מונטנגרו בשבעה ימים

מונטנגרו 25/6/18-2/7/18

25/6/18 יום של דרמות, וגם איך (כמעט) פגשנו את שלגיה ושבעת הגמדים

מסלול: פראסט + האגם השחור בז'אבליאק

ראשית אכתוב שהפוסט הזה נכתב בשנת 2018, לאחר הטיול למונטנגרו, ורק היום פורסם...

יום שני לפנות בוקר, אנו (נונוש בת 16.5, שגדלה (איזה פלא!) בשנה, מהטיול הקודם לאוסטריה, א', שהוכיח לכל אורך הטיול שהוא יכול לפשל, ובגדול! ואנוכי...). מגיעים לנמל התעופה. הטיסה – ישראייר – באמצעות טרוול סרוויס – אמורה לצאת בשעה 06:20 ואנו מתייצבים בנמל 3 שעות לפני ההמראה. תור ארוך בעמדה לדלפק ישראייר. בטיסה זו של ישראייר לא ניתן לעשות צ'ק אין בבית, וגם לא ניתן להזמין מקומות ישיבה מראש. הכל מתבצע בנמל.

לאחר כל ההליך, וכמובן איך אפשר שלא לעשות שופינג קטן (כהכנה לשופינג גדול) בדיוטי. הפעם מצטמצמים מאד בשוקולדים. עם נונוש, שהפכה להיות טבעונית, כבר פחות כייף לחגוג. אנו יורדים לשער ההמראה וממתינים. קהל היעד למונטנגרו הוא בוגר/מבוגר, טיולים מאורגנים וכדו', זאת אומרת, הכל רגוע, וכל המשפחות עם הילדים שעושים שם בלאגן, צועקים, בוכים ונמרחים על הרצפה, מיועדים, לשמחתנו הרבה, לטיסה שיוצאת לבורגס…

הטיסה מתעכבת, התירוצים שונים: הצוות מאחר, אח”כ תקלה טכנית (וזאת לאחר שהועלינו והורדנו מהאוטובוס), ולבסוף הסיבה האמיתית: תקלה בהעמסת הציוד… יוצאים באיחור של שעתיים. אני שולחת הודעה לאבי מהשכרת הרכב במונטנגרו על העיכוב הגדול.

לאחר טיסה של 3 שעות בתנאים קשים ביותר של צפיפות, מאפינס תעשייתי, חטיף קרקרים קטן בטעם מיושן, וכוס מים, אנו נוחתים סוף סוף בטיוואט, מונטנגרו, מהמטוס הולכים כשתי דקות עד הטרמינל הקטן, שהיה עמוס ביותר, מחכים הרבה זמן בתור עד לביקורת דרכונים, קבלת המזוודות כבר בתהליך קצר ומהיר יותר.

יוצאים לקבל את הרכב מאבי מסוכנות “קולומבוס”. אבי בחור חמוד ולבבי, ישראלי לשעבר, שגר ועובד במונטנגרו ומנהל את סוכנות “קולומבוס” להשכרת רכב. אבי נתן לנו הסברים לגבי מונטנגרו, טיפים וכדו'. את הרכב שהזמנו – אאודי A6 סטיישן, פחות אהבנו.

מתחילים בטיול סוף סוף!! לפנינו נסיעה ארוכה לכיוון צפון – לז'אבליאק. בדרך אנו נוסעים לפראסט PERAST , ההגעה לשם בדרך הקצרה היא דרך מעבורת למכוניות שלוקחים מהעיר טיוואט. 4.5 יורו ואנו חוצים את מפרץ קוטור המדהים. אחר כך בנסיעה מקיפים אותו מהצד העליון עד שמגיעים לפראסט. בכניסה לפראסט, עוד לא נשמנו וכבר מגיע בחור צעיר שמפנה אותנו לחנייה בתשלום, אך לפני כן שואל אם אנו מתכוונים לעשות שייט לאי “גבירתנו שעל הסלעים”. “כן, וודאי” אנו עונים (הרי בשביל זה באנו). “בואו, אני אראה לכם את הדרך לשם” אומר המאכער (בשלב הזה כבר התפעלנו מקבלת הפנים היפה והידידותית) ולוקח אותנו לחבר שלו שמשיט סירה קטנה וגובה מאיתנו, התמימים, שזה עתה נחתו מארץ הקודש, סך של 7 יורו לאדם במקום 5 יורו. (כן.. נפלנו לקומבינה של שני החברים שבטח צחקו על חשבוננו…). שייט של כ- 5 דקות מוביל אותנו אל האי, האי קטנטן. אין מה לעשות בו חוץ מאשר להיכנס למבואת הכנסייה (בחינם, מי שרוצה להיכנס פנימה זה בתשלום. אותנו זה לא ממש עניין, ולאחר מספר דקות יצאנו). עושים תצפית על אי הנזירים (שאליו אין כניסה) הנמצא ממול. הזמן שיש לנו בסך הכל עד שבעל הסירה יחזור לאסוף אותנו הוא חצי שעה. וגם זה הרבה יחסית למה שאפשר לעשות שם… ההתרשמות שלנו היא שהאי הזה הוא לא ממש אתר חובה. נחמד, תיירותי ולא יותר מזה….

אנו חוזרים בסירה לפראסט ומחליטים לא לטייל בעיירה, אלא לנסוע ישר לז'אבליאק. נסיעה ארוכה, בדרך עצירה לתצפית על אגם מהמם שעליו איים, מוצאים מקום לארוחת צהריים קלילה, ואנו מגיעים אחר הצהריים למלון SOA המקסים. לאחר התארגנות בדירת משפחה (חדר שינה, סלון, פינת אוכל ומטבחון), אנו מוכנים ליציאה לאגם השחור. השעה כבר 18:30 לערך. נונוש עייפה מאוד וגם מצוננת. היא מעדיפה להישאר במלון ולצפות במונדיאל.

אנו לוקחים את הרכב ונוסעים עד לסוף העיירה. משלמים בכניסה 2 יורו על החנייה ועוד 3 יורו לאדם על הכניסה לשמורה. הקופאי אומר שהחשיכה יורדת ב- 20:30. יש לנו זמן, אז אנו לוקחים את הזמן…

המרחק עד האגם הוא 700 מטר. הקפת האגם היא 3.5.ק”מ. ואח”כ עוד 700 מטר עד היציאה מהשמורה. האגם הוא בעצם 2 אגמים שמחוברים אחד לשני ומזינים אחד את השני בתקופות שונות. מכיוון שהמסלול הוא היקפי אפשר לעשות אותו משני הצדדים כמובן. אנו בחרנו להתחיל מצד שמאל, אך עדיף לדעתי להתחיל מצד ימין...

התחלנו את המסלול היפה. האגם הוא אגם מראה, העננים הנשקפים ממנו נראים כמו שמיכת שלג צמרירית בתוך המים. אנו עוצרים כל שניה לצילומים. הדרך בחלקה נוחה, בחלקה בוצית, ובחלקה עליות וירידות כולל מדרגות צרות מאוד. הדרך היא בתוך יער כשהאגם ממש צמוד אלינו. אנו מגיעים לצומת T. כאן יש ויכוח בין א' לביני, היכן ממשיכים. א' טוען שצריך לפנות ימינה לכיוון האגם כי אנו מקיפים אותו, אני טוענת שצריך לפנות שמאלה מכיוון שיש שילוט למי שמקיף את האגם מהצד השני. א' מטפס על מספר סלעים ואומר שזה משם. מהצד שלו, והוא כל כך בטוח בעצמו.... אנו פונים ימינה, עולים ויורדים על סלעים, מטפסים על עצים שנפלו. הדרך לא נוחה וממש לא נראית לי. כל רגע אני שואלת את א' אם הוא בטוח שזו הדרך, והוא טוען שכן. ובטח… כך אנו הולכים כ- 20 דקות… עד שבאיזה שהוא שלב הגענו למקום שיש בו רק אגם ואין לאן להמשיך…

חוזרים בחזרה…

עוד 20 דקות של הליכה לא נוחה...החשיכה מתחילה לרדת. אנו בתוך יער ואני נכנסת להיסטריה שלא נמצא את עצמנו בתוך היער, בחושך, עם שלגיה וכל חבריה הגמדים. א, למרות שלא מראה זאת, גם מתחיל להילחץ ומנסה להרגיע אותי מחד ולזרז אותי מאידך… אנו מגיעים שוב ל”צומת” וא' מפעיל גוגל מפות… אנו רואים שבעצם כן היינו צריכים לפנות שמאלה לכיוון האגם הקטן, להתחבר לאגם הגדול, ומשם להמשיך עד ליציאה מהשמורה. מכיוון שכבר מתחיל להחשיך אנו עושים את המסלול במהירות ובלחץ, ולא מצליחים להינות מהאגם הקטן. בסוף המסלול אנו נושמים לרווחה, עושים את ה- 700 מטר האחרונים עד החנייה ונוסעים למלון.

מסקנות: 1. לעשות את המסלול באור יום ולא בערב. 2. לא להקשיב לא' ולדומיו.

לסיום היום המופלא שהיה לנו, אנו מגיעים למלון מותשים ודופקים בדלת של החדר. אין תשובה. דופקים שוב, קוראים לנונוש, אין תשובה. בטח נרדמה.. אין לנו אפשרות להיכנס לחדר. אין ברירה יורדים שוב לקבלה לבקש מפתח נוסף… כמו שצפינו, הנסיכה היתה שקועה בשינה, בבגדיה, בחדר השינה, היא, בניגוד אלינו, בטוח לא חלמה על שלגיה ושבעת הגמדים..

יום שלישי – 26/6/18 – מסע בשמורת דורמיטור

אנו קמים בבוקר ליום גשום ביותר. באסה!! הזמנו מראש טיול ג'יפים פרטי (שהיה מוצלח ביותר למרות מזג האויר שהיה ממש לא מוצלח!) למשך 4 שעות. דנילו מסוכנות “סאמיט” פוגש אותנו בלובי של המלון. הוא הנהג והמדריך שלנו בג'יפ. בחור נחמד מאוד, דובר אנגלית. אנו מתחילים בנסיעה. מאחר ואנו נגיע בשעות אחר הצהריים לגשר טארה המפורסם, דנילו עושה שינוי במסלול. המסלול מקיף את שמורת דורמיטור, בדרכים צרות וגבוהות, כשבחלקן יש תהום, וכשמגיע כלי רכב ממול, צריך לתמרן. למזלנו דנילו נהג מיומן ומנוסה. מכיר היטב את השמורה, נוסע בזהירות ומסתדר במצבים מסובכים, כמו למשל כשבדרך צרה מאוד מגיע מולנו סמיטרלר פתאום ודנילו מתעצבן איך בדרכים כאלו נוסע סמיטרלר בכלל… אך נוהג ברוורס, כשבצד הכביש תעלה וכל סטייה הכי קטנה עלולה לדרדר את הרכב לתעלה…

דנילו לוקח אותנו למקומות בהם אפשר לעשות תצפיות נהדרות על השמורה, אך הקושי הגדול הוא לצאת מהרכב, כשבחוץ קור נוראי של 5 מעלות, גשם, ורוח שמגבירה את תחושת הקור, אנו קופאים מקור וממהרים לחזור אל הרכב, ממשיכים לתצפית נהדרת על נהר וסכר פיבה המדהים בצבעי הטורקיז המשגעים שלו, לכפר צרנה גורה, לאגם קרחוני מקסים SUSICA, זהו אגם שזכינו לראות אותו מכיוון שלאחר מספר ימים הוא כבר נעלם, כשאין גשמים. בכפר טרסה אכלנו במסעדה מקומית פנקייק (לא טעים) ושתינו מרק ירקות כפרי (טעים מאוד). דנילו מספר לנו שבאיזור של הכפר טרסה התחוללו קרבות קשים בתקופת מלחמת העולם השנייה בין הגרמנים לבין הפרטיזנים שהגיעו ממקומות שונים כמו סרביה, קרואטיה וכדו'. בכפר, ליד המסעדה, ישנה אנדרטה לזכר הנופלים.

לאחר הטיול אנו חוזרים למלון, לוקחים את הרכב ונוסעים לכיוון קולאשין. בדרך עוצרים בגשר טארה, לתצפיות וצילומים. יש דוכנים שונים לתיירים עם מזכרות שונות. מאוד ממוסחר. קניון טארה הוא הקניון העמוק ביותר באירופה. בתקופת מלחמת העולם השנייה, הפרטיזנים נעזרו במהנדס היהודי שבנה את הגשר על מנת לפוצץ אותו ולמנוע מעבר של הכוחות האיטלקיים שפלשו ליגוסלביה. המהנדס נתפס על ידי האיטלקים והוצא להורג. יש אנדרטה לזכרו בצמידות לגשר.

אנו נוסעים לקולאשין למקום הלינה השני שלנו. הנוף בדרך לקולאשין מדהים. מתארחים בבית LODGE HOUSE TARA. בית עץ פרטי, 2 קומות. (החסרון היחיד שהחדרים למעלה והמקלחון והשירותים למטה). נחמד מאוד ומאובזר מ א-ת. בעלות הבית נחמדות מאוד ועושות הכל על מנת שיהיה לנו טוב בדירה.

אנו נוסעים למרכז העיר על מנת לעשות קניות בסופר. הסופר די קטן ומאוד מיושן. אין היצע גדול, ואנו לא יכולים שלא להשוותו לסופרים שבמדינות מערב אירופה. גם האוירה כאן די נכלולית…

יום רביעי – 27/6/18 – ביוגראדסקה גורה – מסע טירונות בגשם, בקור ובבוץ

שוב קמים למזג אויר חורפי... נוסעים צפונה כחצי שעה לכיוון ביוגראדסקה גורה. מקווים מאוד שהגשם ייפסק. מטריות אין לנו. ברגע האחרון, ממש לפני סגירת המזוודות, א', הבטוח בעצמו, הוציא אותן מהמזוודה. “לא צריך… יש לנו מעילים..”.

עוד פאשלה מבית היוצר של א'.

אנו נוסעים בדרך הררית יפהפיה בתוך היער עד ההגעה לשמורה. משלמים במחסום 3 יורו לאדם לכניסה לשמורה. ממשיכים לנסוע במעלה ההר, דרכים צרות. פרות בדרך. כשמגיעים למעלה, הגשם עדיין לא נפסק והוא אף מתגבר. נכנסים למרכז מידע, אולי יש להם מטריות. אין.

מחכים ברכב בחנייה מול האגם. הגשם חייב להיפסק מתי שהוא. אין מצב שהוא נמשך ככה. הגשם לא נפסק. מה עושים? מחליטים לחזור. אין ברירה. ואם נמצא בדרך סופר/קיוסק שאפשר לקנות בו מטריות, נחזור. לא מצאנו.. עצרנו בכל סופר שראינו. איך לא מוכרים מטריות, נשגב מבינתי. הגענו בחזרה לקולאשין והחלטנו לטייל בכייף במרכז העיירה. הצלחנו למצוא קיוסק נטוש שמכר מטריות (לא מתקפלות), שנראה שנמצאות אצלו מתקופת הקומוניזם, גם הצבעים היו כאלה. הסתובבנו קצת בעיירה המשמימה הזו. עיירה ממש משעממת. אין מה לעשות שם. הכל אפור ועגום (אולי גם מזג האויר הוסיף לאוירה). חנויות בודדות ולא מושכות את העין. כאן בטוח אנו לא הולכים לבלות את היום!

מה עושים? התלבטות קצרה. חוזרים לשמורת ביוגראדסקה. נוסעים שוב חצי שעה. מגיעים לשמורה ומתחילים לעשות את המסלול מסביב לאגם היפה. המסלול מאוד יפה אך קשה להינות ממנו כשהגשם לא מפסיק לרדת, ואנו הולכים בבוץ. עוצרים מידי פעם במקומות שנראים יפים. קצת תמונות פה ושם, וחוזרים בחזרה.

מסקנות: 1. לא לסמוך על א' ודומיו בקבלת החלטות הרות גורל. 2. אם במקרה ארזתם מטריה והיא הוצאה משם בטעות או שלא בטעות, תכניסו אותה בחזרה בגלוי או בסתר.

יום ה' 28/6/18 – מנזר מוראצ'ה, מפלי הניאגרה (מפלי נהר הצייבנה), אגם סקאדר

שוב קמים לבוקר גשום!! מה יהיה?? שוב מקווים שישתפר…

נוסעים עתה לכיוון דרום. לאחר כחצי שעה מגיעים למנזר מוראצ'ה. מזג האויר משתפר. אין גשם וממש נעים בחוץ. מצב הרוח עולה. הנוף מסביב למנזר יפהפה. למנזר גינת ורדים יפהפיה, כוורות דבורים צבעוניות, מפל מים קטן, ושירותי בול פגיעה…מצלמים המון ואת הכל, למעט השירותים.

ממש נעים להסתובב שם. אוירה טובה. אנו נכנסים למבואה היפה של המנזר למספר דקות. יש ציורי קירות, ואנו מגלים להפתעתנו ושמחתנו גם מגן דוד...

מהמנזר ממשיכים דרומה לכיוון עיר הבירה פודגוריצה, שסמוך אליה נמצאים מפלי נהר הצייבנה, הקרויים בפי המקומיים מפלי הניאגרה. אנו נכנסים דרך עיירה וממשיכים על הכביש הראשי שלה עד להגעה לתצפית על המפלים מלמעלה. מלמעלה ניתן לראות את המפלים שנופלים מנהר הצייבנה היפה בצבע הטורקיז. למטה על הסלעים הסמוכים למפלים, יש אנשים שיושבים ומצלמים. ירדנו למטה ודרך השילוט המוביל למסעדת הניאגרה הגענו לחנייה, שם החנינו, עברנו דרך מרפסות המסעדה עד ההגעה למפלים. מאוד יפה שם. ישבנו לאכול במסעדה ולאחר מכן נסענו לכיוון אגם סקאדר, שם הזמנו מראש שייט פרטי.

מגיעים לאגם, נכנסים לעיירה וירפאזאר. כריסטינה מסוכנות ZABES כבר מחכה לנו יחד עם בתה אנג'לה. הדוכן שלהם הוא בעצם מכונית ירוקה וישנה שעליה שילוט, ומעליה מתנוסס בגאון ויחידי דגל ישראל. כריסטינה ואנג'לה אוהבות מאד את ישראל ואת הישראלים, וזה ממש מחמם את הלב. הן מידי פעם עוברות קצת עימותים עם תיירים ממדינות מוסלמיות שהדגל הישראלי לא מוצא חן בעיניהם.

אנג'לה בת ה- 16 היא המדריכה שלנו על הספינה. והסקיפר שלנו הוא קשיש כבן 70, חייכן ובלי שיניים… השייט הוא פרטי, למשך שעתיים, ועלה לנו כ- 50 יורו. מאחר והאגם הוא שמורת טבע צריך לשלם תוספת כניסה לשמורה בסך 4 יורו לאדם.

אנג'לה הצעירה נראית ומתנהגת כבוגרת מגילה האמיתי. בחורה מקסימה בעלת ידע רב ונרחב על האגם. היא מגיעה עם בקבוקי מים, גבינה, וספינג' חלומי תוצרת בית של דודתה...

אגם סקאדר הוא בעצם שמורת טבע של בעלי כנף. על האגם עצמו יש צמחיה מדהימה, פרחי לוטוס ונופר. בעלי כנף כגון ברווזים, נקבות טבלנים הדוגרות על ביצים, שחפים ועוד. באמצע האגם ישנם איים, שעל אחד מהם ראינו יעלים שהובאו לשם על מנת להגן עליהם מהסביבה.

השייט באגם מקסים ביותר וממש מהנה. אנג'לה קוטפת לנו פרחים ומכינה לנונוש ולי שרשראות, לאחר מכן, מהגבעולים מכינה לשלושתנו כובעים… באיזה שהוא שלב יוצאים מהאגם לאיזור פתוח ומרגישים זאת ממש בגלים הגבוהים ובתנודות של הספינה. קצת מלחיץ. כשמגיעים שוב לאיזור הבטוח נרשמת האטה בקצב הלב.

לאחר השייט יושבים בבית קפה מול האגם, ומשם ממשיכים צפונה לכיוון קוטור ומפרץ קוטור. בדרך עוברים בכביש אגרה, שהוא בעצם הכביש היחיד שנסענו בו שהיינו צריכים לשלם בו אגרה. הכביש הוא בעצם מנהרה ארוכה וחדישה, שהנסיעה בו עולה 2.5 יורו לרכב.

מגיעים לעיר קוטור הנמצאת במפרץ קוטור. הדירה שלנו APARTMENT KIWI , דירת 3 חדרים, ממוקמת ברחוב צר העולה ממרכז הקניות קמיליה. ממש בלב העניינים. לדירה מדרגות רבות, שזה חסרון, אך הנוף והדירה עצמה מפצים על הכל. הדירה ממוקמת ממש מול הנמל. 200 מטר ממרכז קמיליה – שיש בו סופר וחנויות רבות (קניון), ו- 500 מטר מהעיר העתיקה.

יום שישי - 29/6/18 – העיר קוטור

קמים ליום, נכון, גשום !! אז מה חדש? לפחות לא קר כמו בדורמיטור וביוגראדסקה.

בתוכנית המקורית: הר לובצ'ן ולאחר מכן לטייל בקוטור. מאחר ומזג האויר גשום ויש ערפל, הנסיעה להר לובצ'ן לא באה בחשבון כלל וכלל. א' מנסה לשכנע שכן אפשר לנסוע. אך נונוש ואני מתנגדות בתוקף. לא נופלות לפח ה”יהיה בסדר” שלו. את היום אנו מעבירים בטיול בעיר העתיקה והיפה של קוטור, מסתובבים בין חנויות, יושבים בבית קפה כשזרזיפי גשם מעלינו. חוזרים לדירה להפסקת צהריים, ולאחר מכן שוב יורדים לעיר, והפעם לנמל עצמו, שם צופים ביאכטות של העשירים. מטיילים באיזור הנמל וחוזרים שוב דרך העיר העתיקה.

יום שבת – 30/6/18 – הרצג נובי, פורטו מונטנגרו (טיוואט)

סוף סוף מזג אויר נעים. בתוכנית: הרצג נובי. אנו נוסעים צפונה ומקיפים את מפרץ קוטור, שם פונים מערבה לכיוון הרצג נובי. באחד הטיפים כאן היתה המלצה להחנות את הרכב סמוך לתחנת המשטרה, החנינו שם, אך הסתבר שזה רחוק מהטיילת וישנן חניות קרובות יותר. לאחר הליכה של כ- 20 דקות הגענו לטיילת, טיילנו שם. על הטיילת ישנן וילות יפהפיות של עשירי העיר הצופות לים. לאורך הטיילת חנויות, בתי קפה ומסעדות. נונוש קונה מזכרות לחברותיה, ואנו מוצאים גם משחק שחמט יפהפה מעץ עבור הבן הגדול.

וכמובן, איך אפשר בלי גשם?? אבל הפעם בקטנה…

ממשיכים משם לכיוון העיר טיוואט ופורטו מונטנגרו שלא היתה בתוכנית המקורית. מחנים בחנייה מסודרת כשצמוד אליה יש שירותים יפים ונקיים. פורטו מונטנגרו זהו איזור לעשירים. הטיילת המקסימה משדרת אלגנטיות. בתי הקפה והמסעדות היפים, היאכטות היוקרתיות, חנויות הבגדים הממותגות, שם כל פריט בודד עולה בממוצע כ- 2000 יורו…. ממש ממש נחמד להסתובב פה. הכל כל כך יפה. אנו יושבים במסעדה איטלקית ואוכלים פיצות ופסטה וממש נהנים שם.

בחזרה אנו עולים על המעבורת וחוזרים מהצד השני לקוטור.

יום ראשון 1/7/18 – הר לובצ'ן, בודווה, תצפית על סווטי סטפן

מזג אויר נעים. אנו מצוותים את הר לובצ'ן יחד עם בודווה וסווטי סטפן.

הר לובצ'ן נחשב אף הוא כשמורת טבע. אפשר להגיע אליו ממספר מקומות. אנו בהלוך הגענו כמובן מקוטור, ולאורך כל הדרך ההררית והמפותלת, זכינו לצפות, בנקודות תצפית, בנוף מדהים ביותר של מפרץ קוטור. הדרך מפותלת וצרה, נוסעים מעלה מעלה והפניות חדות. בשלב מסוים עיקולי הכביש מתחילים להיות ממוספרים. אמנם הדרך צרה אך מוגנת בצידי הכביש במקומות הגבוהים בגדר בטון וכדו'… צריך לתמרן אם מגיע כלי רכב ממול, אך מסתדרים. כשמגיע אוטובוס זו קצת בעיה ואנו נאלצים לנסוע ברוורס בזהירות במורד ההר, עד שנהג האוטובוס מסמן לנו לעצור, ואפשר לעבור. בכניסה לשמורה משלמים כ- 3-4 יורו (ללא קבלה. נראה שהולך לכיס של השומר...). מגיעים לראש ההר. הנוף למעלה, למען האמת, לא משהו מיוחד. הדרך היתה הרבה יותר יפה. א' ונונוש מחליטים לעלות את כל ה- 460 מדרגות למאוזוליאום של השליט-משורר הנערץ לשעבר של מונטנגרו. אני ויתרתי. נשארתי למטה ליד המסעדה הנחמדה. א' ונונוש חוזרים לאחר כ- 45 דקות, לאחר שעלו את כל המדרגות וירדו בחזרה. לא התלהבו במיוחד מהנוף שנשקף למעלה. הדרך היתה יותר יפה. לאחר שישבנו מעט במסעדה המצוינת שלמטה, המשכנו בדרכנו.

בחזור, אנו ממשיכים לבודווה. נוסעים בדרך שונה וללא הנוף של מפרץ קוטור. הדרך יפה ובתוך יער ירוק.

לפני שאנו נכנסים לבודווה, אנו ממשיכים בנסיעה על הכביש עוד כ- 10 דקות עד שמגיעים לתצפית על האי סווטי סטפן, עליו ממוקם בית מלון, שאליו אין גישה, למעט אורחי המלון כמובן. תצפית נהדרת על האי והמלון, וממשיכים לבודווה.

מחנים את הרכב קרוב לטיילת וליד מרכז קניות חדש. הולכים כמובן לדגום את המרכז היפה ולרכוש מעט מוצרים. יש שם פרפומריה נחמדה מאוד במחירים טובים. משם ממשיכים לטיילת, בין הדוכנים השונים, לכיוון העיר העתיקה. העיר תוססת, שוקקת חיים ומלאה בתיירים ומקומיים. לאחר סיבוב בעיר אנו חוזרים לדירה ומתחילים להתארגן לקראת הטיסה למחרת.

יום שני – 2/7/18 – חוזרים הביתה!

קמים מוקדם בבוקר. מתארגנים ויוצאים לנמל התעופה. הדרך קצרה. כ- 15 דקות. התור לדלפק ארוך. כל הקבוצות המאורגנות חוזרות הביתה… אגב, לא היינו צריכים להיפטר מנוזלים והעלינו בקבוקי שתיה למטוס ללא כל בעיה. לאחר כל ההליכים המתבקשים, מגיעים לאולם גדול, ובו בעצם נמצאות כל הטיסות היוצאות. להרבה אנשים אין מקום ישיבה ויושבים על הרצפה. הדיוטי פרי הוא בעצם חנות קטנה ומעט ארוכה, צפוף שם, מחירים כלל לא זולים. באולם אין מקום לקנות שתיה/מזון. מי שמתכנן לשתות שם, שיביא איתו.

לשמחתנו, בניגוד לטיסה בהלוך, הטיסה יוצאת 15 דקות לפני הזמן.

לסיכום: מונטנגרו מדינה יפהפיה, ירוקה, מלאה באגמים מדהימים, והנופים בה משגעים. זוהי מדינה צעירה ומתפתחת, כך שיש הרבה מה לשפר שם.

המחירים במסעדות ובבתי הקפה זולים מאד. בסופרים השונים תלוי איזה מוצרים. מחירי הדלק די זהים לשלנו. שופינג? לא משהו מיוחד.

הכבישים ברובם צרים ובעלי נתיב אחד לכל כיוון. בהרים ישנם כבישים שהם עם נתיב אחד בלבד לשני הכיוונים, כך שהנסיעה היא איטית יותר ומצריכה נהיגה זהירה ועירנית. יש נוכחות של משטרה על הכבישים. הנהגים המקומיים ממש לא זהירים. עוברים בפס לבן, עוברים לעיתים באור אדום, נוהגים בפראיות בדרכים קשות.

אין שמירה על איכות הסביבה כמו במדינות מערב אירופה, ונתקלנו במקומות בהם יש לכלוך וזוהמה על המדרכות ועל הכביש.

מזג האויר שונה באיזור ההרים ובאיזור המפרץ. בהרים יכול להיות קר מאוד וגשום ומומלץ בהחלט להצטייד בביגוד חם, מעילי גשם ומטריות (!!!). באיזור המפרץ אמנם יכול לרדת גשם אך מזג האויר נעים יותר ולא קר.