זהו. השנה נסענו להולנד. בשנים האחרונות כמה פעמים התחלנו לתכנן נסיעה לשם, אך המציאות התערבה. השנה היינו נחושים מתמיד.

כרטיסי טיסה הוזמנו כבר בפברואר (לבריסל. כי כרטיס טיסה לשם זול מכרטיס טיסה לאמסטרדם ובמכפלה משפחתית המדובר בחסכון משמעותי). מיד לאחר מכן שוריינו מקומות לינה דרך בוקינג (אנו מטיילים מבוקר עד ליל. אין לנו צורך בפינוקי כפר נופש. בחרנו במקומות פסטורליים, נקיים, נוחים וזולים, ללא מגבלות על ימי כניסה ויציאה).

עכשיו עמדו לרשותי חודשים להתענג על חפירות בפורומים, קריאת ספרים, עיון במפות, מדידת מרחקים, הערכת זמנים, חישובי עלויות וקבלת חוות דעתו המוקדמת של כל אחד מבני המשפחה הנכבדים לגבי כל אתר ואתר.

בהולנד זו לא משימה קלה לבחור היכן לבקר ועל מה לוותר.

אז הפעם, בלי הקדמות והרהורים – אל הדרך יוצאים זוג הורים ושלושה ילדים (16, 12, 8).

יום 1 – יום חמישי, 2.7 – בריסל

2:30 לפנות בוקר. כרגיל, נהג המונית הקבוע שלנו כבר מחכה בסבלנות שנרד.

מגיעים לשדה התעופה בצ'יק. תור של קילומטרים לצ'ק אין באל – על. למזלנו ערכנו צ'ק-אין באינטרנט ולכן אנחנו זוכים לעבור לתור מקוצר, אך לא קצר.

מספיקים להסתובב בנחת בדיוטי פרי ולאיטנו לצעוד לכיוון הבורדינג.

כשאנו מגיעים לבורדינג, הדיילת מזרזת אותנו לעלות על האוטובוס למטוס וטוענת שאנחנו האחרונים. איך זה יכול להיות? הרי הגענו לבורדינג הרבה לפני הזמן!

עולים למטוס, עם עוד עשרת הנוסעים שהיו איתנו על האוטובוס - והמטוס ריק. עבדו עלינו? סתם זרזו אותנו? לא ולא.

טיסה סדירה של אל על לבריסל ממריאה כמעט ריקה.

לדיילות יש כל כך הרבה רצון להעניק וכמעט אין למי. ארוחת הבוקר החמה והטעימה מחולקת בנדיבות ובנחת. לאחר מכן, כל אחד משתרע על שלושה ספסלים ומשלים שעות שינה. הדיילות מרחפות במעבר בשקט, מסדרות כריות לתמיכה בצוואר, מכסות בעדינות עם שמיכות שנשמטו ומציעות שתיה, משחקים ופינוקים למי שבכל זאת נותר ער (אני והקטנה, אלא מה).

יכול להיות שמטוס ריק טס יותר מהר? אנו מגיעים לבריסל חצי שעה מוקדם מהמתוכנן.

מרימים מזוודות והולכים לאסוף את הרכב מנציגות חברת ההשכרה.

(כמה מילים במאמר מוסגר על השכרת הרכב: את הרכב שכרנו מחברת אנטרפרייז דרך אתר רנטלקארס, באמצעות הפניה מאתר TOUREPLY של אורן מרום. בעזרתו החינמית של אורן זכינו להגיע ישירות לטיפולה של נציגת השירות שרית, שעליה יש לנו רק שבחים. לא אלאה בפרטים, רק אומר שבעזרתה של שרית קיבלנו הקלות בדרישות מצד חברת ההשכרה – הקלות ששאר נציגי השירות, כולל המנהל של שרית, אמרו שבלתי ניתן לקבל כי "ככה זה").

הגענו לאירופה בעיצומו של גל חום. שדה התעופה בבריסל אינו ממוזג. נציג חברת ההשכרה, על אף היותו לבוש בחליפה ועניבה, לוקח את הזמן ומטפל באיטיות אין קץ בכל לקוח ולקוח. כשמגיע תורנו, אנו מתבשרים על קבלת רנו גרנד סניק, 7 מקומות, דיזל – חדשה מהניילונים – איזה כיף!

מעמיסים ונוסעים לבריסל.

על פי המלצה מוקדמת שקיבלנו מבעלת הדירה ששכרנו, אנו מחנים את הרכב לא רחוק, בחניון זול יחסית (15 יורו ל 24 שעות). שעת הצ'ק אין רק עוד שעתיים, אך הודענו שנקדים והמקום כבר מוכן לקראתנו.

בעלת הדירה מקבלת את פנינו בלבביות רבה בעברית. בעבר היא היתה נשואה לישראלי ובנה יבקר הקיץ בישראל. היא גם מזמינה אותנו לפתיחת תערוכת ציורים שתתקיים בפטיו של הבניין באותו הערב.

אנו נכנסים לדירה ונותרים קצת המומים מהמרחב ומהעיצוב. דירה מקסימה בשלושה מפלסים. מרוהטת בסגנון מודרני. רצפה מעץ, מטבח מצוייד, חלונות ויטרז', וילונות מיוחדים, חדר אמבטיה רחב ידיים, WIFI חינמי ואיכותי והמון מקום לכל ילד לתפוס פינה פרטית.

בעלי ואני מתמקמים בקומה הראשונה, הגדול והקטנה מתרווחים להם במיטה זוגית רחבת ידיים בקומה השניה ואילו האמצעית משתלטת לבדה על מיטה זוגית בקומה השלישית.

רק מה – אין מזגן. פותחים את כל החלונות שהאוויר יזרום .ממילא לא באנו לשבת בחדר.

החדר נמצא שתי דקות הליכה מהכיכר המרכזית בבריסל. במרכז של המרכז. אנחנו יורדים לסייר ולאכול.

מתחילים מרחוב הקצבים – מדרחוב המסעדות. מציצים בג'ניקה פיס – פסל הילדה המשתינה שהוצב כאיזון לפסל הילד המשתין. ממשיכים לעבר הגראנד פאלאס להתרשם מהכיכר "הכי יפה באירופה". עוצרים לאכול צ'יפס בלגי במקום שהתור אליו משתרע עד פינת הרחוב. מטיילים בסמטאות בחיפוש אחר המנקין פיס – הילד המשתין. מבצעים את צילום החובה עם המנקין ומתיישבים בכיכר סמוכה להשיב נפשנו עם בירה בלגית צוננת. מסתכלים קצת על חנויות השוקולד היקרות ומקנחים בוופל בלגי עם תוספות. באחת הכיכרות מתקיים יריד קטן בסגנון ימי הביניים: תלבושות מפעם, פרוות, משחקים מעץ, תכשיטים, חץ וקשת ונגנית חליל.

כעת למשימה שהציבה הקטנה: מציאת מזכרת מהעיר "אבל בלי הילד המגעיל הזה שעושה פיפי". אל דאגה – בסוף מצאנו.

לאחר שהתרשמנו מהעיר ואכלנו הגיעה השעה לסיבה העיקרית לשמה עצרנו בבריסל: פסטיבל האומגנג. לפי מה שהבנתי מאתר האינטרנט של הפסטיבל, החל משעה 16:00 יתקיימו משחקי אבירים, ומופעי סוסים בכיכר סבלון. לקראת הערב תתקיים תהלוכה אל הגראנד פאלאס שתיסגר לרגל המופע, אליו יש לרכוש כרטיסים במחיר נכבד. בהתאם, התכנון היה לבלות אחר הצהרים בכיכר סבלון, לצעוד עם התהלוכה אל הגראנד פלאלס וללכת לישון מוקדם, אחרי הטיסה בלילה הקודם.

אז צעדנו ארוכות אל כיכר סבלון. אבל לא היה שם כלום. שאלנו בסביבה ונאמר לנו שלא מדובר במופעי רחוב, אלא בחזרות לקראת המופע בערב, אשר הועתקו לכיכר עוד יותר רחוקה ושלמעשה גם אין מה לראות שם והכי כדאי להמתין סמוך לגראנד פאלאס.

מאוכזבים וקצת מותשים צעדנו חזרה לכיוון הגראנד פאלאס, שם המשטרה החלה לפנות את הכיכר מתיירים ולסגור את הגישה לקראת המופע בערב. שוטר נחמד ניגש לעברנו להתנצל על "הפינוי" מהכיכר. הוא המליץ לנו מאוד שלא להחמיץ את המופע בלילה והסביר לנו שמכירת הכרטיסים היתה רק למקומות ישיבה, אך ניתן לצפות במופע חינם בעמידה. השוטר הסביר לנו היכן מותר יהיה לעמוד והמליץ לנו לתפוס מקום בשורה הראשונה כבר כעת, כדי שלא יסתירו לנו אחר כך.

"נראה לך שאני אעמוד יותר מ- 4 שעות לחכות למופע" בעלי נוזף בי. באמת היה לנו לילה קשה ואנחנו עייפים. מזל שהחדר דקה משם. עלינו, התקלחנו, התרעננו, נחנו, שתינו ואכלנו. אפילו הספקנו לפקוד את תערוכת הציורים בפטיו ולהתרשם לטובה מהציורים המיוחדים ומהטכניקה שגורמת לך לראות משהו אחר בכל פעם שאתה בוחן את הציור.

בכוחות מחודשים אנחנו יוצאים למופע. בעלי צדק והשוטר בהחלט הגזים. הגענו שעה קודם ועדיין היה לנו שפע מקום בשורה הראשונה.

המופע עצמו הוא שחזור של פגישה מלכותית שהתקיימה לפני כ-800 שנה. אל הרחבה עולים בזה אחר זה "אנשי אצולה" ממחוזות שונים בתלבושות אופייניות, מלווים בבני משפחתם ומשמר פרטי. הם צועדים באיטיות רבה מסביב לרחבה. בין לבין מתקיימים מופעי דגלנים ו"ריקודי" סוסים.

חצוצרנים מקבלים את פני "המלך" שמגיע בכרכרה. "פשוטי העם" פוצחים בריקודים כפריים וליצן החצר עושה פרצופים. לאחר שמחשיך הבניינים העתיקים שמסביב לכיכר מוארים באופן מיוחד וכן הלאה והלאה. דקות נוקפות ולאחריהן שעות ולא נראה שהמופע עומד בפני סיום.

זהו! כמעט אחת עשרה בלילה והחלטנו שמספיק לנו. מפלסים את דרכנו לאחור בין המוני התיירים שעומדים מאחורינו.

עוברים דרך מדרחוב המסעדות ומתעניינים היכן ניתן למצוא פיצריה. כנראה שאנחנו ממש ממש נראים עייפים. בעל אחת מהמסעדות מציע שנשב בינתיים אצלו, בזמן שהוא שולח את אחד העובדים שלו לקנות עבורנו פיצה טייק אווי. אנו מקבלים את הפיצה וחוזרים לחדר לאכול ולישון.

לא להאמין כמה שאנחנו עייפים.

יום 2 – שישי, 3.7 – ברוז' וקינדרדייק

"מה? חייבים לעזוב את הדירה הזאת?" הילדים מתלוננים בבוקר. ברור שחייבים.

אנו נפרדים גם מבעלת הדירה שמבטיחה להשכיר את הדירה במחיר הנמוך מהמחיר שמופיע בבוקינג, לכל מי שיבצע הזמנה ישירות ממנה. (פרטי התקשרות בנספח בסוף).

באיחור קל נפרדים מבריסל ונוסעים לכיוון ברוז'.

זה המקום לכמה מילים על ניווט וחניה.

לצורכי ניווט נעזרנו באפליקציה החינמית HERE, המאפשרת הורדת מפות חינם, וניווט גם ללא צורך באינטרנט. האפליקציה נוחה לשימוש, אמינה, מאפשרת בחירה בין מספר נתיבים והשביעה את רצוננו ב- 97% מהזמן.

מלבד המלצות לגבי חניונים שליקטנו מספרים ומטיפים, נעזרנו רבות באתר car-parking.eu שמציג על גבי מפה את החניונים בכל עיר, כולל כתובות, שעות פתיחה, מספר מקומות ומחירים. באתר גם מידע לגבי כללי החניה בתשלום ברחובות כל עיר.

בחזרה אלינו,

בגלל עבודות בכביש הגענו לברוז' מאוחר מהמתוכנן.

מזג האויר חם, אך נעים. מסיירים בין החנויות וצועדים עם כל התיירים לכיכר מרקט. נכנסים לסמטאות העמוסות בחנויות תחרה ושוקולד. בהתחלה נכנסים בגלל הריח ומתפעלים מפרלינים בשלל צורות וטעמים. בעלי גורר אותי לחנות הבאה. "את לא מאמינה, שם יותר גדול ויותר טעמים ויותר צורות". נכנסים והבנות קונות ברווזים משוקולד. אני עוד מתלבטת מה לקנות ושוב בעלי מושך אותי החוצה: "חכי, החנות הבאה ממש מדהימה". עוברים חנות ואני מתחילה לבחור. בעלי שוב מושך לחנות הבאה. “לא.” אני מתעקשת “אני קונה כאן, אחרת לא יהיה לזה סוף”. ברור שקנינו גם עוד קצת שוקולד גם בחנות הבאה.

לא מקפחים את חנויות התחרה. את הילדים זה לא מעניין, אבל אותי זה מרתק הרבה יותר משוקולד. אני נכנסת במטרה לקנות מפית סמלית למזכרת, ונקלעת לחנות גדולה ועמוסה בשלל דגמים. המחירים נעים מיורו בודדים למאות יורו. בקשת עזרה קטנה מהמוכרת, ואני זוכה להרצאה מרתקת על ההבדלים בין שיטות הרקמה השונות, דרכי הייצור ומקומות הייצור, שכולם משפיעים על מחיר המוצר הסופי.

בעלי מושך אותי החוצה בטענה שיש עוד הרבה חנויות דומות בהמשך. אנחנו נכנסים לעוד חנויות, אבל אף אחת מהן לא עושה עלי רושם כמו החנות ההיא. בעלי, שיודע שלנצח אזכיר לו איך לא קניתי את התחרה שרציתי, נכנע ואנחנו חוזרים.

אנחנו בוחרים פיסת תחרה ממוסגרת, הסרוגה בעבודת מחט מחוט דקיק. עבודת יד משנת 1875 לערך. תוך כדי אנחנו זוכים מבעלת החנות להרצאה מרתקת נוספת על חיי רוקמות התחרה במאות הקודמות, דרכי העסקתן, האופן בו שמרו הסוחרים על "סוד" הייצור, הגנו על ערך התחרה, מנעו תחרות ועוד.

מאוחר יותר אני מגלה באינטרנט שהרגשתי, לגבי ההבדל בין החנות הזאת לבין שאר החנויות אליהן נכנסתי, היתה מוצדקת. החנות נחשבת ליעד מוערך ע"י אספני תחרה ואחד מהמקומות הספורים בברוז' בהם ניתן להשיג גם תחרה מקומית בעבודת יד (ולא רק תוצרת אסיה). בעלת הבית היא מומחית לתחרה, המסוגלת לזהות מתי יוצרו פיסות תחרה, היכן ועל ידי מי. בקומה העליונה מחזיקה בעלת החנות מוזיאון תחרה פרטי, בו זוכים לבקר לקוחות שנושאים חן בעיניה. חבל שלא ידעתי על כך מראש, אולי אם הייתי מבקשת היא היתה חולקת עימי עוד מהעולם המופלא הזה.

(כתובת החנות: Wollestraat 9, 8000 Brugge)

לאחר הרכישה המרגשת בחנות התחרה, אני צועדת מאושרת ביותר לכיכר בורג. זוג מתחתן בכנסיה ולמוזמנים ממתין אוטובוס אספנות. בעלי והגדול מקבלים רשות לסייר באוטובוס המיוחד.

אנו ממשיכים ועוברים בסמטה צרה ומקורה. באמצע הסמטה מדרגות אל שפת התעלה, שם שוכנת מסעדה איטלקית חמודה טובלת בירק.

מתיישבים על קו המים. נושמים את כל הירוק והכחול פנימה ואוכלים פיצות דקיקות וטעימות ביותר.

ממשיכים לטייל לאורך התעלה, חולפים דרך דוכני "יד שניה", "הולכים לאיבוד" בסמטאות ומגיעים לקתדרלה גדולה. מציצים פנימה ומגלים שבמקום מתקיימת הופעת מקהלה אקפלה. הקהל יושב בדומיה מוחלטת. אחרי שיר אחד הילדים שלנו מתחילים להתלחש. אנחנו ממהרים לצאת לפני שיסתכלו עלינו במבטים נוזפים.

בדרך פלאית כלשהי, ובלי שהתכוונו, אנחנו מוצאים את עצמנו ממש סמוך לחניון בו השארנו את הרכב. מבט בשעון מבהיר לנו שבהחלט הגיעה השעה להמשיך בדרכנו.

אנו מתחילים בנסיעה ארוכה מאוד לכיוון מקום הלינה בהולנד עם עצירה מתוכננת לחילוץ אברים באמצע הדרך באתר תחנות הרוח קינדרדייק.

קצת לפני העלייה על הכביש המהיר, אנחנו נזכרים שצריך לערוך קניות בסיסיות לקראת השהות בצימר בהולנד ושעד שנרד מהכביש המהיר הסופרים בהולנד עלולים כבר להסגר.

נכנסים לסופר בבלגיה וממלאים במהירות את העגלה. רק חלב אנחנו לא מוצאים. עובדת הסופר מובילה אותנו אל המעבר המתאים ומצביעה על עשרות סוגים של חלב עמיד. אנחנו מסבירים שברצוננו חלב טרי. העובדת מסמנת שנתקרב אליה ולוחשת לנו שבסופר הזה אין, רק אצל המתחרים בהמשך הרחוב.

משלמים על שאר המוצרים ונוסעים. מחפשים ומחפשים, אך לא רואים שום סופר נוסף לא בהמשך הרחוב ולא בשום מקום עד לירידה לכביש המהיר.

אז אין חלב. מסתבר שגם ביצים שכחנו לקנות.

הנסיעה לכיוון הולנד לוקחת הרבה יותר ממה שציפינו. בנוסף מתברר ששכחנו לבקש מהGPS להימנע מכבישי אגרה ופתאום אנחנו מוצאים את עצמנו בעמדת תשלום ללא יכולת לסגת. מילא ששילמנו, אבל גם לשלם על כניסה לכביש וגם לעמוד בו בפקק זה כבר ממש מרגיז.

במהלך היום צברנו פיגור של שעתיים והדרך עודנה ארוכה. מתחיל דיון ברכב האם יש טעם לעצור בקינדרדייק. בוחנים את תוכנית הטיול בימים הבאים ומגיעים למסקנה שאם לא נבקר שם כעת נצטרך לוותר כליל על ביקור במקום. מחליטים שמוטב מעט מבכלל לא.

כשאנחנו מגיעים לקינדרדייק, מתחוור לנו שיש לנו פחות משעה לסייר במקום, אחרת נאחר את שעת הצ'ק אין במקום הלינה.

מחנים את הרכב ופתאום ניגשת אלינו משפחה יפנית. במאור פנים האב מסביר לנו שחנינו במקום אסור, אבל שנבוא אחריו כי הם סיימו את הביקור ומפנים מקום חניה שמותר לחנות בו בחינם. יש.

אתר קינדרדייק פשוט מקסים. צעדנו בשביל לאורך התעלה. ספרנו את תחנות הרוח מסביב. הקשבנו לצפרדעים. עקבנו אחרי משפחת ברווזים. הצטלמנו על גשרונים ונהנינו מהשקט הטבעי במקום.

ממש הצטערנו שאין לנו את האפשרות להמשיך ולסייר במקום ולו בשל השלווה שהוא משרה.

מאתר קינדרדייק ועד למקום הלינה הכבישים היו נחמדים אלינו, ואנו מספיקים להגיע בזמן, אל פארק הבונגלוס של משפחת בוק, בעיירה חרדרן. את פנינו מקבלת בעלת המקום, הגב' בוק, ומפנה אותנו לחדרנו. בעלי מנסה את מזלו ושואל האם יש סופר פתוח באזור כי חסר לנו ביצים וחלב. "אין בעיה" מודיעה הגב' בוק "הבן שלי מפעיל את חנות המכולת במקום, אני אטלפן אליו והוא יפתח בשבילכם את החנות". השעה 21:30 אין ספק שהמדובר במחווה יפה. דקות ספורות אחר כך אנחנו בחנות של פיטר. בחור נחמד ולבבי. מחוץ לחנות טרמפולינת ענק והילדים מסתערים עליה למרות היום הארוך שעבר עליהם. פיטר מסביר שמאחר שהבקתות פזורות ביער יש קושי בקליטת אינטרנט, ומציע שנבוא לגלוש חינם ברחבה הסמוכה לחנות שלו.

לשמחתנו נשמרה עבורנו בקתה מס' 1. ראשית, הבקתה מצויה בסמוך לכניסה למתחם, ובסמוך למגרש החניה - נוח ביותר. שנית, היער עוטף את קרחת היער בה מצויה הבקתה מכל צדדיה, כך שאנו זוכים לפרטיות מירבית.

באתר בית גדול המתאים למספר משפחות ושני סוגי בקתות. בקתה מעץ בגודל 52 מ"ר בעיצוב שנות החמישים, ובקתה גדולה יותר מאבן בעיצוב מודרני. אנו לנו בבקתה מעץ. הבקתה נראית כבית כפרי הולנדי טיפוסי עם חלונות ריבועיים גדולים ורבים בסלון. בנוסף בבקתה שני חדרי שינה זוגיים, מטבח, מקלחון ושירותים. מיטה חמישית הוצבה עבורנו בסלון. הבקתה פונקציונלית ומתאימה למי שלא נרתע מפשטות של פעם. לי המקום הזכיר את חוויות האירוח אצל קרובים בקיבוץ כשהייתי קטנה. במטבח כיריים גז ומיקרוגל. את המים לקפה מחממים בקומקום שורק. כמובן שאין מיזוג (חסרון רק בימים חמים, ולא היו הרבה כאלו). את המצעים פורשים לבד. מגבות רחצה מביאים מהבית. מקבלים ערכת מגבות מטבח, גליל נייר טואלט אחד, גפרורים, סמרטוט, ספוג לכלים ומברשת – אבל לא סבון כלים. אנו מורגלים לסגנון אירוח זה מטיולים קודמים וכמובן שלא מתרגשים. את כל החסר הבאנו איתנו מישראל או רכשנו בסופר בבלגיה. החיסרון היחיד מבחינתי היה היעדר מדפים בארונות, מה שאילץ אותי להשאיר את המזוודות פרושות על הרצפה בסלון ולהמשיך ולאחסן בהן את הבגדים.

התחלנו להתמקם: בעלי פורש כלי מיטה. הילדים מתקלחים ומשחקים קלפים. אני מכינה ארוחת ערב. בחצות הילדים נרדמים. באחת גם בעלי ואני זוכים למנוחה.

יום 3 – שבת 4.7 – אנקהאוזן ובטביה סטאד

קשה לקום בבוקר. אבל אנחנו אלופים. ארוחת בוקר זריזה בחצר הבקתה ואנחנו בדרכנו למוזאון הים הדרומי באנקהאוזן. את תחילת הדרך הילדים מנצלים להשלמה קצרה של שעות השינה. את 30 הקמ' האחרונים אנו עושים על גבי הסכר שבמרכז הימה. מחזה בלתי רגיל. ים משני צדדי הכביש. להקות ענק של ברבורים ומיליוני ברחשים שמתאבדים על הפגוש והשמשה הקדמית, עד כדי הצורך בהפעלת וישרים.

בוחרים להשאיר את הרכב בחניון שעל יד קופת הכרטיסים מחוץ לעיר, ולעשות שימוש במעבורות של המוזיאון. רוכשים אסימון לחניה ואת כרטיס המוזאונים והקופאית מזרזת אותנו כי הספינה יוצאת. מרוב מהירות שכחנו את התיק עם הסנדוויצ'ים והשתייה ברכב (חבל, כי מחירי המזון והשתיה בתוך המוזיאון היו די גבוהים).

השיט מקופת הכרטיסים למוזיאון עובר בנעימים, אבל כבר ברור שלפנינו יום חם במיוחד.

מתחילים בשיט בסירת משוטים קטנה באגמון פצפון.

ממשיכים בצעידה בין הבתים הכפריים העתיקים שהובאו מרחבי הולנד.

רואים אשה כפרית מבשלת ארוחה ליום ראשון, הבית שלה קטן, וכל פינה מנוצלת. המיטות הן למעשה מדף בתוך הארון. מקבלים הסבר מעושה המברשות. מתנסים בתיקון רשת דייגים ובשזירת חבלים. פוצחים בשיחה ארוכה מאוד עם מפעיל תחנת הרוח שגם מסביר על דרך פעולת התחנה ועל תרומתה לייבוש הולנד וגם מאוד מתעניין בישראל.

צופים בעישון דגים. מקבלים הסברים במכבסה. מציצים בפחמאי ובדיר החזירים. מצטלמים על גשרים ובצד תעלות.

לכבוד פתיחת הקיץ הוצב יריד בכיכר "הכפר": סחרחרת סוסים, ביתני קליעה שונים, מגדת עתידות, מתקני לונה פארק קטנים, מתקן בו מכים עם פטיש והמשקולת עולה ומצלצלת ועוד. הילדים נהנים מאוד בדוכני היריד ומתחרים ביניהם בדוכנים השונים.

ממשיכים ונכנסים לבית עשירים, בו ארון מיוחד שהכלים בו מנגנים. לא נפקד גם חלקה של חנות הגבינות המציעה טעימות. לאחר שאני מתחננת שוב ושוב, הבנות מסכימות להכנס ל"חנות הבגדים", להחליף לבגדים הולנדיים מסורתיים ולנעלי עץ ולדגמן לסדרת תמונות קצרה. לשמחתי, גם מבוגרים יכולים להתנסות בנעלי עץ. הילדות קיטרו, לי היה ממש נח להסתובב כך במוזיאון. בינתיים הגדול מגלה אופני עץ והילדים רוכבים עליהם בזמן שאנחנו נחים קצת בצל. אחר כך אנחנו מסיירים במעגן סירות הדייגים ומצטלמים כשראשינו בתוך בובות הולנדיות.

לילדים יש "דרכונים" אותם הם מחתימים בביתנים השונים. הפרס – מדבקות.

החוויה הכוללת מאוד נעמה לנו. הבתים סמוכים זה לזה, ומבחינת המרחקים זה כמו להסתובב בכפר רגיל. טיפה פחות חם והכל היה מושלם.

מחליטים להתקדם ליציאה לכיוון העיירה. מתחילים לצעוד ומבחינים שבעלי נעלם. מחכים לו, אבל הוא לא מגיע. צועדים לאחור, אך הוא לא נמצא. מתקדמים לעבר היציאה כמו שתכננו, אך הוא לא שם. יושבים ומחכים ומתעצבנים. הייתי אומרת שמכאן מתחילה קומדיה של טעויות, רק שאותנו זה ממש לא הצחיק...

מסתבר שבעלי חשב שצריך להתקדם לכיוון היציאה ממנה באנו. הוא שולח הודעה ושואל אם לעלות לספינה. אני משיבה שלא. "מאוחר מדי" הוא משיב "הפלגתי. אני ארד בתחנה של העיר".

אני חוששת שאם נלך לתחנה דרך היבשה נתקשה למצוא אותו.

"אל תרד שם" אני מסמסת "תחזור". "מאוחר מדי" הוא משיב "כבר ירדתי. אמשיך בסירה הבאה לחניון. ניסע לעיר ברכב". בלית ברירה גם אנחנו צועדים לכיוון ממנו נכנסנו, כדי להפליג לחניון. הסירה מפליגה שניה לפני שאנו מגיעים. בזמן שאנחנו מחכים לספינה הבאה, הגדול מחליט לשוט באגמון הסמוך. הספינה הבאה מגיעה, אך הגדול לא מספיק לשוב למעגן. הפסדנו עוד סירה. מאחר שהתעכבנו מאוד, בעלי מחליט לצאת לקראתנו. בזמן שאנו מפליגים לחניון, הוא מפליג חזרה למוזאון. בעקבותיו גם אנחנו מפליגים חזרה למוזאון. כשאנחנו נפגשים לאחר שעתיים (!) העצבים של כולם בשמיים. טמפרטורה יוקדת של 36 מעלות בצל. חם בטירוף. לאף אחד כבר לא בא לצעוד בעיירה בשמש ולחפש את מוזיאון האוניות בבקבוקים. מחליטים לדלג ולהמשיך לבטביה סטאד.

האמצעית חולה על שופינג וחיכתה לביקור במקום בכיליון עיניים. המציאות היתה שונה. שוטטנו שעתיים במקום בין החנויות השונות ומלבד הקטנה שמצאה אוברול קייצי חמוד, איש לא מצא ולו פריט אחד שקוסם לו ובמחיר סביר. הפריטים שהיו בהנחה רצינית, עדיין היו די יקרים ונראו מיושנים, כנראה מלפני מספר עונות. פריטים חדשים יותר היו יקרים למרות ההנחות. בקיצור – לא חווית קניה ולא מציאות שוות. בעיני המקום מתאים רק למי שחשוב לו מותג מסויים ומוכן לשלם מחיר יקר במקום מחיר יקר מאוד.

למי שכן מחליט ללכת – אפשר להוריד מאתר מיניקארדס minicards שובר הנחה בסך 10% לאאוטלט. עם השובר ניגשים לעמדת המודיעין בכניסה ומקבלים תמורתו כרטיס VIP יומי, המקנה 10% הנחה נוספת על ההנחות שבחנויות. להנחה דומה זכאי גם מי שברשותו הולנד פס.

בכלל מומלץ לגלוש לאתר מיניקארד, בו יש קופוני הנחה והטבות לאתרי תיירות, אטרקציות, מסעדות וכו' בכל רחבי הולנד (וגם למדינות נוספות). לאחר שיודעים מה יהיה מסלול הטיול שווה לפקוד את האתר, ולחפש הטבות בסביבה, כי זה תמיד נחמד לקבל על הדרך תוספת חינם לפיצה או לחסוך כמה יורו פה ושם. את כרטיסיות מיני קארד ניתן לפגוש גם בסטנדים באתרי תיירות שונים ולקחת מהסטנד קופונים ללא מגבלה. הסטנד בדרך כלל יכיל הטבות הרלוונטיות לאותו אזור, ולא לכל הולנד.

בחזרה אלינו -

הגענו חזרה למקום הלינה בערך בשבע בערב. ממש מוקדם עבורנו. הילדים הלכו לקפוץ על הטרמפולינה, שם התחברו עם ילדים מסקוטלנד. בארוחת הערב כולם היו שקטים. אחר הצהריים הזה ממש ביאס אותנו. הלכנו לישון בתקווה שמחר יום חדש.

יום 4 – ראשון 5.7 – רוטרדם והאג

קמנו בבוקר בכוחות מחודשים, נחושים שלא לתת ל"חויות" יום האתמול לקלקל לנו גם את היום הזה.

יצאנו הרבה יותר מאוחר מכפי שתכננו, אך למזלנו הכבישים היו ריקים והגענו בזמן.

הגעה זמן היתה חיונית ביום זה, מאחר שהזמנו לגדול תור לסנפלינג ממגדל היורומוסט.

חנינו בכחול לבן ממש למרגלות היורומוסט, שכן ביום ראשון עד השעה 12 ניתן לחנות בהאג בחינם.

ואו. איזו חוויה. למרות השמש והשמים הכחולים, הגדול היה בעננים. הכל קטן עליו. הוא נהנה מכל רגע, כשחיוך מרוח לו מאוזן עד אוזן. בעלי ירד לצלם מלמטה, על מנת לחסוך מעצמו את מראה הבן מעביר רגל מעל מעקה המרפסת בגובה 100 מטר מעל פני הקרקע. הבנות ואני מצויידות בשתי מצלמות ירדנו לקומת המסעדה לתעד את הגלישה מלמעלה. והגדול – הוא מנפנף לכולם. מביט על הנוף כשהוא תלוי על חוט מתנדנד בין שמים וארץ ולוקח את הזמן.

היה שווה כל יורו.

לאחר שהגדול הגיע בבטחה לקרקע, חזרנו למגדל ועלינו במעלית המסתובבת לגובה 185 מטר לצפייה על הנוף.

מכאן המשכנו להאג.

מגיעים למוזאון אשר וחונים בחניון סמוך ויקר. בשדרה המובילה למוזאון תערוכת פסלים מוזרים ודוכני פיצ'יפקס ומזון. אנחנו מחליטים שנתעכב קצת בדוכנים לאחר שנצא מהמוזיאון.

נכנסים, רוכשים כרטיס משולב למוזיאון אשר ולמדורדם ומתחילים לסייר. המוזאון מתברר כחוויה מרתקת לכל בני המשפחה. אני מתעניינת בעיקר בטכניקת העבודה של אשר. בעלי עומד מוקסם מול אשליות התלת מימד הבלתי אפשריות, מנסה לפענח את מה שהמח מסרב לקבל. מסתבר שהקטנה למדה על אשר בבית ספר והיא נהנית לראות יצירות שהיא מכירה ולחלוק איתנו את מה שהיא יודעת. הגדול שוקע בסרט המסביר את הכללים ההנדסיים העומדים בבסיס אשליות הציור. האמצעית פותרת בהתמדה את דף החידות המיועד לילדים.

כשכבר חשבנו שסיימנו את הביקור, אני נזכרת שיש גם קומה שלישית. מכאן כבר באמת היה קשה להוציא את הילדים. אנחנו מצטלמים (בתשלום) בחדר מעוות היוצר אשליה שהילדים ענקים ואנו גמדים. פוסעים כמו קוסמים דרך קוביה (צריך לראות כדי להבין). צופים במופע מולטימדיה מתעתע ומתמודדים עם משחקי מחשב על בסיס יצירותיו של אשר.

איך הזמן טס שנהנים.

כשאנו יוצאים לבסוף מהמוזאון, אנו מגלים שהיום היפה והחמים פינה את מקומו לגשם. בעלי הדוכנים בשדרה מתקפלים במהירות. אנחנו לובשים סווצ'רים ורצים לרכב. בשל מזג האויר אנחנו מחליטים להוציא הרכב מהחניון היקר ולנסוע את המרחק הקצר עד לפנורמת מסדך, במקום ללכת ברגל בגשם.

חונים באמצעות מדחן מחוץ לפנורמת מסדך ונכנסים.

או קיי. נחמד. לא הייתי באה במיוחד ולא הייתי ממליצה להיכנס למי שלא נכנס בחינם באמצעות כרטיס המוזיאונים. הצטלמנו קצת על רקע הנופים מימים עברו ויצאנו.

מזג האויר קריר ואפור, אך יש הפוגה קצרה בגשם. מתחילים לשוטט בניסיון להתרשם קצת מהעיר. חולפים על יד פיצה האט. מבט בשעון מבהיר שאנחנו קצת קצרים בזמן. לוקחים פיצות טייק אווי וחוזרים לרכב.

הגשם חוזר לרדת, אך הפעם זה לא טפטוף, אלא מבול. אנחנו מתחילים לתהות איך יראה הביקור במדורדם במזג אויר כזה. האופציה לוותר לא כל כך קיימת. ראשית כי על פי תכנון הטיול לא נהיה יותר בקרבת מקום ושנית, כרטיס הקומבינציה שרכשנו תקף להיום בלבד.

בהתאם למזג האויר אנחנו לובשים מעל הסווצ'רים גם את שכמיות הגשם וצועדים לתוך מדורדם במלוא הגאווה שניתן לגייס כשלובשים שקיות פלסטיק. הקופאית ממש מצטערת בשבילנו. "עד עכשיו היה ממש מזג אויר יפה" היא אומרת "כל כך חבל".

אז לא אבל ולא חבל. חמש דקות לאחר שנכנסנו העננים התפזרו, השמש חזרה לחמם. היחיד שסבל היה בעלי הסבל, עליו כולם העמיסו את הסווצ'רים והשכמיות.

האמת, הייתי בעבר במדורדם ולא חשבתי שנהנה. טעיתי בגדול. הילדים רצו מפעילות לפעילות. פתחו סכרים, העמיסו סירות באמצעות מנופים, ירו בזרנוקי מים, נהנו בפינת המשחקים ולא השתעממו לרגע. בעלי ואני סיירנו לאיטנו בכל הולנד המוקטנת, בין אתרים מוכרים יותר ומוכרים פחות.

הכי נהניתי בפעילות קיר המים שבא להמחיש את סיפורו של הילד שסתם באצבעו את הסכר. היה כיף אטומי לשחק ולהתרטב כל המשפחה ביחד, והיה מצחיק עד דמעות לצפות במשפחות אחרות מתמודדות עם הקיר.

כשכבר נפלנו מהרגליים גילינו שבתוך ההאנגר הוצבה תערוכה בנושא כדורגל, במסגרתה לוחות ממוחשבים מודדים עוצמת בעיטות, כמות בעיטות, מהירות ריצה וכו'.

בעלי והילדים מיד נשאבו לתוך מגרשוני המשחקים. אני החלטתי לנסות את מודד ההתנגשות. בעיקרון, רצים לרוחב האולם במהירות כשבסוף מתנגשים בקיר ספוג, שאמור לבלום את ההתנגשות ולמדוד את עוצמתה.

אחת מהשתיים, או שאני לא הבנתי מה צריך לעשות, או שהספוג לא הבין מה הוא אמור לעשות. רצתי. התנגשתי. הספוג היה ממש קשה, מכאיב וקפיצי. במקום לבלום אותי ולקלוט אותי, הספוג הקפיץ אותי כמה מטרים לאחור, כמו שכדור טניס חוזר מקיר. עפתי ונחתתי על הגב. מעוצמת ההלם והכאב לא יכולתי לקום.

והמשפחה היקרה פשוט עמדה סביבי והתגלגלה מצחוק. בעלי הצטער שלא צילם את הפספוס, הילדים חישבו כמה צפיות היו יכולות להיות לקטע באינטרנט ואז הם עזבו אותי להתאושש וחזרו לשחק.

זמן קצר אחר כך, כשהם סיימו לשחק, גירדתי את עצמי מהרצפה וצלעתי לאיטי לכיוון הרכב.

הפעם בדרך חזרה למקום הלינה כולם היו נלהבים. היה לנו יום מקסים ומדהים שכולם נהנו ממנו.

יום 5 – שני, 6.7 – פארק וולבי

קמנו בנחת ליום עם מזג אויר מעולה. בעלי יצא לסופר בעיירה והביא איתו לחמים מדהימים. אכלנו ארוחת בוקר בחצר, הכנו סנדוויצ'ים ויצאנו נרגשים לדרך.

לאחר יציאה מהעיירה שמים לב שצריך לתדלק. בסדר. נעצור בתחנה הבאה. נוסעים ונוסעים. מצדדינו קילומטרים של שדות ירוקים שטוחים שטוחים. מדי פעם חוצים נחל או נוסעים לצד אגם, ואין באופק אפילו תחנת דלק אחת. הכביש לא עובר דרך אף כפר. הנורה הצהובה דולקת כבר מזמן. בעלי מודיע שגם לוולבי הוא לא בטוח שנצליח להגיע. ואם נגיע – איך נחזור?. מתחילים באמת להיכנס ללחץ. קילומטרים ספורים לפני וולבי למזלנו פניה קטנה לעיירה רק שני קילומטר מהפניה. נכנסים לעיירה, שואלים את התושבים ומופנים לתחנת דלק נחבאת אל הכלים, בעורפו של מרכזון מסחרי. עכשיו רק נשאר להתפלל שהמדובר בתחנה בה ניתן לשלם במזומן או לפחות בכרטיס אשראי, משום שיש תחנות רבות בהן ניתן לשלם רק באמצעות כרטיס מקומי מיוחד. יש מזל. התחנה מאויישת. ניתן לשלם במזומן. אפילו המחיר – מהנמוכים ביותר שראינו בהולנד. עכשיו אפשר לנשום לרווחה.

ממשיכים לוולבי. מגיעים שעה לאחר הפתיחה והתור בקופות לא ארוך. רוכשים כרטיסים וכרטיס יציאה מהחניה ונכנסים. הגדול ממהר להעלם לדרכו ואנחנו פונים עם הקטנה לעמדת מדידת הגובה. הקטנה בחרה היום נעליים עם עקב מוגבה, על מנת להרוויח את הסנטימטר שהיה חסר לה כדי לעבור לקבוצת הגובה, שמאפשרת לעלות על 90% מהמתקנים בפארק. זהו. עכשיו שום דבר לא יעמוד ביננו לבין הכיף.

בעלי מציע שנעלה על גלגל הענק, על מנת לבחון את הפארק מלמעלה. אפילו מגלגל הענק הקטנה פתאום חוששת. מה קרה לה היום? לאחר צפייה ברכבות ההרים מלמעלה גם האמצעית מודיעה שאין בכוונתה אפילו להתקרב אליהן.

אנחנו מחליטים שנתחיל ממתקן בו הסירות מתגלשות במהירות למים. בדרך לשם הבנות ובעלי עולים על ספינת פיראטים. לאחר שאנו מסיימים עם הסירות המתגלשות והקטנה מודיעה שהיה כיף – מחליטים בכל זאת לצעוד לעבר רכבת ההרים השחורה. התור ארוך בצורה מטורפת. האמצעית מודיעה שהיא תחכה לנו בנקודת הסיום. לאחר כמה דקות בתור גם הקטנה מאבדת את האומץ ומבקשת ללכת משם. התייעצות קצרה עם בני הנוער הרבים בתור ואנחנו מבינים שהרכבת הזאת באמת לא בשבילנו. מזל שלא עלינו. בסוף היום הגדול חובב האקסטרים תיאר לנו את הנסיעה ברכבת השחורה כחוויה פסיכית שלא ניתן לתאר, הכוללת האצות מטורפות ולופים רבים.

יוצאים מהתור והאמצעית מקבלת את פנינו בחיוך של "אמרתי לכם".

לא רחוק משם דוכן מטריף של מתוקים ריחניים וביניהם סופגניות שמנמנות בתוספת שלל קרמים ומילויים. הילדות מבקשות ואני נענית. בעלי מתעצבן עלי. הוא לא מסכים שנקנה סופגניות כי כולן ממולאות בבייקון. אני מנסה לרדת לסוף דעתו. הוא מצביע על כך שעל יד כל מגש יש תווית עליה מופיעה גם המילה בייקון. "זה לא בייקון, זה באקן" אני מסבירה לו "אפוי בהולנדית". הסופגניות עם קרם הווניל היו פשוט מעולות. מהטובות שאכלתי בחיי.

הפעם אנחנו בדרכנו לסירות עגולות בנהר גועש. את החוויה אנחנו מסיימים די רטובים. כעת עלינו לחפש על אילו עוד מתקנים הבנות יסכימו לעלות. הפארק בנוי בצורה ממש מעצבנת ומעייפת מגלגל הענק שבמרכז ישנם שבילים המובילים לאזורים שונים, אך אין מעבר בין אזור לאזור. כך שבמהלך היום מצאנו את עצמנו צועדים הלוך ושוב אל גלגל הענק וממנו.

מנסים למצוא מפלט מהחום בסרט תלת מימדי. ההקרנה רק עוד 20 דקות והבחורה בכניסה מספרת בגילוי לב שמי שאינו דובר הולנדית יתקשה מאוד להנות מהסרט. מוותרים. בסמוך רכבת הרים קטנה. אין תור. הבנות עושות עליה כמה סיבובים ברציפות, עד שנמאס להן.

פתאום הן נזכרות שרכבות הרים זה כיף. אנו מנצלים את ההזדמנות כדי לגרור אותן לרכבת העץ הענקית – רובין ווד. כל התור הן מתלבטות, אבל בסוף הן עולות, שורדות ונהנות.

עוברים לבית של מרלין הקוסם, שמתהפך ומתהפך. אחר כך בעלי והאמצעית נכנסים למכוניות מתנגשות.

בסמוך ישנם דוכני יריד בהם ניתן לזכות בדובוני פרווה, אם קולעים לסל. האמצעית רוצה דובון, אבל הוא ענק, איך ניסחב איתו? מסבירים לה שלדובי כזה צריך לרכוש מושב משלו במטוס ושתרד מהעניין. אחר כך חוצים את הנהר באמצעות רפסודה אותה מושכים בכח הידיים. לצערנו, עולה איתנו לרפסודה חבורת בנים לא מתורבתים שגורמת לנעליים שלנו להתרטב.

מה נעשה עכשיו? הבנות מבקשות ללכת שוב לנהר הגועש. שוב מתרטבים. אחר כך עוצרים לקנות גלידה בדוכן בן אנד ג'ריס. משם ממשיכים לכיסאות המעופפים. הקטנה בהתחלה חוששת, אבל אחר כך מבקשת להישאר לעוד סיבוב. על יד הכיסאות המעופפים ישנה מזרקה מדברת, אשר מתגרה בעוברים והשבים ומשפריצה עליהם מים דווקא שהם כבר לא מצפים לכך. מצחיק לראות.

הגדול מודיע לנו בקשר שהוא סיים את הסיבוב שלו על כל הרכבות המפחידות (והיה לו כיף בטירוף), כולל סיבוב על גלגל הענק על מנת לוודא שעשה את כולן (יש 5 כאלו והתור לכולן ארוך מאוד מאוד). אנחנו קובעים להיפגש על יד הסירות שגולשות מהר למים. בינתיים אנחנו אוכלים צ'יפס.

עושים שוב את הסירות המתגלשות, הפעם גם בחברת הגדול. מבחינים שהתור במגלשת העץ הענקית מאוד התקצר והולכים לשם שוב. הפעם הבנות מחכות בקוצר רוח לחוויה והאמצעית אפילו מרימה ידיים ומחייכת כל הדרך בהנאה.

מתחילים לצעוד לכיוון היציאה מהפארק. הגדול מתחנן אבל פשוט מתחנן שלפחות אחד מאיתנו יבוא איתו לסיבוב על הרכבת הירוקה גוליית. המדובר ברכבת המטפסת לגובה עצום אז אין שום סיכוי שבעלי יסכים. הגדול נשבע שהרכבת עושה רק שני לופים קטנטנים ומהירים בצורת בורג ואני מסכימה לבוא איתו. מזל שהסכמתי. איזו רכבת מדהימה. מסלול הרכבת עובר בקצהו של הפארק, מעל אגם עם דשא. פשוט יפה והזוי ביחד. בזמן שאני מחכה לראות את הקרנת סרטון הנסיעה שלנו, הגדול ממהר להיכנס שוב לתור, לסיבוב נוסף ואחרון על גוליית.

כמעט שש בערב והפארק עומד בפני סגירה. כמו תמיד בסיומו של יום בפארק שעשועים, בעלי סובל מכאבים וגורר רגל. אנחנו מדדים לאיטנו לכיוון היציאה, כשברקע האמצעית לא מפסיקה לנדנד "אבל לא קניתם לי דובי".

אל החדר הגענו היום מוקדם. מספיק מוקדם כדי שהילדים יוכלו להוציא את מעט המרץ שנשאר בהם על הטרמפולינה בזמן שאני מכינה ארוחת ערב מפוארת.

מסבים לשולחן, צוחקים ומשווים חוויות. אחר כך משחקים בקלפים.

למרות שנהנינו, אני ממליצה על הפארק רק למי שכל משפחתו חובבת רכבות הרים מטורפות. שאר המתקנים בפארק הם מסוג המתקנים שניתן למצוא בהרבה פארקים אחרים ואפילו בישראל. אם אין עומס מיוחד, ניתן למצות את הפארק תוך 5 שעות.

יום 6 – שלישי, 7.7 – פארק חבלים, הינדלופן וחיטהורן

מי שקרא פוסטים קודמים שלי כבר יודע שאנחנו "חייבים" לילדים ביקור בפארק חבלים. בשני הטיולים הקודמים לאירופה היה בתכנון פארק כזה ובשני הטיולים הגורל רצה אחרת. בעת שתכננו את הטיול להולנד כמעט שום דבר לא עניין את הילדים, העיקר שהפעם בטוח שנהיה בפארק חבלים.

עד כמה רבה היתה השמחה כשהתברר שפארק חבלים מרשת קלימבוס ההולנדית נמצא ממש בצידו השני של הכביש, מול מקום הלינה. המדובר בפארק פחות ידוע ולא עמוס. קיווינו ששלל הגורמים האלו יעזרו לנו לתמרן בהצלחה במקרה של תקלה ושהפעם לא נפספס את החוויה.

נרגשים קמנו בבוקר, התארגנו ויצאנו ברגל אל פארק החבלים ביער ממול.

מאחר שהגענו מוקדם, הבטנו במדריך מבצע את בדיקת המסלולים היומית. המדריך נע בקלילות ובמהירות ותוך 10 דקות היה חזרה על הקרקע.

נראה פשוט?

אז זהו, שלא.

לבשנו רתמות וקסדות, עברנו הדרכת בטיחות יחד עם קבוצה של 4 בנות. וזהו. הפארק הכמעט ריק עמד כולו לרשותינו.

הגדול והאמצעית התקדמו במהירות. נעים בקלילות, כמעט כמו זו של המדריך. אינם מפחדים מדבר. מקפצים מחבל אל חבל, מאומגה לנדנדה, ממסלול למסלול, כמעט מתחרים ביניהם מי יותר יציב ומהיר.

הקטנה, בעלי ואני. טוב זה כבר סיפור אחר. כבר הצעד הראשון, בו הייתי צריכה לעזוב פלטפורמה יציבה בגובה חמישה מטרים לטובת צעידה על רשת חבלים, נראה לי בלתי אפשרי. קפאתי במקום ורק לאחר שכנוע פנימי רב הצלחתי לשדל את עצמי לפסוע מעל התהום. הקטנה מאחורי התקדמה בחשש, כשבעלי משגיח עליה מאחור. כך צעדנו שלושתנו לאיטנו, בזהירות רבה, כשאנחנו מאמצים את כל שרירינו, את כל כוחות ריכוזינו ואת כל שיווי משקלנו. הגדול והאמצעית כבר מרחפים מעל ראשינו במסלול האומגות בגובה 18 מטר, ואנחנו עדיין במסלול הראשון, עוברים מרשת חבלים, לגשרון מתנדנד ללא מעקה אחיזה, מעל לחבית מתנדנדת, אל רשת אנכית דמויית קורי עכביש, לחבל של לוליינים וכן הלאה והלאה. נדמה לנו שהמסלול לא נגמר. כשאנחנו עומדים בסוף על קרקע מוצקה אנחנו נושמים לרווחה.

אנחנו נחים מעט ומצלמים את הגדול והאמצעית מבצעים בקלילות מסלול אתגרי בגובה 12 מטרים. עוברים מנדנדה לנדנדה, מחליקים עם סקטבורד על גבי חבל, מתמודדים עם שקי חול מתנדנדים המאיימים להפילם מהחבל ועוד ועוד. לאט לאט המוח שוכח כמה קשה היה ומתפתח אצלנו החשק לשוב ולעלות על החבלים. מתייעצים עם המדריכים שממליצים על מסלול נוסף בגובה 5 מטרים.

נדמה לי שהמסלול טיפה יותר קל מהמסלול הקודם, או שאולי קצת התרגלתי לרעיון. אני מתחילה לאט כמו מקודם, אולם לאט לאט מגבירה את הקצב וצולחת את המסלול בהצלחה. הקטנה לעומת זאת, נתקפת לפתע חרדה עצומה באמצע המסלול ומסרבת לפסוע אפילו צעד אחד נוסף. בעלי מאחור מנסה להרגיע אותה, אולם ללא הואיל. בשל שיטת האבטחה לא ניתן לעזוב מסלול באמצע. מדריך הולנדי חתיך במיוחד מטפס אל הקטנה, מחבק אותה, מרגיע אותה, מדבר אליה ומשלים איתה את המסלול צעד צעד, כשהוא תומך בה מאחור ומחזיק לה את היד. הקטנה מגיעה למטה שהיא כולה חיוכים עם כוכבים בעיניים.

הגדול והאמצעית, שהשלימו בינתיים את כל המסלולים בפארק. ממליצים לנו לעלות על מסלול האומגות. אמנם המסלול בגובה 18 מטרים, אך הוא אינו מצריך התמודדות עם מכשולים על חבלים, אלא רק מעבר מעץ לעץ באמצעות אומגה. אפילו הקטנה מוכנה לעלות.

מטפסים בסולמות לגובה 18 מטרים. האמצעית גולשת באומגה ותורי אחריה. פחות פשוט ממה שחשבתי. אני עומדת קשורה לאומגה ולא מוצאת את האומץ לקפוץ קדימה. הגדול מאחורי ממליץ לי לשבת ולהעמיס את כובד משקלי על האומגה כבר מעל הפלטפורמה. זה עוזר. כשהגוף מרגיש שהוא נתמך כולו ע"י הרתמה המוח מסכים סוף כל סוף לצאת לדרך. הגדול יוצא לדרך אחרי. כך אנחנו גולשים מעץ לעץ, ומדי פעם עולים שוב בסולמות על מנת לשמר את הגובה.

כשאנחנו מגיעים לקרקע אני מגלה שבעלי והקטנה יורדים אט אט בסולמות חזרה לקרקע. הקטנה סירבה להיקשר לאומגה ולא היתה להם ברירה, אלא לרדת יחדיו.

הקטנה מגיעה לקרקע. מבקשת מהמדריך שייקח את הרתמה וכבר ברור לכולם שהיא לא מתכוונת לנסות יותר. אנחנו ממנים אותה לצלמת שלנו.

בעלי עם הגדול עולים שוב למסלול האומגות, וכולנו מחכים לראות אותם גולשים. אבל לבעלי יש פחד גבהים ידוע והוא עומד קשור לאומגה ומסרב לגלוש. הגדול מאחוריו נותן עצות, מרגיע, מחבק ומעודד. הזמן חולף ושום דבר לא עוזר. בעלי שוב יורד את הדרך הארוכה למטה בסולמות, כשהגדול, שעלה אחריו, נאלץ לרדת איתו (בשל שיטת האבטחה לא ניתן לעקוף).

הזמן שלנו בפארק כמעט עומד להסתיים, אך הפארק כמעט ריק ואיש לא מאיץ בנו לעזוב. האמצעית משכנעת אותי לעלות על מסלול חבלים ומכשולים בגובה 12 מטרים. עליתי. באמצע, כמובן, שהצטערתי שעליתי, כי היה לי קשה. לא היתה לי ברירה, אז המשכתי ובסוף הייתי מרוצה שהצלחתי.

באורח פלא, האמצעית הצליחה “להתקע” באמצע האומגה. כך זכתה גם היא לחילוץ ע”י המדריך החתיך.

גשם התחיל לטפטף. בעלי והגדול השלימו אף הם את המסלול בגובה 12 מטרים. למרות מחאות הגדול והאמצעית, שיכלו להישאר תלויים שם עוד שעות רבות, עזבנו את פארק החבלים ויצאנו בנסיעה לכיוון הכפר הינדלופן.

הגשם נמשך לאורך כל הנסיעה הארוכה לכפר והפסיק קצת לפני שהגענו. השמש שוב חייכה ואנחנו יצאנו לסיור קצר. מסתכלים על הבתים הקטנים עם הגינות המושקעות והפרחוניות. חוצים תעלות קטנות. בוחנים מקרוב מנגנון לוק בין התעלות לים. חולפים על גשרים. מסיירים בנמל ונושמים אויר ים מלוח וצונן.

כרגיל, אוספים פיצה טייק אווי ועושים פיקניק בדשא בחוף הים, בו רועות מעט כבשים. מסתכלים על המפרשיות, השחפים והעפיפונים, נחים מעט וממשיכים. אנחנו מקווים שמזג האויר היפה בהינדלופן ילווה אותנו גם לחיטהורן.

מגיעים לחיטהורן בערך ב 17:30. מגרשי החניה ריקים ואנחנו מוצאים חניה חינם בכביש הראשי. יוצאים מהרכב ומגלים שהאויר די קריר ושהשמים מאפירים. מתחילים לצעוד בחיפוש אחר ביתו של מייק –משכיר הסירות המומלץ. משפחה ישראלית שאנחנו פוגשים בדרך טוענת שכבר לא ניתן להשכיר סירה לאחר השעה 17:00 ושהכל סגור. אנחנו מסרבים להתייאש וממשיכים לחפש אחר ביתו של מייק. כשאנחנו מגיעים אין ספק שאנחנו במקום הנכון. על השלט של מייק מישהו הוסיף המלצה בעברית. אשתו של מייק פותחת לנו את הדלת, ותוך דקות ספורות אנחנו בדרכנו לשייט של שעתיים. מאחר שלגדול מלאו כבר 16, אשתו של מייק מתירה לו לנהוג בסירה והוא מבסוט עד הגג.

אנחנו מתחילים בשייט איטי וקסום בין בתי הכפר. המצלמות לא מפסיקות לתקתק לרגע. קצת קריר, אבל לא נורא. כמה ירוק, כמה פרחים, כמה הרמוניה ושלווה. הכל שקט ורק זמזום מאוד עדין נשמע מכיוונו של המנוע.

כשאנו מסיימים לשוט בכפר, אנו יוצאים לשוט באגם. מבלי בתי הכפר שיגנו עלינו, הרוח הקרה מכה בסירה, הגלים משפריצים והקור הופך לבלתי נסבל עבורי. לאחרים פחות אכפת.

באגם שטה להקה גדולה של אווזי בר. אנו משיטים את הסירה ממש לעברם וצופים בהם מקרוב. לאחר מכן אנו מכוונים את הסירה למסלול בתוך שמורת הטבע מצידו השני של האגם. כעת אנו משייטים בתעלות בין קני סוף. צופים בציפורים המקננות בין השיחים, מקשיבים לצפרדעים, מפנקים את הברווזים בפירורים ונהנים מדי פעם מקרן שמש מחממת.

בשלב מסויים אנו רואים מגדל. קושרים את הסירה ועולים עליו כדי להשקיף על האזור מלמעלה. הולנדי תמהוני עומד שם בנעלי עץ ומעשן. כהרגלם של ההולנדים הוא מתעניין בנו מאוד, ואף עוזר לנו אחר כך להתיר את כבלי הסירה ולהמשיך בהפלגה.

באופן כללי ההולנדים פשוט מאוד נחמדים. תמיד מקבלים את פניך בחיוך רחב. תמיד רוצים לעזור. תמיד ממש מצטערים ומתנצלים אם אין באפשרותם לעזור. תמיד פותחים בשיחה ותמיד מעוניינים להכיר ולהקשיב.

חוזרים לתעלות הכפר. הזמן שלנו תם ואנו נפרדים מחיטהורן וחוזרים די מותשים למקום הלינה.

ארוחת ערב קלה ולמיטה.

יום 7 – רביעי 8.7 – אוטרכט ומיני גולף

ערב קודם פיטר מהמכולת טען שאין מה לדאוג ושיהיה היום יום נחמד עם גשם לפרקים. אבל הוא הולנדי, מה הוא מבין. אם יורד גשם עם הפוגות קצרות בלבד והטמפרטורה 16 מעלות – זה לא נחמד. זה חורף ממש. נצטרך לבצע קצת שינוי בתוכניות.

פותחים את היום בנסיעה למוזאון הרכבות באוטרכט.

מחנים בחניון המוזאון ורצים פנימה. מאחר שיש לנו כרטיס מוזאונים אנחנו לא נדרשים להמתין בתור לקופה. בסמוך לקופות מזוודות קסם, בתוכן פיות וגמדים. ממש מקסים. עוברים דרך החצר ומציצים קצת בקרונות. בגלל הגשם לא נעים בחצר ואנחנו ממהרים לתוך המוזאון. מסתכלים קצת על הקטרים הגדולים והעתיקים ומחפשים מה עוד אפשר לעשות. יורדים במעלית הזמן לימי המצאת מנוע הקיטור. חוויה נחמדה. מוזמנים ע"י הכרטיסן להכנס להצגה על האוריינט אקספרס. ההצגה בהולנדית. קצת מנמנמים ואז יוצאים באמצע.

אני זוכרת שאמורה להיות במוזיאון איזשהי אטרקציה קצת יותר מוצלחת. מתייעצים עם ישראלים נוספים. איש לא יודע למה אני מתכוונת. יושבים במזנון, מנשנשים עוגת תפוחים וחושבים מה לעשות. בחוץ חולפת רכבת גמדית ריקה. מי רוצה לנסוע בגשם?

לפתע אני שמה לב למבנה בחצר האחורית ממנו ואליו רצים אנשים בגשם. גם אנחנו רצים. כן. כאן האטרקציה. מקבלים דף הסבר ארוך באנגלית, רואים שני סרטונים ארוכים בהולנדית, ונשלחים למקומנו בקטר. על השמשה הקדמית מוקרן סרט נסיעה רצוף אסונות, פיצוצים, נפילות וריחופים. כיסאות הקטר זזים בהתאמה למתרחש. משעשע ומפתיע.

מאחר שמאוד נהנינו מה"נסיעה" ומאחר שחוץ מהמתקן הזה המוזאון די משעמם, מיד נעמדנו בתור לסיבוב נוסף. המוזיאון כמעט ריק ותורנו מגיע כמעט מיד. לצערנו אי אפשר לדלג על הצפייה בסרטונים המיותרים. “נוסעים” שוב בקטר ונהנים כמו בפעם הראשונה.

עכשיו באמת מיצינו. רוכשים בקופה כרטיס יציאה מהחניון (כי כשנצא בערב הקופה כבר תהיה סגורה) ורצים לרכב. לובשים את שכמיות הגשם (מסתבר שהפלסטיק האטום יעיל גם נגד קור) ומתחילים לצעוד לכיוון מוזאון תיבות הנגינה. הגשם מתחזק ואנחנו נאלצים לתפוס מחסה בכניסה לאחד הבתים. ההולנדים ממשיכים לדווש כרגיל על האופניים. כשהגשם נחלש אנחנו ממשיכים לצעוד, ותוך כדי כך מתרשמים מיופייה של העיר.

מגיעים למוזאון תיבות הנגינה ומצטרפים לסיור המודרך. המדריך מפעיל את התיבות השונות, וחלקן די מדהימות. בעלי והגדול מיצו, אבל האמצעית והקטנה לא. הקטנה קלטה פינת צביעה ומתעקשת לצבוע מסכות של קופים. לאמצעית דף משימות לילדים, והיא לא מסכימה לעזוב עד שתגלה את כל הקופים המסתתרים במוזיאון, ותוכל לדעת מה המנגינה המסתתרת בדף החידה. אני ממשיכה עם הבנות בפעילות בזמן שבעלי תופס תנומה על אחד הספסלים.

יוצאים מהמוזיאון. כבר לא יורד גשם אבל עדיין די קר. קונים שתי מנות ג'מבו צ'יפס מהדוכן הסמוך (הצ'יפס הכי טוב בהולנד) ואוכלים בהנאה על גדות התעלה.

אנחנו נמצאים בליבו של מדרחוב קניות ולאמצעית נדלקות העיניים. את יתרת אחר הצהריים אנחנו מבלים בשופינג, עד שהחנויות נסגרות.

כעת, לפי בחירת הילדים, מיני- גולף.

צועדים במהירות רבה לרכב. עוצרים להשלמת החסרים ב”סופר” באוטרכט. בעלי עייף ורוצה לחזור מוקדם. אנחנו מבטיחים לו שמשחק המיני גולף יהיה קצר.

נוסעים לסניף מיני גולף זוהר בחשיכה ממש מחוץ לאוטרכט, בהוטן.

איזו חוויה. החושך בפנים מטשטש כל תחושת זמן. הציורים הזוהרים מדהימים כפליים באמצעות משקפי תלת המימד שאנו מקבלים. לאט לאט אנחנו נכנסים למשחק והתחרותיות חוגגת. איזה משחקון קצר ואיזה נעליים. אנחנו נהנים במקום עד שהוא נסגר.

כשאנחנו יוצאים החוצה אנחנו מופתעים לגלות שעדיין אור בחוץ.

מגיעים לחדר. הגשם לא מפסיק לרדת וממש קר בחוץ. הילדים משחקים קלפים. כולם מנשנשים משהו והולכים לישון.

יום 8 – חמישי 9.7 – אמסטרדם

כבר בארץ החלטנו לוותר על אופציית החניה הזולה בP+R מחוץ לעיר ומשיקולי זמן ונוחות לחנות בתוך אמסטרדם למרות המחיר הגבוה.

בהתאם, אנחנו נוסעים ישירות לחניון ציבורי סמוך לבית אנה פרנק, בו נבקר בסוף היום.

את הבוקר אנחנו מתחילים בסיור לרוחבה של אמסטרדם, בצידן של תעלות המים, כשפנינו לבית הכנסת הפורטוגזי. בדרך אנו מתרשמים מהצבעוניות של הבנינים הצרים. מנחשים איך זה לגור בדירות כל כך קטנות. רואים בתים "עקומים" בשל אי יציבות הקרקע ועוברים דרך מעונות האוניברסיטה, שבמקור נבנו בצורת בחיינוף ושימשו למגורי אלמנות.

בבית הכנסת הפורטוגזי אנחנו נחשפים לאוסף יצירות היודאיקה היקר של הקהילה וכן שומעים הסברים לגבי מבנה בית הכנסת וחיי הקהילה בו.

כעת אנו צועדים לכיוון מוזאון נמו, שנראה מרחוק כמו ספינה ענקית. השמש שקרנית, הרוח חודרנית ואין די בסווצ'רים ובצעיפים שעלינו.

מגיעים למוזאון נמו ממש רעבים. ישר אנחנו עולים לגג התצפית היפה ותופסים כיסאות ב"שמש". אוכלים סנדוויצ'ים, מפזרים פירורים ליונים וממהרים לרדת בגלל הקור.

מוזאון נמו עמוס לעייפה. למרות שהילדים בהולנד עדיין לא יצאו לחופשה לכל עמדה יש "תור" של מספר ילדים. הרעש בלתי נסבל והאקוסטיקה נוראית, כמו להיות בג'ימבורי חינם בקניון באוגוסט. באווירה כזו למי יש סבלנות לבחון תופעות מדעיות ולקרוא הסברים באנגלית.

הילדים ניגשים אקראית למוצגים, לפי מה שפנוי, וממשיכים הלאה. לא נרשמת התלהבות. קצת משחק בבועות סבון. קצת תעלולי מראות. הגדול מתעכב במתקן בו כדורים יורדים במגלשות. הקטנה ואני מצטלמות בחדר שמעות פרופורציות (בדיוק כמו במוזאון אשר, אבל בחינם). האמצעית עושה קעקועי קור, בהם ניתן לצפות במצלמת חום. כולנו "משאירים" את הצל שלנו על הקיר. סה"כ מאוד דומה מבחינת המראה ותכנים למוזאון המדע בירושלים או למדעטק בחיפה.

בקומה התחתונה מתקיימות סדנאות לכל המשפחה. כאן לפחות שקט יותר. הקטנה בונה תחנת רוח והאמצעית מחברת מעגלים חשמליים. הגדול מתעניין ב"פרוייקט הנדסי" משותף, בו כל ילד בונה לפי דימיונו חלק ממגלשת קרטון, מחבר אותה לשאר היצירות, עד שנוצרת מגלשה ענקית וסבוכה, בה מתגלגלים כדורים מלמעלה למטה.

מסיימים עם המוזאון ושוב יוצאים לקור בחוץ, לכיוון כיכר דאם. כשאנו מבקשים להיעזר באפליקציית הניווט מחכה לנו הפתעה לא נעימה. נגמרה הסוללה. מישהו (בעלי כמובן) לא דאג לחסוך את זמן הסוללה, למרות שהיום אנחנו בלי הרכב ולא ניתן להטעין במשך היום.

למזלנו הכיוון הכללי ידוע וחלק מהבניינים מוכרים מביקור קודם בעיר. יחד עם זרם התיירים אנו מגיעים לכיכר ללא כל בעיה ומתרשמים מהמבנים שסביבה.

האמצעית מיד מגלה את פוטנציאל השופינג ותיכף רצה לכיוון C&A. אופנת החורף מצוייה בסייל מטורף. בשמחה אנחנו מתחדשים בשלושה מעילים/ז'קטים, שעוד יצילו אותנו בהמשך היום.

האמצעית ממשיכה לדלג בשמחה מחנות לחנות ומרשת לרשת, מוסיפה לעצמה כאן חולצה ושם חצאית. כשהיא מסיימת את המדרחוב – כולנו עמוסי שקיות.

כעת עלינו להגיע לבית אנה פרנק. בהיעדר תוכנת ניווט שוב אנו נאלצים לסמוך על חוש הכיוון הכללי. אז כיוון כללי יש, אבל התעלות בדרך מאוד דומות אחת לשניה ואנחנו כבר מדי עייפים מכדי ללכת לאיבוד. מה עושים? נכנסים מלון, נוטלים מהסטנד מפה חינמית של העיר. מיקום המלון מסומן בהדגשה ובית אנה פרנק מופיע בכל מפה. עוד שני גשרים ואנחנו שם.

לא הזמנו כרטיסים מראש לבית אנה פרנק, כי לא ידעתי איך היום יזרום או האם נאלץ לבצע "חילופי ימים" בגלל מזג האויר ולא רציתי להיות מוגבלת. כעת אנחנו משלמים על כך בתור של שעתיים (אפילו לבעלי כרטיס המוזאונים). מדי פעם נציג המוזיאון יוצא לבחון את התור ומנחם אותנו שזה תור קצר, כי בדרך כלל התור נמשך 6-7 שעות (!).

מילא התור, אבל הקוררררררררררררר. כבר יש שימוש למעילים שרכשנו בצהריים ועדיין הקור חודר. העמידה ללא נוע ברוח הקרה ממש בעייתית ואנחנו מנסים להתחמם עם שוקו וקפה חמים במחיר שערורייתי. הזמן חולף לאיטו. בעלי מחליט לעשות "סיור בשכונה" ולחפש משהו לאכול. בשנייה שבעלי מסתלק – התור מתחיל לרוץ. תוך 5 דקות מגיע תורנו, אך בעלי לא נראה באופק. אני מזמינה אנשים לעקוף אותנו, עד שבעלי מגיע עם חיוך מאוזן לאוזן – הוא קנה לנו מנות פלאפל. הקופאית מסתכלת עליו במורת רוח ומציינת את המובן מאליו – לא ניתן להיכנס עם אוכל. אנחנו נאלצים לארוז את הפיתות בתוך התיק.

הסיור בבית צפוף מאוד והקהל ממלא את החדרים עד אפס מקום. כמעט אין הסברים בעברית. דלת הסתרים מוגנת בארון זכוכית. החדרים בעליית הגג אינם מרוהטים וצריך הרבה דימיון כדי להבין איך זה להסתתר במקום כזה בתנאי פחד. הדבר הכי מרגש מבחינתנו היה להביט על היומנים ומחברות הסיפורים שאנה מילאה בכתה יד מסודר וצפוף וכן לצפות בסיפורי הניצולים שהכירו את אנה.

לאחר היציאה מהמוזאון אנחנו טורפים את הפלאפל. למרות שהוא לא מוצלח במיוחד – הילדים מבקשים עוד מנה. עוברים במסעדה קונים לילדים סיבוב נוסף של פלאפל – והיידה לאוטו. בפנינו עוד נסיעה ארוכה לחדר.

מגיעים ב 23:00 לחדר ומהר מאוד הולכים לישון.

יום 8 – שישי, 10.7 – אלקמאר, וולנדם, הוחה פלואה

לא להאמין. הגענו אתמול מאוד מאוחר ולמרות זאת אנחנו מצליחים לצאת בזמן. כפרס אנחנו מקבלים יום שמש נעים ומזג אויר מצויין.

אנחנו מגיעים לאלקמאר מוקדם, אך מישהו (בעלי כמובן) מבזבז הרבה זמן במציאת חניה בכחול לבן (כי לא בא לו חניון) ובדחיסת הרכב הגדול לתוך מקום החניה (הרבה מאוד ניסיונות).

(גילוי נאות: כל שיבוש או עיכוב זו אשמה של בעלי. לרוב הוא מקבל את האשמה ברוח טובה, ואפילו הציע להדפיס לעצמו חולצה, עליה רשום "אני אשם").

כשאנחנו מגיעים לרחבת השוק מסתבר שהמסחר החל. קהל רב מצטופף סביב הגדרות ולנמוכים כמונו אין שום סיכוי. בעלי, שיודע שזו אשמתו, ממהר לקמבן לנו מקומות מעולים בטריבונת הישיבה.

נחמד להסתכל על ההולנדים סוחבים את כיכרות הגבינה הענקיות במנשאים המיוחדים, כשמדי פעם הם משתפים מתנדב מהקהל.

השוק באלקמאר מלא ישראלים והזמן זורם לו בקלילות תוך שיחות חולין עם כל מי שנמצא בסביבה. איזו "הפתעה" פוגשים גם משפחה שמכירים מהשכונה.

לאחר פרק זמן מסויים המופע מתחיל לחזור על עצמו ואנחנו מתפנים לאהבתנו האמיתית – גבינה. רוכשים מארז גבינות גאודה ברמות יישון שונות מהעגלה המוצבת במרכז הכיכר ומצטלמים עם המוכרת היפה בתלבושת הולנדית מסורתית. עוברים בדוכנים ורוכשים בייבי כיכרות גבינה במגוון טעמים. ממשיכים לצעוד ולטעום ולרכוש עוד גבינת עיזים. איך שהוא הצלחנו לצבור כ- 3 קג' של גבינה.

כמעט עזבנו את השוק ומולי עוברת תיירת ובידה צלחת פופרטייס, פנקייקים זעירים המדיפים ניחוח מתוק וחם. אין סיכוי שעוזבים לפני שאני מוצאת היכן הדוכן. הפופרטייס היו מצויינים, בקבוקי הרטבים הוצבו, בנדיבות בלתי אופיינית, לשימוש חופשי. ללקק את האצבעות.

בתעלה מאחורינו, הולנדי זקן משיט בסירה קטנה מערום כיכרות גבינה. איזה מראה מוזר.

פתאום הגדול מפנה את תשומת ליבנו שתם הזמן במדחן. אנו ממהרים לשוב לרכב ולנסוע לכיוון וולנדם.

בוולנדם אנו מחנים במחיר פעוט במגרש חניה של מרכזון מסחרי וצועדים לכיוון הטיילת, כשריח הדגים מורה לנו על הכיוון הנכון. לפני שנים רבות ביקרנו בוולנדם, אבל כעת אני ממש מתקשה לזהות את המקום.

חנויות מזכרות זה השטח של הקטנה והיא לא פוסחת על אף אחת מהן (ויש מיליון) במטרה למצוא פריטים הראויים למדף המזכרות בחדרה. בין לבין אנחנו צופים על הים, יורדים קצת לחול להביט על הגלים, זוכים לעוד טעימות של גבינה, מטיילים בין הבתים המיוחדים ומצטלמים.

הפתיעו אתכם פעם באמצע צילום? לנו זה קרה. בעלי עומד עם הילדים, אני מכריזה 1-2-3 ובדיוק ברגע הצילום שלוש נשים סקנדינביות זינקו לתוך הפריים, הצטרפו לתמונה וצעקו "צ'יז". איזה קרועות. התעלפנו מצחוק.

לפני החזרה לרכב אנו מצטיידים בפירות, ירקות ובלחמים טריים ומעולים שיהוו ליווי הולם לגבינות הטעימות. מצויידים לפיקניק אנחנו יוצאים לכיוון פארק הוחה פלואה.

הדרך ממש ארוכה. הפקקים איטיים והתנועה כבדה. אט אט תיק הפיקניק מתרוקן.

רק בשעה 17:30 אנחנו מגיעים סוף כל סוף לפארק. למרות שתכננו לבצע במקום רק טיול אופניים, בכל זאת טיפה חבל לי, שבגלל האיחור כבר לא אציץ בגן הפסלים, ובעלי טיפה מאוכזב שכבר לא יוכל להציץ בתמונות של ואן גוך במוזאון קרולר-מולר. הקופאית, שמצטערת הרבה יותר מאיתנו על "ההפסד" מעניקה לנו “מתנת ניחומים” תלוש חניה חינם ומציעה שבמקום לרכוש את מפת האתר בתשלום – נצלם את המפה בטלפון הנייד. הקופאית מסבירה לנו על המסלולים השונים. הקצר שבהם אורכו 10 ק"מ. אני טיפה מודאגת. אני לא בכושר. הקטנה למדה לרכב על אופניים רק לפני שבועיים. כולנו עייפים. אני חוששת שבאמצע הדרך יאזל לנו הכח ונתקשה לצאת מהשמורה.

נכנסים לפארק ופונים למלאכת בחירת האופניים. לא משימה פשוטה כשלפנינו מבחר של מאות זוגות. כנראה שאנחנו כמעט לבדנו בפארק. אחרי כמה ניסיונות והתאמות כל אחת מוצא זוג כלבבו. מתחילים לדווש. אני סוגרת את הטור, מביטה על משפחתי וליבי מתרחב. איזו תמונה יפה על רקע הירוק ירוק הזה מסביב. איזה ריח מתוק יש לעצים המדהימים האלה וכמה השקט יכול להיות עמוק.

אחרי כשני קילומטרים מגיעים למרכז מבקרים שלצידו גן משחקים קטן. עוצרים למספר דקות, אבל הילדים לא מעוניינים להתעכב שם. גם כאן חונים מאות זוגות אופניים ומי שלא מרוצה שוב מחליף.

שני הקילומטרים הראשונים חלפו בקלילות. הקטנה ממש הפתיעה אותי עם יכולת הרכיבה שלה. ממשיכים הלאה. היער הופך ליותר צפוף והבנות מתחרות ביניהן על ההובלה. מבט במפה מגלה שאנחנו באמצעו של המסלול. אנחנו עוצרים למנוחה בצל טירה קטנה על חוף אגם.

יושבים על הדשא ומסתכלים על הברווזים. רובם כבר מכונסים בעצמם לשנת לילה. רק שלושה אווזים ענקיים עדיין מטיילים להם לא רחוק מאיתנו. אני מוציאה את שאריות הלחם מהתיק וניגשת להאכיל אותם. כשאני מתקרבת האווזים פורצים בגעגועים רמים ורצים לעברי ואז קורה משהו מדהים: בבת אחת כל הברווזים הישנים מרימים את ראשיהם ומתחילים לנהור מכל רחבי האגם לנקודה בה אני עומדת. הילדים הצטרפו אלי ותוך שניות היינו מוקפים ברווזים ומפזרים פירורי לחם לכל עבר (גם לברווזים החלשים מאחור, שהחזקים דוחפים אותם ולא נותנים להם להגיע לאוכל).

לאחר המנוחה אנחנו ממשיכים לרכב. בחלקו השני של המסלול, הנוף שונה לגמרי. היער הירוק מתחלף בשדות עשב צהוב ויבש, מעיין סוואנה אפריקאית, או כמו שהאמצעית הגדירה: "עברנו מספר הג'ונגל למלך האריות".

כשרוכבים על רקע השמים הכתומים בשעות ערביים, בין שדות צהובים קוצניים קמלים, כשמרחוק מדי פעם עץ בודד כהה – מרגישים רחוק מאוד מהולנד ועמוק בתוך ציור של ואן גוך.

פתאום אני רואה את האמצעית עפה מהאופניים. אנחנו רצים אליה. קצת שפשופים בברך. שום דבר רציני. זוג קשישים הולנדיים עוצר על ידינו לשאול האם הכל בסדר והאם צריך עזרה. אנחנו משוחחים איתם וממשיכים בדרך.

בשדות העשב הצהובים גרים מאות פרפרים יפיפיים. משהו באופניים מושך אותם וכל הזמן הם מרחפים לעברנו ו"תופסים טרמפ".

הגדול טוען שפספסנו את היציאה והתחלנו סיבוב נוסף. האמת – לא אכפת לנו. הרכיבה עברה בקלות. אף אחד לא עייף. למה לא להמשיך עוד קצת לכייף?

אנחנו מגיעים שוב למרכז המבקרים ואז מסתובבים וחוזרים על עקבותינו.

לפארק המקסים עוד הפתעה קטנה שהוא שומר לנו לסיום. לפתע, משום מקום, לנגד עינינו המשתאות, איילה מדלגת לה בשדות וחוצה את דרכנו. אנחנו יורדים מהאופניים ובשקט בשקט מציצים וצופים עליה בין השיחים.

ממשיכים לרכב פתאום הקטנה מסתבכת ונופלת. לא קרה כלום. אותו זוג קשישים מקודם עובר בדיוק במקום. איזה קטע. יכול להיות שהם מביאים לנו מזל רע?

הוחה פלואה היה אחד מהמקומות האהובים עלינו בהולנד וטיול האופניים היה לדעת כל המשפחה אחד מרגעי השיא בטיול.

מגיעים לחדר. אוכלים שקשוקה. הילדים הולכים לישון, אך בפני עוד מלאכת אריזה. זה היה היום האחרון בהולנד. מחר אנו יוצאים חזרה לכיוון בלגיה.

יום 10 – שבת 11.7 – יום מעבר מהולנד לבלגיה

אתמול היה יום מעייף, ולא כל כך מתחשק לנו לצאת מהמיטות. קמים בעצלתיים. מכינים ארוחת בוקר ישראלית ענקית. יושבים וסועדים את ליבנו בנחת בקרחת היער הפרטית שלנו.

הילדים הולכים לקפוץ על הטרמפולינה ולנסוע קצת בשבילי המקום על אופניים. אני מסיימת לארוז. בעלי מעמיס.

בגדול, החלטנו לקחת את הזמן, גם אם נאלץ לוותר על אתרים בדרך.

לקראת הצהריים נפרדים לשלום ממשפחת בוק ויצאים לדרך.

אני נאבקת בGPS. הוא מעוניין לנסוע דרך האוטוסטרדה, אני מעדיפה דרכים אחרות. אם לא מבקרים בשום מקום ספציפי בדרך, אז לפחות שנוכל לעצור להפסקות במקומות נחמדים ולא רק בתחנות דלק.

הנסיעה מאוד ארוכה ומשעממת. שמענו כבר כמה פעמים את כל הדיסקים שהבאנו מהארץ ואפילו זה כבר נמאס.

בשליש הדרך עוצרים בחורשה עם שולחנות פיקניק. בזמן שאנחנו אוכלים סנדוויצ'ים בעלי מסייר טיפה בסביבה וחוזר עם ארטיקים לכולם. ממש חם היום.

ממשיכים בדרך.

בעלי נוטש למספר דקות את אפליקציית הניווט לצורך שיחה עם המשפחה בישראל. בתום השיחה אנחנו מגלים שבטעות סטינו לגרמניה. כאילו אין לנו מספיק דרך לעבור היום. הילדים מבסוטים עד הגג. "בסוף היינו בשלוש מדינות בטיול" הם אומרים.

נוסעים, נוסעים ומאבדים את הסבלנות. מחליטים לא לעצור באאוטלט ברורמונד ולא לעצור במסטריכט.

נוסעים ונוסעים ומגיעים לליאז'. חושבים על הדרך שעוד בפנינו ומחליטים לא לעצור. אבל פטור בלא כלום אי אפשר. אנחנו מחליטים להמשיך את הנסיעה בכביש נוף N90. הנסיעה בכביש זה דורשת זמן כפול, אבל לפחות נוסעים על חופו של הנהר ורואים עיירות וכפרים.

קצת מוזר, אחרי יותר משבוע בהולנד השטוחה ממש משמח אותי לראות הרים.

באחת העיירות עוצרים להפסקת התרעננות בגינה ציבורית מול הנהר. בגינה מתקיימת תחרות עממית של פטאנק ואנחנו צופים מעט לפני שאנחנו ממשיכים בדרכנו.

נמאס לנו מהדרך ואנחנו ממש כבר רוצים להגיע. מחליטים שגם גני אנווה לא מספיק מרתקים אותנו כדי לעכב אותנו בדרכנו.

סוף כל סוף מגיעים לפלן בארדנים. אחרי הכפרים הירוקים והמטופחים בהולנד אנחנו קצת בהלם. פלן, כיאה לכפר עתיק, בנויה כולה מאבן אפורה אופיינית למקום. תחושה כבדה של ימי הביניים.

מאוחר יותר, כשבעלת הבית עורכת לנו סיור בצימר אנחנו מבינים שהמקום הוא הרבה מעל למה שציפינו.

חצר הצימר ענקית ורחבת ידיים. בחלקה מתקני שעשועים לילדים, בחלקה משטח דשא עצום עם שולחן פיקניק ובחלקה ערוגות של תות שדה.

מהחצר עולים מספר מדרגות אל מרפסת שגם בה שולחן וכסאות. מהמרפסת נכנסים לסלון (שיהפוך לחדר השינה של הילדים). בסלון ארון ובו ספרי טיולים בצרפתית ו... משחקי ילדים. ערמה ענקית של משחקי קופסא מהטובים ביותר שיש.

בסמוך לסלון מטבח מאובזר, כולל כלי ניקוי, חומרי ניקוי, תבלינים ורוטבים.

בקומה התחתונה – מקלחת ושירותים וחדר השינה של ההורים, עם יציאה לפטיו קטן.

חדר השינה ממש לקוח מירחון עיצוב. במרכז החדר מיטה גדולה ומפנקת עם כסוי בסריגת קרושה. התקרה בנויה מבריקים המסודרים בקשתות. בעלת הבית מסבירה שבימים עברו זו היתה הרפת. כעת, לאחר החידוש, שקתות האבן הפכו לשידות בצידי המיטה. גם טבעות הברזל אליהן נקשרו הפרות שומרו בחדר. נהדר!

באופן מוזר, גם כאן אין מדפים בארונות. אבל ממילא באנו רק ליומיים.

היינו כל היום בדרכים ושכחנו לעשות קניות. לא נורא. הצידנית מלאה כל טוב מהולנד. מסתדרים עם מה שיש.

לאחר ארוחת ערב על המרפסת, מול הנוף הפתוח, פוצחים במרתון משפחתי של משחקי קופסא.

יום 11 – ראשון 12.7 – מערות האן סור לס ולה רוש ארדן

כבר בארץ התוכניות שלנו לגבי האתרים בארדנים היו מעט מעורפלות. כבר מראש לפי התחזית בלגיה היתה צפויה להיות קרה וגשומה והעדפנו להשאיר הכל פתוח ולזרום עם מזג האויר.

אתמול מזג האויר היה מושלם לפעילויות בטבע וקיווינו שגם היום מזג האויר יפתיע לטובה.

קמנו בבוקר ושום הפתעה לא חיכתה לנו. רק גשם וקור.

אי אפשר היה לאכול ארוחת בוקר במרפסת מול הנוף כמו שתכננו והילדים רצו רק להמשיך להתחרות במשחקי הקופסא (כאילו שאין לנו את כולם בבית, והם סתם שוכבים להם בארון ולא מעניינים אף אחד).

אז יצאנו די מאוחר. עצירה קטנה ב"סופר" וממשיכים לכיוון מערות האן סור לס.

נסענו ברכבת מהקופות אל פתח המערה. במקום ניתן לבחור בין סיור בצרפתית לבין סיור בהולנדית. בחרנו בצרפתית. לפני תחילת הסיור ניגשנו למדריכה ליידע אותה שאנחנו לא באמת דוברים צרפתית. המדריכה הציעה שנלך כל הסיור בצמוד אליה, ובמהלך ההליכה לכל נקודה היא תקדים ותעביר לנו באנגלית את ההסבר שהיא נותנת לקבוצה בצרפתית בנקודות העצירה. כך היה.

הסיור במערות הינו ממושך. יחד עם זאת, הנטיפים מרוכזים בנקודות מסויימות לאורך המסלול ולא ממש ממלאים את כל המערה. בחלק מהמקומות הנטיפים מנצנצים ומבריקים, שכן הם מעורבים בקריסטלים. עוברים מעל נהר במערה ואחר כך צועדים לצידו. צופים בחזיון אור-קולי קצר ושומעים הסברים למכביר. ביציאה נהוג לתת למדריכה טיפ, ואין ספק שהמדריכה שלנו זכתה בטיפ ביושר.

לא רחוק מהיציאה גן שעשועים, פינת חי ומוזאון קטן הכולל מוצגים ארכיאולוגיים שנמצאו במערות. עוד הליכה קצרה ומסתבר שאנחנו במדרחוב, לא רחוק מהקופות.

מטיילים מעט בין החנויות, עד שהגשם מתגבר.

האמת שבארדנים אין הרבה מה לעשות כשיורד גשם. אנחנו מחליטים לנסוע כמתוכנן ללה רוש ארדן. אולי בינתיים תהיה הפוגה בגשם ונוכל לצאת למסלול הליכה בטבע, כמתוכנן.

לה רוש ארדן עיירה יפה, אך בגשם אף מקום לא נראה עליז במיוחד. עסקי ספורט המים סגרו את שעריהם והמדרחוב ריק מאנשים. על מנת שהביקור במקום לא יהיה בזבוז מוחלט, אנחנו עוצרים בקרפייה, כדי לאכול קרפים. האמת חייבת להיאמר – במקום שקורא לעצמו הקרפייה ציפינו לקרפים יותר טעימים.

כעת לפנינו נסיעה ארוכה ומפותלת בהרים בגשם. בפאתי פלן, ע"י התחנה של אופני הרכבת, ניצבת פיצריה מומלצת, המגישה עשרות סוגי פיצות. הראש מסתחרר ממגוון התוספות והשילובים. המסעדה מפוצצת ועל אף הקור אנחנו מוצאים את עצמנו יושבים במרפסת. הפיצות היו טעימות מאוד.

במרפסת המסעדה אנחנו מגלים סטנד עם קופונים לאטרקציות בסביבה. אנחנו לוקחים איתנו קופון למצודה בדינאן, בה אנו מתכננים לבקר מחר. אם כבר בקופונים עסקינן, הרי שלמבקרים בארדנים שווה לגלוש מראש גם לאתר escapades in wallonia, בו ניתן להוריד קופונים לאטרקציות רבות באזור.

חוזרים לחדר. הילדים ממשיכים במשחקים ולפניי מלאכת אריזה לקראת הטיסה מחר בערב.

יום 12 – שני, 13.7 – דינאן, נאמור ולובן

שוב יום אפרורי.

אוכלים ארוחת בוקר מכל טוב המקרר ומה שנשאר אורזים לדרך. נפרדים מהצימר הנעים, מעמיסים ויוצאים לכיוון דינאן. כמומלץ, חונים בחצר המצודה בחינם. עם הקופון מאתמול אנו זוכים להיכנס בהנחה במחיר קבוצתי. צעד וחצי אחרי הקופות תופס אותנו מבול. אנחנו רצים לתוך המצודה. בדלפק הקבלה אנחנו מקבלים דף הסבר באנגלית ונשלחים לסייר לבדנו בגשם.

קפואים מקור אנו רצים עם מטריות למרפסת התצפית וחוזרים מהר פנימה. מרבית הסיור בפנים די משעמם. לקראת הסוף, אנו נכנסים לחדר המעוצב כשוחות ממלחמת העולם. כניסתנו לחדר מפעילה סידרה של פיצוצים ויריות. לא יפה להפחיד ככה אנשים מישראל. בהמשך אנחנו יורדים לתוך חדר עקום. לא ברור אם כך הוא נבנה במקור או ששקע בצד אחד עם השנים. ההליכה בחדר מצחיקה וקצת גורמת לסחרחורת. בתמונות שצילמנו שם נדמה כאילו אנחנו נוטים על צידנו בעת העמידה בזווית הקוראת תיגר על כח המשיכה.

בכרטיס הכניסה למצודה כלול שימוש בפוניקולור ואנו יורדים למרכז העיר. מזל שהגשם פסק. בוחנים את הקתדרלה, מביטים בחלונות הראווה. בכמה קונדיטוריות מוצבים בחלון הראווה מגשים חומים עם תבליטי עץ. מבט מקרוב מגלה שאלו לא מגשי עץ, אלא עוגיות ענק מפוסלות. את העוגיות הענק אנו לא טעמנו, אבל זללנו אקלרים מעולים. מטיילים לאורך הנהר. מצטלמים על הגשר עם פסלי הסקסופונים הרבים. יושבים על ספסל לצד פיסלו של סקס – ממציא הסקסופון.

עולים חזרה למצודה באמצעות הפוניקולור. בחצר המצודה גן שעשועים קטן ואנחנו מתעכבים בו מעט, עד ששוב מתחיל לטפטף.

שבים לרכב ונוסעים בדרך נוף לאורך הנהר צפונה לכיוון נאמור. לאור מזג האויר הגשום והאפור אנו פוסלים על הסף את אפשרות לעצור בגני אנווה.

מגיעים למרכז נאמור ועדיין יורד גשם. מרכז העיר עמוס וצפוף , שוקק חנויות ומתאים לשופינג. אבל אנחנו לא בלגים. כשיורד עלינו גשם אנחנו נרטבים וגם נמאס לנו מהקור. מחליטים להביט על העיר מחלונות הרכב ולהמשיך הלאה.

קצת אחרי נאמור תחנת דלק מאויישת, עם מחירים נמוכים, בה ניתן לשלם במזומן. אנו ממלאים את המיכל לקראת החזרת הרכב.

בודקים בספר אילו אתרים מצויים ביננו לבין שדה התעופה בבריסל והפור נופל על לובן.

בלובן עדיין מטפטף קלות, אך העיר יותר אינטימית ונגישה. מסיירים. מביטים על הבתים המרשימים. נכנסים לחנויות. קוראים בספר סיפורים על המקום. וזהו. הגיע השעה לצאת לכיוון שדה התעופה.

לסיום מתוק- וופל בלגי על מקל, עם כל התוספות.

מגיעים לשדה בזמן ובנחת. מחזירים את הרכב ללא שום בעיה. תוך רבע שעה אנחנו אחרי הצ'ק אין לטיסה. הרבה זמן להסתובב בדיוטי פרי ולחכות. מזל שארזנו איתנו סנדוויצ'ים וחטיפים. מחירי המזון בשדה מטורפים.

המטוס מאחר והטיסה קצת מתעכבת. בניגוד לנסיעה הלוך – בחזור המטוס מלא עד אפס מקום. אנשים נדחקים. ילדים מתרוצצים. תינוקות צורחים. אין אויר ואין דקת מנוחה. הארוחה בטיסה מתחת לכל ביקורת. מזל שאכלנו לפני.

נוחתים אל החום והלחות הישראליים ושוכחים ברגע את הרגשת הקור והרטיבות.

אנחנו כבר מתגעגעים להולנד. לשקט, לשלווה ולירוק. להרפתקאות, לכיף ולאקסטרים. לאנשים הנעימים, הרגועים והחייכניים.

טיילנו שם פעמיים. פעם שלישית – גלידה.

נספח

תוכנית טיול הולנד-בלגיה קיץ 2015

כרטיס מוזאונים = כ"מ

הולנד פס = ה"פ

יום 1 – יום חמישי 2.7

2:30 לפנות בוקר – יציאה מהבית

3:00 בבוקר – הגעה לשדה התעופה.

6:00 – המראה.

10:00 – נחיתה.

11:00 - איסוף רכב מחברת ההשכרה.

12:00 – 12:30 נסיעה משדה התעופה למלון.

12:30 – 14:30 צ'ק אין מוקדם (רשמית – צ'ק אין מ 14:30) ב: "rent by night”

כתובת: Rue des Bouchers 61
 Brussels, 1000, בלגיה
טלפון: +32485190792

השארת הרכב בחניון:

המלצת המלון: Rue Marchaux Herbes 104, 1000 Bruxelles

חניון רזרבי במרחק דומה: rue de l'Ecuyer, 11 - 17, 1000 Bruxelles

חניון קצת יותר רחוק: Place de la Monnaie 25, 1000 Bruxelles

14:30 ואילך - ארוחת צהרים, ג'נקין פיס, משם סיור ברחובות דרך הגרנד פאלאס, המנקין פיס ועד כיכר סבלון הקטנה, בכיכר הופעות רחוב במסגרת פסטיבל ימי הביניים החל מ 16:00 ותהלוכה לכיוון הגראנד פאלאס ב 20:00.

יום 2 – יום שישי 3.7

8:00 – צ'ק אאוט ואיסוף הרכב מהחניון

9:00 – 11:00 נסיעה לברוז'

11:00 – 14:00 סיור בברוז' + ארוחת צהרים

14:00 – 16:30 נסיעה לכיוון הולנד (עצירה להצטיידות לפני סגירת החנויות – 18:00)

16:30 – 18:00 אתר תחנות הרוח קינדרדייק (טיול רגלי לאורך התעלה והתחנות, ללא כניסה, שביל ציבורי, פתוח תמיד ללא עלות) (כניסה לתחנות כלולה בה"פ: חינם עם צבעוני או תחנת רוח או 10% הנחה). חניה 5 יורו בכניסה, או 800 מטר משם בחינם)

18:00 – 19:30 נסיעה למקום הלינה

19:30 - צ'ק אין ב: bok's bungalowpark (צ'ק אין עד 21:30).

כתובת: Putterweg 76
 Garderen, 3886 PH, הולנד
טלפון: +31577461362

יום 3 – יום שבת 4.7

8:00 – יציאה

8:00 – 9:30 נסיעה לאנקהאוזן (אופציה: סיור בעיירה)

10:00 – 13:00 מוזאון הים הדרומי (פתוח: ב-ש 10-17, מחיר: מבוגר 15 יורו, ילד (4-12) 10 יורו משפחה 2+2=40 יורו. ה"פ: חינם עם צבעוני או 20% הנחה. כלול בכ"מ).

13:00 – 14:00 מוזאון האוניות בבקבוקים (פתוח: כל יום 12-17. מחיר: מבוגר 4 יורו ילד (4-12) 2.5 יורו.

14:30 – 15:00 נסיעה דרך הסכר האמצעי לליסטאד

15:00 – 19:00 בטביה סטאד אאוטלט (פתוח: ב-ו 10-18 , ש-א 10-19, ה"פ 10% הנחה)

19:00 – 20:00 נסיעה למקום הלינה

20:00 הגעה למקום הלינה

יום 4 – יום ראשון 5.7 (חייב להיות ביום א הזה. לא ניתן לשנות ימים)

7:00 – יציאה

7:00 – 9:00 נסיעה לרוטרדם

9:30 – 11:30 תצפית מהיורומסט + סנפלינג מהמגדל (הוזמן תור ל 10:45) (פתוח: 9:30-22, מחיר: מבוגר 9.5 יורו, ילד (4-11) 6.1 יורו (ה"פ: חינם עם צבעוני או תחנת רוח או 10% הנחה). סנפלינג/אומגה מהמגדל (מגיל 16) 52.5 יורו (כולל כניסה)). במגדל תשלום כניסה בכרטיס אשראי בלבד. על תמונות משלמים במזומן.

11:30 – 12:00 נסיעה להאג

12:00 – 14:00 מוזאון אשר (פתוח: ג - א 11 – 17, מחיר: מבוגר 9 יורו, ילד (7-15) 6.5 יורו, משפחתי (2+2) 24.5 יורו. יש כרטיס משולב עם מדורדאם ו/או מסדך. נמכר באשר ולא במדורדם. משולב אשר ומדורדם: מבוגר 20 יורו, ילד (7-15) 17.5 יורו. (ה"פ: חינם עם צבעוני או תחנת רוח או 25% הנחה).

14:00 – 16:00 סיור בהאג וביקור בפנורמת מסדך. (אופציה)(פתוח: ב -ש 10- 17 א 11-17, מחיר: מבוגר 9 יורו, ילד (7-15) 6.5 יורו, משפחתי (2+2) 24.5 יורו. ה"פ: חינם עם צבעוני או תחנת רוח. כלול בכ"מ).

16:00 – 20:00 מדורדם (פתוח: 9:00-20:00, מחיר: כרטיס יומי 15.5. רביעית כרטיסים: 46.5. ה"פ: חינם עם צבעוני או 10% הנחה)).

20:00 – 21:30 נסיעה למקום הלינה

21:30 הגעה למקום הלינה

יום 5 – יום שני 6.7 (צריך מזג אויר טוב)

9:00 – יציאה

9:00 – 10:00 נסיעה לפארק ווליבי

10:00 – 18:00 בילוי בפארק (פתוח: 10-18, 32.5 יורו למבוגר, 30 יורו לילד (עד גיל 11) ה"פ: 20% הנחה. יש הנחת אינטרנט אבל להזמנה ליום ספציפי. נדרש תשלום באינטרנט ומדפסת. לקבוצה של 5 המדובר בהנחה מצטברת של 17.75 יורו. חניה 8 יורו.)

18:00 – 19:00 נסיעה חזרה למקום הלינה

19:00 – הגעה למקום הלינה

יום 6 – יום שלישי 7.7 (צריך מזג אויר טוב)

9:30 – יציאה לפארק החבלים, הנמצא ממול למקום הלינה

10:00 – 13:00 פארק חבלים קלימבוס גרדרן (שעתיים וחצי. פתוח: 10 – 18:20. מחיר: מבוגר 17.5 יורו, ילד (עד 12) 13.75 יורו, הזמנה באינטרנט 5% הנחה, כניסה ב 10:00 בבוקר בדיוק מבוגר 15, ילד 10). מגובה 120 ס"מ.)

13:00 – 14:30 נסיעה לכיוון הינדלופן

14:30 – 16:30 סיור בהינדלופן (אופציה. מוזיאון רהיטים כלול בכ"מ. פתוח: ב-ו 10-17, ש+א 13:30-17. מחיר: מבוגר 5 יורו, ילד (6-16) 3 יורו)+הצטיידות

16:30 – 17:30 נסיעה לחיטהורן

17:30 – 20:30 שייט בחיטהורן

20:30 – 22:00 נסיעה חזרה למקום הלינה

22:00 הגעה למקום הלינה

יום 7 – יום רביעי 8.7 (לא מתאים ליום ב', צריך מזג אויר טוב אחר הצהרים)

8:30 – יציאה

8:30 – 9:30 נסיעה לאוטרכט. (1-5/7 טור דה פראנס בעיר. להימנע)

10:00 – 14:30 מוזאון הרכבות (פתוח: ג-א 10-17, עלות: 16 יורו לאדם, כלול בכ"מ). מוזאון הנגינה (אופציה)(פתוח: ג-א 10 – 17, עלות: מבוגר 11 יורו, ילד (בגיל: 4-12) 6 יורו, כלול בכ"מ). + סיור בעיר

14:30 – 15:00 נסיעה לפארק הוחה פלואה. כניסה מאוטרלו

15:00 – 19:00 רכיבה על האופנים הלבנות בפארק (פתוח 8-22, מחיר: מבוגר 8.8 יורו, ילד (בגיל 6-12) 4.4 יורו, ה"פ: חינם עם תחנת רוח או 20% הנחה) (אופציה: מרכז מבקרים פתוח: 9:30-18, גן הפסלים פתוח: 10-16:30, קרולר מולר פתוח: ג-א 10-17, מחיר: מבוגר 8.4 יורו, ילד (בגיל 6-12) 4 יורו. כלול בה"פ ובכ"מ). חניה בחוץ 3 יורו.)

19:00 – 19:30 נסיעה למקום הלינה.

19:30 הגעה

* בפועל, בשל מזג האויר הגשום והחורפי, הצענו לילדים במקום הוחה פלואה לנסוע לגן חיות בורחר. הם העדיפו להאריך הביקור באוטרכט ולאחר מכן לנסוע למיני גולף זוהר בחושך בהוטן. את פארק הוחה פלואה דחינו ליום אחר.

יום 8 – יום חמישי 9.7

8:00 – יציאה

8:00 – 9:00 נסיעה לכיוון אמסטרדם

10:00 – 11:00 בית הכנסת הפורטוגזי (פתוח א-ו 10-17 ו' עד 16, מחיר מבוגר 15 נוער(13-17) 7.5 יורו, ילד (6-12) 3.75 יורו. ה"פ: חינם עם צבעוני או תחנת רוח או 20% הנחה. כלול בכ"מ)

11:00 – 11:30 צעידה בעיר לכיוון מוזיאון נמו

11:30 – 15:00 מוזיאון נמו (פתוח: ב-א 10-17:30, מחיר: 15 יורו. כלולב כ"מ)

15:00 – 19:00 סיור באמסטרדם + שופינג (כיכר דאם (חנות פיות), מדרחוב, בתים ותעלות)

19:00 – 20:30 בית אנה פרנק (פתוח כל יום 9 – 22, מחיר מבוגר 9 יורו, נוער (10-17) 4.5 יורו, ילד (0-9) חינם. כלול בכ"מ)

20:30 – 21:00 חזרה לכיוון הרכב

21:00 – 22:00 נסיעה חזרה למקום הלינה

22:00 – הגעה למקום הלינה

יום 9 – יום שישי 10.7 (חייב להיות ביום שישי)

7:30 – יציאה

7:30 – 9:30 נסיעה לאלקמר

9:30 – 12:00 שוק הגבינות באלקמאר (מ 10:00)

12:00 – 12:30 נסיעה לכפר הדייגים וולנדם

12:30 – 14:30 ביקור בוולנדם

14:30 – 16:00 נסיעה לגן החיות בורחר (אופציה במקום: מיני גולף זוהר בחושך באפלדורן)

16:00 – 19:00 גן החיות (פתוח: 9-19, מחיר: מבוגר 19.5 יורו, ילד (4-9) 17.5 יורו)

19:00 – 19:30 נסיעה למקום הלינה

19:30 הגעה למקום הלינה + אריזה

* בפועל, אחרי וולנדם נסענו להוחה פלואה.

יום 10 – יום שבת 11.7

9:00 – צ'ק אאוט

9:00 – 11:30 נסיעה לכיוון בלגיה

11:30 – 14:30 ליאז' ? אאוטלט ברוארמונד? מסטריכט? + הצטיידות

14:30 – 18:00 נסיעה למקום הלינה, לשקול כביש N90 בגלל הנוף. (הדרך ללא נוף כשעה וחצי)

גני אנווה?

18:00 – צ'ק אין בפלן ב: gites veci

כתובת: 17 rue de Chession
 Falaen, 5522, בלגיה
טלפון: +32475331871

* בפועל עשינו צ'ק אאוט בצהרים. לא ביקרנו באתרים. כן נסענו דרך כביש הנוף.

יום 11 – יום ראשון 12.7

מערת האן סור לס 3 שעות

לשכת תיירות מקומית לה רוש ארדן. סיור בעיירה וטיולי טבע בסביבה. כדור על מים

יום 12 – יום שני 13.7

9:00 – צ'ק אאוט

דינאן, גני אנווה ?, נאמור

*בפועל טיילנו בלובן במקום בנאמור.