"אתם רואים את המבנה האליפטי שממולכם?" שאלה הלן המדריכה המקומית, חרושת הקמטים מחשיפה ממושכת לשמש ומפאת גילה הנושק לשבעים (מלמעלה...). בעודה מצביעה עליו מוסיפה בחיוך: "גם זה שלכם. היהודים." את המשפט הזה לא הייתי צריך לתרגם, כולם הבינו ולרגעים הייתי ממש יכול לראות את המחשבות על נדל"ן יהודי, מהמתויירים ביותר בעולם, שנמצא בלב רומא.
אני יכול גם להעיד על עצמי, שבכל פעם שאני רואה את המבנה המפלצתי והמפואר הזה, עוברת בי אותה מחשבה.
המדריכה הוותיקה, ממוצא צרפתי, המשיכה באנגלית צחה ובמבטא צרפתי קל, שמוסיף חן ועניין בהדרכתה: "כן, ולא רק המבנה הזה שלכם היהודים, למעשה, חלקים רבים במרכז ההיסטורי (centro storico), שייכים ליהודים..."
הקבוצה הדרוכה כבר בשיא המתח, ואילו אני, שכבר מכיר את ההדרכות של הלן, עוצר אותה לרגע ומתחיל את הסיפור מההתחלה. בזווית היהודית.
על פי התלמוד הבבלי (גיטין נ"ה, ע"ב), "על שנאת חינם נפלה ירושלים". ריב בין נכבד עשיר וטעות גורלית של עבד, אשר במקום להזמין לשמחה שתכנן אדונו, את חברו הטוב של הנכבד- קמצא, הזמין העבד, שלא ממש היה מרוכז בדברי אדונו, את בר קמצא - שנוא נפשו של הנכבד בעל השמחה. לולא התוצאה ההרסנית, בקלות יכול היה הסיפור להפוך לקומדיית טעויות משעשעת.
אותו בר קמצא, שתחילה תמה על ההזמנה המוזרה, חשב לעצמו: "בוודאי רוצה כבודו לשים סוף לסכסוך, אכבד אותו ואלך לשמחתו!".
ערב השמחה הגיע, ובר קמצא לבש את מיטב מחלצותיו והגיע לביתו של העשיר כדי לכבד אותו. בר קמצא ששמח על ההזדמנות לסיים את הסכסוך, התיישב על אחד הכיסאות והחל סועד עם שאר המוזמנים. כאשר הבחין העשיר הנכבד באורח הלא רצוי, גירש אותו מהמקום בבושת פנים, כל זאת לקול תחנוניו של בר קמצא, בל יבייש אותו לעיניי כולם.
בר קמצא המבוייש, כל כך כעס על העשיר שגירש אותו כך בבושת פנים אך כעס אפילו יותר, על כך שאף אחד מהנכבדים האחרים שישבו במקום, לא בא לעזרתו.
"אני אתנקם בהם! אני אתנקם בכולם! בעשיר שגירש אותי ובשאר במכובדים. הם עוד יצטערו על זה! את בתיהם ישרפו באש!"
בר קמצא בזעמו, פנה לשליט הרומאי ואמר לו: "אגלה לך סוד, היהודים בירושלים מרדו בך, הם אינם רוצים יותר שתשלוט בהם, הם רוצים שלטון אחר! ".
אותו שליט רומאי, אספסיאנוס שמו, שמע את דברי בר קמצא והחליט לפעול.
אך הוא נקרא לרומא בדחיפות, ומונה לקיסר, בדיוק כפי שניבא יוחנן בן זכאי בנימוק כי בית המקדש חייב ליפול אך ורק בידי מלך. בנו טיטוס, נשלח לשלים את המשימה ובשנת 70 לספירה. בי"ז בתמוז, פרץ את שערי ירושלים ובט' באב החריב ושדד את בית המקדש.
יוספוס פלאביוס, שהיה "היסטוריון החצר" של חצר הקיסר, תיאר בספרו, "מלחמות היהודים" את קבלת הפנים לה זכה טיטוס, עת חזרתו לרומא עם 700 עבדים יהודים, השלל ואוצרות בית המקדש. ואף נבנה לכבודו שער ניצחון. השער המדובר, הוספתי, כבר אינו קיים, הוא נהרס ונשדד עם השנים והיה ממוקם בכלל במקום אחר. את "שער טיטוס" הנוכחי, בויה סאקרה (הדרך הקדושה), בנה אחיו של טיטוס, הקיסר דומיטיאנוס, שבשנת 82 הקדיש לו את שער ניצחון. על גבי השער אחד התבליטים מתאר תהלוכת ניצחון בה נראים השבויים היהודים נושאים כלים מכלי בית המקדש, השלל אותו חמסו הרומאים: נראים מנורת המקדש, מזבח הזהב, חצוצרות הכסף ומחתות לאיסוף האפר לאחר הקרבת הקורבנות. יש הטוענים גם שהם מבחינים גם בכלי נגינה שלא מוכר לנו - המגרפה.
מנורת שבעת הקנים המופיעה על שער טיטוס, אגב, היא הדגם המופיע גם בסמל מדינת ישראל.
הלן, שכבר מכירה את ה"פאוזה הישראלית – יהודית" הזו, המשיכה מהנקודה בה עצרתי.
"אז כמו שאמר כבוד המדריך שלכם (ככה היא מכנה את כל המדריכים), המימון לבניה הגיע מהשלל של חורבן המקדש שלכם. לא די בזה, גם מי שבנה את הקולוסאום, היו אותם 700 עבדים יהודים שהובאו לרומא ואליהם נוספו עוד כמה אלפים טובים". "למען האמת" הוסיפה, בחגיגות פתיחת הקולוסאום, השתתפו לא מעט עבדים יהודים. אבל מהצד שאף אחד מאתנו לא היה רוצה להשתתף. הצד של הזירה!"
את הדרך מהגבעה המשקיפה על הקולוסאום, העבירה הקבוצה במחשבות על קרבות הגלדיאטורים האכזריים שהתרחשו בזירה. כשהגענו למרגלות הקולוסאום בואך ויה סקרה, לוחמים רומאים הצטלמו עם תיירים תמורת מספר יורו, עגלות המזכרות הפזורות השכיחו לחלוטין את הסיפור על הבעלות היהודית על המקום ואת חורבן הבית בגלל אותה טעות גורלית ושנאת החינם .
