פרולוג
מונטנגרו הייתה כבר מזמן על מפת הטיולים העתידיים שלנו. ידענו שהיא אמורה להיות יפה (מאוד), זולה (יחסית..), קרובה, עם טבע מושלם כמו שאנחנו אוהבים. בקיצור - יעד ש"מתישהו בטוח נגיע אליו". מתישהו, לא השנה. אולי בשנה הבאה.
ואז אמא של אלין, שבד"כ נוסעת בעקבותינו ליעדים שבהם אנחנו מבקרים, נסעה לטיול מאורגן במונטנגרו. לפנינו. בלי שהיינו שם קודם. ולא רק נסעה, אלא גם שלחה לאלין תמונות וסרטונים משם. ומאותו רגע כבר היה ברור שהשנה זו השנה של מונטנגרו. ה"מתישהו" הגיע.
הזמן היה קצר, האילוצים היו רבים ותכנון הטיול היה צריך להתבצע בשיטת קרמבו - להתחיל הכי מהר ולאט לאט להגביר. מונטנגרו היא מדינה קטנה (תאמינו או לא - קטנה יותר אפילו מישראל) הידועה מצד אחד בטבע יפהפיה (בעיקר בצפון המדינה) וברצועת חוף מהממת (בחלק הדרום מערבי) מצד שני, מה שהופך אותה ליעד מושלם לכל סוג של טיול: טבע, חופים ועיירות או שילוב של שניהם.
את חמשת ימי הטיול שלנו (הטיסה חזרה יצאה בבוקר היום השישי, שלא נספר כיום טיול) בחרנו לחלק ל 3 ימים ושני לילות בצפון (לינה בעיירה ז'בליאק - Žabljak) ועוד יומיים ושלושה לילות בדרום (לינה באזור העיירה בודווה - Budva). בפועל, היום הראשון כולו "התבזבז" על הנסיעה צפונה, כך שנשארנו עם ארבעה ימי טיול נטו, שהספיקו ל"היילייטס" של מונטנגרו.
מצאנו טיסות, הזמנו מקומות לינה, שכרנו רכב ו.. לדרך.
היום הראשון
טיסת ישראייר מנתב"ג לטיוואט (Tivat) יוצאת מטרמינל 1. מה שמטריד את אלין בשלב הזה זה ש"אנחנו לא טסים מטרמינל 3 ואי אפשר יהיה להצטלם בשביל האושר".. צרות של עשירים. אולם, לזכותו של טרמינל 1 ייאמר שהתורים בו קצרים משמעותית לעומת טרמינל 3 הידוע לשימצה. ושאני כותב "משמעותית" אני מתכוון משמעותית - בתוך עשרים דקות כל תהליך הבידוק הביטחוני-צ'ק אין-דרכונים כבר מאחורינו, ואנחנו בדיוטי פרי. אם שואלים לדעתי (ומובן שלא שואלים) - שווה את המחיר של לא להצטלם בשביל האושר.
על אף החששות המוקדמים, טיסת הצ'ארטר עוברת ללא תקלות, ואפילו יוצאת בזמן(!) ואחרי קצת יותר משעתיים וחצי של טיסה אנחנו נוחתים בשדה התעופה הקטן והדי מיושן בטיוואט (בהזדמנות זו, אפשר בבקשה שמישהו יחליט איך מאייתים את השם של העיר הזו בעברית? במהלך השבועיים של תכנון הטיול נתקלנו בלפחות שלוש גרסאות שונות). מתחברים למזוודה ומתחילים בניסיונות לאיתור החברה שממנה שכרנו את הרכב, חברת Surprise (שמתם לב למשחק המילים המתוחכם?).
בתוך הטרמינל נמצאים דלפקים של כל חברות השכרת הרכב שאתם יכולים להעלות בדעתכם (וגם כמה שלא תעלו בדעתכם), אבל - סופרייז - Surprise כמובן לא ביניהן. מראים לנציג של אחת החברות את הוואצ'ר והוא שולח אותנו אל עבר היציאה משדה התעופה, משמאל לחניון של חברת הרץ. במקום יש בעיקר מוסכים והוא נראה מזמין בערך כמו כל אזור מוסכים שתעלו בדעתכם.
הנציג המקומי מסביר לנו את חוקי הפרוטקשן בגרסת מונטנגרו:
"על כל פגיעה הכי קטנה ברכב, לא משנה אם באשמתכם או לא, אפילו אם מישהו שיפשף אתכם ביציאה מחנייה, אתם חייבים להזמין משטרה. עד שהמשטרה לא מגיעה - אסור לכם להזיז את הרכב. כשהמשטרה מגיעה, אם היא מגיעה, אתם ממלאים דו"ח (40 יורו), השוטר מחתים לכם את הדו"ח בחותמת משטרתית רשמית (60 יורו) - ורק עם החותמת הזו הביטוח יכבד את הדו"ח ואתם תשלמו רק השתתפות עצמית. אם אתם מגיעים עם פגיעה כלשהי ברכב ובלי דו"ח משטרה - אתם תשלמו את מלוא עלות התיקון"
מה???
הנציג מזהה שהדג כבר ברשת. "יש אפשרות נוספת" הוא מחייך בערמומיות. "אתם יכולים פשוט לשלם 15 יורו ליום - ואז אתם פטורים מכל הבלאגן הזה. גם אם יקרה משהו לרכב לא תצטרכו לחכות למשטרה ותשלמו רק השתתפות עצמית"
חצי דקה של התייעצות, ואנחנו מגיעים למסקנה המתבקשת, שאין לנו יותר מדי ברירות. אף אחד לא רוצה שייהרס לו הטיול בגלל שאיזה אידיוט שיפשף לו את הרכב ביציאה מהחנייה (וכמו שהבחור נשמע - לא הייתי מתפלא גם אם היה שולח בעצמו את האידיוט הזה, במקרה שלא היינו משלמים).
הנציג משבח אותנו על כך שעשינו את הבחירה הנכונה, והופך בין רגע להרבה יותר חייכן וחברותי. החזרת הרכב בשעה מוקדמת בבוקר ("אנחנו לא נמצאים עדיין בשעות האלה") כבר לא מהווה בעיה ("יודעים מה, פשוט תשאירו את הרכב בחנייה ואת המפתחות תניחו על הגלגל") וגם בעניין הדלק הוא מגלה פתאום נדיבות יוצאת דופן ("יש קצת יותר מ 3/4 מיכל, אבל אתם יכולים להחזיר 3/4")
יוצאים משדה התעופה בתחושה לא הכי נעימה, בלשון המעטה. העניין הזה מזכיר לנו את התרגיל המסריח שעשו לנו בטיול הראשון שלנו בחו"ל, בדוברובניק הסמוכה ב 2007, כאשר מסרו לנו רכב עם גלגל רזרבי מפונצ'ר ואח"כ חייבו אותנו על כך. מתחילים לנסוע לאורך קו החוף - ועם המראות היפים ההרגשה הולכת ומשתפרת. לפנינו נסיעה ארוכה צפונה.
גובה הפרוטקשן מנמל התעופה שמע שאנחנו נוסעים לז'בליאק והמליץ לנו בחום לעלות עם הרכב על המעבורת שחוצה את מפרץ קוטור (כמובן, רק לאחר תשלום הפרוטקשן) ולקצר מאוד את הנסיעה. גם אלין ממש בעד. בהחלטה של רגע, אני מוותר על המעבורת וממשיך לנסוע לאורך המפרץ.
אין מה לומר, לשם שינ.. כלומר - כמו תמיד - האישה צודקת. ההקפה של כל מפרץ קוטור בנסיעה היא פשוט סיוט. ההנחה היא ככל הנראה שכולם משתמשים בשירותי המעבורת. אין שום הסבר אחר לכביש הצר והמשובש שעובר בין עיירות החוף. מצד שני - הכביש הזה מתפתל ממש על שפת הים והנוף שמתגלה בנסיעה בו בהחלט יפה ומיוחד. שווה את הזמן? כנראה שלא, אבל לפחות פיצוי קטן.
הנסיעה המתישה סביב מפרץ קוטור היא, אגב, סוג של מתאבן לחוויה המפוקפקת שנקראת "נהיגה במונטנגרו". מהירות הנסיעה המקסימלית במדינה היא 80 קמ"ש, וכאשר רואים את מצב הכבישים - אפשר גם להבין למה: נתיב אחד בלבד לכל כיוון (ולפעמים - נתיב אחד בלבד לשני הכיוונים..), אספלט שחוק ומשובש, בורות ושאר מרעין בישין. במקומות הבודדים שבהם הכביש תקין וניתן היה, תיאורטית, לנסוע מהר יותר ראינו לא פעם ניידות משטרה שאורבות (ועוצרות) למי שחורג מהמהירות המותרת.
בכל הקשור לתחנות דלק - הן נמצאות בעיקר בערים/עיירות. מחוץ למקומות ישוב אין כמעט תחנות, ואפשר לנסוע עשרות ק"מ בלי להיתקל בתחנת דלק אחת לרפואה. ניתן לשלם בכרטיס אשראי (משהו שהוא ממש לא מובן מאליו במונטנגרו), והמחירים דומים למחירים בארץ.
בשורה התחתונה, צריך להתכונן לסוג של "הלם תרבות" בכל הקשור לנהיגה.
סוגרים סוגריים וחוזרים לענייננו.
עוזבים את כביש החוף המונטנגרי ומתחילים לטפס על ההרים. מדי פעם ישנן תצפיות על מפרץ קוטור והנוף פשוט מטריף. עוצרים לארוחת צהריים מאוחרת במסעדת גרהובאץ 1858 (Grahovac 1858) (מומלץ) וממשיכים בנסיעה צפונה. "רק" עוד שעתיים עד לז'בליאק. את נופי החוף מחליפים נופים חדשים ויפים לא פחות - הרבה ירוק וברקע צוקים אימתניים. תצפית נוספת שבה מומלץ לעצור היא מעל אגם סלאנו (Slano Jezero).
סוף סוף, בשעות הערב המוקדמות, אנחנו מגיעים לדירה בז'בליאק - Lux Deluxe Apartment. הדירה סה"כ חביבה, המחיר סביר ביותר (קצת מעל 100 יורו ל 2 לילות) והמיקום נוח - מרחק הליכה למרכז העיירה. בקטע הפחות משמח, הניקיון לא מי יודע מה, והגרוע מכל - סירחון של סיגריות מהמרפסת הסגורה.
יום ראשון מתיש שנשרף בעיקר על נסיעה מגיע לסיומו.
היום השני
אחרי שנת יופי ארוכה במיוחד, מתעוררים לבוקר עם מזג אוויר נעים וקריר. על אף התחזית שניבאה יום מעונן, השמים בהירים ויפים ואנחנו מוכנים להתחיל סוף סוף את הטיול שלנו (כי עם כל הכבוד לדרך היפה שבה נסענו אתמול - זה לא נקרא לטייל). ראשית כל אנחנו פונים ללשכת המידע לתיירים בז'בליאק, ובהמלצתה של הנציגה מחליטים לנסוע קודם כל לרכבל סאבין קוק, שפועל רק עד השעה 16, ולדחות לאחר הצהריים את הביקור באטרקציה המפורסמת יותר של האזור - האגם השחור.
רכבל סאבין קוק (Lanovka Žabljak-Savin Kuk) נמצא רבע שעה נסיעה דרומית לז'אבליאק. מדובר ברכבל כיסאות כפול, כאשר החלק הראשון ארוך יחסית, כ 20 דקות, והחלק השני תלול בהרבה ולוקח כ 10 דקות נוספות. מי שייצפה לנופים המעלפים של הרכבלים באוסטריה או באיטליה כנראה יתאכזב: הנוף הרבה יותר מצוקי וטירשי ופחות ירוק, אך אנחנו נהנים מהחוויה וראוי לציין שגם המחיר (10 יורו, נכון לספטמבר 2023) זול בהרבה ביחס לרכבלים המפונפנים של אוסטריה ואיטליה. מהתחנה העליונה יש עליה לא קלה של כ 10 דקות אל נקודת תצפית יפה על כל העמק, מגובה של 2313 מטרים. ישנם במקום מסלולי הליכה נוספים, למי שמעוניין.
תוך כדי העלייה ברכבל השני השמים מתחילים להתענן כמובטח, ואפילו מטפטפות עלינו כמה טיפות, מה שגורם למפעיל הרכבל להאיץ בנו "לעלות לשתי דקות ומיד לרדת, כי יורד מבול". כמו ישראלים טובים, אנחנו מהנהנים לעברו וכמובן לוקחים את הזמן שלנו.
בזמן הירידה הטיפטוף הופך לגשם של ממש. מעילי הגשם והמטריות נשארו, מיותר לציין, באוטו, ורק הפליזים עלינו, אבל אחרי קיץ מזעזע שמסרב להסתיים - אף אחד משנינו לא מתלונן על קצת גשם. להפך. מגיעים למטה רטובים ומרוצים ומיד ממהרים למסעדה במקום לאכול מרק. ממליצים בחום על המרק המקומי, דורמיטור סטייל. והערה אחרונה: לאחר שהחל לרדת גשם של ממש, לא איפשרו למבקרים לעלות ברכבל, רק לרדת, או במילים אחרות: לא להגיע אם יורד גשם.
במשפט אחד: נחמד לחובבי רכבלים. לא לשכוח עליונית או פליז לפיסגה.
כמה זמן להקדיש: שעתיים
ציון: 
מהרכבל אנחנו חוזרים אל ז'אבליאק בדרכנו אל האגם השחור. האגם השחור (Crno Jezero) נמצא בשמורת הטבע הגדולה והמפורסמת ביותר במונטנגרו, הפארק הלאומי דורמיטור (Durmitor). בפארק ישנם מסלולי טיפוס וטראקים רבים עבור אנשים מוזרים שאוהבים לטפס על צוקים שהאוורסט נראה כמו גבעה על ידם (הפיסגה המפורסמת והגבוהה ביותר בפארק היא בובוטוב קוק - Bobotov KuK), אך עבור אנשים שפויים - הביקור באגם השחור הוא אופציה מתאימה יותר.
ניתן להגיע אל האגם השחור ברגל (כ 3 ק"מ ממרכז ז'בליאק), או (לעצלנים) לחנות באחד משני מגרשי החנייה הסמוכים אליו, Parkovisko I או Parkovisko II. חניון Parkovisko II קצת יותר קרוב לאגם, אך ההליכה ממנו אל האגם עוברת דרך היער, בשביל לא מסומן. מחניון Parkovisko I ההליכה היא על דרך סלולה ונגישה.
אנחנו חונים בחניון Parkovisko II, משלמים 2 יורו על החנייה ועוד 4 יורו לכל אחד על הכניסה לפארק, נכנסים ליער - והקסם מתחיל. עוד לא הגענו בכלל אל האגם וכבר הליכה מענגת בתוך יער אירופאי קלאסי, עם כל המראות והריחות המוכרים. מתחברים לדרך המובילה אל האגם ועוצרים כמו כולם על מנת לקנות כוס של פירות יער, על מנת שהחוויה תהיה באמת מושלמת.
האגם השחור עצמו הוא למעשה צמד אגמים, המחוברים ביניהם בנחל קטן (שהיה יבש למרבה הצער בביקור שלנו). את שני האגמים ניתן (שלא לומר חובה) להקיף במסלול טבעתי יפהפה, שעובר בתוך היער (לא ללכת צמוד למים!) ואורכו כ 3 ק"מ. וזה בדיוק הזמן לסתום ולתת לתמונות של אלין לדבר בעד עצמן.
במשפט אחד: אגם יפהפה, שנחשב לגולת הכותרת של הטבע במונטנגרו
כמה זמן להקדיש: שעתיים עד חצי יום
ציון:
בקרבת האגם השחור נמצא אגם נוסף, בעל שם סימפטי ומזמין - אגם הנחשים (Zmijinje Jezero). לפחות על פי התמונות, האגם הזה נראה אפילו יפה יותר מהאגם השחור, ולכן הוחלט פה אחד לבקר גם בו. על פי המפה נראה היה שניתן להגיע אל אגם הנחשים מהאגם השחור, במסלול שיוצא מהאזור הצפוני של האגם השחור ואורכו כ 3 ק"מ. אחרי ההקפה של האגם השחור, ובהתחשב בשעון שלא עוצר, אנחנו מחליטים ש 6 ק"מ נוספים של הליכה (בכל זאת, צריך גם לחזור..) זה יותר מדי בשלב הזה, ועדיף להגיע אל אגם הנחשים בנסיעה.
חוזרים לרכב ונוסעים על פי ההנחיות של Google Maps. הכביש פשוט מזעזע, גם בסטנדרטים הנמוכים של מונטנגרו. בשלב מסויים, במרחק של כק"מ וחצי מאגם הנחשים, גם הכביש המזעזע מסתיים וההמשך הוא דרך כורכר זרועה באבנים. אבל כבר הגענו עד כאן.. ממשיכים בנסיעה איטית וזהירה עד שמגיעים לקרבת האגם. חונים, הולכים כחמש דקות ו.. אכזבה. זה לא שהאגם לא יפה, אבל על פי התמונות - בהחלט ציפינו ליותר. המקום נראה די מוזנח, ומפלס המים נמוך יחסית. אם מוסיפים את הדרך שלא ראויה אפילו לרכב חברה, ספק אם שווה את המאמץ. מסלול ההליכה מהאגם השחור הוא קרוב לוודאי יפה יותר ועדיף.
במשפט אחד: אגם קטן ונחמד, אבל נראה הרבה יותר טוב בתמונות לעומת המציאות. לא מומלץ להגיע ברכב, אלא לעשות את מסלול ההליכה מהאגם השחור אל אגם הנחשים. תיאור המסלול באתר Komoot (מסלול ארוך יותר, הכולל את הקטע מהאגם השחור אל אגם הנחשים)
כמה זמן להקדיש: שעתיים
ציון:
היום השלישי
קמים בבוקר ועוזבים את הדירה בז'בליאק. חוזרים אל הכביש הראשי ונוסעים מזרחה, לכיוון גשר דורדביצ'ה העובר מעל קניון טארה (Đurđevića Tara Bridge), שהוא הקניון העמוק ביותר באירופה. הדרך מז'בליאק אל קניון טארה - מדהימה. לשם שינוי אנחנו לא מתלוננים על הנסיעה האיטית ופשוט נהנים מכל רגע. הכביש ריק כמעט לחלוטין, והטבע כולו שלנו. איך אומר הסלוגן של רכבת ישראל? "פשוט ליהנות מהדרך".
לאחר כחצי שעה של נסיעה מגיעים אל הגשר הענק והמרשים. חונים והולכים לאורך הגשר (בזהירות רבה. על הגשר נוסעות מכוניות, והשוליים המיועדים להולכי רגל צרים עד לא קיימים). הרחק מתחתינו זורם הנהר, בצבע טורקיז מהמם. זרימת המים "לא מי יודע כמה", אך עדיין ניתן להבחין בלא מעט קייאקים שמדדים לאיטם בזרם החלש. פעילות אתגרית פופולארית נוספת במקום היא אומגה מגדה אחת של הקניון אל הגדה השנייה. בעת הביקור שלנו (ספטמבר) לא נרשמו עומסים מיוחדים, לא בקייאקים ולא באומגות, ולא נראה שצריך להזמין מראש. ייתכן שביולי-אוגוסט המצב שונה.
אחרי הגשר, כדאי מאוד להמשיך על כביש P4 עוד כחמש דקות מזרחה, לעצור בחניון ספלבישטה (Splavište parking), בנקודה המאפשרת לרדת ממש עד הנהר ולהתרשם מקרוב מהצבע המושלם של המים הצלולים.
במשפט אחד: הגשר מרשים מאוד, והנהר יפהפה. לא לפספס את הירידה אל הנהר עצמו בחניון ספלבישטה. אם מעוניינים לעשות אומגה או ראפטינג - זמן הביקור כמובן מתארך בהתאם.
כמה זמן להקדיש: שעתיים (לא כולל אומגה / ראפטינג)
ציון:
אחרי ההתלהבות מנהר טארה אנחנו ממשיכים דרום מזרחה, לעבר שמורת טבע נוספת, הלא היא שמורת ביאוגרדסקה (Biogradska gora National Park). לב השמורה הוא האגם הנושא את אותו השם (BiogradskoJezero), אך כמו בפארק הדורמיטור, גם כאן ישנם עוד מסלולים רבים למעוניינים להעמיק. למי שמעוניין לבלות במקום יותר מיום אחד, מקום הלינה המומלץ הוא בעיירה הסמוכה קולאשין (Kolasin)
מגיעים לשער הכניסה לשמורה, משלמים 4 יורו לכל אחד ונכנסים. הדרך עד האגם גורמת לפה שלנו להישאר פעור. יופי שבאמת קשה להעביר במילים. והאגם עצמו - פנינה. עם כל הכבוד לשם וליחסי הציבור שיש לאגם השחור, אגם ביאוגרדסקה פשוט לא רואה אותו ממטר. מסלול של 3.5 ק"מ מקיף את האגם, שעה וחצי עד שעתיים של הליכה נינוחה שפשוט אין סיכוי שתוותרו עליה. מומלץ ללכת נגד כיוון השעון כדי לשמור לסוף את החלק היפה ביותר: הליכה על דק עץ, מעל המים, מוקפים בסוגים שונים של צמחים - ממש תחושה של ג'ונגל טרופי.
השפה השלטת במקום (לפחות בעת הביקור שלנו) - עברית. אז מי שמעוניין לברוח מהישראלים, שבכל זאת יבוא לאגם ביאוגרדסקה וייברח במקום אחר.
בסוף המסלול מתיישבים לארוחת צהריים במסעדה שנמצאת במקום ומסכמים טיול פשוט מושלם.
במשפט אחד: סוף סוף מקום שאפשר לתת לו ציון מושלם בלב שלם.
כמה זמן להקדיש: שעתיים עד חצי יום
ציון:
בכך בעצם מסתיים חלק הטבע בטיול, ואנחנו מתחילים את המסע דרומה, חזרה לאזור החוף. לאחר שאת הנסיעה צפונה עשינו דרך החלק המערבי של מונטנגרו, דרך מפרץ קוטור והכבישים P11 ו M6, את הנסיעה דרומה אנחנו עושים דרך הכבישים M9 ו A1, והבירה פודגוריצה (בלי להיכנס אליה ממש).
קצת אחרי קולאשין אנחנו מגלים אוצר של ממש - אוטוסטרדה!! 3 נתיבים לכל כיוון ומהירות מקסימלית של 100 קמ"ש! אמיתי!!! האוטוסטרדה עד פודגוריצה בתשלום (לוקחים כרטיס בכניסה, משלמים ביציאה, 3.5 יורו נכון לביקור שלנו).
אחרי היציאה מהאוטוסטרדה חוזרים כמובן להזדחל בכביש היורד אל החוף, בואכה בודווה. שעתיים וחצי של נסיעה באמת מתישה מסתיימות בפנסיון שאלין בחרה בפינצטה לשלושת הלילות הנוספים. וילה לה וידה (Villa La Vida) מתגלה כבינגו. חדר מודרני ומרווח כמו שאנחנו אוהבים, עם מרפסת ונוף לבריכה של הפנסיון. החיסרון היחסי הוא שהפנסיון מרוחק יחסית ממרכז בודווה (כ 15 דקות נסיעה), אך מצד שני - מדובר במקום שקט ונעים.
יום נהדר שהתחיל בנהר טארה ועבר דרך אגם ביאוגרדסקה מסתיים במקום לינה מצויין. קשה לבקש יותר מזה.
היום הרביעי
קמים בבוקר ויורדים לארוחת בוקר מגוונת וטעימה בפנסיון. היעד הראשון שלנו להיום הוא העיירה סטינייה (Cetinje). העיירה הזו דווקא לא נמצאת על קו החוף אלא על הר, בקרבת הפארק הלאומי לובצ'ן (Lovcen). חונים בחניון חינמי בקרבת המדרחוב של העיירה ומטיילים בהנאה. ישנם בתים עתיקים וצבעוניים ושפע של בתי קפה, מסעדות וחנויות מזכרות. ממשיכים אל המנזר היפה של העיירה (Cetinje manastir) ומשם שמאלה, אל הפארק. מתלבטים האם יש לנו כוח לעלות אל המוזוליאום (Mausoleum von Bischof Danilo), לתצפית על העיירה. השעה שעת צהריים מוקדמת והטמפ'? כמו בישראל, תודה ששאלתם.
השמש של מונטנגרו לא מרחמת עלינו, ואנחנו מגיעים אל המוזוליאום מזיעים ומתנשפים. למה כל התצפיות צריכות להיות כל כך גבוהות, לעזאזל?? הנוף, כצפוי, יפה ומרשים. מחזירים את הנשימה, סשן צילומים ואנחנו יורדים חזרה אל המרכז. עוד סיבוב קצר במדרחוב ואנחנו ממשיכים הלאה.
במשפט אחד: עיירה שקטה וחביבה.
כמה זמן להקדיש: שעתיים
ציון:
יוצאים מסטינייה ומתחילים את הנסיעה לכיוון קוטור, דרכה עברנו בחטף ביום הראשון בנסיעה צפונה. קוטור אמורה להיות העיירה היפה ביותר באזור החוף והציפיות בהתאם. כביש P1 עולה מסטינייה, מקיף מצפון את הפארק הלאומי לובצ'ן ואח"כ מתחיל לרדת לעבר החוף. הנוף על המפרץ כבר בשלב הזה מדהים ביופיו. עוצרים בבר הוריזונט (Horizont Bar) לדרינקים. מתחת לבר ישנן כמה מרפסות תצפית שהמראה הנשקף מהם הוא באמת בלתי אפשרי. המרפסות הנ"ל, מיותר לציין, זמינות רק ללקוחות הבר. קונים משקאות במחיר מופרך ביותר, יורדים למטה - ושוב המילים נגמרות. יופי אין סופי. עושים בוק שלם של מפרץ קוטור (בתכל'ס על זה שילמנו הרי..).
יוצאים מהבר וממשיכים בנסיעה, אל עבר הסרפנטינות היורדות אל קוטור (Kotor Serpentine). ירידת הסרפנטינות לא מיועדת לבעלי לב חלש. מדובר בכביש צר ודי משובש ובו סידרה ארוכה של פיתולים. הכביש ברובו מספיק רחב על מנת לאפשר מעבר בדוחק של שני פרייבטים, אבל לא הרבה מעבר. למשך זמן מסויים אנחנו נתקעים מאחורי אוטובוס תיירים, עד שהנהג מואיל בטובו לעצור באחד המפרצים ולאפשר לנו לעקוף. "אני מקווה מאוד שאוטובוסים נוסעים פה רק בירידה..", אלין אומרת.
אלין אומרת - ומרפי מקשיב. תוך זמן קצר אנחנו רואים שיירה של מכוניות שנוסעות רוורס, חזרה כלפי מעלה. אי שם, בסוף שיירת הרוורס, נראה אוטובוס נוסף - במגמת עלייה. בלית ברירה אנחנו מצטרפים לשיירת הרוורס, עד שמוצאים מקום שבו ניתן לרדת מהכביש ולהמתין בצד. השיירה עוקפת אותנו, ברוורס כמובן, אבל בסדר מופתי.
הנהג שחנה לפנינו לוקח יוזמה, יוצא מהרכב ומכוון את התנועה כמו שוטר מיומן. לאחר כרבע שעה של המתנה, שני אוטובוסים מצליחים סוף סוף לחלוף על פנינו. על אף הפיתוי האדיר לבדוק איך בדיוק הם מצליחים לעבור את האוטובוס שיורד, אנחנו ממשיכים הלאה. יכול להיות שהם עדיין תקועים שם ומחפשים פתרון. בסה"כ צריך לציין שהנהגים שנתקלנו בהם בסרפנטינות היו כולם אדיבים וזהירים, ואם מגיעים למצב שבו יש מקום רק לרכב אחד לעבור תמיד יהיה מי שייקח רוורס וייאפשר את המעבר. בישראל זה כנראה לא היה עובד..
מסיימים סוף סוף את הדרך המפותלת (והמומלצת מאוד, למי שלא סובל מפחד גבהים. במגמת ירידה כמובן) ומגיעים לקוטור. חונים בחניון הגדול במרכז העיירה (עלות כ 1 יורו לשעה), בין העיר העתיקה לבין קניון קמלייה (Shopping Centre Kamelija) וראשית כל הולכים, מיותר לומר לקניון. מדובר בקניון קטן וחביב, עם יותר מדי חנויות קוסמטיקה.
מצליחים להיחלץ מהקניון בסופו של דבר והולכים אל העיר העתיקה. ראשית כל מחפשים מקום לאכול, ואין דבר יותר מתאים עכשיו מפיצה. מאתרים פיצריה מומלצת, הן על פי הציון בגוגל והן על פי התור בכניסה - פיצריה פרונטו (Pizzeria Pronto). ממתינים כרבע שעה בכניסה לפיצריה הקטנטונת, ואין מה לומר, בהחלט היה שווה את ההמתנה. למי שלא מעוניין להמתין - יש גם טייק אווי. ההמשך הטבעי הוא אל גלידריית מרשל (Marshall's Gelato) הסמוכה, שגם היא מומלצת בחום.
מכאן אנחנו מתחילים לטייל במבוך הסמטאות של העיר העתיקה. ליד שער הכניסה הצפוני אנחנו מגלים את הגרסה המקומית לכיכר החתולות. אלין, חובבת חתולים מושבעת, נמסה מיד וכל חתול, ללא יוצא מן הכלל זוכה לקבל ממנה שלל ליטופים. בכלל, הנוכחות של החתולים מורגשת מאוד בקוטור, גם בכמות בעלי החיים וגם בחנויות המזכרות. גיגול מהיר מעלה שהעיר סבלה בעבר ממכת עכברים, חולדות ונחשים. התושבים הביאו מספר חתולים שפתרו את הבעיה, ומאז הם נחשבים לסימן למזל טוב (אלא אם אתם עכברים או נחשים..)
בשעה טובה ומוצלחת, השמש הקופחת מתחילה לרדת. זה הזמן לטפס במדרגות ולעלות על חומות העיר העתיקה. הבריזה עושה לנו נעים, וההליכה על החומות מספקת זווית נוספת ליופי של העיר. אנחנו מתלהבים מיופיה של כנסיית סנט ניקולאס (לפעמים נדמה שאין עיר/עיירה אחת בכל העולם כולו שאין בה כנסייה בשם הזה) וממשיכים ללכת לאורך הקטע המערבי של החומה, עד הפינה הדרומית. יפה, יפה, יפה.
במשפט אחד (במילה אחת): וואו!
כמה זמן להקדיש: חצי יום עד יום
ציון:
נסיעה קצרה של כ 20 דקות ואנחנו חזרה בפנסיון. אחרי כל הזיעה שהיגרנו בסטינייה ובקוטור, מסיימים את היום הנהדר הזה במקום המתאים ביותר: הבריכה של הוילה.
היום החמישי
היום האחרון של הטיול מגיע, כמו תמיד, מהר מדי. את החצי הראשון של היום אנחנו מקדישים לעיירה בודווה. חונים בחניון מסודר בקרבת העיר העתיקה (1.5 יורו לשעה) ונכנסים. המראות די דומים למה שראינו אתמול בעיר העתיקה של קוטור: מבוך אין סופי של סמטאות, קצת פחות תוססות אך עדיין יפות. רק המזגנים שתלויים בצורה גסה ומכוערת מתחת לכל חלון קצת הורסים את המראה, אבל קשה להאשים את הבודווים. ההתחממות הגלובאלית הגיעה גם למונטנגרו, ומזג האוויר של אמצע ספטמבר "כייפי" בדיוק כמו בארץ. בהההאאא...
מגיעים בסופו של דבר אל הסיטודלה (Budva Citadel) שנמצאת בחלק הדרומי של העיר העתיקה. במקום יש ספריה ומוזיאון, וכמובן נוף מושלם על הים. הכניסה בתשלום 4.5 יורו, ומכיוון שהספריה והמוזיאון פחות מדברים אלינו, אנחנו מעדיפים לשלם 2 יורו ולעלות אל החומות. הטיול על החומות מאפשר סיבוב היקפי כמעט מלא סביב העיר העתיקה, הבריזה והים כלולים במחיר. שווה.
אחרי שממצים את העיר העתיקה הולכים מעט מערבה לאורך החוף, עד פסל הבלרינה ואז חוזרים ומתחילים ללכת צפונה, לאורך רצועת החוף המזרחית. החופים עמוסים לעייפה והמראות מזכירים מאוד את אילת. המון דוכני מזכרות, מסעדות ובתי קפה מצד אחד ומיטות שיזוף המפוזרות על חול מעורב באבנים. ניתן גם לעשות ספורט ימי בסגנון אילת - הפלגות, מצנחי רחיפה, בננה וכו'. המחירים תיירותיים מאוד, וגם השירותים בכל מקום בתשלום של חצי יורו - יורו. חלק מהמקומות, ראוי לציין, נראים מוזנחים, עם הרבה לכלוך ולא מאוד מזמינים.
בסופו של דבר החום הכבד מכריע אותנו ואנחנו מחליטים לחזור להפסקת בריכה בפנסיון. בסופו של דבר גם זה חלק מהחופשה.. לא ככה? יורדים לבריכה עם בירות ונישנושים וסוף סוף מרגישים באמת בחופש.. תענוג!
במשפט אחד: בודווה קצת פחות יפה מקוטור לטעמנו, אך בהחלט מצדיקה ביקור
כמה זמן להקדיש: חצי יום עד יום
ציון:
מאוששים ומרועננים אחרי השחייה בבריכה אנחנו מתארגנים ונוסעים לרכבל החדש הסמוך לקוטור, שנפתח ממש לפני חודש. התחנה התחתונה של הרכבל נמצאת מעט דרומית לקוטור, והתחנה העליונה - מערבית לפארק לובצ'ן, בגובה של כ 1,300 מטרים. הנסיעה בקרוניות סגורות, שיכולות להכיל עד 10 אנשים וזמן הנסיעה הוא כ 11 דקות. העלות נכון לספטמבר 2023: 23 יורו למבוגר.
מגיעים לתחנה ורואים שהחנייה במקום בתשלום נפרד. לא הגזמתם בכלל עכשיו! מסתובבים וחונים כמו כולם, בצד הכביש המוביל אל התחנה (קצת יומרני לקרוא לדרך החתחתים הזו "כביש", אבל נניח.. פשוט לא ברור העניין הזה, בונים רכבל חדש עם תחנה חדשה מהניילונים שנראית באמת מעולה - והכבישים המובילים אליה מוזנחים, משובשים, רעועים, ללא שום תאורה)
הנוף הנשקף בעת העלייה ברכבל - נפלא. מושלם. מדהים. מהמם. אף מילה אינה מיותרת. כבר ראינו את מפרץ קוטור מתצפיות שונות ומדרך הסרפנטינות ועדיין, הרכבל מספק חוויה ברמה אחרת. תיזמנו את העלייה כך שנגיע למעלה לקראת השקיעה, וכך אנחנו מוצאים את עצמנו עומדים בקצה ההר, מתחתנו פרוש אחד המפרצים היפים בעולם והשמש יורדת לאיטה..
ככתוב, התחנה העליונה נמצאת בקרבת הפארק הלאומי לובצ'ן, כך שמי שמעוניין יכול לעלות גם בשעה מוקדמת יותר ולטייל באזור, אבל ההמלצה שלנו היא באמת לא לפספס את השקיעה. בשעות הערב יש במקום רוח קרה, וגם אם למטה חם (ולמטה חם..) - מומלץ להביא עליונית כלשהי. בתחנה העליונה יש גם מסעדה בשם המוזר משהו פורצה קוק (Forza Kuk) ובה ניתן לאכול ולשתות מול נוף חלומי במחירים ממש לא שווים לכל נפש.
להשלמת החוויה, בעת הירידה אנחנו מקבלים את מראה המפרץ המואר. כמה יופי..
במשפט אחד: מומלץ בחום, השקיעה מהתחנה העליונה - פרייסלס
כמה זמן להקדיש: שעתיים עד חצי יום (אם רוצים לטייל למעלה)
ציון:
מהרכבל אנחנו נוסעים לארוחת פרידה ממונטנגרו. בהמלצת בעלת הפנסיון אנחנו מכוונים את Google Maps לקחת אותנו אל מסעדה בשם שאני אפילו לא מסוגל לקרוא - Национални ресторан Царевић
הדרך אל המסעדה הזויה לחלוטין, אפילו במונחים של מונטנגרו. חושך מוחלט וכבישים נידחים שנראה כאילו מובילים לשום מקום, אך בסופו של דבר אנחנו מגיעים למסעדה שוקקת חיים. מזמינים מרק ובשר - ונהנים מכל ביס, אוכל פשוט מעולה. אנחנו מצטרפים להמלצה של בעלת הפנסיון, אך נראה שעדיף להגיע למקום בשעות האור, גם בגלל הדרך וגם בגלל הנוף הנשקף מחצר המסעדה, שלא ניתן ליהנות ממנו בחושך.
היום השישי
הטיסה חזרה לארץ יוצאת מטיוואט ב 9:30 בבוקר. אנחנו מספיקים להיפרד מבעלת הפנסיון ונוסעים כ 20 דקות אל שדה התעופה. ידידנו גובה הפרוטקשן מקבל אותנו בחיוך רחב (אחרי שכזכור טען שהמשרד שלהם לא פתוח בשעות האלה..). הוא כלל לא מביט על הרכב ולא בודק כלום: "איטס אול רייט, האב א נייס פלייט"..
עוברים את תהליך הצ'ק אין בערך באותה המהירות שבה עברנו אותו בארץ, כלומר ממש ממש מהר, ו.. זהו! תם ונשלם. אגב, מי שבונה על השלמת קניות בדיוטי פרי של טיוואט, שלא יבנה, כי אין חיה כזו, לשמחת חמישים אחוזים מאיתנו ולצער חמישים האחוזים הנותרים.
אפילוג
בשורה התחתונה, למרות כמה קיטורים, הטיול היה מוצלח מאוד, וממש לא הרגשנו שמיצינו את מונטנגרו - להפך. היינו נשארים בשמחה עוד מספר ימים. למי שרגיל לתנאים של מערב אירופה, כמונו, מונטנגרו היא סוג של הלם תרבות, בעיקר בכל הקשור לכבישים ולתשתיות, אבל הנופים היפים בהחלט מפצים. אגב, מעניין לציין שדווקא בכל מה שקשור למזגנים - במונטנגרו הפנימו את המצב, וכמעט בכל מקום באזור החוף יש מזגן.
היתרון הגדול של מונטנגרו הוא המרחקים הקצרים (יחסית), והיכולת לשלב בקלות טיולי טבע ביחד עם בטן-גב וכיף בעיירות החוף, מה שהופך אותה ליעד המתאים לכל טעם. למי שמחפש משהו קצת שונה מהצפונבוניות הקלאסית של אירופה - אנחנו בהחלט ממליצים.
