20/03/2012 השבוע עשינו את הצעד המעשי הראשון במסע השורשים: הזמנת טיסות, בתי מלון והשכרת רכב. אבל קודם אספר בכמה מילים מי אנחנו.
משפחתנו השורשית מוצאה ביקנעם מושבה. לפני כשנה נפטר אבינו -חיים, ואימי רות (85) שתיבדל לחיים ארוכים וטובים ממשיכה לנהל את חייה בצניעות ועם קשר טוב עם כל סניפינו. אחותי אילנה (64) היא הבכורה, נשואה, אם לארבעה וסבתא לשישה נכדים. אחי גבי (56) הוא הצעיר שבחבורה, נשוי, אב לשלושה וסב לשניים ואנוכי ארז (60), ילד הסנדביץ גרוש, נמצא בזוגיות טובה, אב לשניים ועדיין לא סב...
כיוון שנפלה ההחלטה על הטיול, החלה אימי בסדרת טלפונים למשפחתה כדי לברר מי עדיין חי, את מי אפשר לבקר, ומה כתובות האתרים שאותם היא זוכרת מילדותה ומביקוריה בהולנד מאוחר יותר. כמו כן הוצאו מהמגירות אלבומי התמונות שהעלו שם אבק, ועם כל המידע הזה החלה אימי להכין רשימת אתרים ואנשים שברצונה להגיע אליהם. לפי רשימה ראשונית זו החלטנו על שהייה של שלושה ימים באמסטרדם-עיר הולדתה, ולאחר מכן מעבר לעיר שדה דרומה יותר, משם נצא בטיולי כוכב לאתרים שהחליטה עליהם ולאתרים שאנו נוסיף לרשימה. הטיול יהיה בתאריכים 8-18/5/2012. בשבוע שעבר רכשנו כרטיסי טיסה, הזמנו מקומות בבתי המלון, ושכרנו רכב לימים בהם לא נהיה באמסטרדם (אין טעם ברכב, כאשר יש בעיית חניה חמורה בעיר, ולעומת זאת יש תחבורה ציבורית מעולה וזולה).
08/05/2012
בשעה אחת אחר חצות יצאנו מיקנעם בטקסיבוס לנתב"ג. בנתב"ג היה עומס גדול, והיו תורים ארוכים בכל התחנות -ביטחון, כירטוס וביקורת הגבולות. לא נורא, יש לנו זמן... -אחד עשר ימים. לאחר קפה עם סנדביצים שכוכבה (אשתו של גבי) הכינה עבור כולנו, וגבי ואילנה הצליחו לבצע את קניותיהם ההכרחיות בדיוטי-פרי, עלינו למטוס. הטיסה היתה בחברת KLM. אנו יודעים שטיסה זה דבר משעמם להדהים. הזמן ממש זוחל. וחברת KLM תורמת את חלקה לשיעמום הזה. אין טלויזיה / סרטים, אין אזניות כדי לשמוע מוזיקה. האוכל על הפנים.
בשדה התעופה סחיפהול הכל דפק כשורה. יצאנו די מהר עם מזוודותינו ועם מפה מתחנת המידע, תפסנו מונית (שימו לב-שיפעיל מונה. זה מוריד את המחיר לחצי!) והגענו למלוננו. לאחר לילה ללא שינה, היינו צריכים לחכות שלוש שעות כדי לקבל את חדרינו, ולא היה לנו כח לצאת לטיולים, אז טילנו קצת בחוץ -מזג האוויר היה מעונן אך לא קר -ואח"כ חיכינו ב"לובי" עד קבלת החדרים. מלון Belfort הוא מלון שלושה כוכבים. נקי, פשוט, ללא לובי, חדרים די קטנים וארוחת בוקר סבירה לחלוטין. גבי ואני בחדר אחד ואמא ואילנה בשני. בכל חדר יש שלוש מיטות. הפרדנו בין השלוש כך שהמיטה האמצעית משמשת כארון וכחציצה בין גבי וביני כדי שלא ננסה מתוך שינה לישון כפיות זה עם זה.
הלכנו לישון כמה שעות -מי יותר ומי פחות, ויצאנו למרכז העיר לגיחה ראשונה. כדי לנסוע בחשמלית קנינו כרטיס לתשעים ושש שעות. הכרטיסים הם לפי שעות, ולא לפי כמות הנסיעות. לפי חשבוננו כיום הקניה הזו היתה הכדאית ביותר. ארבעה ימים אנו יכולים לנסוע הלוך וחזור בכל רחבי העיר. כיוון שאנו בטיול שורשים עם אימנו שצעירה ברוחה אך לא בגילה, אנו צריכים לחזור כל יום לשנת צהריים, כך שמספר הנסיעות בחשמלית גדול.
טיילנו רגלית באזור ככר דאם וברחוב kalverstraat היוצא ממנו. רחוב זה הוא מדרחוב עם בערך מליון חנויות. גבי הסתכל בהן דרך מסנן הדרופ -יש בה דרופ, או אין. למי שאינו הולנדי ואינו ממשפחתנו (שבה גם עדות אחרות מכורות לדרופ) הדרופ הוא כעין סוכרית לקריץ / שוש בטעמים שונים. במשפחתנו דוגלים באימרה שכמה שיותר מלוח זה יותר טוב. אנו נהנים ממה שגורם למתחילים בנושא ליריקת הדרופ או לרפלקס הקאה...
העיקר, נמצאה החנות שחיים אלקלעי, המומחה המשפחתי לענייני הולנד המליץ עליה כבעלת המבחר הגדול ביותר ואמנם יש בה 120 סוגים של דרופ. גבי הכריז שאיננו קונים בינתיים, אלא רק לוקחים דגימות, נטעם בחדר ונחליט מה קונים. ה"דגימות" שקלו 850 גרם והיו מכעשרים סוגים שונים. מרגע זה פיו של גבי לא נח, ואני שישן איתו בחדר "נהנה" מהתופעות הסביבתיות שהדרופ גורם.
חנות אחרת שמשכה את תשומת ליבנו היתה חנות קטנה שבחלון הראווה שלה ראינו הרבה ככרות גבינה. נכנסנו ולהפתעתנו היה המשך של כמה חדרים גדולים פנימה. הוצגו שם הרבה סוגי גבינה הולנדית ומוצרים קשורים לגבינה. אנו התעכבו ארוכות ליד פינות הטעימה. לא היה לי מושג שגבינות יכולות להיות כל כך טעימות. אפילו אילנה שמצהירה שאינה אוהבת גבינות התלהבה מהטעמים. היה לנו קשה להתנתק אך היינו עייפים מיום-לילה-יום כמעט ללא שינה וחזרנו למלון.
הגענו למלון חזרה בתשע בערב, שפוכים מעייפות. תכנון קצר למחר על כוס קפה (הקפה הכי טוב ששתיתי עד היום. משתווה לקפה שהייתי מכור לו בטיול לאלבניה) -ולמיטה.
09/05/2012
היום מתחיל טיול השורשים עבורו התכנסנו כאן.
יצאנו לדרום אמסטרדם בחשמלית לפי מפה שאמא עבדה עליה בחודשים האחרונים. כולנו התעוררנו בכוחות מחודשים, ולאמא יש כוחות שממש לא להאמין. היינו בבית בו היא גרה בילדותה, היינו בבית בו גרה עד עלייתה לארץ, היינו בבית של סבתה מצד אביה. בכל המקומות היינו מחוץ לבית, שמענו את הסיפורים שצולמו בוידאו. במקום אחד שלאמא יש צילום שלה עם מרגלית וגדעון (אחיה ואחותה) על המרפסת כשהם ילדים בני חמש עד תשע היא צילצלה בפעמון כדי לבקש מהדיירת הנוכחית רשות להצטלם על המרפסת שלה (זו קומה שניה). לא היה אף אחד בבית, וזו היתה אכזבה גדולה לאמא. הבטחנו לה שנגיע שוב בשעות שאנשים כבר חוזרים מעבודתם. מבחינת הרגשות של אמא -היא חזרה ואמרה כמה פעמים שהבתים האלו כבר לא אומרים לה דבר. אולי בגלל (וזו פרשנות שלי -א.ר.)שהקשר היה לאנשים ששם ולא לבתים, ואולי לזמן הרב שחלף. ואולי -אמא כרגיל מסתירה או מפנימה את הרגשות.
ארוחת צהריים אכלנו במסעדה בעיר. גבי ואילנה אכלו סטייק עם צ'יפס, אמא אכלה עוף עם צ'יפס, ואני-פיש אנד צ'יפס. במסעדה בחוץ, תחת שמשיה ענקית. מזג אוויר נפלא עד שבסוף הארוחה ירד גשם דק. סיימנו בשלווה. אנו מסתכלים על ההולנדים וזה מדהים שהם פשוט מתעלמים מהגשם. ממשיכים ללכת, לרכב על אופניהם באותו הקצב, אפילו לא מעוותים את פניהם כנגד הגשם.
איזה כיף לראות את זה -עיר על אופניים. עיר מוכנה לאופניים. בכל הרחובות יש מסלולים לאופניים, רמזורים לאופניים ואנשים ונשים בכל הגילאים בכל התלבושות רוכבים בעיר השטוחה הזאת. הכל כל כך פסטורלי עד שאתה עומד על מסלול האופניים ורוכב/ת מגיעים -והפסטורליה נעלמת בקללה עסיסית (בדרך כלל -חוטפרדומה)
חזרנו למלון לישון קצת, אך זה לא קרה. אמא דפקה על דלתנו כי פריץ ומרייקה בדרך אלינו, לאסוף אותנו. פריץ הוא בן-דודה של אמא. אחרי פגישה נרגשת (ברמה של "נרגשת" הולנדית שזה די די די מאופק) נכנסנו כולנו לרכבו (שישה אנשים לא רזים ברכב גודל משפחתי) ונסענו לבית בו אמא רצתה להצטלם על המרפסת. לנו זה היה טוב כי זה חסך לנו נסיעה וצעידה רבה למחרת. הגענו, צלצלנו ושוב -אין מענה. לאחר דיון של שתי דקות פריץ כיוון את רכבו לכפר הדייגים-וולנדם. כפר ציורי מאד, בתים מצועצעים והמווווווון מסעדות. כיוון שאנו רצינו לאכול דברים מהרשימה שאמא הכינה בבית, נכנסנו למסעדה שפריץ ראה בתפריטה כמה "מבוקשים". אכלנו שם קרוקטייס שזה חביתית מגולגלת ממולאת תפ"א וקצת בשר וכל זה עטוף בפירורי משהו ומטוגן בשמן, (דני בן-דודי טוען שמה שכתבתי כאן הוא חילול הקודש. זה יעלה לו בהזמנתנו לקרוקטייס שהוא יכין!) ואכלנו שם פרופטייס שזה משהו בין פנקייק לחביתיות, בגודל מטבעות של חצי שקל ומעוגל בעוביו, ועל זה ממיסים חמאה. עם שתי בירות לכל אחד זה היה טעים והרבה יותר ממשביע.
לטייל עם פריץ זו חוויה אחרת. כיוון שהוא היה איש טלויזיה ידוע בנושאי ספורט, ועדיין מופיע פה ושם כאורח ומומחה -כל ההולנדים מכירים את פניו. אנו הולכים בכפר הדייגים ואנשים ברחוב, אנשים היושבים בבתי הקפה מרימים יד לשלום ואומרים:"הי פריץ, מה שלומך?" וכו'. והוא בנימוס וסבלנות עונה לכולם בחיוך. כשנכנסנו למסעדה ראיתי את כל המבטים וההתלחשויות סביב השולחנות. היה ממש מוזר.
11.05.2012
התעוררתי בשבע בבוקר. מזג אוויר אפרורי עד טוב. ישבתי לעדכן את הבלוג. גבי הגיע בשמונה בערך, ואילנה הגיעה בשמונה וחצי כאשר היא מודאגת: "אמא לא מתעוררת. בדקתי, היא נושמת ואפילו קצת נוחרת, אבל אני לא מצליחה להעיר אותה..." אני ניגשתי לחדרן והצלחתי להעיר את אמא אחרי כעשר שעות שינה, עם כדור שינה אחד. כנראה שהיא היתה מותשת. אבל זה לא הפריע לה לרוץ הלאה במשך כל היום.
הבוקר נסענו לחלק התרבותי של מסענו: בית הכנסת הפורטוגזי של אמסטרדם. מעניין ויפה, אבל מכיוון שאיש מאיתנו אינו איש בתי כנסת או מוזיאונים -התחפפנו מהר והמשכנו לאתר פחות שמח, אך אתר שהוא חשוב לאמא להיות בו. "ארכיב" -אתר לזכר הילדים ההולנדים שנרצחו בשואה. אמא חיפשה שם את אחיניה -הילדים של האח של אביה. לאחר שיחה עם אשת הקבלה, קיבלנו חוברת עם השמות של הילדים שאותרו שמותיהם. אמא מצאה אחיין אחד שתמונתו נמצאת, ואחר חיפוש מוציא עיניים איתרה אמא את תמונתו.
אוכל באמסטרדם זו בעיה. המון מזללות ג'אנק פוד, המון מזון מהיר -צ'יפס עם מיונז, מקניקיות, המבורגרים מכל הסוגים והצבעים, פלאפל, שווארמה ועוד. כיוון שאמא רצתה בצהריים לאכול עוגה טובה עם קפה, הלכנו לחפש. אין. אין. אין. אין לי מושג מאיפה אמא לוקחת את הכוחות, אבל חרשנו ברגל את כל מרכז העיר. קילומטרים על קילומטרים -אין. בסוף נכנסנו למסעדה שנראתה נורמאלית לאכול צהריים. נפילה כזו לא היתה לנו עד כה. הזמנו "תבשיל הולנדי" שזה כמובן מורכב קודם כל מתפוחי אדמה מעוכים עם גזר מאודה ועוד כמה דברים, על זה סטייק, ועל הכל רוטב. אז ככה: הפירה המשודרג היה חצי קר כי חיממו אותו במיקרו ולא מספיק זמן. הסטייק היה סיבי, ועשוי רע עם סימני חריכה מאתמול. על הכל נשפך הרוטב שטעמו המשיך לעלות לנו כל אותו היום.... אמא כמובן אמרה הכוווול למלצר ובתמורה נתן לנו הנחה של 12 יורו -שזה כמעט מנה אחת.
אחרי שנת הצהריים יצאנו לסייר סתם כך במטרה למצוא כל מיני דברים לקנות כמו מתנות, דרופ וגבינות. את חנות הגבינות שראינו לפני יומיים לא מצאנו -יכול להיות שבינתיים העבירו אותה לעיר אחרת??? אבל מצאנו חנות אחרת, עם מוכרת שמנמנה (מאד) שמסתבר לנו שזה די נדיר בהולנד. אנשים ונשים כאן רזים בצורה ניכרת מאלו אצלנו. איפיונים אחרים לאנשים כאן -המון אנשים גבוהים, המון בלונדיניות (לגבי גברים אני לא יודע -אני רואה רק את הבלונדיניות....)ועוד איפיון מוזר מאד -כולם מדברים הולנדית!!! ממש מוזר (-:
ולענייננו-קנינו גבינות, קנינו עוד כל מיני שמונצס של תיירים וחזרנו עייפים למלוננו, ומאד מרוצים.
12/05/2012
זהו יומנו האחרון בעיר אמסטרדם. מחר אנו יוצאים לתיירות נטו ברחבי הולנד. אי לכך ובהתאם לזאת היום אנו נסגור כמה קצוות. בבוקר -שני שווקים. שוק אלברטהיים משהו (את השם המדוייק אעדכן יותר מאוחר) ושוק הפרחים. שוק אלברטהיים הוא מדרחוב עם מאות דוכנים המציעים למכירה כמעט הכל. מתנות ומזכרות לתיירים, אוכל, חנות מדהימה לתפירה-רקמה וכו' שאפילו לי היה קשה לצאת משם:קיר שלם של כפתורים מכל הסוגים והצבעים, קיר של חוטי רקמה צבעוניים, חוטי סריגה, מסרגות, מחטים ובקיצור-המון מהכל והכל מסודר מאד וצבעוני. השוק אינו מקורה והאווירה שקטה ורגועה ממש בניגוד לשווקים מזרח תיכוניים. במקרה אחד אמא מצאה בדוכן כלשהו משהו לקנות והמוכר לא היה במקום. היא חיפשה אותו בחנויות מסביב עד שמצאה ואמרה לו: "יכולתי ללכת בלי לשלם" והוא ענה:"כאן כולם אנשים ישרים, אף אחד לא ילך בלי לשלם".
לאחר השוק הזה, כשאנו עמוסים לעייפה בשקיות שונות, המשכנו לשוק הפרחים. אמנם כבר היינו שם, אבל לדברי אמא עברנו רק חצי, והיא רוצה לראות את כולו. כמקובל בטיול זה מילה או בקשה של אמא היא פקודה עבורנו ואין שום ויכוחים. עלינו על החשמלית והמשכנו לשוק הפרחים.
השור עמוס בדוכנים של פרחים, בצלים,פקעות וזרעים של פרחים מכל הסוגים והצבעים. כמובן שהוא גם עמוס בכל המזכרות לתיירים -המוני קלומפייס (נעלי עץ הולנדיות)מעץ ומכל חומר אחר, חלקן מבד כנעלי בית מרופדות, כל תחנות הרוח, חפצי קרמיקה שונים צבועים בכחול הולנדי. עמוס, עמוס מאד אבל צבעוני ויפה. גם כאן הכל נקי ושקט. ההולנדים מאד מאופקים ולא תמצא מישהו צורח לחלל האוויר: "רק היום, שניים ביורו, רק היום". בשלב הזה התחלנו שוב להיות רעבים, והוחלט להגשים את הפנטזיה של אילנה וגבי: צ'יפס עם מיונז. דוכנים בעיר שנותנים לך קונוס קרטון, בתוכו ערימת צ'יפס ועל זה שופכים כף גדולה של מיונז. עשינו זאת קרוב לכיכר דאם, אליה הגענו לפחות כמה פעמים ביום. ציטוט של גבי: "פעם ראשונה שאני אומר שיותר לא אוכל צ'יפס. יצא לי מכל החורים". זה היה טעים, אך היה הרבה יותר מידי. מזל שלקחנו את הבינוני. אני זרקתי כשליש, גבי ואילנה זרקו קצת ואמא האכילה את היונים בצ'יפס עם מיונז כי אוכל לא זורקים... היא עשתה זאת על מסלול האופניים, דבר שגרם להמון כמעט תאונות אופניים בגלל כל היונים שהתלהבו מהצ'יפס.
אחר הצהריים היו לנו כמה ביצועים ברשימה: להגיע שוב (בפעם השלישית!) לבית עם צילום המרפסת. שתי חשמליות, עשרים תחנות ואנו שם. הפעם ענו באינטרקום. שיחה קולחת בהולנדית (המון ח ח ח ח ) שממנה הסתבר שזוהי השמרטפית, היא לא תיתן לנו להיכנס ובעלת הבית תגיע עוד שעה וחצי. החלטנו לא לחכות אלא להצטלם ליד. אם לאמא זה חשוב -אז עושים.
לאחר מכן צילום ליד הדאם -עברנו לידו המוווווווווווווון פעמים, אך לא הצטלמנו. אז הנה. היה קר וכולנו עטופים. לפי איך שאנו רואים את ההולנדים-אין להם תחושה לקור. ממשיכים לרכב על אופניהם, גם עם הילדים.
ומכיוון שאילנה אמרה שאין דבר כזה להיות באמסטרדם ולא להיות ברובע החלונות האדומים, אז המשכנו ברגל לשם. מה שהרגיז אותנו שם היה שמה שחיפשנו במשך יומיים היה כאן בשפע-חנויות גבינות וקונדטוריות עם עוגות תאווה לעיניים. מילא, שטפנו את עינינו בחנויות עזרי המין, בבחורות העובדות ובהמוני אדם שממלאים את הרחובות והסמטאות יותר מכל אזור אחר בעיר. אמא אמרה שיותר היא לא רוצה לראות "דאם" ומספיק לה מאמסטרדם.
אפשר בלב שלם להמשיך הלאה.
מחר בבוקר יוצאים לטיול ברחבי הולנד. בבוקר הוזמנה מונית גדולה לקחתנו לשדה התעופה שם מחכה לנו רכבנו השכור -ולדרך.
13.05.2012
בוקר טוב. השמש פז זורחת, מאירה לנו את פניה, אנו מקבלים את הרכב (פורד גלקסי) שהוא בעצם מיניוואן, מכוונים את ה GPS -ים -יש לנו אחד שהבאנו מהבית דובר עברית, ואחד הולנדי שקיבלנו עם הרכב דובר אנגלית. אנו משווים כל הזמן בין הצעות המסלולים שלהם, ומוודאים עם המפה שאמא סימנה עליה את האתרים שהיא רוצה לראות...
התחלנו את היום בכפר הדייגים MARKEN כפר ציורי להפליא. בתים שנראים כמו בונבוניירות, גינות, תעלות בין הבתים. הכפר היה בעצם אי באמצע המפרץ, עד שחיברו אותו ליבשה באמצעות דייק ועכשיו נוסעים על הדייק כשמשני הצדדים ים ורק הכביש לפניך ואחריך. אמא הגשימה באחד הדוכנים בכפר את אחת ממשאלותיה -אכילת בשר צלופח בתוך לחמניה (בהולנדית זה נשמע פחות נורא...), ואני אכלתי דג הרינג מוחמץ בלחמניה -טעים מאד מאד. מומלץ!. התחפפנו די מהר כי היתה שם רוח קרה אז עשינו סיבוב וברחנו.
משם המשכנו לכפר נוסף שאנסה לאיית נכון: ZAANSE SCHANZE (תנסו לבטא את זה אתם. מבחן כשאני חוזר מהולנד!!!). שם יש תחנות רוח פעילות, בתים כפריים, מפעלים להכנת קלומפייס, והכי חשוב בעינינו ובעיני אמא -מסעדת פנקייקים שאמא זוכרת עוד מביקורה שם עם אבא לפני כעשרים שנה. כמובן שכולנו אכלנו, וכולנו נהנינו מאד. מי שמגיע לשם-שלא יפספס.
משם המשכנו צפונה, וחצינו את מפרץ MARKERMEER כשגם שם נוסעים על כביש שנסלל על דייק שחוצה את המפרץ. אני מעריך כשלושים ק"מ של ים משני הצדדים. לאחר החוויה הזו המשכנו דרומה לבית מלוננו החדש ב: BREUKELEN. מלון על רמה אחרת לגמרי. יש לובי, יש חדראוכל ומסעדות ומרגישים אורחים חשובים. מה שכואב לגבי ולי בעיניים זה שני דברים: למה יש פה כל כך הרבה בלונדיניות, ולמה יש כל כך הרבה נשים גבוהות. אנחנו מרגישים כאן גמדים. החדרים מדוגמים, ופרשנו לישון די מוקדם. אמא נראית עייפה מאד אבל אי אפשר לעצור את האשה הזאת. היא החליטה שאת החופשה הזו היא תנצל במלואה וככה היא דוחפת אותנו הלאה. דבר נוסף שקורה כאן לאמא זה שינוי בהתנהגותה כלפי כסף. כפי שיודעים במשפחתנו, ההולנדים ככלל מאד מאד מאד חסכנים. אמא היא חסכנית. אך לכל הדעות אינה קמצנית. כאן היא משתוללת חופשי: הכל עלי, היא אומרת. רוצים? -קנו, תאכלו, תיכנסו. כשהיינו בשוק באמסטרדם היא אמרה בעצמה: "אני מתפלאת על עצמי שאני מצליחה ככה לשחרר ולהוציא כסף כמעט בלי חשבון. כל החיים חייתי עם חשבון, ועכשיו אני מצליחה לשחרר ולקנות מה שבא לי וגם לתת לכם לעשות זאת".
14.05.2012
התעוררנו הבוקר עם תפילה למזג אוויר טוב. ואכן -שמיים בהירים לחלוטין. זה אומר שהיום אני נוסעים לתערוכת הפרחים KEUKENHOF הידועה. שום מילה או תמונה לא יכולה לתאר את הצבעים, הפרחים המדהימים, ארכיטקטורת הגנים, הסדר והנקיון, והמוני האנשים שהיו שם, אך זה ממש לא הפריע להינות מהכל. אמנם, התערוכה מתקרבת לתאריך הסיום, וכיוון שזו לא תערוכה כמו תערוכת הפרחים בארץ שבה כל יומיים מחליפים את הפרחים -אילו פרחים שצומחים שם, ופורחים שם, אז חלק כבר נבלו ונקטפו, ואני משער שכחמישים אחוז או קרוב לזה כבר חסרו לנו אך מה שנשאר הוא כל כך מדהים שזה לא כל כך נורא.
אשתדל להעלות תמונות מייצגות כי מילים לא יכולות לתאר את המראה -אני משער שגם התמונות לא.
ואחרי כמה שעות הליכה הסכימה אמא איתנו שזה מספיק. יצאנו, ובדרך נכנסנו למסעדה סינית, החלטה מוצלחת ביותר כי היה מה-זה-טעים. עכשיו אנחנו במלון, נהרוג איכשהו את הערב. אין כאן לאן לצאת. המלון נמצא ליד עיירה קטנה יפה ומטופחת כמו כל הכפרים והעיירות, אך ללא מקומות בילוי לנו ולאמא.
ובנושא האוכל: יש לנו חשש שלא יעלו אותנו לטיסה עקב עודף משקל גוף. אנחנו אוכלים מכל טוב ובכמויות. אחרי ארוחה במסעדה הסינית היום, נכנסנו לרכב, אכלנו כמה חריוטיס (דרופים מתוקים מסוכרים) וסגרנו עם שוקולדים מדהימים שקנינו באחד מכפרי הדייגים. לא מבין איך הקיבות שלנו קולטות את כל זה... לדיאטה וחזרה למשקל הקודם נדאג לאחר שנחזור.
15.05.2012
התכנית הבוקר היא התערוכה הפתוחה בעיר ARNHEM זו תערוכה המציגה את התפחות התחומים השונים בהולנד במאות השנים האחרונות: חקלאות -בעיקר בתי האיכרים, התלבושות וכלי העבודה. תחבורה-עגלות, מכוניות ראשונות -אין לי כח להמשיך בכתיבה. אשלים מחר. אבל כפיצוי אעלה תמונה אחת... לילה טוב.
אז עכשיו הגיע המחר, ואספר את סיפור האתמול. התערוכה מעניינת ויפה, עם שילוב הצגתי של הדברים: איכר מכין שמן מזרעים בכוחה של תחנת רוח, נשים בתלבושת מסורתית אורגות בנול, סיור ברכבת ישנה סביב כל השטח, וכמובן-רכיבה על אופניים בסגנון עתיק-גלגל קטן וגלגל גדול-כשהדוושות מחוברות ישירות לציר הקדמי. קשה, קשה לרכיבה.
חזרנו מהתערוכה כמובן אחרי ארוחה דשנה -אנחנו לא מוכנים להפסיד אף ארוחה, ולאור הטלפון שאמא קיבלה מחברתה מילדות שעומדת לבקר אותנו במלון. בטלפון החברה אמרה שהם יאכלו משהו לפני, כדי שאנחנו נשב יחד לקפה. לאור היכרותנו עם ה"חסכנות" ההולנדית, צחקנו על כך. אבל כשאמא ואילנה ירדו מהחדר בשעת הפגישה היעודה, ופגשו את החברה ובעלה יוצאים ממסעדת המלון לאחר ארוחה -זה כבר עבר את כל גבולות החסכנות והפך לקמצנות חוצפנית. כמובן שישבנו איתם בצורה מאד מנומסת, אמא התרגשה מהמפגש כי לא ראתה את חברתה כעשרים שנה. הלכנו לישון מיד אחרי הפגישה מאושרים על כך שאימנו אינה קמצנית ואינה חושבת ומתנהגת כמוהם.
16.05.2012
המטרה הבוקר -לכבוש את מדורודם. מדורודם היא עיר מיניאטורית בסגנון של מיני-ישראל, אך הרבה יותר גדולה ויפה (מבלי להעליב כמובן...) ונמצאת בעיר האג, או איך שההולנדים קוראים לה: דן-האך. מדורודם היא אתר מקסים. בכניסה אנו רואים את הילד ההולנדי מהסיפורים כשהוא סותם באצבעו את דליפת המים מהדייק ובכך מציל את הולנד.
הבניינים מדוייקים, הנמל פעיל -אניות שטות, במספנה האניה עולה מהמים לתיקון, ואח"כ יורדת, המטוסים מסיעים על המסלולים, רכבות נוסעות, ואוטוסטרדות הומות כלי רכב הנוסעים עליהן ואפילו שוק הגבינות באלקמאר. יפה מאד ומושקע. אחרי כשעתיים, פנינו לעבר היציאה כי כבר מיצינו, ואז מענן קטן שהיה מעל ראשינו ירד גשם זלעפות במשך עשר דקות -והפסיק. הענן פנה לדרכו כי מה יש לו לעשות אחרי שהרטיב את כולם??? החלטנו שאת יתרת היום נבלה בקניות. עדיין יש לנו חוסרים בכמויות של דרופ ושל האחלסלאך. הגענו בעזרת הג'י פי אס לקניון גדול ודי חדש, סרקנו בו את כל חנויות המזון וקנינו את מבוקשנו. בין היתר מצאתי אטמי אזניים עבור גבי שטוען (ואני לא מאמין לו!) שאני נוחר בצורה מזעזעת אז מהלילה אין לו יותר פתחון פה. וכמובן אני מעלה את תמונת הקניות שלנו שפרשנו על המיטה כשחזרנו, עם המון צחוקים.
17.05.2012
אנחנו משפחה לא כל כך תרבותית וזה לפי האיפיון שאיננו הולכים בד"כ למוזיאונים. היום אנו נוסעים להאג למוזיאון. ולא סתם מוזיאון -מוצגת בו תמונה אחת בלבד!. ומעשה שהיה כך היה: גבי ואני מכיילים ג'י פי אסים לכתובת המוזיאון, ואלו מביאים אותנו לרחוב. מציאת חניה אורכת מאה מטרים ושתי דקות. כיוון שאין לנו כסף קטן למדחן האלקטרוני, אנו שולחים את אמא (שאין אדם שיסרב לה...) לפרוט בקופת המוזיאון שאנו רואים ממול. החניה משולמת, ואנו משלמים בקופה ונכנסים. אמא ואילנה שכבר היו במוזיאון אומרות שזה נראה שונה לחלוטין ממה שהן זוכרות. טוב, לפני שנכנסים לתצוגה אני נשאר עם התיקים, והיתר הולכים ל...שירותים. בשיעמומי אני קורא את השלטים, ומסתבר שאנו במוזיאון התקשורת, ולא ב: PANORMA MESDAG שבו היינו אמורים להיות. לא פלא שזה נראה להן לא מוכר... החבורה חוזרת ואנו הולכים לקופה. אכן, פנורמה מזדאח זה ממול, ואי אפשר לקבל את הכסף חזרה. בהולנד השירותים הציבוריים עולים תמיד כסף (עשרים סנט עד חצי יורו)- אך הפעם שילמנו שלושים וארבעה יורו כדי להטיל מימינו. וכדי לתאר את האווירה בחבורתנו -לא היתה שום האשמה, כעס או משהו אחר. מה שכן היה זה צחוקים עד דמעות על מחיר השירותים, ועל התנהגותנו הלא רצינית ולא סבירה.
עברנו לצד הנכון של הרוב. שילמנו כרטיסים. אמא ואילנה מזהות את המקום. אנחנו רגועים. עולים במדרגות לולייניות וקצת חורקות וכל מי שעולה למעלה משמיע אנחת הפתעה. התמונה המוצגת היא פנורמית -360 מעלות, כשאנו על במה במרכז. ציור שצוייר באמצע המאה התשע-עשרה ועדיין עוצר נשימה. איני רוצה לקלקל למי שיבוא לשם ולא אתאר יותר, אבל המלצתי היא -אתר ביקור חובה. אגב, יש הסברים בכל מיני שפות, גם בעברית. אימרו בקופה שאתם מישראל, והם ישימו את ההקלטה בעברית. מוסיף המון.
המשכנו משם לביקור חברתי. קובי היא חברה של אמא עשרות שנים. קובי היא נוצריה שאוהבת את ישראל ואת היהודים(כן, יש כאלו), גם למדה עברית ויהדות באוניברסיטה. היא בת 72 ושמורה היטב. היא גרה צפונית להאג ב-KATWIJK . מצאנו את ביתה בקלות והתקבלנו בחום ושמחה רבה. הבית עמוס בספרים ובעבודות יד שקובי עושה -מדהים ומקסים. בית בקומה רביעית, קטן אך לדברי קובי זהו בית מסורתי הולנדי, עם כל התמונות קישוטים ועבודות היד. דבר שהוסיף לנו טעם נפלא בביקור הוא הפחזניות הגמדיות שהיו מאד מאד טעימות.
יצאנו משם כמובן רעבים -הפחזניות פתחו לנו את התיאבון, אז נכנסנו למסעדה סינית שהאוכל בה היה נפלא. בערב באו לבקר אותנו במלון בן דודה השני של אמא -ברט עם רעייתו. אנשים מאד חביבים, וסיכמנו איתם שמחר בערב אנו נגיע אליהם לערב פנקייקים. הם גרים ב ALPHEN A/D RIJN כמחצית השעה ממלוננו.
18.05.2012
היום חוזרים לארץ. זה יהיה יום ארוך, והלילה יהיה ארוך יותר. אמא עייפה. היא התישה את עצמה וגם אותנו. עם כל הנוחיות במלוננו אנו מתגעגעים למשפחותינו שבארץ, למיטתנו ובקיצור -הביתה.
נפרדים בבוקר מהמלון בברוקלן
ונוסעים צפונה לשוק הפרחים באלסמיר. כשמגיעים מתברר שהיום הוא יום חג נוצרי כלשהו והשוק סגור. לוקח לנו שתי דקות להתאושש (ככלות הכל אנחנו לא אנשים צעירים...) ואנו ממשיכים צפונה לאלקמאר. שוק הגבינות הצבעוני המתקיים בעיר מושך אליה מדי יום שישי המוני תיירים. אכן, שוק צבעוני ומקסים.
בשעה שתיים בצהריים התחיל גשם, השוק פורק וכל ההמונים נעלמו. אנו חיפשנו (כרגיל) מסעדה הגונה לאכול. הפור נפל על מסעדה יוונית, אוכל מעולה בכמות כזו שלא הצלחנו לסיים.
משם לאוטו ולשדה התעופה סכיפהול להחזיר רכב והביתה!!!
בנתב"ג חיכה צחי לאילנה, ותומר חיכה ליתר -גבי אמא ואנוכי. הפרידה היתה נרגשת. יצאנו לבתינו בשלוש אחרי חצות. סיכומים -בנפרד.
21.6.2012
לקח קצת זמן לסיכומים להגיע. ככה זה שחוזרים לשיגרה אחרי טיול כזה.
סיכומה של אילנה:
היה כיף אמיתי. מהיציאה מהבית כבר היתה אווירה נהדרת. שמחנו לראות איפה אמא גרה, למדה ושיחקה כדורגל, לשמוע סיפורים על ילדותה, לפגוש מכרים וקרובים. לראות איך אמא נהנית מכל דבר שהיא אוכלת וחווה, מהזכרונות ומהנוסטלגיה.
הכל היה ממש נהדר. האווירה, הנופים, מזג האוויר הנהג (גבי) והנווט (ארז). כל יום ריגש מחדש.
שוב -המון תודה ואהבה לאמא שחלמה על הרעיון והביאה למימושו.
בטוח שלא נשכח לעולם את הטיול והחוויה הזו.
באהבה
ביתך אילנה.
סיכומו של גבי:
אין. גבי סירב להציג את רגשותיו בפומבי (-:
הסיכום שלי, -ארז:
כבר הייתי בטיולים בחו"ל. כל טיול הוא חוויה שונה. אך הטיול הזה היה חוויה שונה לחלוטין. זה היה משהו אחר.
מאז היינו ילדים קטנים בבית הקטן שביקנעם מושבה (הוא היה דומה אז ל"בית קטן בערבה") וגדלנו שלושתנו בחדר אחד לא קרה שהיינו כולנו יחד בלי בני הזוג, ילדים ונכדים. הפעם זו היתה דינמיקה קבוצתית, דבר שקצת הדאיג אותי בתחילה -לסגור את ארבעתנו אחד עשר ימים בלי אפשרות מילוט??? אך החשש הסתבר כמופרך לחלוטין. החוויה העיקרית שלי מטיול השורשים הזה היא החוויה של ה"יחד" שלנו. שלושת האחים ואמא. אנחנו צחקנו כל כך הרבה שלפעמים ממש כאבה הבטן ולא רק מכמויות האוכל שבלסנו שם. הטיול גרם לגיבוש נפלא שלנו, שאני מאמין ששום דבר לא יפורר.
אמא, גבי אילנה -היה כיף להיות אתכם, ולהכיר אתכם יותר טוב ממה שהכרתי עד הטיול.
תודה לאמא על החוויה שלא תישכח.
ו.......אמא -מה הפרוייקט הבא???
טיול שורשים מיקנעם להולנד 5/2012
עודכן:
2,005
2
יעדי הפוסט
אהבת את הפוסט?
