנקיל מהאלוהים מעט צבע ירוק במדבר החד-גוני, ולשמחתו, נשפכו לאלוהים בטעות כל צבעי היקום במקום אחד. איזו חגיגה של תצורות, אגמונים, גייזרונים זעירים. אנו דורכים ברגל גסה במשטח מעורר החושים, כמי שדורך על פרורי יהלומים. "שרק תגיע במהרה יד אוהבת למקום קסום זה ותבנה שבילי הליכה ראויים", אני מייחל בלבי, וצועד בעדינות על גבישי יצירת הטבע.
נוסעים להר מלח לתצוגת פיסול של הבריאה, מגיעים למעיין בו המים נובעים בצבע כתום והאגם לובש אדום. "הנה ההסבר למכת הדם במצריים", אני מהרהר, (ולא יודע, שבמצריים מתחילה מהפיכה אזרחית באותו עיתוי).
הנהגים מביאים אותנו לאתר בו חוצבים התושבים לוחות מלח ומעמיסים אותם על שיירות הגמלים והחמורים. אני נזכר בסיפורים על חציית מדבר הסהרה אל טימבקטו. אני יורד מג'יפ מודל 2010 ומגיע אל תקופת האבות: "הנה אברהם אבינו, הנה המקנה ועדרי גמליו. עוד מעט קט אפגוש את יצחק, ואולי הפעם עשיו יקדים אותו...". מצלמים בהיסטריה, מתעדים את הרגע. אולי הבמאי ישנה את התסריט. המציאות עולה על כל דימיון של אנשי הקולנוע.
חוזרים למדבר המלח. אני פוער עיניי ומשפשפם היטב. תעתועי-מדבר?! פטה-מורגנה?! לא! מדבר המלח מוצף מים מאופק לאופק. הג'יפים נוסעים בתוך מדבר מים, ואני צובט את הלחי ולא מאמין.
שבים למאהל. אחד המטיילים מכנה אותי בתואר: משה. "כמו משה רבנו, אתה מוליך אותנו במדבר למקומות לא נודעים", אומר. ואני מחייך. "משה" נוסח 2011 בג'יפים ממוזגים, אך עם אותו טבע אנושי: כמו בני ישראל, שכה הטיבו לקטר ולא ידעו לפרגן, כך המטיילים בקבוצתי כל כך מתקשים לאחוז במילה הטובה ולזורקה לעברי. אבל קטונתי, אני לא מנהיג, רק מוליך בהתנדבות קבוצה לעבר הלא נודע. משה לא הגיע אל היעד, אני אגיע! "ארטה אלה, מחר אנחנו חוסים באור לבתך!".
ערוכים לטיפוס של 13 ק"מ. אני אומר בקול נרגש את תפילת הדרך. כדור החמה עושה דרכו מטה ואנחנו מתחילים לנוע מעלה, אל ההר. האדרלנין תוקף בזעם, כשרואים מרחוק הילה אדומה. הולכים על נפתולי לבה שחורה בת כחודש ימים. זו טרם נקרשה והיא נשברת תחת עומס גופנו, מתחננת על נפשה, מתריעה וזועקת. אנחנו בשפת לוע המכתש. מטרים ספורים מתחתנו אנחנו רואים את אמא-אדמה, חשים את חומה, מזהים את פעימות-לבה, את התנפצות רגשותיה על דופן הלוע. "קיפצו אליי....!", היא מלחשת. אנחנו קופאים על מקומנו. האדמה סדוקה. רק שלא נגלוש עמה למעבה כדור הארץ. אפסותו של האדם. "ארטה אלה, יקירתי! יפיפיה נרדמת שלי! בלבה אדומה כבשת את לבי!". חוזרים ללינה, לא לפני שאחד המטיילים לא מבחין בי בחשיכה, והוא מרכל עליי בגסות עם מטיילת אחרת. הוא עוזר לי לחזור לקרקע המציאות השחורה והדוקרנית. חוזרים עם שחר ללבת אהובתי. "מסרי ד"ש לליבת כדור הארץ", אני מבקש. אני משחק במילים: לב, לבה, ליבה. מחפש הקשרים לשוניים תוך כדי פרידה וירידה חזרה לארוחה מגרה, הממתינה לנו קודם צאתנו רכובים ממדבר דנקיל.
ברכות לרעיתי, השותפה הנצחית והנפלאה שלי במציאת אהבות באגמי לבה, ובסיוע בחיפוש אחד אהבות חדשות בהרי געש נוספים. תודה!
(אני לא מצרף תמונות. משאיר מקום לדימיון. קוראים שיבקשו מידע נוסף או תמונות, אשמח למלא בקשתם)
אמנון בר
[email protected]
ארטה אלה (ERTA ale) אהובתי
יעדי הפוסט
אהבת את הפוסט?
