מכירים את המשפט "10 המקומות שחייבים להיות בהם לפני שמתים"? אז זהו, שאתיופיה לא עונה על ההגדרה הזו. אתיופיה עונה על ההגדרה של "המקום בו צריך להיות לפני החיים".

באתיופיה אפשר ללמוד המון, על עצמך, על הסביבה, על אהבת חינם, על תרבויות ודתות רדיקליות, על עוני ועושר, על אושר אמיתי מהו.

העם האתיופי יודע לייצר אושר מהדברים הפשוטים ביותר. אם זה אכילת אנג'רה משותפת עם אנשים לא מוכרים, אם זה משחק כדורגל מכדור העשוי מגרביים, משחק כדורגל שולחן או נסיעת אוטובוס שמתארכת מעל המצופה. מה שגורם לך לעצבים בישראל, פתאום נראה כ"כ שולי במדינה המגוונת הזו.

הנופים באתיופיה כ"כ מגוונים. בתוך גבולות המדינה חוצה לו השבר הסורי אפריקאי (כן כן אותו אחד מישראל) ומייצר נופי בראשית שאי אפשר למצוא במקומות אחרים בעולם.

והתרבות, אך התרבות. המדינה מורכבת משבטים (מה שיוצר בעיה שאפרט בהמשך). כל שבט שונה מהאחר ויש לו גאוות יחידה. השבט שכרגע בשלטון הוא הטיגריי והוא מונה רק 6% מהאוכלוסייה מה שיוצר בעיה רצינית ביותר. השבטים הגדולים אמהרה ואורומיה טוענים לקיפוח רב מהממשלה. אך חוץ מפוליטיקה יש את עניין הדתות. תושבי המדינה מאוד מאמינים, אם זה נוצרים או אם זה מוסלמים או אפילו הקהילה היהודית בגונדר. קשה שלא להתרשם כאדם חילוני מהאמונה הכ"כ חזקה במקומות מסוימים במדינה כמו ללילבלה לדוגמא.

האוכל המקומי. האוכל המקומי מצטייר כלא מגוון בקרב המטיילים וזאת מפני שהרוב המוחלט של המנות מוגשות באנג'רה (מין פיתה מוחמצת מקמח טף). אך בפועל, המנות מוגשות באינספור של וריאציות שונות. מבשר נא לחלוטין ועד מנות צמחוניות עשירות בכל טוב. המנות הפייבוריטיות שלי הן כמובן "ביינט" ו"שירו דה טגמינו". בימי רביעי ושישי המטבח ברוב המדינה נהיה צמחוני וקשה למצוא מנות בשיריות אלא רק במסעדות מערביות. אך ללא ספק, לפחות לטעמי, הדבר המוצלח ביותר בקולינריה האתיופית זה הג'וס. את הג'וס ניתן למצוא בכל מקום ובשילובים מעניינים של הפירות הנמצאים באזור ובעונה. מין משקה "שייק" שהבסיס שלו ברוב המקומות הוא אבוקדו. המקומיים שותים אותו בעיקר כמשקה אבוקדו אך אפשר להוסיף אליו בננה, פפאיה, גויאבה, מנגו ואננס. התענוג עולה 15 ביר. אי אפשר שלא להזכיר במעט את הקפה האתיופי המפורסם והמעולה. הקפה השחור מוגש אחרי טקס בו שורפים את פולי הקפה ונותנים לכל שותי הקפה העתידיים להריח את ריח הפולים (קשה לפספס אותו עם כמות העשן). מי שרגיל לשתות בלי סוכר כדאי שיציין זאת, כי אם לא קרוב לוודאי שיקבל כוס קפה קטנה עם 4 כפיות סוכר.

עוד משהו שחשוב זה להיות מוכנים לשמוע מכל אדם, צעיר עד מבוגר את המילה פרנצ'י וצ'ינה. ככה הם מכנים זרים עקב כמות הסינים הגדולה שעובדת יחד עם הממשלה.לפעמים זה קשה ומעיק, אך אין מה לעשות, תכלס אנחנו פרנצ'ים.

לבלוג הפייסבוקי שלי: https://www.facebook.com/NitzanBackpacker/

הטיול של תחיה ושלי ארך שלושה שבועות שזה פרק זמן קצר ביותר למה שיש למדינה להציע. אך זה הזמן שיש לסטודנטים (אחרי חודש בדרא"פ). המלצה שלי- אם יש פרק זמן קצר כמו שלנו אז כדאי להתמקד במקומות ספציפיים יותר ולא לנסות להספיק כמה שיותר. לכל מקום יש מלא להציע והנסיעות ארוכות מאוד ולא צפויות. אפשר לקצר דרכים בטיסות פנימיות של אתיופיאן איירליינס, אך הן מייקרות בלא מעט את עלות הטיול. אנחנו התמקדנו בעיקר באזור מדבר הדנקיל והעיר מקל'ה, ללילבלה, אדיס אבבה והרר.

המסע לאתיופיה מתחיל כבר בעלייה על המטוס של אתיופיאן איירליינס, ריח האנג'רה מורגש היטב ונדבק אליך לכל אורך השהייה במדינה. הטיסה מקייפ טאון למדינה ארכה 6 שעות ובשעת ערב הגענו לשדה התעופה הבינלאומי והמוזנח באדיס אבבה. עלות ויזה לחודש במדינה עולה 50$ ול-3 חודשים 70$.

עוד מדרום אפריקה, קבענו עם יאריד, הבן של אמא גאנאת שנישן אצלם לילה והוא חיכה לנו מחוץ לשדה התעופה. מונית אליהם הביתה בשכונת קצ'נס עולה 150 ביר (רוב המקומות מהשדה עולים 150-250 ביר). האירוח בבית של אמא גאנאת ובניה מומלץ במיוחד. גאנאת מבשלת מעולה ובניה התאומים מדברים אנגלית ויכולים לעזור ללא תמורה בכל אשר צריך, אם זה להזמין נסיעות, סים מקומי או סתם להסתובב בעיר. הבית הוא קטן במיוחד אך מחמם עם סלון כייפי. העלות היא 100 ביר לאדם ללילה וארוחה משביעה במיוחד ב50 ביר.

במדינה אפשר להתנייד בכמה דרכים- טיסות פנימיות, אוטובוסים מרווחים, אוטובוסים מקומיים, טרנזיט, באז'אז'ים וגם טרמפים.

לעיר מקל'ה קנינו כרטיסי נסיעה יום לפני בחברת "סקיי בס" שמשרדיה נמצאים באזור המסקל סקוור. המחיר הוא 474 ביר וצריך להגיע לכיכר מסקל ב4 וחצי בבוקר כדי לעלות על האוטובוס ב5. שם סבלנו לראשונה מחוסר התיאום והסדר האתיופי כאשר האוטובוס איחר ביותר מ4 שעות. אחרי ייאוש רב האוטובוס צץ לו אחרי שכל המקומיים כבר היו בטוחים שלמקל'ה לא נגיע היום.

הנסיעה למקל'ה אורכת קרוב ל15 שעות, ובשעת ערב מאוחרת במיוחד הגענו לעיר הצפונית שהיא בירת מחוז טיגריי. מותשים לגמרי מהנסיעה, מצאנו את עצמנו ישנים בLK פנסיון (250-300 ביר ללילה לזוג). חדרי המלון נקיים אך זרם המים בעייתי ולפעמים לא מופיע למשך שעות. למחרת בבוקר אחרי התאוששות מהנסיעה הלכנו למשרד הנסיעות של אבבה הנמצא 5 דקות הליכה מהמלון. אבבה, מנהלת של חברת ATT, היא בחורה צעירה שדואגת במיוחד וגם אחרי שתשמשו בעזרתה, היא תמשיך להתעניין ולעזור ללא תמורה כספית. דרך אבבה יוצאים לטיול של 3 או 4 ימים למדבר הדנקיל ולאזור הגעשי הסמוך אליו. המחיר שלה הוא 300$ לאדם כולל הכל+ נסיעה בחינם ליעד הבא שלך במדינה. קבענו שנעשה שבת במקל'ה ובראשון עד שלישי נצא לטיול. הטיול מתאפשר בעזרת ג'יפ ומתלווים נהג, מדריך, טבח, גסט האוס בכפר אבאלה ואישורים צבאיים ומשטרה עקב הגבול הקרוב לאריתריאה. ממליץ בחום לבקש שהמדריך שלכם יהיה יוהאנס. הבחור מכיר את האזור כמו כף ידו וטוען שאבא שלו הראשון שהביא תיירים לאזור בשנת 2001. הוא עצמו מדריך כבר מ2007 וטוען שעד 2025 כבר לא יהיה ניתן להגיע למקומות הגעשיים המיוחדים כי ההתפרצויות נעשות כבר על בסיס יום יומי.

מדבר הדנקיל וכל האזור מטורף גם מבחינה אנושית וגם מבחינת נופי הטבע הבתוליים.

אנשי האפר הם התושבים העיקריים של האזור, ונקראים על שם המחוז. הם אנשי מדבר, בדואיים מוסלמים שנראה שהזמן באזורם עצר מלכת. הכלי תחבורה העיקרי שלהם הוא הגמל. לבושם (אם בכלל) זה מין של המלופף כמין חצאית על רגליהן הרזות של הבנים. צבעם ומראם כה שונה ומיוחד לעומת שאר אתיופיה. המנהגים העתיקים שלהם כה רבים וחלקם גם אלימים במיוחד.

המדבר שוכן לו בתוך השבר הסורי אפריקאי ונמצא בגובה 110 מטרים מתחת לפני הים. אנחנו היינו שם לא בעונה החמה ובכל זאת בחלק מהאזורים הטמפרטורה בג'יפ הראתה על 47 מעלות בחוץ. הנסיעה אליו בג'יפ ממקל'ה אורכת כמעט 4 שעות והוא ללא ספק אחד משיאי הטיולים שלי.

שטח מלחי עצום וישר משתרע לו על פני קילומטרים רבים ומזכיר את מדבר הסאלר המפורסם בבוליביה. ישנם אנשי אפר, אשר עבודתם היא חציבת מלח במשך ימים ארוכים. אחרי כן מעמיסים את המלח על גמלים ובמשך שבוע של מסע מפרך מגיעים עד השווקים במקל'ה. ישנו הר געשי שנקרא דאלול והצבעים ממנו מרהיבים וזאת בגלל כמות המינרליים המגוונים שנמצאים באדמת המדבר. צבעים של ירוק, צהוב, כתום אדום ומה לא. ההליכה אליו היא קצרה אך החום הרב מתיש במיוחד. באזור של הדאלול ישנם עוד כמה אגמי מלח וגייזרים שווים במיוחד עם צבעים וריחות מיוחדים ומכילים שמנים הטובים לעור הגוף. בלילה הגענו לכפר אבאלה שנמצא בין מדבר הדנקיל לבין הר הגעש המפורסם ארטה אלה אליו הגענו למחרת. בכפר עצמו גם כנסיות אורתודוקסיות וגם מסגדים. אנשי הכפר וילדיהם חברותיים במיוחד וההסתובבות בו היא חוויה בפני עצמה. ניתן להבחין בלבושים, מראות ותסרוקות ייחודיות. פה לראשונה נתקלנו בזקן הכתום הצבוע של השייחים המוסלמים אשר צובעים אותו בעזרת חינה, מה שמצביע על אמונתם החזקה.

למחרת קמנו בנחת ויצאנו לכיוון ארטה אלה. פירוש השם הוא ההר המעשן והוא נקרא ככה בגלל שעשרות שנים בני האפר פחדו להתקרב אליו עקב אמונה שהוא הגיהנום. לפני קרוב ל50 שנה הר הגעש התפרץ לראשונה, וכאמור הוא מתוייר רק משנת 2001 וגם זה כרוך בהרבה מאוד אישורים וליווים כדי להגיע עד אליו. הר הגעש המפורסם פעיל לאורך כל ימות השנה ובעצם בתוך הלוע שלו יש אגם לבה מדהים. המסע במדבר מתחיל בנסיעת בג'יפ עד המחנה הצבאי שנמצא תחתיו. לוקח להגיע למחנה משהו כמו 5 שעות וישנו קטע "מסאז' אתיופי" בוא נוסעים במשך קרוב לשעתיים 12 קילומטר על אבני הבזלת העצומות. החום בחוץ מעיק ובלתי אפשרי לא רק ל"פרנצ'ים" (כינוי לזרים לבנים) אלא גם לאתיופים עצמם ובגלל זה מתחילים את החלק השני של המסע- 3 שעות הליכה (10 ק"מ) רק בשעת החשכה. ההליכה פשוטה במיוחד ואם מתקשים אפשר לבקש לנסות להשיג גמל מכפרים מרוחקים. הלילה על ההר געש היא חוויה שלא שוכחים. הליכה על לבה רכה ותצפית מדהימה על האגם לבה עצמו מהפנטת. ב4 בבוקר התחלנו בצעידה חזרה למחנה הצבאי שם חיכתה לנו ארוחת בוקר מפנקת מדניאל הטבח שמכין אוכל מעולה. בהמשך נסענו לאגם מלח שצמוד אליו מעיין חם וזה אתגר לא קטן בחום להיכנס לשני האגמים. טיילנו עם שלושה איטלקיים, 3 ספרדים ודרום קוריאני. אחד מהאיטלקיים היה רופא מבוגר שהביא עמו מנאפולי, כמות מסחרית של תרופות ולא היסס לתרום ולטפל בכל מקום אליו הגענו.

אחרי 3 ימים משוגעים חזרנו למקל'ה והחלטנו לקום למחרת ולנסוע לכנסייה תלויה שנקראת אבונה אמטה. דומה לאקונה מטטה.

כדי להגיע לשם צריך לנסוע לתחנת אוטובוס בקצה העיר ומשם לחכות שאוטובוס מקומי יתמלא. האוטובוס הוא עד העיר האווזן ועולה 34 ביר. משם יש חברה מסוימת שדרכה אפשר לשכור מדריך בקרוב ל300 ביר לאדם ובנוסף צריך לשלם על חבלי טיפוס וכניסה לכנסייה. צריך גם למצוא דרך הגעה לשם וזורקים שם מחירים די מופקעים אז כדאי מאוד להתמקח!!! אנחנו אחרי ריבים רבים לקחנו באז'אז' ומדריך פיראטי (שאם החברה היחידה מגלה הוא בצרות). הבז'אז' עלה 300 ביר, חבלים 150 ביר לאחד וכניסה לכנסייה 150 ביר לאחד, המדריך החביב, הצעיר והישר יש להגיד קיבל מאתנו 150 ביר. הידע שלו על האזור היה מספק בשבילנו. לכנסייה עצמה שאומרים שהיא היפה באזור, הטיפוס לוקח בקצב איטי קרוב לשעתיים כולל עזרה ממקומיים בטיפוס בחבל כי נהיה מצוקי ותלול מאוד. ההליכה על הקצה כדי להגיע לכנסייה היא מטורפת. הכנסייה בתוך מערה החצובה טבעית בסלע וציורי הקיר הפשוטים מדהימים במיוחד. בנוסף יש מין מערות קטנות יותר המלאות בשלדים של נזירים וכמרים מהעבר. הנוף הנגלה מהאזור על כל העמק גם כן ייחודי. בחזרה מהוואזן היה תור מטורף לאוטובוס למקל'ה עקב השוק שיש בעיר כל יום רביעי ומקומיים ממש דאגו לנו שנעלה ראשונים, אם לא הם- לא היינו עולים עד היום.

למחרת עלינו על הרכב שאבבה שריינה לנו בחינם לעיר ללילבלה שם אנו מתכננים להעביר את השבת. הנסיעה שאמורה לקחת משהו כמו 7 שעות, ארכה כ14 שעות וזאת מפני שהמצבר של הג'יפ הלך בעיר וולדיה שנמצאת באמצע הדרך. אחרי שעתיים של תיקונים חזרנו לנסיעה אך כעבור חצי שעה שוב הלך המצבר ותפסנו טרמפ עם טרנזיט מקומי עד ללילבלה מה שהאריך בלא מעט את הנסיעה. משמעות השם לליבלה היא "הדבורים מקיימות את ריבונותו", ולפי האגדה ניתנה לקיסר בשל כך שכאשר נולד הקיף אותו נחיל דבורים, ואימו ראתה בכך סימן כי יהיה הקיסר הבא.

אחרי שהגענו בשעת ערב מאוחרת סגרנו חדר זוגי (300 ביר) במלון "אלף פרדייס" שנמצא בכיכר התחתונה בעיר.

למחרת קנינו כרטיס במחיר המופקע 50$ לכניסה לאטרקציה העיקרית בעיר וזה 11 הכנסיות החצובות בסלע הנמצאות במקום. אמנם המחיר הוא ל5 ימים אך מי לעזאזל נכנס לשם ליותר מיומיים? קיצר קנינו ונהנו מאוד מכמה כנסיות שהיו מרהיבות ובמיוחד כנסיית ג'ורג' הקדוש מפורסמת. מה שמיוחד כ"כ בכנסיות החצובות זה שהן חופשיות מכל צדדיהן. האוכלוסייה בעיר מאוד מאמינה מזקן ועד זאטוטים קטנים. הנוף הנשקף מהמקומות הגבוהים בעיר מרהיב וטיול בסמטאות המרוחקות יותר מומלץ מאוד. בנוסף, ביום שבת ישנו שוק מקומי אשר מגיעים אליו מכל הכפרים באזור והוא ססגוני במיוחד. אפשר למצוא בגדים, גת, תבלינים, פירות וגם חיות.

עקב קוצר הזמן לא יכולנו לצאת לטרק המפורסם לכנסייה אבונה יוסף הנמצאת מעל העיר, אך אין אחד שלא שיבח אותו.

במקל'ה כבר קנינו טיסה ליום ראשון, לערב ראש השנה באדיס אבבה כדי שנספיק להגיע לחג בבית חב"ד. אבבה עזרה לנו להזמין ועלה לנו 63$ לכרטיס. הטיסה אורכת שעה.

באדיס התמקמנו הפעם באזור הפיאצה. היום זה לא אזור סימפטי והמלונות בו לא משהו בלשון המעטה. אך המחירים הכי זולים הם שם. אנחנו התמקמנו בווטמה הוטל ועלה לנו חדר זוגי 260 ביר. המלון קרוב לבית הכנסת ולארוחת החג הצפויה. לראשונה אחרי חודש וחצי נתקלנו בכמות מסיבית של תיירים ישראלים והיה מהנה במיוחד. פגשנו את אורי ואמונה שנפגשנו עימם גם בתחילת הטיול ואת חן ונדב ואיתמר איתם נמשיך לטייל בהמשך. תחיה, נדב ואני נסענו מהר לקנות כרטיסים לאחרי צאת החג לעיר הרר בחברת סלאם בס שמזוהה עם השלטון הטיגרי (בעיה- אספר בהמשך). אחרי כן נסענו להשאיר דברים בבית חב"ד ונשארנו לעזור להם בבישולים ובסידורים לקראת החג.

פה ארחיב קצת על בית חב"ד באדיס. הזוג הצעיר אליהו ודבורה עם שלושת בנותיהן פתחו את בית חב"ד לפני 3 שנים ליד מלון גלובל. הם מספקים מידע עדכני ומשרים אווירה ביתית בעיר הגדולה והקרה אדיס. בנוסף אפשר להשאיר אצלם ציוד מה שמאוד עוזר להמשך הטיול. הרב אליהו פתח קבוצת וואטאפ פעילה בשם "נמצאים באתיופיה" שבה המטיילים במדינה מדווחים ומספרים מהשטח דברים חשובים ובעזרתה אפשר להכיר מטיילים חדשים.

ראש השנה הוא חג ארוך אך המנוחה באדיס והסיבובים בה היו גם כן נחמדים. כרבע שעה הליכה מווטמה הוטל ישנו שוק המרקטו שיש הטוענים שהוא השוק הרחב והגדול ביותר באפריקה כולה. כמו כל שוק בעולם רצוי לבוא עם כמה שפחות דברים שיכולים למשוך תשומת לב. במוצאי החג נסענו עם נדב וחן לסרט קולנוע ב"עדנה מול". ההגעה לשם, בעזרת שתי מוניות גדולות, בכלל לא מסובכת והאולם קולנוע סך הכל נחמד מאוד ומומלץ למי שמחפש קצת מערביות באפריקה.

עוד לפני כן, התקשרנו לסלאם בס ובעקבות ההפגנות האלימות בהן נהרגו באזור ה1,000 איש במחוז אורומיה הודיעו לנו שהאוטובוס להרר ולכל מקום אחר במדינה מבוטל. התחילו לרוץ שמועות שיש אישורים לירות בכל מי שעושה את תנועת המחאה (סימן של כבילה), שנרצחה אמריקאית ושהופכים ג'יפים ואוטובוסים. בגדול כל המדינה בוערת ויצאה אזהרת מסע של משרד החוץ לא להתקרב לאתיופיה. חוץ מביטול הנסיעה להרר לא חווינו בעיות במדינה אך ישראלים מסוימים נקלעו לסיטואציות קשות כמו זריקת סלעים על הטרנזיט שלהם.

החלטנו תחיה ואני שאין סיכוי שלא נצא מאדיס כי מיצינו אותה לאחר 3 ימים ושיום רביעי בבוקר ננסה לצאת בכל זאת מהעיר בעזרת אוטובוס מקומי יחד עם נדב וחן. האוטובוסים יוצאים באזור השעה 5 בבוקר לנסיעות הארוכות שלהן כי האתיופים ובצדק לא אוהבים לנסוע בלילה עקב חוסר תאורה והסתובבות חיות על הכביש. קמנו כבר ב3 וחצי ולקחנו מונית לתחנת האוטובוס הסמוכה לשטוק המרקטו. התחנה היא לכיוון דרום ומזרח מאדיס. כבר בשעה 4 לא היה מקום לזוז בה. מסתבר שכבר 3 ימים לא יצאו אוטובוסים מקומיים עקב ימי האבל שהכריזה הממשלה. בגדול, בשעה 8 בבוקר הצלחנו להידחף לספסל אחורי של אוטבוס וכל פעם אחד מאיתנו נעמד כדי שיהיה מקום. אחרי יותר מ12 שעות הגענו להרר. התענוג עלה 160 ביר לאחד.

להרר הגענו מאוחר. ישראלית שהכרנו בערב החג, אמרה לנו לדבר עם מדריך בשם שריף שיכול לעזור לנו, התקשרנו אליו עוד מהדרך. ישנו במלון מפואר במיוחד בשם וונדרלנד והוא כולל ארוחת בוקר (חח רק לאחד). המחיר לזוג הוא 300 ביר והוא נמצא על חומות העיר העתיקה בהרר.

הרר- נמצאת באזור המזרחי של אתיופיה וקרובה (לפחות על המפה) לאזור הסומלי של אתיופיה וסומליה עצמה. בגלל זה הרבה מהתושבים במחוז הררי הם בעצם סומלים. העיר נחשבת כרביעית בקדושתה לאסלאם ומה שאירוני שבכניסה המרכזית לעיר העתיקה שוכנת לה כנסייה עצומה. הרר התפרסמה בעבר מהמסחר הרב שעבר דרכה ומנהיג הרסטפארי שנולד בה. אך היום, תושביה הם הכי עצלים שראיתי עד כה מימיי. את הג'ת, מה שמוכר בישראל בקרב התימנים, תוכלו למצוא בידיו של כל תושב מקומי בשעות הצהריים ומעבר. שעות הצהריים החמות בעיר המזרחית מובילות לסיאסטה בלתי נגמרת בה כל תושב מקומי נח מתחת צל עם שקית ג'ת אישית. המראה משעשע במיוחד. העיר המוקפת חומות בהן אפשר למצוא מלא חנויות מעניינות בסמטאות הצרות, הצבעוניות והססגוניות. יש לא מעט מסגדים וההצעה שלי היא פשוט ללכת ולהיבלע בתוך העיר. במרכז יש מין אזור אטליזים רבים ובמשך כל היום עופות דורסים חגים מעליהם כדי למצוא מזון.

משום מה, ובצעד שלא מתאים לנו. החלטנו ללכת אחרי המדריך שריף באש ובמים וכבר בערב הראשון אמרנו לו שאנחנו רוצים לקום למחרת ולצאת לשוק הגמלים בכפר בבילה הנמצא 30 קילומטרים מהרר. הוא דאג לעבודה בשביל חבר שלו ולקח אותנו בבז'אז' במחיר מופקע עד הכפר. התעצבנו עליו אחרי שהבנו שנסיעה בטרנזיט גם עולה 400 ביר פחות וגם לוקחת שליש מהזמן שלוקח לבז'אז' ונפרדנו ממנו כידידים (עאלק). קיצר אל תשתמשו בשירותיו של בחור צעיר בשם שריף אלא אם כן בא לכם להיות שלמנים רציניים. השוק מתקיים בימי שני וחמישי ומוכרים בו חיות רבות. בנוסף יש מין חושות כאלה (ממש כמו בסיני!) שיושבים שותים תה מחלב גמלים, אוכלים גרעיני חומוס ולועסים עלי ג'ת. בבילה מורכב מתושבים סומלים מוסלמים בעיקר אך גם נוצרים רבים. והכפר צבעוני וססגוני למדי.

באותו היום חזרנו להרר ולמחרת עברנו לאירוח ביתי בתוך העיר העתיקה, אמנם לא התנאים של וונדרלנד אך אווירה אותנטית וייחודית ובנוסף מואזין ב4 בבוקר הישר לתוך האוזן לכל מי שמתגעגע לישראל. שם העברנו את השבת יחד עם חן, נדב ואיתמר. אחה"צ בעיר העתיקה יוצאות הנשים עם צ'יפסר מחוץ לבתיהן ומכינות פלאפל, צ'יפס, סמבוסקים ועוד מטוגנים. בנוסף מכינים את האוכל המטוגן והמפורסם של האזור- הפטירה.

האטרקציה המרכזית של העיר- היא האכלת צבועיים. אני חייב להודות שלא עשיתי כי היא פחות עניינה אותי. אך יש אמונה מסוימת בעיר שהצבועים חייבים להיות גם כן שבעים והם השומרים על העיר.

מחוץ לחומות העיר העתיקה ישנו שוק יד שנייה קטן מאוד שאפשר למצוא בו אחלה מציאות!!!

יום למחרת קמנו בנחת ויצאנו לסיבוב אחרון בעיר. אכלנו את תבשיל הפול החריף שמכינות הנשים גם כן ברחוב מחוץ לפתח ביתן.

הלכנו לשתות ליד הכיכר המרכזית בעיר העתיקה את ג'וס האחרון ביחד עם החבר'ה ולקחנו מיניבוס לכיוון העיר דיר דאווה שם נמצא שדה התעופה האזורי. העיר עצמה מזכירה את דימונה והשדה תעופה שומם כמעט לחלוטין. הטיסה שהזמנו יומיים לפני עלתה 60$ לאחד ואורכת שעה.

באדיס סגרנו מראש עם הגסט האוס לה סורס (400 ביר לזוג) שיאספו אותנו מהשדה (כלול במחיר). אחלה מקום עם ארוחת בוקר, מים חמים ווייפי מרשים במיוחד. יום למחרת יצאנו לסבב קניית מזכרות ושתינו את הג'וס האחרון שלנו במדינה!

ויאללה לישראל!

מוזמנים לאהוב ולעקוב בבלוג שלי בפיייסבוק:https://www.facebook.com/NitzanBackpacker/