מונטנגרו.
איפה זה בכלל? איזה שם אקזוטי... זה באפריקה? לא. באירופה? מתברר שכן!
אה, רק שעתיים מפה. נשמע טוב.
אבל מה יש לעשות שם?
בטן-גב, חופים, הרים, טראקים, אגמים, והרבה ירוק. נשמע בול מה שאנחנו מחפשים.
* כל הקרדיט למקורות המידע בהם השתמשנו לקראת הנסיעה, כולל גם כמידע לפוסט הזה - נמצא בסוף הפוסט
** אזהרת ספויילר - הפוסט ארוך מאד ומלא בתמונות, אם אתם אוהבים להשאיר את הנופים לדמיון אולי כדאי שתוותרו על הקריאה. מצד שני כללנו בסיפור הדרך שלנו גם המון טיפים… אז לשיקולכם ** 
מי אנחנו?
דורון ומאיה, זוג בשנות ה-30 שלנו. כבר טיילנו בלא מעט מדינות, בכל היבשות (חוץ מאנטרטיקה). מחפשים טיסה ליעד לא יקר, לא רחוק, שבו אפשר ליהנות מטבע פראי, אך בלי להיתקל בכל פינה בתיירים.
במקרה שמענו על היעד הזה, מונטנגרו, והתחלנו לחפש מידע ברשת. רוב הבלוגים וסיפורי הדרך שפורסמו היו מלפני כמה שנים. משהו ביעד הזה מאד סקרן אותנו, והחלטנו שזה היעד הבא שלנו.
היה לנו נוח להזמין חבילה של מלון+טיסה, למרות שבדיעבד זה לא היה ממש הכרחי. טסנו בטיסה ישירה לטיבאט (Tivat) ולנו במלון 4 כוכבים בבודווה.
טיילנו בסוף אוגוסט, תחילת ספטמבר. 2016. לא שיא העונה, אך גם לא מועד מאוחר מדי. המדינה כבר יחסית התרוקנה מתיירים, הכבישים לא היו צפופים, ומזג האוויר היה מושלם. האקלים הוא אקלים ים תיכוני נוח.
בתוך שמונה ימים של טיול התאהבנו במדינה.
מונטנגרו נקראת על שם הר לובצ'ן, המכונה צרנה גורה, 'ההר השחור'. מדינה קטנה וחדשה יחסית, שקיבלה את עצמאותה לפני כעשר שנים. גודלה כגודל שני שליש משטח מדינת ישראל, ובה חיים רק כ-600,000 תושבים. שליש מהאוכלוסיה חיה בשלוש הערים הגדולות (פודגוריצה, ניקשיץ ופלייבליה). זוהי מדינה של טבע ויופי פראי עם מפרצים וחופים יפיפיים, ים כחול ומים נקיים וצלולים, רכסי הרים גבוהים עם נוף אלפיני, פסגות סלעיות מרשימות, ערוצים וקניונים מהעמוקים בעולם, אגמים, נהרות, יערות, ערים עתיקות מימי הביניים, מצודות בנות מאות שנים, מנזרים, עיירות וכפרים, שנדמה כאילו חזרנו אחורה בזמן כמה עשרות שנים. באזורים הפחות המיושבים במדינה עוד חיים דובים וזאבי פרא. בקיצור, מדינה מלאה בקסם.
ההיסטוריה של המדינה הזכירה לנו במעט את ההסטוריה של ישראל. הסטוריה מלאה בנדידות עמים, מלחמות וכיבושים, ומנהיגים מעוררי השראה. העם המונטנגרי הוא עם קטן ואמיץ שנלחם על חירותו כנגד כל הסיכויים, והצליח. מזכיר למישהו עם נוסף? המונטנגרים מלאים בגאווה לאומית, ובכל פעם שהבנות בקבלה של המלון המליצו לנו על יעד כזה או אחר, או סיפרו קצת על ההסטוריה הלאומית, נראה היה שהן מנסות להדביק גם אותנו בגאווה ובהתלהבות כלפי המדינה. אין ספק שישנו ניסיון חזק מאד לשמר את הזהות הייחודית של המונטנגרים.
תמצית המסלול שלנו
הביקור שלנו במדינה היה מיום שני ועד יום שני. הנחיתה ביום שני הייתה בשעת בוקר מוקדמת, סביבות 8:00, והעזיבה ביום שני הייתה בסביבות 11:00 (עזיבת המלון ב-7:00 בבוקר), כך שלמעשה היו לנו שבעה ימים ושבעה לילות. התכנון המקורי היה לקחת מלון עבור כל שבעת הלילות בבודווה, אך במקביל תכננו לא להישאר בבודווה לאורך כל הימים האלו. תכננו נסיעה לאזור ההרים בצפון ולינה במשך יומיים בערים אחרות, ללא תכנון מוקדם, בהתאם לקצב ההתקדמות שלנו. כך ידענו שנוכל להשאיר את רוב החפצים שלנו במלון בבודווה, ולטייל עם תיק קטן עם חפצים לשלושה ימים. מאחר ולא ראינו צורך ברכב צמוד לאורך כל הימים, שכרנו רכב רק לארבעה ימים, וביתר הימים בהם בילינו באזור החוף התניידנו בתחבורה ציבורית, שהייתה מאד נוחה.
בדיעבד התכנון לא היה רחוק בהרבה מהביצוע בפועל.
יום 1: נחיתה בטיבאט, בודווה: חוף מוגרן, שייט לאי ניקולא (הוואי), תצפית על סווטי סטפן, לינה: בודווה.
יום 2: קוטור (אוטובוס), טיפוס לאורך החומות, שייט לכנסיית גברתנו של הסלעים ופראסט, לינה: בודווה.
יום 3: השכרת רכב: אגם סקאדר, וירפאזאר, מנזר מוראצה, לינה: קולאשין.
יום 4: אגם ביוגארד, קניון טארה, הגשר על נהר הטארה, תצפית מ-curevac, ז'בליאק, לינה: pitomine.
יום 5: האגם השחור, אגם פיבה עד הסכר, פלוזין, מנזר אוסטרוג, לינה: בודווה.
יום 6: שמורת לובצ'ן, נייגושי, צטינייה, רייקה צ'רנוייביצה, לינה: בודווה.
יום 7: הרצג נובי (אוטובוס), לינה: בודווה.
יום 1: בטן גב בבודווה (Budva)
כבר עם הנחיתה מרגישים שמגיעים למדינה בה הקידמה עדיין משתרכת מאחור. שדה התעופה קטן, הבודקים במעבר הגבול מנומנמים, והכל מתנהל בצורה מאד רגועה.
קשה שלא להתפעם מנוף ההרים שמקיפים אותנו מכל כיוון.
הנסיעה מטיבאט לבודווה ארכה כעשרים דקות, בדרך מורידים כמה נוסעים בבתי המלון האחרים, וסוף סוף מגיעים למלון שלנו: Hotel Garni Fineso. מבחוץ קצת קשה לראות שמדובר במלון. המלון נמצא במעין שכונת מגורים (עשר דקות הליכה מהטיילת וחוף הים), ומדובר למעשה בבניין שמבחוץ נראה די רגיל.
דירוג הכוכבים של המלונות במונטנגרו מאד מטעה. ארבעה כוכבים שם שווי ערך ל-2-3 כוכבים בארץ. מאחר וידענו על זה מראש עוד מהארץ, לא הייתה אכזבה או הפתעה. במלון אין מעלית, ולשמחתנו קיבלנו חדר בקומה הראשונה.
הבנות בקבלה היו ממש נחמדות ואינפורמטיביות.
תכננו שאת היום הראשון נבלה באחד החופים המפורסמים של בודווה. הבנות בקבלה המליצו לנו ללכת ברגל לחוף מוגרן. מדובר על הליכה של כ-45 דקות מהמלון. ההליכה עוברת דרך כל הטיילת, העיר העתיקה, וממשיכה דרך גשרים ולאורך סלעים עם נוף יפייפייה לאורכה עד שמגיעים לחוף.
בצד אחד של החוף נדרשים לשלם עבור שימוש בכסאות, ובצידו השני ניתן לפרוס מגבת על החוף (הסלעי) ללא תשלום. המים די קרירים, ולמרות החום והלחות בחוץ, היה לנו קצת קשה להסתגל לטמפ' של המים. לא טסנו למונטנגרו רק בשביל לשבת בטן-גב בחוף, אז אחרי שעה של רביצה בחוף, וניסיונות חוזרים של הסתגלות למים הקרים, החלטנו להתקפל. לעומתנו היה נראה שלאירופאים השהייה במים היא ממש גן עדן.
החזרה למלון עוברת דרך הטיילת, ולאורך החוף. ראינו דוכן לשייט של כשעה, שמקיף את האי סבטי סטפן (Sveti Stefan) לתצפית, ולאחר מכן ממשיך לאי סנט ניקולא (Sveti Nikola), אותו המקומיים מכנים 'הוואי'. עלות השייט 5 יורו לאדם (שייט רק להוואי עולה 3 יורו). החלטנו לעלות על השייט, והיה ממש נחמד.
מאחר והשעה הייתה כבר קרובה לשעת השקיעה, והיינו רעבים, לא נשארנו זמן רב בהוואי. רוב האנשים מגיעים לאי כדי להנות מהחופים שלו. אנחנו הסתפקנו בסיבוב הליכה קצר באי, בישיבה במסעדה/בית קפה ובאכילת מרק, וחזרנו חזרה לבודווה עם הסירה הבאה. בדיעבד הבנו שבאופן כללי ממש לא מומלץ לאכול במסעדה שם, המצרכים שלהם פשוט לא טריים 
הטיילת מלאה בדוכני גלידה שמוכרים כדור גלידה ביורו בודד. ניסינו טעם שנקרא Jaffa. התלהבנו משמו, וניסינו להבין אם יש קשר לעיר יפו. הקשר קצת מאולץ זוהי גלידה בטעם תפוז-שוקולד, הנקראת על שם עוגה בשם Jaffa אותה ניתן למצוא בכל סופר. המונטנגרים לא ידעו לומר לנו אם יש קשר לתפוזי ארץ ישראל המפורסמים.
את ארוחת הערב אכלנו במסעדת דגים על הטיילת. האוכל היה ממוצע, והשירות שקיבלנו מתחת לממוצע ולמקובל בישראל. האנגלית של המלצרית לא הייתה כ"כ טובה, וזה הקשה על התקשורת איתה, בייחוד לאור מגבלות שונות לגבי מאכלים שיש לנו (משתדלים לאכול כשר עד כמה שניתן).
קצת רקע על המקומות בהם ביקרנו:
בודווה
חלון הראווה התיירותי של מונטנגרו. זוהי העיר הכי שוקקת חיים במונטנגרו. לנו מאד הזכירה את אילת. המון ברים, מסעדות, בתי קפה, מועדונים, בלילה יש מוזיקה רועשת שבוקעת מכל פינה, טיילת מלאה בדוכני מזכרות ומלכודות תיירים. יש המון מלונות בעיר, בכל רמות המחירים, ובאופן יחסי, המחירים של האוכל הכי גבוהים בהם נתקלנו במונטנגרו, אם כי ביחס למחירים של הארץ - עדיין נחשבים לזולים מאד. רוב האוכל במדינה הוא מקומי, טרי ואורגני. יש הרבה מאכלי ים בגריל, והמון אוכל איטלקי. מצד שני, המגוון די מצומצם. רוב המסעדות מציעות פסטה-פיצה, ריזוטו שחור (עם דיו של דיונון), וישנן מסעדות שמציעות בנוסף גם אוכל מסורתי מקומי.
עם זאת, נדמה כי מונטנגרו, ובייחוד בודווה, מהווות יעד מועדף על 'חוג הסילון' של אירופה. הרחובות מלאים במכוניות יוקרה, שעל לוחיות הרישוי מתנוססים דגלים מרחבי אירופה, ובנמל יש שורות ארוכות של יאכטות מפוארות השוות מיליונים.
מוגרן 1 ומוגרן 2
שני החופים האלה (Mogren I+II) נמתחים מאזור כף מורגן עד למלון אוולה (Avala). החול הנעים, המכסה אותם ואת קרקעית הים, הופך אותם לשניים מהחופים האטרקטיביים ביותר במונטנגרו. מיקומו של החוף מבטיח את הימצאותה הקבועה של השמש ואת משבה של הרוח הדרומית. בקצהו ניצבת גבעת ספאס (Spas Hill), שעליה יער של עצי אורן ואלון. שני החופים, שאורך כל אחד מהם 350 מטרים, מקושרים ביניהם בעזרת מנהרה. החופים נקראו על שמו של ימאי ספרדי שספינתו נטרפה אל מול חופו של אחד מהם, ואשר בו הוא מצא מקלט. הימאי הקים על האי כנסייה, לאות תודה על כך שניצל.
סווטי סטפאן
נדמה שזהו האתר המפורסם ביותר במונטנגרו. התמונה שלו מתנוססת על הכריכה של מדריך הנסיעות שלקחנו איתנו, ואין כתבה אחת שקראנו טרם הנסיעה שלא הזכירה את האי הזה.
סווטי סטפאן הוא אי די קטן, שיושב ע"י קהילת דייגים מהמאה ה-15 ועד שנות ה-50. סווטי סטפאן שהיה בעבר אי, מחובר כעת ליבשת על ידי מצר צר. בשנת 1960 תושבי האי פונו, והאי הוסב למלון יוקרתי, בו התארחו כוכבי הוליווד ובני מלוכה אירופאים. בעקבות מלחמת האזרחים בשנות ה-90, הוא איבד הרבה מקסמו.
רבים חושבים שהחוף סווטי סטפאן (Sveti Stefan Beach) הוא החוף היפה ביותר בחוף האדריאטי, וזאת הודות למצר, המחבר בין החוף לבין הצוק עליו שוכן אתר הנופש היוקרתי. החוף משתרע בשני צדדיו של המצר והוא מתאפיין בחול אדמדם.
האי הוואי / סווטי ניקולא
סווטי ניקולא (ניקולא הקדוש, Ostrvo Sveti Nikola) נמצא כקילומטר מבודווה העתיקה. אי המתנשא בצורת כף לגובה 121 מטר מעל הים עם חופים חוליים. מכונה אצל המקומיים בשם "הוואי".
זהו האי הגדול ביותר במונטנגרו – אורכו כמעט שני ק"מ.
יום 2: נכנסים לכושר בקוטור (Kotor)
בשונה מארוחות בוקר רגילות באירופה, בהן המגוון מאד מצומצם ומסתכם לרוב בקצת גבינה, נקניק חזיר וקוראסון חמאה, כאן במלון הוגשה ארוחת בוקר מגוונת ולא רעה בטעמה. היה קצת מהכול: ירקות, פירות מעולים, גבינות, מאפים מקומיים - גם מתוקים וגם מלוחים, ביצים, נקניקים, בקיצור, לא נשארנו רעבים בבוקר.
לאחר ארוחת הבוקר, התארגנו לקראת הנסיעה באוטובוס לכיוון קוטור. למרות שתחנת האוטובוס המרכזית נמצאת ממש חמש דקות הליכה מהמלון, ההסברים של הבנות בקבלה לא היו לגמרי ברורים, ומצאנו את עצמנו מסתובבים במעגלים ברחובות בודווה עד שהגענו לתחנה עצמה.
בודווה אמנם נתפסת כעיר הכי אטרקטיבית מבחינה תיירותית, אך התחנה המרכזית שלה היא מאד קטנה, האוטובוסים הם בעיקר מיניבוסים, ובקופת הכרטיסים בקושי מדברים אנגלית.
הנסיעה לקוטור אורכת כ-40 דקות, לאורך חופי המפרץ האדריאטי. כבר כשמתקרבים אל קוטור, הדבר הראשון שרואים הוא ההר המתנשא מעל העיר. אם מתעמקים עוד קצת עם המבט על גבי שיפולי ההר, אפשר לראות את חומת העיר העתיקה שמטפסת עליו.
ולמי שלא רואה, תמונה עם זום מרשים יותר:
המטרה המרכזית שלנו בביקור בקוטור היה האתגר של הטיפוס לאורך חומות העיר. הגענו לקוטור בסביבות השעה עשר בבוקר, כשהשמש עדיין לא בשיאה. לא בדיוק ידענו איפה בדיוק נמצאת נקודת הכניסה למסלול הטיפוס, אבל ראינו מדרגות שמובילות לאורך הסמטאות של העיר העתיקה, אז התחלנו לטפס.
באיזשהו שלב נתקלים במישהו שיושב בצד המדרגות ואוסף דמי כניסה 3€ ומאפשר את המשך הטיפוס. לא מקבלים כרטיסים או קבלה. בהמשך הבנו שזו כנראה שיטה להעלמת מסים שם, כי נתקלנו בזה שוב גם באוטובוס בחזור, כשהנהג סירב בכל תוקף לתת לכמה נוסעים כרטיסים בתמורה לתשלום.
לקח לנו כחצי שעה לטפס עד הכנסייה שנמצאת בערך בשליש הדרך. מהכנסייה ועד המבצר שעל ההר לקח עוד כ-45 דק'. ברור לנו שללא הפסקות מנוחה והפסקות הצילום שלקחנו בדרך, זמן הטיפוס היה הרבה יותר קצר. בסה"כ מהרגע שהתחלנו בטיפוס בשביל מדרגות האבן ועד שהגענו חזרה למטה לקח כשעתיים. את הירידה עשינו בריצה, לקח כרבע שעה, וזה בגלל שברגע שעצרנו שרירי הרגליים רעדו בצורה בלתי נשלטת, וכל מה שרצינו היה כבר להגיע למקום מוצל ולאכול ארוחת צהריים.
בדיעבד בהחלט אפשר לומר שהטיפוס היה שווה כל שריר תפוס ממנו סבלנו בימים הבאים. למי שממש מתקשה בטיפוס, היינו ממליצים לטפס לפחות עד הכנסייה ולא לוותר על החוויה הזו.
כשמתחילים בטיפוס נשקף נוף מדהים של המפרץ, ההרים מסביב וגגות אדומים בוהקים. הכנסייה מהווה נקודת הסיום למרבית המטפסים, ולכן מאד צפוף שם, ויש מקומיים רבים שיושבים ומוכרים שם בקבוקי מים קרים במחירים מופקעים.
הכנסייה פצפונת ולא מרשימה במיוחד, אבל מולה יש רחבה יחסית רחבה ממנה אפשר לצלם תמונות מדהימות של הנוף.
ככל שממשיכים בטיפוס, הבתים נראים יותר ויותר קטנים, וגם ההרים שמקיפים את המפרץ כבר לא כ"כ גבוהים. המבצר עצמו לא מרשים במיוחד, אבל אנחנו נהנו מהאתגר של העלייה - מעל 1500 מדרגות, ובעיקר מהנופים שמסביב.
אחרי הפעילות הגופנית המאומצת הזו של הבוקר, הגיע הזמן לצהריים. העיר העתיקה מלאה בבתי קפה, ואנחנו בחרנו לשבת באחד שהיה נראה ממוקם במיקום די מרכזי. להפתעתנו, כמה דקות אחרי שישבנו שם, שמנו לב שממש ממולנו יש חנות של מיכל נגרין. מתוך סקרנו נכנסנו פנימה. כל פריט שם נע בסכומים של מאות יורו. מעניין מי קונה שם...
הארוחה עצמה לא הייתה להיט. אכלנו ספגטי בולונז, וכריך עם סלמון מעושן, רק שנדמה היה שהלחם הוא מהשבוע שעבר. גם כאן, השירות היה מאד מאכזב, אך כבר הבנו שזו הנורמה במונטנגרו ולא צריך להגיע עם ציפיות גבוהות, בייחוד לא באזורים המאד מתויירים במדינה.
שיטוט קצר בעיר העתיקה בין הסמטאות הציוריות הספיק לנו. פחות עניין אותנו לראות חנויות מזכרות או ענתיקות, אך חנות אחת כן משכה את תשומת ליבנו, כשהציגה ב"חלון הראווה" שלה חנוכייה ישנה. לא נכנסנו פנימה, וסיפור החנוכייה נותר עלום.
מאחר ולא תכננו מראש מה בדיוק נעשה ונראה בקוטור, והאפשרות של ביקור במוזיאונים השונים או בכנסיות פחות קסמה לנו, החלטנו לבדוק ב-Tourist information עלות של שייט. חשבנו לתומנו ששם ייתנו לנו את המידע האמין ביותר. הבחור בבוטקה הודיע לנו כי מאחר ומדובר כבר בשעת צהריים, אין יותר אפשרות לצאת לשייט במסגרת קבוצתית, אלא רק במסגרת פרטית. יאכטה שתיקח רק את שנינו ל"שייט רומנטי" במימי המפרץ עם ביקור באי גברתנו של הסלעים, והתענוג הזה יעלה לנו בסביבות 65€. ויתרנו. אמרנו לעצמנו שנעשה הליכה קצרה לאורך המים, ונחזור לבודווה מוקדם יותר ממה שתכננו. אך תיכף שהתקרבנו למים, כבר זינקה לעברנו אישה שהציעה לנו להצטרף לשייט בעלות של 15€. מאחר והרגשנו שאולי גם זו איזו מלכודת תיירים, לא הסכמנו מייד. המשכנו בהליכה שלנו עוד כמה דקות, וכשראינו שבאמת אין סירות נוספות שמציעות שייט, חזרנו לסירה ותוך כמה דקות יצאנו לשייט כמעט פרטי. היינו על הסירה ארבעה זוגות. האישה, וכנראה בעלה שהשיט את הסירה, הציעו לכל אחד כוס מיץ קר ומרענן, ולאורך השייט האישה עברה בין כל אחד מהזוגות ונתנה הסבר פרטי על מה רואים ומה נראה במסלול.
המרחב האינסופי של הים משרה שלווה, והנוף של כל הבתים והעיירות הקטנטנות למרגלות ההרים פשוט קסום. לאורך השייט רואים כנסיות רבות עתיקות, רובן קטנות מאד, ואף כאלו המיועדות לאדם אחד בלבד.
השייט עבר באי Lady Of the Rocks , שם עצרנו לכ-30 דק' לסיור קצר.
כאשר מדמיינים אי, לרוב מדמיינים שטח חולי גדול עם חוף, ועצים. האי גברתנו של הסלעים לא דומה לכך בשום צורה. מדובר על אי זעיר מסולע, עליו בנויה כנסייה, ולהקיף את האי לוקח בקושי חמש דקות!
הכניסה לכנסייה עולה כ-1€, התור והדחיסות שהיו בכניסה לא היו שווים את הכניסה לכנסייה, שהייתה כ"כ דחוסה באנשים, שברגע שנכנסנו לתוכה כבר רצינו לצאת. עם זאת, הסיפור שעומד מאחורי האי מאד מעניין.
הכנסייה מלאה באלפי פריטים. מתברר שאלו הן מתנות שהביאו אימהות למלחים שיצאו למסעות בים, או מזכרות שאותם מלחים הביאו מהמדינות בהן ביקרו. פריט בולט נוסף הוא זרי פרחים מיובשים שתלויים על הקירות. הזוגות שמתחתנים בכנסייה משאירים בה את זר הפרחים לסגולה טובה לחיי הנישואין.
אחד הסיפורים היותר הרומנטיים מדבר על צעירה שבעלה יצא למסע ימי, ובזמן שהיא חיכתה לו, היא רקמה לו תמונה של המדונה ובנה מחוטי כסף, זהב ומשי. בראשיהן של הדמויות היא שזרה גם את שיער ראשה. בכל סנטימטר היא רקמה כ-700 תפרים. העבודה כולה ארכה כ-25 שנים. כאשר החלה בה, שערותיה היו בלונדיניות, אך עם הזמן הן הלבינו. מה הסוף? האם בעלה חזר, או שהיא מתה לפני כן? תלוי לאיזו אגדה רוצים להאמין.
ממש מאחורי האי גברתנו של הסלעים יש אי נוסף, טבעי, סבטי ג'ורג' (גיאורגיוס הקדוש), שמשמש כבית הארחה לנזירים שאוסרים ביקור בו.
שני האיים נמצאים מול העיירה Perast, שמהים נראית ציורית ביותר. השייט הביא אותנו לעיירה לעצירה בת חצי שעה. מנקודת העגינה ראינו מדרגות שעולות לאורך העיירה, שכן זו עיירה הבנויה על הר. לא שבענו מכל המדרגות של הבוקר, ולכן החלטנו לטפס במדרגות על מנת להגיע לתצפית על כל המפרץ ושני האיים.
לאחר טיפוס קצר, הגיעה מולנו אישה עם עגלת תינוק. כמובן שדורון מייד התנדב לעזור לה לרדת עם העגלה את כל הדרך מטה, והתברר שהיא נשואה לישראלי. עולם קטן. בזמן הזה מאיה המשיכה לבדה בטיפוס עד לכביש הראשי, בראש ההר. התצפית הייתה נחמדה, אך לא נותר לנו מספיק זמן לראות את שאר חלקי העיירה. כמו ישראלים טובים חזרנו לסירה אחרי חצי שעה כפי שנקבע, רק כדי לגלות שאנחנו היחידים שם. כל שאר נוסעי הסירה חזרו רק אחרי חצי שעה נוספת.
סה"כ כל השייט ארך כשעתיים.
לא נשארנו עוד להסתובב בקוטור אחרי השייט, ומיהרנו לתחנת האוטובוס להגיע לאוטובוס הבא חזרה לבודווה.
את ארוחת הערב בילינו במסעדת "הונג קונג". זו מסעדה שנמצאת בצמוד לחומות העיר העתיקה של בודווה, ולמעשה שייכת לבעלים של המלון שלנו. התפלאנו לראות שהבנות מהקבלה במלון משמשות שם כמלצריות. אין ספק שהן ממש לא עצלניות כמו התדמית שיש למונטנגרים. הן עובדות משש בבוקר ועד קרוב ל-1 לפנות בוקר!
במסעדה הזו סוף סוף היה לנו מגוון מדהים של מנות לבחור מתוכן. האוכל הוא כמובן אוכל אסייתי, אבל מאד קליל וטעים, ולא בעל המרקם הכבד והמעייף של האוכל האסייתי "הקלאסי".
אכלנו הכל מהכל, מרק לכל אחד, מנה עיקרית, תוספות וקינוח, והכל בעלות של כ-25 € לשנינו. טווח המחירים של המנות העיקריות הוא כ-7-8€, וכל מנה מאד משביעה.
במלון קיבלנו כרטיס להנחה של 10% על הארוחה במסעדה, אבל לצערנו, מאחר ולא הצגנו את הכרטיס ביחד עם ההזמנה מהמלצר, לא יכולנו לקבל את ההנחה, כי כבר הדפיסו את החשבון. צריך לשים לב ששניות מרגע ההזמנה כבר מוציאים חשבון, ומרגע שהחשבון יצא – לא ניתן לבטל את ההזמנה או לשנות אותה!
קצת רקע על המקומות בהם ביקרנו:
מפרץ קוטור
מפרץ קוטור מוצג בד"כ כפיורד (תיאור שגוי המרמז לפעולת קרחונים), אבל הוא למעשה ערוץ נהר שהוצף. הוא מכונה גם "בוקה קוטור" – "הפה של קוטור".
המפרץ נכלל ברשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו. המפרץ הוא תופעה גיאולוגית נדירה: זהו מפרץ חוף, בו שולח הים האדריאטי לשון מים ארוכה, החודרת 30 ק"מ אל תוך הרי הקראסט. בעקבות התנועות הטקטוניות באזור, גושי יבשה התרוממו ושקעו, ויצרו בתוך המפרץ ארבעה מפרצי משנה. רק במקום מסוים רואים את הפתח אל הים, ולכן המראה הוא של ארבעה אגמי מים מתוקים שנראה כאילו אינם מחוברים לים. ארבעת "האגמים" / מפרצים נקראים בשם של העיר שלצידם: קוטור, ריסן, טיבאט והרצג נובי.
קוטור
האטרקציה העיקרית של קוטור היא העיר העתיקה שלה, שנבנתה במאה ה-12 ושמרה על צביונה מימי הביניים. העיר העתיקה מוקפת חומה באורך 5.5 ק"מ המטפסת על צלע ההר עד למצודה המתנשאת בראש ההר.
העיר הוזכרה לראשונה בשם "אקווריום", והיא עברה גלגולים רבים, שכן שלטו בה עמים רבים: אילרים, רומים, סרבים, הונגרים, ונציאנים, עות'מנים, צרפתים ואוסטרים, אך התקופה המשמעותית ביותר היא זו בה נשלטה ע"י ונציה. בשל עיצובה המיוחד וההרס שעברה העיר הן במלחמות והן ברעידות אדמה, קוטור העתיקה מאופיינת ומיוחדת בסמטאות מפותלות צרות וציוריות, כיכרות קטנות ויפות ובנייה מסיבית בסגנונות שונים ועיצוב מעורב כמו רומאנסקי ורנסאנס בארוק.
האי גבירתנו של הסלעים (גוספה אוד שקרפיילה - Gospa od Skrpjela)
בניית האי ואחריו הכנסייה החלה ב-1630 ונמשכת עד היום. ישנן מספר גרסאות לסיפור שמאחורי בניית האי המלאכותי הזה. עפ"י אחת הגרסאות, במאה ה-15, או במאה ה-17, תלוי מי מספר, שני מלחים מקומיים ראו את המדונה צפה על פני המים בלב המפרץ. מרוב התפעמות החליטו להקים במקום כנסייה וכך התפתחה מסורת לפיה בכל שנה, ב-22 ביולי, המקומיים מפליגים לאי בסירות מקושטות הקשורות זו לזו, עם אבנים מהחוף לצורך הרחבת האי. גירסא אחרת מדברת על כך שהאי והכנסייה נבנו כמעשה חרטה על מעשה "לא ראוי" שנעשה על האי הסמוך סבטי ג'ורג'. כך או כך, במשך 200 שנים, הובאו סלעים והונחו על גבי שברי אוניות טורקיות שטבעו במקום, עפ"י האגדה, במטרה לקיים נדר ולבנות את הכנסייה שמוקדשת למריה. לאחר שנתיים, כשקם האי, החלו לבנות עליו את הכנסייה. מאה שנים לאחר מכן, הכנסייה הורחבה ונבנתה רחבת התפייסות במטרה לפתור סכסוכים בכנסייה ולא בבית המשפט.
פראסט (Perast)
עיר קטנטנה בה חיים כ-350 תושבים בלבד. יש בה רחוב "אמיתי" אחד בלבד, אבל יש בה גם 16 כנסיות ו-17 ארמונות עירוניים מפוארים לשעבר. העיר משתרעת במורד גבעה, ולכן יש בה מדרגות רבות שמובילות מהכביש הראשי שמעל העיירה אל הרחוב הצר שלאורך המים.
יום 3: יוצאים לראות עולם
עוד מהארץ קראנו המון על מונטנגרו ועל הכבישים שלה. הסיפורים של מטיילים קודמים היו די מלחיצים, תיאורים של כבישים צרים ולא סלולים עם תהום ומצוק מכל צד, עם צורך לנסוע ברוורס אפילו מאות מטרים במקרה שמגיעה מכונית ממול, תיאורים על נהגים מונטנגרים פרועים שחוקי התנועה הם רק בגדר המלצה עבורם, ואזהרות רבות לגבי נהיגה באופן כללי במדינה.
נקדים את המאוחר ונאמר – כל הסיפורים האלה כנראה היו רלוונטיים למצב הכבישים לפני שנים. כיום, אין שום סיבה לחשוש לשכור רכב ולנהוג במדינה, כמובן שבזהירות ותוך שמירה על חוקי התנועה! אבל על זה נרחיב בהמשך.
בגלל כל הסיפורים שקראנו, עד הרגע האחרון, בערך יום לפני הטיסה שלנו, לא הצלחנו להחליט האם לשכור רכב או שלא. הבנו שללא רכב הדרך היחידה לטייל בשמורות ובפארקים היא דרך טיולים מאורגנים, או דרך השכרה של נהג צמוד (עלות של כ-100-150€ ליום). התחבורה הציבורית מגיעה רק לערים המרכזיות במונטנגרו. לאחר התייעצות עם בחור ישראלי שחי במונטנגרו, ובעל חברת השכרת רכבים Columbus, החלטנו בכל זאת לשכור דרכו רכב. את עסקת ההשכרה עשינו טלפונית (דרך וואטסאפ) כאשר כבר היינו במונטנגרו.
כמה מילים על אבי, הבחור דרכו קיבלנו את הרכב: אבי מנהל בפייסבוק קבוצה שנקראת "מונטנגרו – הכל על טיולים, נדל"ן ןהזדמנויות". למרות שלא היה ברור מההתחלה אם נשכיר דרכו רכב או שלא, עדיין הוא היה זמין לשאלות רבות, ונתן לנו המון מידע. גם בקבוצה הוא מפרסם כל הזמן טיפים ומידע חיוני למטיילים שם, ואין ספק שהוא מראה את הצד היפה של הישראלי בחו"ל. למרות החששות שלנו מהנהיגה שם, הוא לא נרתע מלענות לנו על כל השאלות שהיו טרם הנסיעה, והיו הרבה 
בגלל שלקח לנו כ"כ הרבה זמן להחליט, אבי אמר שכל הרכבים אצלו הושכרו, ובכל זאת הוא לא "ניפנף" אותנו ודאג למצוא בשבילנו מישהו עם רכב להשכרה עבורנו, ואם זה לא מספיק - הרכב גם הובא עד למלון שלנו ולשם גם החזרנו אותו, למרות שהמשכיר הגיע מעיר אחרת לגמרי, וכל זה בעלות מאד הוגנת של 45€ ליום!
אז את הבוקר של היום השלישי פתחנו בארוחת בוקר רגועה. בתזמון מדהים מייד כשסיימנו לאכול צלצל אלינו הנהג שהביא לנו את הרכב ששכרנו, שילמנו לו במקום, למרות שהוא נתן לנו את האפשרות לשלם לו עם החזרת הרכב, והתארגנו לנסיעה של שלושה ימים, בלי ממש לדעת איפה נלון בערב.
לא הזמנו אף חדר ללילה, כי העדפנו שלא להיות מוגבלים, וידענו שנסתדר עם מקום לינה, כי אנחנו לא נמצאים בשיא העונה של התיירות באזור ההררי של מונטנגרו (שיא העונה הוא דווקא בחורף, כשהתיירים מגיעים לסקי).
היעד הראשון שלנו היה אגם סקאדאר.
הכביש לכיוון האגם היה טוב יחסית, אבל מלווה בהמון לכלוך בצדי הדרך (לעתים נדמה שהטבע משמש כפח הזבל של הנוסעים, פשוט כי נדמה להם שאם יש נוף מדהים אז אף אחד לא ישים לב לכל הפסולת שמסביב).
בשונה מאזור המפרץ שעמוס בתיירים ובמכוניות, כאן מצאנו את עצמנו יחסית לבד על הכביש. עם זאת, אנחנו בהחלט יכולים להעיד שהסיפורים על הנהיגה הפרועה של המונטנגרים די נכונים. ראינו לא מעט רכבים שנוסעים במהירות מטורפת יחסית לתנאי הדרך, ועוקפים המון גם כשיש פס הפרדה רצוף. בכלל, במונטנגרו יש המון תאונות דרכים, ולצד כל הכבישים יש צלבים ומצבות לזכר ההרוגים. אבל צריך לציין גם שיש המון שוטרים וניידות לאורך הדרך שמסתתרות ורודפות אחרי עברייני תנועה. אותנו לא עצרו אף פעם, אבל גם לא נסענו אפילו לא טיפה מעבר למה שמותר. המהירות הממוצעת היא כ-60 קמ"ש, כשיש אזורים בהם נסענו רק 30 קמ"ש בגלל הפיתולים הרבים ורוחב הכביש.
כבר אחרי כמה דקות של נסיעה שמתרחקת מאזור החוף, מתחילים להרגיש את השינוי בנופים. הכול ירוק, הרים גבוהים מתחילים להקיף אותנו, ולאורך הכביש מתחילים לראות כל מיני דוכנים קטנים של חקלאים שמוכרים מהתוצרת המקומית שלהם (בעיקר מאכלים שעשויים מתאנים ודבש).
הנסיעה לאגם סקאדאר לא ממש עוברת לאורך האגם, אלא בהרים שמעליו, ואל האגם מגיעים דרך העיירה וירפאזר (Virpazar). מדובר בעיירה ממש קטנטנה, שקל מאד לפספס אותה. יש כניסה אחת בלבד לעיירה, ואין שילוט אליה! אין אפילו תחבורה ציבורית שמגיעה אליה. המילה עיירה היא קצת הגזמה למקום שכולל בעיקר כיכר, מעגן סירות, גשר אבן מעל המים ואיזה שניים וחצי בתים. האטרקציה המרכזית בעיירה היא שייט באגם. האגם ידוע בזכות ציפורים נדירות שחיות בו וצמחית מים מגוונת.
כבר בשנייה אחרי הפנייה לעיירה, הרכב שלנו "הותקף" ע"י בעלי סירות שהציעו לנו לצאת לשייט. השייט לא כ"כ עניין אותנו, בעיקר לאור חוות הדעת הפחות מחמיאות שקראנו. ובכל מקרה, מזג האוויר לא היה כ"כ מוצלח לשייט. הגענו לקראת השעה 12:00, והייתה תחושה של אובך מעל האגם. באופן כללי, שעות הצהריים, אינן מתאימות לצפייה בציפורים הרבות שמאכלסות את האגם.
עשינו סיבוב קצר בעיירה, ואז התיישבנו לצהריים במסעדה. במלון הבנות המליצו לנו לאכול במסעדת Jezero דג שנקרא אוקלייבה (Ukljeva), מין מקומי של לבנון שחי באגם סקאדאר. לצערנו לא ראינו בתפריט במסעדה שמגישים את הדג הזה (למרות שייתכן ופספסנו אותו מאחר ולא התעמקנו מדי בתפריט). ארוחת הצהריים שלנו כללה מרק דגים, סלט עם חתיכות דג וריזוטו. הריזוטו במסעדה הזו הוא הריזוטו הכי טעים אי פעם שאכלנו. ריזוטו שכלל המון סוגים של פטריות יער שונות, והיה ממש חלומי. רק בשביל הריזוטו הזה שווה להגיע לאזור!
בגדול, האזור של האגם יפה, אך לא היינו ממליצים למי שלחוץ בזמן להגיע אליו. הנופים הבולטים באמת במונטנגרו נמצאים באזור הדורמיטור ובביוגרסקה גורה.
לאחר ארוחת הצהריים המשכנו לכיוון מנזר מוראצ'ה. מדובר על נסיעה של כשעה וחצי דרך עיר הבירה פודגוריצה (אין מה לעשות בה!) ולאורך נהר מוראצ'ה (Moraca). אנחנו נסענו קצת יותר זמן בזכות כל העצירות שעשינו בדרך להתפעם מהנוף! הכביש טוב, חוצה מנהרות רבות והנוף באזור מדהים. קצת אחרי פודגוריצה מתחיל להתגלות הנוף המרהיב, כשעם כל סיבוב ופיתול של הכביש מתגלה עוד חלק מנהר המוראצ'ה.
הכביש עובר דרך מנהרות קצרות שחצבו/פוצצו בסלע, ואנחנו לא יכולנו שלא להתפעם מזה בכל פעם מחדש.
רק צריך להוסיף פה אזהרה קטנה, אם ממול נוסעת משאית – מאד כדאי שלא לעבור את המנהרה יחד איתה, כי נהגי המשאיות נוטים לעבור לנתיב הנגדי על מנת שלא להתחכך עם דפנות ההר.
לפני כל מנהרה כזו תמיד יש נישה קטנה שמרחיבה את הכביש וניתן לעצור בה. גם אם אין משאית ממול, שווה מאד לעצור בנישות האלה שמשמשות גם כרחבות לתצפית כדי לצלם קצת את הנוף.
מנזר מוראצ'ה הוא מנזר עתיק קטן, שממבט ראשון לא מרשים במיוחד, אבל שווה לעצור שם כדי לנוח מעט מהנסיעה, ובעיקר כדי לראות את הנוף! יש בו שתי כנסיות קטנות עם ציורי קיר של אמנות דתית, שנחשבים לבין המרשימות ביותר במדינה. אותנו זה קצת פחות הרשים. אבל הכניסה למתחם מרגישה כמו מסע אחורה בזמן, מקום שהקידמה עוד לא הגיעה אליו. הנזירים מטפחים שם גינה יפיפייה, עם ורדים, והריח באוויר מהפרחים מעורר תחושת חשק להתרחק מכל דבר עירוני (מי צריך את ריח הפיח והמכוניות?). והנזירים מגדלים שם גם דבורים, ומאד יפה לראות את כל הכוורות הצבעוניות וברקע את ההרים הגבוהים.
אנחנו עצרנו בביתן קטן במנזר בו ניתן לקנות קפה ועוגיות. הקפה הטורקי/שחור שהכינו לנו היה מצוין. את בקבוקי השתייה הקלה מקררים במים של פלג מים שעובר דרך המנזר. קשה להעביר במילים את תחושת הזמן שפשוט עוצרת שם, ואת השלווה שמשתלטת על הנפש.
מתחת למנזר יש מפל מים אותו שמענו מצוין, אבל לא ממש ראינו אותו. הקולות של ההתלהבות שלנו מהנוף הביאו נזיר (?) לראות ממה אנחנו כ"כ מתלהבים. משפת הגוף שלו הבנו שהוא כנראה היה די מאוכזב. בטח כי זה הנוף שהוא רואה מדי יום ולא הבין על מה כל ההמולה.
ממנזר מוראצ'ה המשכנו בנסיעה לקולאשין, שתהיה היעד האחרון ליום זה. מאחר ולא דאגנו מראש למקום לינה, כאשר הגענו לעיירה פשוט עברנו בין הבתים וחיפשנו את השלט Soba – שמשמעותו חדרים להשכרה. את החדר הראשון שראינו לא כ"כ אהבנו, המחיר היה יחסית די גבוה 25€ ללא ארוחת בוקר. ראינו חדר נוסף במלון, שהיה קטנטן במחיר גבוה יותר, ובגלל שהתחיל להחשיך חזרנו לחדר הראשון. בגדול, החדר היה לא רע, עם מטבחון, מקלחת ענקית, והכי חשוב – החדר היה מחומם, אבל היו בו שתי מיטות יחיד ובעלת הבית לא יצאה מגדרה כדי להיות נחמדה אלינו מהרגע שהיא שמעה שאנחנו ישראלים (כמובן שהיא ביקשה מאיתנו יחד עם התשלום מראש גם את הדרכונים, והחזירה אותם רק אחרי יותר משעה, מסיבה שלא הייתה ברורה). באחד הבתים שמולנו גם התארחו ישראלים, קשה היה לפספס את הקולות הרמים בעברית שעלו מהבית, וכנראה שזו הסיבה שאולי פחות מסמפטים את הישראלים, שעושים הרבה רעש בעיירות המנומנמות. אנחנו חייבים להדגיש שלא נתקלנו בשום יחס עוין בשום מקום במונטנגרו. להפך. כולם נחמדים מאד וגם אם היו קשיי שפה - ניסו לעזור לנו בכל דרך, וכאן כנראה נתקלנו בבעלת בית קצת חמוצה.
בלילה הטמפ' ממש צונחת, ומאד מאד קר.
עיירה זו חמודה מאד, יש בה מדרחוב גדול וגם לא מעט סופרים. קנינו כמה מצרכים שישמשו אותנו לארוחת הבוקר למחרת, ולארוחת ערב נכנסנו לאחת המסעדות שלא היו עמוסות בתיירים– מסעדת Slavija. הרושם שקיבלנו היה של מסעדה קטנה וחמימה, שאהודה ע"י המקומיים. כמו תמיד, הזמנו מרק, שהיה מפנק ומלא בחתיכות בשר, וכמנה עיקרית – דגים. מה שקצת מבאס במנה שתמיד מגישים את תפוחי האדמה מבושלים במים בלי תיבול. קצת שונה ממה שאנחנו מורגלים מהארץ - תפו"א אפויים ועם תיבול...
למרות שישבנו במסעדה המון זמן, ולמעשה נשארנו הלקוחות האחרונים, בעל המקום היה אדיב מאד אלינו, ובכלל לא הרגשנו שהוא דוחק בנו לסיים כדי שהוא יסגור את המסעדה. באופן כללי באזור ההרים כמעט כל מי שפגשנו היה נחמד ואדיב בצורה יוצאת דופן, ולא קיבלנו תחושה של חנפנות או יחס מנצל (כמו שקורה במקומות תיירותיים אחרים במערב).
אגב, זו הייתה גם המסעדה היחידה שכללה גם שולחן ל"לא מעשנים". המונטנגרים מ-א-ד אוהבים לעשן. מי שלא מעשן רצוי שיכין את עצמו נפשית כבר מעכשיו שזו משימה לא פשוטה לשבת במסעדה או בבית קפה בלי לסבול מריח ועשן הסיגריות. ב- Slavija לא כ"כ סבלנו, פשוט כי הגענו בשעה יחסית מאוחרת, והמסעדה כללה רק עוד שולחן או שניים של מקומיים, ואנחנו התיישבנו הרחק מהם..
קצת רקע על המקומות בהם ביקרנו:
אגם סקאדאר
הפארק הלאומי אגם סקאדאר הוכרז ככזה בשנת 1983, והוא הפארק הלאומי היחידי שאינו שוכן באזור הררי. אגם סקאדאר הוא האגם הגדול ביותר בבלקן. הוא נראה כמו דולפין שחוטמו באלבניה ואילו זנבו במונטנגרו. הוא נמנה עם שמורות הציפורים והביצות הגדולות והחשובות ביותר באירופה, ולאורך חופיו חיות ציפורים נדירות. בהפלגה סביב האגם אפשר לראות איים קטנטנים, מפרצונים ולשונות יבשה החודרים לתוכו. סביב האגם ובאיים שבו בנויים 20 מנזרים, בהם הזמן כאילו עמד מלכת. האטרקציה העיקרית לאורך הדרך שמקיפה את האגם היא הנופים של האגם והמפגש עם האיכרים שעובדים בשדות.
מנזר מוראצ'ה
המנזר הוקם ב-1252 על ידי הנסיך הסרבי Stefan Vukanović הקבור במקום. במקום קומפלקס של מגורי נזירים וכנסייה אורתודוקסית עם תמשיחים לכבוד עליית מרים וכנסייה קטנה יותר עם תמשיחים לכבוד ניקולא הקדוש. המקום הוא אחד מהמונומנטים החשובים ביותר של ימי הביניים במונטנגרו, ואחד המנזרים האורתודוכסיים החשובים ביותר במונטנגרו, ויצירות האומנות הדתית בו נמנות עם המרשימות במדינה.
קולאשין
עיירה הררית נחמדה, בה מקומות בילוי רבים ומדרחוב. העיירה נחשבת למרכז העיקרי במונטנגרו לנופש הררי. היא מהווה בסיס נוח לטיולים בפארק הלאומי ביוגראדסקה גורה ומומלץ להישאר ללון בה. יש בעיר לשכת מידע לתיירים, שנמצאת בתוך מבנה מאד יפה מעץ. יש שתי כיכרות מרכזיות, והמדרחוב מחבר בין שתיהן.
יום 4: להרגיש כמו באחת מאגדות האחים גרים
את הבוקר פתחנו בהשכמה בשעה מוקדמת מאד, סביבות 6:00, מתוך מטרה להגיע לאגם ביוגראדסקה בשעה מוקדמת על מנת לזכות ולראות השתקפויות על פני המים. אחרי חצי שעה של נסיעה, רובה בערפל, הגענו לתחילת המסלול. הדרך מהכביש הראשי ועד לאגם עצמו עוברת דרך יער בראשיתי צפוף, בכביש עם עיקולים רבים. באזור בו מחנים את הרכב, יש שולחנות פיקניק, וגם שירותי בול פגיעה.
כבר בשנייה הראשונה שמגיעים לאגם, קשה להתנתק מהיופי שנשקף. הערפל שליווה אותנו בנסיעה נעלם, ומולנו התגלתה תמונה יפייפייה של הרים ועצים שמשתקפים במימי האגם.
הקפת האגם (3 וחצי ק"מ) לקחה לנו כשעתיים וחצי, רק בגלל שעצרנו ה-מ-ו-ן לטובת צילומים. המסלול עצמו מאד קליל, וממש מומלץ להקיף את כל האגם, כי הנוף שנשקף לאורך המסלול משתנה, נדמה שלאגם יש אינסוף גוונים של צבע שמשתנים בין ירוק, טורקיז, כחול, ותכלת. פגשנו מעט מאד מטיילים לאורך המסלול, אולי בגלל השעה המוקדמת, וזה בהחלט איפשר לנו ליהנות מהשקט והשלווה שהמקום מעניק למטיילים בו.
לאורך השביל עוברים בין עצי ענק, חלקם גבוהים עד שנתפס הצוואר עד שרואים את הצמרת שלהם, ואחרים בעלי גזע כה רחב, שיש צורך במספר גדול של אנשים כדי להקיף את הגזע כולו
חלק מהשביל עובר על גבי גשר עץ, שמתחתיו יש "ים" של עלים ענקיים, וקל מאד להיסחף בדמיון ולחפש גמדים קטנים בדמותו של טוב-טוב הגמד שחיים מתחת לעלים האלו.
גולת הכותרת כמובן היא ההשתקפויות המרהיבות שנשקפות בחלקים שונים של המסלול. אין ספק שזו הייתה נקודת השיא בטיול שלנו. כמובן שיש מי שיאמר שיש נופים הרבה יותר דרמטיים, לדוגמא בהרים, אך כחובבי צילום הרגשנו כמו ילדים בחנות ממתקים בזמן שצילמנו את היופי הזה.
שלוש התמונות מטה הפוכות במכוון – רק כדי להמחיש את היופי של ההשתקפות והתעתוע שנשקף מהן:
בסוף המסלול נתקלנו בנחש, שלא היה ארסי, אך הזכיר לנו שבטבע תמיד רצוי לטייל עם נעליים סגורות ולא עם סנדלים או כפכפים, גם כשמדובר במסלול קליל.
ביציאה מהשמורה חיכתה לנו הפתעה טעימה - ילדה בת כשמונה שמוכרת פטל ואוכמניות שאותם היא קטפה מהשיחים שליד. כוס חד פעמית מלאה בפירות עולה כיורו אחד, ואנחנו קנינו פטל שחור ופטל אדום. אמנם קראנו שהתופעה די נפוצה, אך הופתענו לראות ילדה כה קטנה לבדה (מעניין מתי מתחילים הלימודים שם...).
היעד הבא שלנו היה גשר ג'ורג'וביץ על נהר הטארה. מדובר על נסיעה של כשעה ורבע (במידה ונוסעים ברצף ולא עוצרים בדרך). ההמלצה העיקרית שלנו למטיילים - בתכנון זמני הנסיעה שלכם תמיד קחו בחשבון זמן נסיעה כפול! הנופים כל כך יפים, והמטרה שלכם בנסיעה צריכה להיות ההנאה מהדרך ולא ההגעה ליעד הסופי...
בדרך עצרנו לזוג טרמפיסטים, בחור ובחורה צעירים מרוסיה שהיו בדרכם לטפס על פסגת באבוטוב קוק (Babotov kuk) שגובהה 2522 מטר.
הם היו הטרמפיסטים היחידים שראינו לאורך כל הנסיעות שלנו, ואנו לא יודעים לומר אם התופעה של נסיעה בטרמפים במונטנגרו נפוצה כמו שהיא נפוצה במדינות אחרות (ניו זילנד למשל), או אם יש סכנה בלקיחת טרמפים במדינה, אך אנחנו נהנו מאד מהנסיעה איתם.
הכביש באזור הזה מצוין וגם כאן עובר בהמון מנהרות בסלע. רוב הנסיעה הכביש נמצא גבוה, במצוק מעל הנהר וישנם מקומות עצירה עם גישה לנהר עצמו. בדרך עברנו בהתעקלות מעניינת של הנהר בצורת האות U. לא מדובר בעיקול המפורסם שנמצא ליד רייקה צרנוייביצה, ולכן הופתענו להיתקל בו. סביר שאם מטיילים בתקופת האביב או תחילת הקיץ אז גובה המים גבוה יותר והמראה בטח מרשים יותר.
בהמשך עשינו עצירה נוספת באזור בו הנהר ממש צמוד לכביש, וממש ניתן להיכנס ולהשתכשך במים שהיו רגועים, צלולים, אך בעיקר קפואים. הצבע של המים היה ממש מהפנט, ולצערנו מאחר והיה מדובר בעצירה אקראית לטובת "שירותים", אנחנו לא יכולים להצביע על המפה ולומר היכן הנקודה הזו בדיוק נמצאת. אנחנו רק יכולים לומר, שהדרך המומלצת ביותר לטייל במונטנגרו היא לתכנן מסלול גמיש המאפשר עצירות ספונטניות, ובכל מקום בו נדמה שאפשר לבצע עצירה - כדאי לעצור!
אחרי נסיעה של קרוב לשעתיים וחצי (לא ברצף!) הגענו לגשר המפורסם. פה נפרדנו משני הטרמפיסטים שלנו, והלכנו לעשות את האומגה מעל קניון טארה. יש שני מסלולים - מסלול אחד באורך כ-800 מ' (זהו המסלול הארוך), ועולה 20 יורו, ומסלול שני באורך כ-350 מ' זול יותר (10 או 15 יורו). אמרו לנו שהמסלול הקצר הוא "אקסטרימי" יותר – יותר מהיר ובעל שיפוע חד יותר, אך אנחנו העדפנו את המסלול הארוך יותר. אפשר לבצע את האומגה ביחידים או בזוגות, ואנחנו כמובן עשינו זאת בזוג. היינו אופטימיים ולקחנו איתנו את המצלמה, חשבנו שנצליח לצלם תוך כדי, אבל זה היה בלתי אפשרי. ממש אין סיבה לסחוב מצלמה עליכם אם אין לכם מצלמת Go-Pro. ובאופן כללי, כדאי להשאיר את התיק וכל הדברים שלכם ברכב ולקחת בכיס רק ארנק ודרכון, כי אין איפה לאכסן את זה שם. האומגה ממש מהירה, וחצי מהדרך דורון היה עם עיניים עצומות. הפסד שלו, כי הנוף פשוט עוצר נשימה! כל הגלישה אורכת כשלושים שניות, אבל זו בהחלט חוויה שמתאימה לכל הגילאים.
ברגע שמגיעים לצד השני של הקניון, יש מעין ג'יפ שמחזיר את כולם בחזרה לצד השני של הגשר.
ברגע שנכנסנו לרכב, התחיל לרדת גשם. מאחר ומדובר באזור ההררי של מונטנגרו, ולא ידענו מה איכות הכבישים בהמשך הדרך, החלטנו לוותר על התוכנית לעצירות לאותו יום ולנסוע ישר למקום בו תכננו לישון, שנמצא בעיירה קטנטנה בשם Pitomine שנמצאת כשני קילומטרים מז'אבליאק, וחצי שעה בלבד מהגשר.
לקראת ההגעה שלנו לעיירה, הגשם פסק, אבל השמיים נשארו מאד קודרים. השעה התקרבה ל-16:00, ואנחנו עדיין לא היינו בטוחים בדיוק איפה המקום בו הזמנו לילה לשינה. ה-waze וגם האפליקציה השנייה (maps.me) לא הכירו את המקום, ו-waze הודיע לנו ש"הגענו ליעד", בזמן שהיינו בשומקום.
העיירה Pitomine נישאת גבוה מעל ז'אבליאק, ולקרוא לה עיירה זו מחמאה גדולה. מדובר באסופה של בתים, שנמצאים במרחק של עשרות מטרים אחד מהשני. לכביש אפשר לקרוא שביל, ובגלל מזג האוויר לא היה אף אדם בחוץ כדי לבדוק איתו איך מגיעים ליעדנו. בחצר של כל בית יש תרנגולות, לפעמים גם פרות או סוסים, ובסך הכול התחושה היא של כפר שהקידמה והטכנולוגיה ממש לא הגיעו אליו עדיין. כולם שם מגדלים לעצמם את המזון שלהם, והכל מאד צנוע.
באיזשהו שלב עצרנו מול בית, ושם היה אדם זקן מאד שישב בפתח הבית. הוא הבין שאנחנו זקוקים לעזרה וניגש אלינו. הוא לא ידע מילה באנגלית, אך איכשהו הצלחנו להסביר לאן אנחנו צריכים להגיע. מתברר שהיינו ממש במרחק של שתי דקות מהמקום.
סוף סוף הגענו לאכסניה - Nevideno Mountain Lodge. מדובר במבנה עץ מרשים, הכולל כעשרה חדרים, אותו מנהלות שתי נשים שמתגוררות במקום. הן כמובן לא יודעות מילה באנגלית, אבל זה לא הפריע לשהות הנעימה שלנו שם. קיבלנו חדר בקומה העליונה (אין מעלית ומעלה המדרגות די צר עם מזוודה). חדר קטנטן עם שתי מיטות יחיד, והמקלחת והשירותים משותפים ונמצאים מחוץ לחדר. מומלץ מאד להביא מהבית מגבות, כי המגבות שמחלקים הן ממש קטנטנות ולא מתאימות לרחצה. אולי רק לפנים והידיים 
העלות ללילה היא 16 יורו לזוג, ועוד 3 יורו לאדם עבור ארוחת בוקר מתוצרת מקומית – לחם ביתי, גבינות, ביצים, דבש, נקניקים (אותם לא אכלנו), תה וקפה. אין לנו ספק שבחורף המקום שם תמיד מלא עד אפס מקום. המקום מאד נקי ומטופח, החיסרון היחידי שלו הוא שרצפת העץ חורקת...
בגלל שהגשם פסק והשעה הייתה עוד מוקדמת, ירדנו חזרה לעיירה ז'אבליאק, לברר מה ניתן לעשות בזמן שנותר עד שהחשיכה תרד. לא היה מספיק זמן ללכת לאגם השחור, ובכל מקרה תכננו לנסוע אליו בבוקר, בתקווה ליהנות מההשתקפויות של הבוקר. כל הישראלים ממליצים להיכנס לסוכנות תיירות של אנה – Summit. נכנסנו אליו רק בשביל לברר עלות של טיול ג'יפים בהרי הדורמיטור ליום למחרת. זה לא היה משהו שתכננו מראש לעשות, אבל החלטנו שאם המחיר יהיה סביר, אז נעשה זאת, כי הבנו שבאמת האפשרות הטובה ביותר לטייל בהרים היא באמצעות טיול ג'יפים – חובה רכב 4X4. אנה המדוברת היא אישה מבוגרת, ולא נעימה במיוחד. היא לחצה עלינו לסגור במקום את טיול הג'יפים עם הבן שלה, בעלות של 120 יורו לאדם. היא לא ממש נתנה לנו מענה לשאלות ששאלנו והייתה מאד חסרת סבלנות, ובאופן כללי לא התרשמנו מדי ממנה. משם נכנסנו למרכז התיירות של ז'אבליאק. מדובר על מרכז ממש קטנטן, אך הייתה שם בחורה צעירה, שדיברה אנגלית שוטפת וברורה, והייתה ממש מקסימה. היא המליצה על טיול ג'יפים ב-90 יורו לאדם, שעבר בדיוק באותו המסלול כמו שאנה תיארה לנו, רק בג'יפ יותר חדיש. בכל מקרה, ויתרנו על טיול ג'יפים. אולי בפעם הבאה שנבקר במונטנגרו נעשה אותו.
ביקשנו מהבחורה במרכז שתמליץ לנו על תצפית או מסלול שאנחנו יכולים לנסוע אליו עד שיחשיך, והיא המליצה לנסוע לתצפית Curevac, שנמצאת במרחק נסיעה של 7 ק"מ. חלק מהנסיעה עבר בדרך חזרה ל-Pitomine, אך לאחר העיירה הכביש/שביל הפך לעוד יותר צר לנסיעה וללא שוליים.
לאחר כשבעה ק"מ באמת הגענו לאיזושהי תצפית, לא מרשימה במיוחד, אולי בגלל מזג האוויר הקודר, ועל אחד העצים היה תלוי שלט קטן עם חץ עליו היה כתוב Curevac.
לא ניתן היה להגיע עם הרכב למקום אליו הצביע החץ – הוא פנה לשביל צר למעבר אדם שטיפס על הר, אבל לא היה מסומן והתוואי שלו לא לגמרי ברור. התחלנו בהליכה קצרצרה עליו, אבל שוב התחיל לרדת גשם, אז חזרנו מהר לרכב. ידוע שבאזור ההרים מזג האוויר מאד לא צפוי, והגשם יכול להפוך במהירות גם לברד. תנאי הדרך הם לא הכי אידיאליים, ולא רצינו להיתקע עם הרכב השכור במקום שאין בו בכלל אנשים ובקושי יש קליטה בסלולר. למרות שהתצפית עצמה לא הייתה מרשימה, ולמרות שעד היום לא לגמרי ברור לנו אם הגענו ליעד אליו כיוונו אותנו במרכז התיירות, הנוף ההררי שליווה אותנו בנסיעה היה מעלף, ושווה כל רגע.
מהתצפית חזרנו חזרה לז'אבליאק בשביל ארוחת ערב, כי ב-Pitomine אין שום דבר לעשות. אגב, גם לקרוא לז'בליאק עיירה עלול ליצור ציפיות מוטעות, כי למעשה מדובר ברחוב אחד עם כמה בתים ושתי מסעדות בערך. אמנם זו עיירת הסקי המרכזית של מונטנגרו, אך אין בכלל מה להשוות אותה לעיירות סקי אחרות באירופה.
הלילה בהרים קר מאד מאד, ומומלץ להגיע לשם עם מעיל חם, גם אם מבקרים שם במהלך הקיץ.
מבחר המסעדות מצומצם מאד, וכך גם מגוון המנות.
הזמנו שם מנה של סטייק שהגיעה עם תפו"א אפויים! ומנה של ריזוטו צמחוני שהיה לא רע, אבל לא ברמה של הריזוטו שאכלנו בצהרי היום הקודם.
קצת רקע על המקומות בהם ביקרנו:
ביוגראדסקה גורה
לדעתנו, זהו הפארק הלאומי היפה ביותר במונטנגרו! זהו אחד האזורים הפראיים החשובים ביותר שנותרו באירופה. יער בראשיתי שיד אדם לא נגעה בו ולא הרסה אותו.
בשנת 1872 גילה ניקולה מלך מונטנגרו חזון בלתי רגיל. הוא הגן בחוק על אזור היער כשמורה למען הדורות הבאים וקבע שאסור לגעת בו, לכרות את עציו או לגרום לו נזק כלשהו, ואכן מאז לא נגעה בהם יד אדם. כיום נחשב היער של ביוגרדסקה גורה אחד משלושת היערות העבותים והבתוליים האחרונים באירופה. ביער יש קרוב ל-100 סוגי עצים שונים, הבולטים ביותר הם האלון, האדר והאשוח. חלק מהעצים בני מאות שנים, והם מגיעים לגובה של עשרות מטרים. על רבים מהגזעים גדלות פטריות גדולות שיונקות מהגזע את המזון שלהן. לפעמים הפטריות גורמות למות העץ, ולפעמים העץ גורם לפטרייה להיחנק באמצעות גידול עצה מסביב לפטרייה, ואז נשארת בליטה גדולה בגזע.
האגם נמצא בלב ההרים, בגובה 1,094 מטר מעל פני הים, ומבודד מן הסביבה. זהו אגם יפהפה, וכה צלול, עד שהיער המדהים שמקיף אותו משתקף בו בבהירות, ונראה כמו העתק מושלם של תמונת נוף גן העדן שמעליו.
הגשר על נהר הטארה
גשר ג'ורג'וביץ נבנה בין שתי מלחמות העולם. גובהו של הגשר, כ-130 מטרים מעל הנהר ואורכו 365 מטרים. הקשתות של הגשר הושלמו בדיוק כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה. בעת הקמתו הוא היה גשר הבטון הגדול ביותר לרכבים באירופה. הגשר נשען על חמש קשתות שרוחב הגדולה מביניהן 116 מ'. במאי 1942, כשגדוד של חיילים גרמנים ואיטלקים חנה בז'בליאק, הורה מפקד הפרטיזנים לפוצץ את הגשר. אחד המהנדסים שתכנן את הגשר היה זה שהניח את הפצצה שהרסה את יצירתו. הוא נתפס ע"י האיטלקים והצ'טניקים והוצא להורג על הגשר ההרוס. ב-1946 נבנה הגשר מחדש, וגבורתו של המהנדס הונצחה בלוח זיכרון.
נהר הטארה
נהר הטארה, שהוכרז ע"י אונסק"ו כאתר מורשת עולמית, זורם בערוץ העמוק ביותר באירופה, והוא השני בעומקו בעולם אחרי הגראנד קניון.
תצפית צ'ורבאץ' (Curevac)
טקסט שמצאנו באינטרנט לאחר חזרתנו לארץ:
"מצוק Curovac, נמצא בגובה 1,625 מטר ומשקיף על נהר Tara. מבחינת כיוון השמש, עדיף להגיע לתצפית בבוקר. ההגעה לתצפית: כשנכנסים לז'אבליאק מכיוון מויקובאץ', כמאה מ' אחרי מלון פלנינקה, כלומר לפני צומת ה-T המרכזי בישוב, יש לפנות ימינה בכביש קטן היורד במדרון. הנסיעה היא בכביש צר מאוד של מסלול אחד ולכן איטית. אחרי 30 מ' יש לפנות ימינה. מכאן יש לנסוע כל הזמן עם הכביש. אחרי כמה מאות מטרים הכביש פונה ימינה (לשים לב לא להמשיך ישר עם כביש צדדי שמטפס בגבעה). עוברים ע"י בתים בפאתי ז'אבליאק, וממשיכים עם הכביש. אחרי עוד כברת דרך יש פניה שמאלה-להתעלם ממנה, ולהמשיך ישר. עת מגיעים למזלג כבישים, ובו שלט המפנה שמאלה לכיוון ה- Susicke והמסעדה באתר הסקי, יש לקחת את הכביש הימני (כלומר הכיוון הלא משולט). נוסעים עם הכביש לא מעט. בשלב מסוים הכביש פונה שמאלה. מצד ימין, על עץ, תלויים שלושה שלטים. התחתון והמזערי(!) ביניהם (שקל לפספס) אומר Curevac. מכאן מתחיל שביל ברור אשר סימונו בין דהוי לגרוע, אך זו לא בעיה. משך ההליכה כשלושים דקות בעליה מתונה (ועוד שלושים דקות בחזרה). הנוף מהתצפית מאוד יפה: הנהר זורם עמוק מתחת. בתים הפזורים די עמוק מתחת, ותצפית לכיוון הכפר Tepca".
מטייל אחר רשם:
"אנחנו הגענו בסופו של דבר לעץ עם השלטים המצוין בהוראות לעיל, אלא שהיו רק שני שלטים. התחתון באמת היה Curevac. החנינו את המכונית ופתחנו בהליכה מהירה בשביל שאמור להוביל אותנו לתצפית. לאחר הליכה של כמעט 40 דקות, הבנו שלתצפית כבר לא נגיע בדרך הזו וחזרנו למכונית. החלטנו להמשיך עם הכביש במעלה ההר ואחרי נסיעה לא ארוכה נגמר הכביש הסלול והגענו לחניון קטן עם שלט Nacionali Park Durmitor . ממש מאחורי השלט אפשר לעלות ברגל במעלה ההר, בדרך לא מסומנת, שכנראה לא התכוונו שאנשים ילכו שם בכלל. ההליכה קרובה מאד למצוק והתהום מעבר למצוק מפחידה. לא מומלץ לבעלי פחד גבהים. לאחר טיפוס של כמה דקות מגיעים לפסגת ההר, ושם... מרגישים כמו מטפס הרים שהגיע לפסגה. הרוח נושבת בפנים, הנוף עוצר נשימה... שווה כל רגע!!! אפשר לשבת על ראש ההר שעות ולא לשבוע מהנוף... (אני רואה חובה להזהיר שוב, הטיפוס יכול להיות מסוכן!)".
ז'בליאק
העיירה ז'בליאק משמשת כבסיס יציאה מצוין לטיולים בשטח פארק הדורמיטור. זוהי עיירת קיט בסגנון אלפיני עם בתי עץ וגגות רעפים. העיירה שוכנת בגובה 1,450 מטר ובחורף פועל כאן אתר סקי. מבקרים רבים מגיעים דווקא באביב ובסתיו, כאשר מזג האוויר נחשב טוב יותר. בז'אבליאק, יש הרבה מאד בתים עם שלטים של חדרים ודירות להשכרה, מספר סוכנויות למטיילים, המציעות שירותים של מציאת מקום לינה, השכרת ג'יפים וטיולי רפטינג. הידועה מכולן היא Summit בה נמצאת אנה המפורסמת.
* אנחנו העדפנו לישון ב-Pitomine ושמחים מאד על ההמלצה הזו. הלינה הייתה זולה משמעותית לעומת לינה בז'בליאק, והתנאים היו טובים מאד, בניגוד לחלק ממקומות הלינה הפחות מוסדרים בז'בליאק.
"מדינת ההר"
בגדול ניתן לומר כי מונטנגרו מחולקת לשניים, "מדינת החוף" ו"מדינת ההר". האזור ההררי של המדינה כולל הרים מרשימים, עמקים קרסטיים, וכפרים קטנים הפזורים במדרונות ההרים. מה שמעניין באזור הזה הוא שנדמה שהזמן פה ממש עצר מלכת. אנשי הכפרים שומרים על סגנון חיים "של פעם", הם מגדלים בעצמם את מזונם, וגם בסופרים מגוון המזון די מצומצם וממש לא דומה למה שאנחנו מכירים מהארץ. רק בשנים האחרונות החל תהליך של בניית תשתיות באזור, כולל סלילת כבישים והנחלת כבלי חשמל.
באזור ההררי מצויה שמורת הדורמיטור בה נבקר מחר.
יום 5: ממדינת ההר בחזרה למדינת החוף
גם את הבוקר הזה פתחנו בהשכמה בשעה מוקדמת מאד, כדי להגיע לאגם השחור ולזכות ולראות השתקפויות על פני המים כפי שהיה לנו בבוקר היום הקודם בביוגראדסקה. בנוסף, פינוי החדר היה אמור להיות בשעה 10:00, ורצינו לחזור בזמן גם כדי ליהנות מארוחת הבוקר אותה הזמנו. מקריאת הבלוגים השונים לפני הטיסה, מפלס הציפייה שלנו מהאגם השחור היה גבוה מאד. כולם תיארו את האתר הזה כנקודת השיא של הטיול שלהם.
הבוקר היה ערפילי מאד, והמראה היה מאד קסום.
הנסיעה מההוסטל/מלונית אל האגם השחור לוקחת פחות מעשר דקות. מי שבוחר ללון בז'בליאק כלל לא צריך לנסוע מהעיירה אל האגם, כי האגם נמצא מרחק הליכה ממנה (כשני ק"מ ממנה).
הגענו לכניסה לשמורה, שילמנו כשני יורו לכל אחד ונכנסנו. הפעם, בשונה מאתמול, לא קיבלנו בכניסה כרטיס בתמורה לתשלום. לא ממש שמנו לב לזה בהתחלה, עד שהתחלנו את המסלול, ובעצם קיווינו שלא ניפגש באיזה פקח בדרך שיבקש מאיתנו את כרטיסי הכניסה לבדיקה.
כנראה שהגענו מוקדם מדי, כי הערפל לא ממש התפזר, וגם העננות שבשמיים לא הייתה לטובתנו. תנאי התאורה לא היו אידיאליים לצילומים, והמסלול הרגיש די משעמם. עם זאת, הקפת האגם הייתה חווייתית מאד, מסיבה מאד לא צפויה.
כבר בתחילת המסלול פגשנו שתי גורות אחיות מתוקות, שאחת מהן נראתה בדיוק כמו הכלבה שלנו כאשר היתה גורה. גם ההתנהגות שלה היתה זהה להתנהגות של הכלבה שלנו, והן אימצו אותנו.
הגורות ליוו אותנו לאורך כל המסלול, והיו מתוקות ביותר. השחורה היתה סקרנית מאד ומלאת ביטחון. אחותה לעומת זאת, היתה חששנית יותר ופחות לקחה סיכונים. אם עצרנו לכמה דקות היא עצרה יחד איתנו ולא היתה מוכנה להתקדם עד שלא התקדמנו אנחנו. כאשר התפצלנו (בכוונה כדי לבדוק את התגובה שלה), היא רצה בין שנינו ונבחה כדי להסב את תשומת הלב של השני לכך ש"התפצלנו".
הכלבה השחורה לעומת זאת לא היססה להתקדם כמה מטרים לפנינו, לטפס על האדמה שמעל המסלול המסודר ולבדוק ולבחון כל דבר מעניין. בקיצור, אמנם התאכזבנו מהאגם עצמו, לא מצאנו בו יותר מדי עניין, אולי בגלל מזג האוויר הקודר, אבל נהנו מאד מהחברה של הגורות.
המסלול עצמו עובר בחלקו במקביל לשפת האגם, ובחלקו בתוך היער.
הצמחייה לא הייתה מגוונת במיוחד, וגם ההשתקפויות "המפורסמות" לא הרשימו אותנו במיוחד. הסיבה נעוצה בשמיים המסנוורים ש"שרפו" את הפריים בגלל העננות ותחושת האובך מסביב. עם השלמת הסיבוב הגורות עזבו אותנו, ואנחנו שמחנו שלא נאלצנו "להעלם" להן.
כמו ביום הקודם, גם הפעם ביציאה מהשמורה חיכו לנו דוכנים עם פירות יער שונים. בשונה מאתמול שילדה צעירה מכרה כוסות חד פעמיים עם הפירות, הפעם המוכרים היו הרבה יותר "ממוסחרים" ומסודרים. ניתן היה לקנות קופסאות וצנצנות בגדלים שונים מלאים במגוון של פירות (תותים, פטל ואוכמניות), פטריות יער, דבש, ליקרים ושאר תוצרת מקומית. אנחנו קנינו קופסא עם פירות שהיו טעימים מאד (במחיר מצחיק של 3 יורו).
מהאגם חזרנו ללודג' לארוחת בוקר מהתוצרת המקומית שהייתה מוצלחת מאד. למרות שהשעה הייתה כבר כמעט 11, לא נראה היה שלבעלות המקום הפריעה העזיבה המאוחרת שלנו.
נפרדנו מאוסין, הכלב הרועה הקווקזי המהמם של בעלת המקום (שנראה כמו דב קוטב לבן) והתחלנו בנסיעה לכיוון סכר פיבה (Piva) שנמצא באזור הגבול עם בוסניה. זהו אחד הכבישים היפים ביותר במונטנגרו, שכולל חציבה של עשרות מנהרות בסלע כדי לפלס את הדרך על צלע ההר. הדרך מפותלת מאד, עוברת בכביש צמוד למצוק דרך עשרות מנהרות, ובמשך כל הנסיעה ה"אגמים" של נהר פיבה נמצאים מצד שמאל במלוא הדרם ויופיים. מראה הנהר פשוט מדהים. צבע המים הוא טורקיז חלבי משגע, ואין מילים לתאר את יופיו של הטבע שנחשף כאן.
למרות שנדמה מקריאת מסלולי טיול של מטיילים קודמים כי היעד המומלץ ביותר הוא קניון טארה, אם ישנה איזושהי מגבלה של זמן – אנחנו ממליצים לוותר על הטארה ולבצע את הנסיעה לאורך נהר הפיבה. זה היה אחד הכבישים היותר נקיים מפסולת (יחסית) בהם נסענו, והנוף פשוט לא מפסיק להדהים בכל מטר שחולף. כשמגיעים לסכר עצמו שיוצר את האגמים מבינים את העוצמה של ההשפעה של הסכר על המים.
מי שמעוניין יכול להמשיך מנקודה זו עד הגבול עם בוסנייה. מאחר וכבר הייתה שעת צהריים, ואנחנו עדיין לא אכלנו ארוחת צהריים ועוד תכננו גם לבקר במנזר אוסטרוג ולהספיק לחזור לבודווה לפני החשיכה, החלטנו לא להמשיך עד הגבול, מה שגם לא הרגשנו שהנוף עד לשם ישתנה בצורה דרסטית ושחבל לפספס אותו. עצירה נוספת עליה ויתרנו, הייתה נסיעה לכיוון Trsa. בדרך חזרה מהסכר לכיוון דרום, יש פניה שמאלה במנהרה קטנה לעיירה Trsa. המקומיים בז'בליאק המליצו לנו להיזהר מאד בנסיעה בכביש כי הוא צר מאד ומסוכן. פגשנו זוג ישראלים בדרך שסיפרו שנסעו בכביש, אך זה היה הכביש המפחיד ביותר בו נסעו, ושאם אנחנו מתכוונים לנסוע דרכו כדאי לנו מאד מאד להיזהר. הצצה לתוך המנהרה לכיוון Trsa אישרה לנו את התחושה שכדאי לשמור את היעד הזה לביקור הבא שלנו במונטנגרו, בתקווה שעד הפעם הבאה תשתיות הכבישים ישתפרו…
התחלנו לנסוע דרומה. בדרך עצרנו בעיירה חביבה לארוחת צהריים, שם אכלנו על ספסל פיקניק סנדוויצ'ים שהכנו לעצמנו. לא התעכבנו יותר מדי, כי עוד ציפתה לנו נסיעה לא קצרה ולא פשוטה עד סוף היום.
היעד הבא – מנזר אוסטרוג. הדרך למנזר עוברת בשביל צר וציורי, ללא שוליים. חלק מהנופים הזכירו את הכבישים של ניו זילנד, הכול ירוק, כבשים לבנות רועות בשדה, פרות מטיילות במדרון ההר, ממש עולם אחר.
בסמוך למנזר הדרך ממש מתפתלת במעלה ההר, בכביש צר כל כך, וישנם קטעים בהם שתי מכוניות לא יכולות לעבור בו זמנית. הגענו למנזר בסביבות השעה 17:00 ולכן למזלנו הכביש המטפס לכיוון המנזר לא היה עמוס ברכבים. הבנו שאם מגיעים בבוקר, הכביש מלא באוטובוסים מלאים בתיירים, והנסיעה בכביש הופכת למאתגרת במיוחד, ודורשת גם נסיעה ברוורס על מנת לפנות מקום לרכבים שמגיעים מהכיוון הנגדי.
הביקור במנזר בהחלט מומלץ, בעיקר בשביל החוויה של המפגש עם המאמינים הרבים שמגיעים למקום. במנזר התחתון יש כנסייה קטנה עם ציורי קיר של קדושים. מפאת קוצר הזמן וחוסר הרצון שלנו "להיתקע" שם בחשיכה (מאד מאד לא מומלץ!), לא עצרנו שם, והמשכנו עם הרכב למנזר העליון שלמעשה חצוב בתוך הסלע בגובה של 900 מטר מעל העמק. המנזר עצמו מעניין, ומחלקו העליון נשקף נוף מרהיב לכיוון העמק. הצילומים קצת פחות מרהיבים מאחר והשמש נמצאת בדיוק מול העיניים.
למזלנו, בגלל שהגענו בשעת ערב, ובגלל שלא התכוונו להישאר לישון במנזר (רוב המאמינים נשארים שם ללינת ללילה מאחר והם מאמינים שזו סגולה להירפא ממחלות שונות ומשונות), השומר של החניון אפשר לנו לעלות עם הרכב עד לחניית המנזר ולא להשאירו במפלס התחתון, ונחסך מאיתנו טיפוס של מדרגות רבות עד למנזר. שמענו סיפורים שבעת הירידה בחזרה במדרגות אנשים מפספסים את החניון ויורדים יותר מהנדרש, ולכן נאלצים לטפס שוב את הדרך. אז מומלץ לשים לב כדי למנוע את הבלבול הזה. בכל מקרה, זה נחסך מאיתנו.
הכניסה מותרת רק בחצאית ארוכה או מכנסיים ארוכים, וללא כתפיים חשופים. בכניסה למנזר ישנו שולחן עם מטפחות וחצאיות ארוכות. הבנות מתבקשות להגיע בלבוש צנוע (לא גופיות ומכנסיים קצרצרים), אך אם יש צורך, ניתן להשאיל את פרטי הביגוד שמונחים על השולחן ולהחזיר בתום הסיור. בתוך המנזר הצילום אסור. בגלל השעה המאוחרת לא נשארנו יותר מדי זמן בתוך המנזר, אך אין ספק שזו חוויה מאד מעניינת להרגיש את המבנה שחצוב בתוך הסלע ולתהות כיצד בכלל הצליחו לבנות את המבנה המרשים הזה כה גבוה.
את הדרך חזרה לבודווה עשינו כבר במקביל לשקיעה, שהיתה מופלאה, ולבודווה עצמה הגענו בחשיכה. לשמחתנו עזבנו את כל האזור ההררי והכבישים המפותלים עוד כשהיה אור, ולכן הנהיגה בחשיכה לא הייתה מפחידה – הכבישים באזור החוף מזכירים את הכבישים במדינות המערב, הם רחבים ומהירות הנסיעה הממוצעת בהם היא כ-80 קמ"ש.
אין ספק שהתזמון שלנו במהלך היום הצליח.
את ארוחת הערב אכלנו באחת המסעדות שלאורך הטיילת, אנחנו לא זוכרים את שמה, וחבל, כי היינו ממליצים עליה בחום רב. הזמנו מנת טלה בגריל שהייתה פשוט חלומית. קיבלנו מנת בשר ענקית, כמעט ללא שומן, וכל ביס פשוט נמס בפה. המלצר במסעדה נתן לנו שירות מצוין, דבר שהוא בכלל לא מובן מאליו בבודווה... זה היה סיום מושלם ליום ארוך מאד.
קצת רקע על המקומות בהם ביקרנו:
הפארק הלאומי דורמיטור
פירוש השם דורמיטור - מקום בו ישן האל.
הפארק הלאומי דורמיטור הוכרז ע"י אונסק"ו כאתר מורשת עולמית. זהו אחד הפארקים הפופולריים ביותר במונטנגרו הכולל מעיינות הרריים צלולים ואגמים קרחוניים. שיא הגובה בפארק נמצא בפסגת בובוטוב קוק (2,522 מ'), לשם לא הגענו בטיול הנוכחי. הסמיכות של ההרים הגבוהים אל הים האדריאטי יוצרת תנאים אקלימיים המורידים כמויות עצומות של משקעים. האזור נחשב לגשום ביותר באירופה, והנופים שלו מזכירים את אזור האלפים באוסטריה ובשוויץ. דורמיטור נחשב לפנינת הטבע המיוחדת והמרשימה ביותר במדינה. רוב שטחו של הפארק הוא רמה גבוהה ושטוחה בגובה 1,500 מטר, שכמה קניונים עמוקים חורצים אותה והרים בגובה 2000 מטר מקיפים אותה. האטרקציה העיקרית באזור זה והיעד של מסלולי הטיול היפים ביותר הם 18 האגמים הקטנים, כולם שרידי קרחונים, שנקראים כאן "עיני ההרים".
כדי באמת לחוות את היופי של הפארק חייבים לטייל בעזרת רכב 4x4. אופציית הטיול העיקרית למי שלא מעוניין לקחת טיול ג'יפים (העלויות לא מבוטלות בכלל) ולא מעוניין לשכור רכב כזה, היא לטייל במסלול של אגם השחור, או לטפס לפסגת הבאבוטוב קוק. מסלול הליכה מאד מיוחד וקשה שמוביל למערת הקרח לדנה פצינה (Ledena Pecin). במערה יש כל השנה נטיפים וזקיפים של קרח, חלקם בגובה של 300 מטר. מדובר על מסלול לא פשוט, כ-6-7 שעות טיפוס בעלייה קשה. למיטב הבנתנו הסימון של השביל אינו ברור מדי, וקל ללכת לאיבוד. באופן כללי כדאי לדעת שסימוני השבילים במונטנגרו אינו דומה לסימוני השבילים בארץ שמסומנים בצבעים שונים. הסימון של השבילים כאן מתבצע באמצעות עיגול על עמוד והוא זהה בכל השבילים, ולכן אם למשל מגיעים למפגש של שבילים, כדאי לדעת מראש ולקחת מפה כדי לדעת מהו המשך השביל הנכון.
אמנם לא עשינו זאת, אך הומלץ לנו לנסוע בדרך המקיפה את הפארק וסובבת את העיירה. זהו טיול של יום שבמהלכו חולפים על פני כמעט כל נופיו המגוונים של הפארק: קניונים עמוקים, אגמים תכולים ויערות עצי מחט. המסלול הטבעתי כולל ביקור בכפרים בלקניים שבהם ניתן להתארח בבקתות רועים של המקומיים השייכים ל"גזע הדינרי". בחלק מהכפרים ניתן למצוא את אחרוני הבתים הדינריים, המתאפיינים בקירות עץ מכוסים בחלוקי אבן.
האגם השחור
שמו של האגם השחור ניתן לו בגלל עצי האורן השחור המשתקפים במימיו הצלולים. הוא מורכב משני אגמים מחוברים ששמותיהם Veliko ו- Malo היוצרים ביחד את הספרה 8, והוא השני בגודלו במונטנגרו.
זהו הגדול והמפורסם באגמי הפארק ומתקיימת בו תופעה טבעית המכונה מסעף: שני אגמים סמוכים המזינים זה את זה במימיהם. לקראת האביב, עם הפשרת השלגים, עולה מפלס המים באגם הקטן יותר ואז מתחילה זרימה לכיוון האגם הגדול. לקראת סוף הקיץ, עם ירידת מפלס מי האגם הקטן, מתהפך כיוון זרימת המים והם נעים מהאגם הגדול לקטן, וכך חוזר חלילה.
המסלול המקיף את האגם אינו קשה במיוחד ועובר בנוף של יער עצי אורן שחור וצמחיית גדות. משך המסלול ללא עצירות רבות הוא כשעה עד שעה וחצי. ההליכה לאורך גדת האגם נמשכת כשעה. השביל בלב היער מקיף את האגם השחור מציע תצפיות יפות על הפסגות הסמוכות, המים הכהים והיערות שסוגרים על האגם.
נהר פיבה (Piva)
רוב ההרים במונטנגרו עשויים סלעים קארסטיים ומתאפיינים בגבנונים לבנים אפורים וטרשיים, בצמחייה דלילה ובהרבה מערות. הנהרות טארה, פיבה ומוראצ'ה חרצו בסלע ערוצים עמוקים, לא בזכות עוצמתם, אלא כתוצאה מתגובה כימית: הפחמן הדו חמצני במים התרכב עם הסידן הפחמתי באבן הגיר והפך את האבן הקשה לסידן דו פחמתי מסיס במים.
הקצה הצפוני של הנהר נחסם ב-1975 בסכר הידרו-חשמלי בגובה 220 מ', שהציף את ערוץ פיבה ויצר את האגם שעומקו מגיע עד 180 מ'. במסגרת המיזם הועבר מנזר פיבה ממיקומו המקורי ליד מקור הנהר אל שטח גבוה יותר. זה לקח 12 שנים.
הכביש לאורך הנהר הוא יצירת מופת הנדסית. הוא נצמד למצוקים ועובר ב-56 מנהרות קטנות שנחצבו באבן.
מנזר אוסטרוג (Manastir Ostrog)
מנזר השוכן בגובה של 900 מטרים מעל פני הים, בעמק נהר זטה במרכז מונטנגרו ומהווה הישג אדריכלי, מהמרהיבים שבמדינה. המנזר משלב את נפלאות הטבע עם אומנות אנושית ואדריכלות מופתית, בגלל היותו חצוב על צלע הר ומשקיף לנוף עוצר נשימה. המנזר מהווה מקום חשוב לדת הנוצרית וישנם המאמינים כי למקום סגולות מרפא.
המנזר העליון הוא האתר המקודש ביותר במונטנגרו לנצרות האורתודוכסית, נקרא גם ה"נס של בזיליוס הקדוש" כי איש אינו מבין איך בנו את המנזר במקום הזה. נראה שהמבנה צומח מתוך הסלע, כולו לבן בוהק ובנוי בתוך חלל של שתי מערות גדולות עם נוף משגע. יותר ממיליון עולי רגל באים למנזר מדי שנה.
מאמינים רבים מטפסים יחפים מהכנסייה במפלס התחתון, לאורך 2 ק"מ, בשביל תלול, אל המנזר הראשי. התיירים עושים דרך זו ברכבים.
יום 6: תרבות וגיבורי מונטנגרו
נותרו לנו יומיים אחרונים במונטנגרו, אם לא סופרים את יום הטיסה, ולמעשה יום אחרון עם הרכב השכור. את הבוקר התחלנו בלי הרבה לחץ, ואחרי ארוחת בוקר טעימה במלון יצאנו לכיוון שמורת לובצ'ן (Lovcen). הנסיעה די איטית, אולם הנוף מאוד יפה. הדרך לוקחת כשעתיים, ומטעמי כיווני שמש וצילום תמונות עדיף לעשותה בשעות הבוקר. רק בשביל התמונה (בהמשך) של מסך הסלולר עם 28 (!) הפיתולים של כביש הסרפנטינות בדרך להר לובצ'ן שווה להגיע לכאן. וברצינות, זו לא הסיבה היחידה להגיע לכאן.
לאורך הטיפוס במעלה ההר, מפרץ קוטור מתגלה במלוא תפארתו, המים בצבע כחול עז, עוברים בדרך כפרים קטנים, ובכלל כפי שכבר ניתן להבין, אין כמעט נסיעה שעושים בכבישי המדינה שלא נהנים מעצם הדרך עצמה.
בכביש הסרפנטינות ישנם קטעים בהם נסענו 10 קמ"ש ובאחרים 20 קמ"ש וזה הרגיש כאילו אנחנו נוסעים הרבה יותר מהר. הנהיגה לא פשוטה ודורשת תשומת לב מלאה מצד הנהג. הסיבובים חדים ביותר וזה בהחלט המקום האחרון בו רוצים לאבד שליטה על הרכב בגלל מהירות. זוהי דרך צרה ומתפתלת מאד על שפה מצוקית משתנה פעם מימין ופעם משמאל. שווה לעצור מדי פעם כששולי הכביש מאפשרים, וליהנות ממראה הנוף המהם של מפרץ קוטור. הכביש מתפתל לאורך צלעות ההרים, ועובר דרך היער עד לנקודת תצפית בגובה מעל 1,000 מ' מעל העיר קוטור.
אחד הפיתולים נסלל בצורת האות M כסמל לאהבתו (האסורה) של האדריכל שהיה אחראי לסלילת הכביש במאה ה-19 למלכת מונטנגרו מלנה.
פסגת הר לובצ'ן נקראת יזרסקי ורה (Jezerski vrh), שפירושה "פסגת האגמים", בגובה 1,657. על הפסגה אין עצים, ועליה נבנה המוזוליאום של נייגוש. תושבי מונטנגרו טוענים שזהו המוזוליאום הגבוה ביותר בעולם. אנחנו לא מתווכחים עם עובדות J. על פסגה זו נהג המלך-בישוף נייגוש להתבודד , וכאן הוא ביקש להיקבר בקבר פשוט, במקום בו ניתן להביט על כל מונטנגרו.
הכניסה לשמורה עולה 2 יורו, וגם כאן נתקלנו בתופעה שאנו משלמים אך לא מקבלים שום כרטיס כניסה בתמורה לתשלום. בראש ההר נמצא המאוזולאום של נייגוש. העלייה לקבר מלווה ב-461 מדרגות, שרובן הגדול נמצאות בתוך מנהרה שנחצבה בהר, ולכן לא סבלנו מדי מחום השמש. קטן עלינו אחרי שעלינו את אלפי המדרגות בקוטור...
הכניסה לקבר עולה 3 יורו (יש הנחה אם מציגים כרטיס סטודנט) ומאחורי הכניסה יש כיכר קטנה עם תצפית לנוף. יש כאלו שאומרים שמי שלא ביקר בפארק הלאומי - כאילו לא היה במונטנגרו כלל.
בכניסה שומרות שתי דמויות ענקיות מגרניט על קברו של הגיבור הלאומי.
כשעוברים את שני הפסלים האלו, נכנסים למבואה לא גדולה, בה יש פסל אבן ענק של נייגוש, כארבעה מ' גובהו, ומשקלו 28 טון. הפסל עשוי מאבן גרניט בצבע ירוק כהה שנחצב מגוש אחד של גרניט. נייגוש יושב ישיבה מזרחית ונשען על עייט ענק. הכיפה מעל הפסל עשויה מפסיפס זהב שייצרו בוונציה. בהמשך מגיעים אל הקבר עצמו. בחלק האחורי של המבנה יש מרפסת תצפית עגולה שממנה הנוף משקיף למדינה כולה. אנחנו לא התרשמנו יותר מדי מהמוזוליאום, וגם הנוף הנשקף ממרפסת התצפית, ושזכה להרבה שבחים, לא היה מרשים בגלל האובך. הגענו בשעת בוקר מאוחרת מדי, והראות לא הייתה מושלמת. במידה וישנה ראות טובה, ניתן לראות כמעט את כל מונטנגרו - מאגם סקאדאר בדרום ועד להרי הדורמיטור בצפון מזרח. כאשר מגיעים לאתר התצפית בסוף הטיול זה כיף לראות את כל המקומות בהם טיילנו.
בכל אופן כדאי ומומלץ להגיע למקום בזכות הנוף למפרץ קוטור שנשקף מהדרך אל ההר. הביקור באתר עצמו די קצר. לשמחתנו, את המשך הנסיעה לא היינו חייבים לעשות באותה דרך בה הגענו (כביש הסרפנטינות), אלא הדרך ממשיכה אל קו החוף מהעבר השני של כתף ההר ועוברת דרך הכפר הקטן נייגושי (Njegusi).
הפעם ה-waze ממש לא עבד, וניסינו לסמוך על השלטים שבדרך. אם לא אמרנו את זה קודם, נאמר עכשיו – אסור לסמוך על השילוט במונטנגרו! הוא לא עקבי, הוא לא ברור ובד"כ הוא גם חסר. איכשהו מצאנו את עצמנו בדרך לא דרך, שהובילה לכפר קטנטן, שהסתבר כמובן שהוא לא נייגושי, אך עוד לפני שהגענו לכפר כבר הבנו שאנחנו לא בדרך הנכונה, אך על הכביש הצר לא היה לנו שום סיכוי לבצע פניית פרסה.
אחרי כעשרים דקות של נסיעה איטית, מצאנו מקום לפרסס (נכנסנו לתוך חצר של משפחה כפרית מאד טיפוסית) שהסבירה לנו בנפנופי ידיים כיצד להגיע לנייגושי.
מאחר ומדובר בכפר מאד מפורסם, בו נולד נייגוש, ובנוסף המקום ידוע בגבינות ובנקניקי החזיר המעושנים שמיוצרים בו, ציפינו להגיע למקום יחסית מודרני.
אך ציפיות לחוד ומציאות לחוד.
גם כאן מדובר בכפר קטנטן, בעל רחוב מרכזי אחד, ורחבה גדולה במרכזו בו מוקמו מספר דוכנים תיירותיים. מדי פעם מגיח אוטובוס שפורק מלא תיירים שמתנפלים בהתלהבות על כל הדוכנים. אז בעלי הדוכנים ממלאים את המקום ומוכרים את תוצרתם שכוללת – בגדים, שטיחים, מעילים ושאר מוצרים העשויים מצמר, ליקרים שונים, המון גבינות ונקניקים שונים, דבש, ריבות ועוד ועוד ועוד. ברגע שהאוטובוס עוזב, כל בעלי הדוכנים נעלמים לבתים. השהות שלנו לא בדיוק משכה את אותם בעלי דוכנים לצאת לשמש ולתת לנו שירות. בגיחות הקצרות שהיו, הספקנו לקנות ליקר דבש בייצור מקומי (10 יורו), וסט תכשיטים פשוט עם צדף (שרשרת+צמיד ב-17 יורו) שבעלת הדוכן סיפרה שהיא הכינה בעבודת יד. המחירים לא זולים מאד ביחס למחירים שמוצאים בדוכני דרכים אחרים במונטנגרו, אך עדיין מדובר במחירים מאד זולים ביחס לכל מקום אחר במערב (ישראל / אירופה).
את ארוחת הצהריים אכלנו באחת המסעדות בקצה הכפר. הזמנו צלחת של גבינות נייגושי, שהיתה לא רעה, אך לא הבנו מה כל כך שונה בינן לבין גבינות אחרות... (7 יורו לצלחת גבינות קטנה! יקר!), ועם הזיכרון של הטלה המדהים מארוחת הערב של אתמול, גם כאן הזמנו מנת טלה, שאמנם הייתה טובה, אך לא כמו זו שאכלנו בערב הקודם.
היינו היחידים במסעדה, שהיתה מעוצבת מאד יפה, ויכולנו לתכנן בשקט את המשך היום. היו לנו שתי אפשרויות – לנסוע למערת הנטיפים – אטרקציה יחסית חדשה שנפתחה לתיירים, או לנסוע לצטינייה. מאחר וחששנו שלא נספיק להגיע בזמן למערה (ישנם כארבעה סיורים למערה בכל יום) החלטנו לנסוע לצטינייה (Cetinje), הבירה העתיקה של מונטנגרו. הבנות במלון שלנו המליצו לבקר בה, בעיקר בשל ההיסטוריה שהיא מייצגת.
בדיעבד אנחנו חושבים שאין טעם להגיע לצטינייה, אלא אם כן אתם פריקים של מוזיאונים וכנסיות. המדרחוב הראשי של העיר היה נטוש לחלוטין. הרגשנו שאנחנו נמצאים בעיר רפאים ואין לנו ממש חוויות לחלוק משם.
הצטלמנו ליד הארמון, ליד בניין השגרירות הצרפתית המפורסם, אך מדובר בבניינים שאותנו פחות מעניינים. עברנו דרך כנסיית Vlaska העתיקה שנבנתה ב-1450 בה חזינו במראה מאד מוזר. השביל שמוביל לפתח הכנסייה נסלל על או מסביב לקברים. מראה בהחלט לא רגיל, אך לא שווה להגיע לכאן רק בשביל זה.
משם נסענו לכפר בשם רייקה צ'רנוייביצה. נסענו דרך כבישים נידחים, צרים, כרגיל ללא שוליים, ומאד מפותלים, אך הדרך אכן שווה.
ברגע שהגענו לתוך העיירה לא היינו בטוחים אם הגענו למקום הנכון. במבט ראשון נדמה שחזרנו אחורה בזמן לתקופת המלחמה. הבתים האפורים בכניסה לעיירה נראים כמו אחרי הפגזה או כמו שיכון עני ומוזנח והאווירה קצת הלחיצה. אך ברגע שמתקדמים עוד קצת פנימה בתוך העיירה מתגלה האגם וגשר אבן יפייפה שנראה כאילו יצא מאיזשהו ספר אגדות.
האטרקציה העיקרית בעיירה היא הגשרים שעל המים (נהר צ'רנוייביצ'ה אחד ממקורות אגם סקאדאר) שמספקים תמונות של גלויה. הסתובבנו קצת לאורך הנהר, הנוף היה יפייפה! בקצה העיירה ניצבת אנדרטה לא קטנה לזכר הפרטיזנים שנלחמו בתקופת השואה. לא הרבה ידוע לנו (באופן אישי) על יוגוסלביה בתקופת השואה.
מסעדת Stari Most שבעיירה הוגדרה בספר על מונטנגרו "בצמרת המסעדות במדינה". כשהגענו היא נראתה נטושה, אף אחד לא ישב בה, ולא היינו בטוחים אם אכן כדאי להיכנס לשבת בה או שלא. בצד השני של הרחוב הייתה מסעדה נוספת שהיתה מלאה כמעט עד אפס מקום. מהיכרותנו עם מסעדות בארץ, אנו יודעים שלא פעם כמות האנשים במסעדה מעידה גם על איכותה. התלבטנו. התיישבנו לאורך שפת המים, והתחלנו לדבר עם בחור די מבוגר שהציע לנו לצאת איתו לשייט קצר באגם. ויתרנו כי השעה כבר הייתה לקראת שקיעה. דיברנו איתו על התיירות במונטנגרו, ההתפתחות של המדינה, על האנשים, הכלכלה, המסים ושאר נושאים הקשורים לחיים במדינה, והחוויה הזו הייתה בין החוויות הכי טובות שלנו. סוף סוף מישהו מקומי, שמדבר אנגלית (גם אם עילגת), שאפשר לדבר איתו על "החיים האמיתיים" במדינה, ולא רק על האטרקציות התיירותיות. רגע לפני שנפרדנו ממנו ביקשנו ממנו המלצה למסעדה לטובת ארוחת ערב. הוא מייד המליץ לנו על Stari Most למרות שהיא ריקה. הוא אמר שהוא מאד לא ממליץ על המסעדה השנייה. אז הקשבנו לו.
תפריט המסעדה מתמקד במאכלי ים, ובדגש על צלופחים, כך שלצערנו לא ממש מצאנו את עצמנו בתפריט, מאחר ואיננו אוכלים מאכלי ים. מסתבר שצלופח הוא מעדן מקומי אופייני, בייחוד לגדות אגם סקאדאר. אנחנו הזמנו את שתי המנות היחידות "הכשרות" שהיו בתפריט - סוג של קרפיון שנקרא קראפ (Krap) שחי באגם סקאדאר ודג טראוט (Traut) אותו מגדלים בחוות באזור פודגוריצה. הקרפיון המטוגן אכן היה חלומי. באמת! הטראוט היה "רגיל". הזמנו גם את מרק הדגים, שהיה מעניין ומלא בדגים (ביקשנו שלא יכלול צלופח, ואכן מילאו את בקשתנו).
חוץ מהנופים היפים לאגם סקאדאר וממסעדת הדגים אין עוד מה לעשות בעיירה הזו. אם יוצאים לשייט באגם מהעיירה, מגיעים לנקודה המפורסמת בה הנהר מבצע פיתול בצורה של פרסה (האות U). לדעתנו אם כבר לעשות שייט באגם סקאדאר - עדיף מהעיירה הזו ולא מווירפזאר. חשבנו לנסוע עם הרכב לכיוון, אך מאחר ולא ידענו בדיוק את המיקום של נקודה זו, וכבר התחיל להיות חשוך, ויתרנו. זהו יעד נוסף בו נבקר בביקורנו הבא במדינה.
עד עכשיו עוד לא ממש יצא לנו לבלות בלילות. בלילה הזה יצאנו קצת לראות ולהרגיש את חיי הלילה של בודווה.
אין ספק שבודווה מזכירה את אילת! הטיילת מפוצצת במוזיקת מועדונים ובדוכני מזכרות קיטשיים, אבל האווירה היא אווירה של חופש, כיף והרבה שחרור. ישבנו במעין פאב שנמצא מחוץ לחומות העיר העתיקה, והייתה שם הופעה חיה של איזושהי להקה.
קצת רקע על המקומות בהם ביקרנו:
הפארק הלאומי הר לובצ'ן
פארק לאומי זה שהוקם ב-1925 כולל לא רק נופים טבעיים, אלא גם אתרים הסטוריים ותרבותיים, כדוגמת המאוזוליאום של הגיבור הלאומי, שליט מונטנגרו והמשורר פטר פטרוביץ' - נייגוש. מדובר בדמות נערצת על תושבי מונטנגרו. הפארק משתרע על כל השטח שבין קוטור לצטינייה (Cetinije) - כ-63 קילומטרים. עיקרו של הפארק הוא האיזור ההררי של מונטנגרו. רכס לובצ'ן הוא 'ההר השחור' שעל שמו נקראה מונטנגרו
על הספרות הלאומית חולשת דמותו של פטר השני פטרוביץ'-נייגוש, ולא רק במובן המטאפורי. המאוזוליאום של נייגוש, שנבנה בין השנים 1970-1974, משקיף על המדינה כולה מפסגת הר לובצ'ן. פטרוביץ'-נייגוש היה נסיך ומשורר שכתב את היצירה הספרותית החשובה ביותר בתולדות מונטנגרו 'עטרת ההרים', מחזה בחרוזים המאדיר את מאבק השחרור מעול העות'ומנים ונחישותו של העם הסרבי להילחם על חירותו. פואמה זו כוללת 2,819 פסוקים.
בשנת 1951 נשכר הפסל הקרואטי איבן מסטרוביץ' לתכנן את פרויקט המוזוליאום וליצור דגמים לפסלים במוזוליאום. במשך שנים רבות, דחו את הבניה עד לשנת 1969 מסיבות כלכליות ופוליטיות. סופר כי את משכורתו הוא קיבל בגבינה ובנקניק מהכפר נייגוש. הפסל נפטר בשנת 1967 והוא לא זכה לראות את יצירתו. המוזוליאום הושלם בשנת 1974.
הכפר נייגושי (Njegusi)
כפר או עיירה קטנה, צומחת על דרך ההרים המתפתלת בפארק לובצ'ן, ויושבת ממש לפני מעבר ההרים המוריד את הנוסעים אל צטינייה. הנוף יוצא דופן, ושווה לעצור בכפר רק כדי לצפות בו בנחת, אבל יש גם סיבות נוספות, חומריות יותר. אנשי הכפר טוענים שבגלל מעבר ההרים זורמות רוחות מצד אחד לצד האחר, והאוויר במקום הוא מיוחד במינו, והוא טוב בעיקר כדי לעשן בשר ולייצר גבינות. הכפר ידוע בתור מרכז לעישון בשר חזיר (פרשוטו) ולייצור גבינות, וכל מי שעובר בו חייב לעצור ולטעום מהבשר המעושן ומהגבינות, ולקנח בכוס שיכר מקומי עשוי מדבש מדובינה, שגם הוא לתפארת המקום. מטיילים המעוניינים בטרקים, יכולים לשכור בכפר בקתות ללינה, ולערוך ממנו כמה טרקים בהרים המדהימים. הכפר קרוי על שם פטר השני פטרוביץ' נייגושי שנולד פה, צאצא למשפחת פטרוביץ' ששלטה במונטנגרו מאז שנת 1697 בתפקיד הכפול של בישופים ושליטים.
צטינייה, הבירה ההיסטורית של מונטנגרו
עיר הבירה לשעבר של ממלכת מונטנגרו וכיום הבירה המשנית של המדינה, בה נמצא מעונו הרשמי של הנשיא. העיר ממוקמת למרגלות הר לובצ'ן. צטיניה היא עיר בעלת מורשת היסטורית ארוכה. היא נוסדה במאה ה-15 ושימשה בתקופות שונות כמרכז המינהלתי של מונטנגרו כמרכז דתי אורתודוקסי וגם כבירת המדינה. בשנת 2006 עם קבלת העצמאות המחודשת של מונטנגרו הוכרז כי הבירה תעבור לעיר הגדולה יותר במדינה - פודגוריצה, אך ארמון הנשיא נותר בצטינייה.
לחובבי היסטוריה ובניינים עתיקים מומלץ לבקר באתרים הבאים: כנסיית ולאשקה, שנבנתה בשנת 1450, עם גדר העשויה מ-1544 קנים של רובים של אויבים שנתפסו (חיילים עותומנים) שהותכו. בכניסה לכנסייה ניצב פסל ארד של הפייה מלובצ'ן (Fairy of Lovcen). הפסל הוצב כאן ב-1939 כאנדרטה למספר תושבי חוץ מונטנגרים שהפליגו מאמריקה להילחם למען מולדתם במלחמת העולם השנייה. ספינתם טובעה לד חופי אלבניה.
ארמון שגרירות צרפת הוא מבנה מרשים וכך גם בית הממשלה, המוזיאון הלאומי – ארמון המלך ניקולה ועוד מוזיאונים רבים.
רייקה צרנוייביצה
כפר קטנטן הידוע בעיקר בשל היותו עתיק במיוחד.
בקצהו הצפון מערבי הופך אגם סקאדאר לרצועה צרה המתחברת לפיתולים החדים של נהר צרנוייביץ' ליד הכפר רייקה צרנוייביצ'ה. כאשר צטינייה שימשה בירת מונטנגרו היו בני משפחת המלוכה מגיעים לכאן כדי להימלט מהחורף הקשה. את גשר האבן המפורסם כאן בנה הנסיך דאנילו ב-1854.
יום 7: תחילת הסוף
הבוקר נפרדנו בצער מהרכב השכור שלנו. אין ספק שבזכותו יכולנו לחוות את מונטנגרו כפי שלא ניתן בשום דרך אחרת. רצינו להרגיש שאנחנו בחופש, ולא רק לרוץ ולסמן וי על כל אתר שרק יש במדינה, ולכן את היום השביעי והאחרון שלנו במדינה החלטנו לבלות כמו שתיירים רבים עושים בערי החוף: לטייל סתם כך, לשבת בבתי קפה ולשכב בחוף הים. נסענו להרצג נובי (Herceg Novi) באוטובוס. הנסיעה לא קצרה, עוצרים בדרך כמעט בכל עיירה אפשרית, אבל אנחנו רגועים. אנחנו לא ממהרים לשומקום ולא לחוצים להספיק לראות כמה שיותר. קיווינו שאולי כן נוכל לקחת שייט למערה הכחולה, אבל התברר לנו שאין שייט לשם בימי ראשון. עוד משהו לפעם הבאה.
עשינו סיבוב קצר בעיר. מעל המרינה נמצאת העיר העתיקה. מעליה, בראש הצוק מצודה גדולה הצופה על כל העיר והים. הרצג נובי משתרעת לאורך קו החוף. העיר בנויה על גבעות, והיא בהחלט מאתגרת מבחינת התנועה, מאחר והיא מלאה במדרגות! פירוש המילה 'נובי' הוא 'חדש' , ו'הרצג' הוא דוכס. הדוכס סטייפאן ווקצ'יץ' ביצר את העיר במאה ה-15, והרצג נובי היא אחד היישובים החדשים ביותר במפרץ - כ-600 שנים בלבד.
אין בעיר ממש חופי ים. אולי למעט אחד או שניים. במקום חופים, יש רציפי בטון על המים או חופים של חלוקי אבן. אנחנו בחרנו בחוף האבנים. המים של הים כאן נחשבים לנקיים יותר באזור זה, בגלל סמוך לפתח המפרץ. הפעם התפנקנו ושכרנו כסאות, שולחן ושמשייה. אם כבר חופש אז חופש עד הסוף.
צהריים אכלנו ב-Portofino שבכיכר המרכזית טרג הרצג סטייפאנה (Trg Herceg Stjepana), שנחשבת לכיכר היפה ביותר בהרצג נובי ונמצאת בתוך חומות העיר. בכיכר יש כנסייה, הצצנו לתוכה. לא מצאנו עניין.
הזמנו מנת פסטה ומעין סלט עם סלמון מעושן. קיבלנו מנה שהפתיעה בגודלה, וכמובן שהייתה טעימה מאד.
הקינוח שהזמנו, מעין סלט פירות יער על קצפת וגלידת וניל היה טעים ביותר! מאד מומלץ.
את הדרך חזרה עשינו בשקיעה, סיום כ"כ רומנטי ליום שליו ולטיול שבו כל יום היה מלא בחוויות מסוג אחר.
שלום לך מונטנגרו, אנחנו לא נפרדים. נתראה שוב בקרוב!
קצת רקע:
הרצג נובי (Hercag Novi)
הרצג נובי היא לרוב תחנתם הראשונה של המגיעים מכיוון דוברובניק שבקרואטיה. יש בה אמנם שתי מצודות גדולות – שפאניולה (Spanjola) שנבנתה ב-1538 ע"י הטורקים, ופורטמארה (Fortemare) שנבנתה 150 שנה לאחר מכן, אבל מבקרים שזמנם מוגבל יעדיפו לדלג עליה או להקדיש לה מעט זמן, לאור ההבטחות הגדולות שמצפות להם דרומה יותר בהמשך החוף. למרגלות המצודה נמצאים שרידי הציטאדלה (Citadella), מצודה עתיקה שהרסה ברעידת אדמה ב-1979. למרות שהסיכוי לכך נמוך - אם נקלעתם להרצג נובי בסוף חודש ינואר – זה הזמן דווקא לעצור בה. אלפי עצי מימוזה שפריחתם צהובה ומרהיבה מכסים אז את העיר ובתקופה זו מתקיים בה בכל שנה פסטיבל המימוזה. המאפיין הבולט הנוסף של הרצג נובי הן המדרגות. גרמי מדרגות ארוכים ותלולים מאוד נמתחים ברחובות העיר, בייחוד באלה שיורדים אל הנמל וקו החוף. העיר בנויה על גבעות והדרך המהירה ביותר מהכביש הראשי לחוף היא לרדת באחד מטורי המדרגות.
מגדל השעון שבראשו צריח, נבנה ב-1667 והיה פעם השער הראשי בחומת העיר.
כמה טיפים לגבי אוכל:
פעמיים אכלנו ארוחת ערב במסעדת הונג קונג בבודבה שנמצאת בכניסה לעיר העתיקה, והאוכל שם היה מעולה, והמנות יחסית למנות אחרות שאכלנו במונטנגרו היו גדולות. מנת הברווז ברוטב אוכמניות הייתה חלומית!
זו בין המנות היקרות ביותר בתפריט (11€) ואחת הטובות ביותר שאכלנו במונטנגרו ובכלל.
במסעדה אחרת על הטיילת נהנו מבשר טלה מדהים, רך ועסיסי שפשוט נמס בפה, ולא רצינו שייגמר. זו אחת המנות הכי מומלצות לדעתנו במונטנגרו (אם כי בנייגושי מנת הטלה הייתה מלאה בשומן, ופחות מצאה חן בעיננו, אז זה גם עניין של מזל).
רוב הארוחות שלנו הסתכמו בחשבון של 20-25€ (מחיר לזוג), כי באמת התפנקנו. כל ארוחה כללה מנת מרק, מנה עיקרית בשרית או דג, בירה, שתייה קלה, תוספת. אבל בקלות אפשר גם לאכול במחצית המחיר.
טיפים אינם מקובלים, אבל נהוג לעגל את החשבון לאירו הקרוב או להוסיף כמה מטבעות קטנים. אנחנו בחרנו תמיד להשאיר טיפ של 1-3 יורו.
רשתות המזון המהיר האמריקאיות עוד לא הגיעו למונטנגרו, אין כאן מקדונלד'ס, KFC, סטארבקס וכו'. באופן אישי זה מאד מצא חן בעיננו! המזון המהיר שכן ניתן למצוא פה ובשפע זה הבורקס המקומי – הבורק, ממולא בגבינה, בשר, תפו"א וכו', קרפים מתוקים ומלוחים, והמון פיצות. המחירים נעים סביב חצי יורו עד יורו וחצי.
עוד משהו שמאד מצא חן בעינננו הוא שבתפריט תמיד מופיע המשקל של המנה. כן שמראש ניתן להבין האם מדובר במנה קטנה, או גדולה. למשל – 50 ג' זיתים, 300 ג' סלט, 200 ג' המבורגר, וכד'.
עוד הערה אחת קטנה, בכל פעם שרוצים להיכנס לשירותים ציבוריים צריך לשלם חצי יורו. קצת מעצבן, אז חשוב לשמור בארנק כל הזמן קצת כסף קטן לטובת העניין.
מקורות
הספר על מונטנגרו בהוצאת "העולם".
הכתבה מתוך למטייל וכל המקורות שמצוינים בה:
כל הכתבות מתוך go travel:
https://www.gotravel.co.il/travel/?p=1679
קבוצת הפייסבוק של אבי:
