ירח דבש בפירנאים ובצפון ספרד 2011 חלק א' אגוואסטורטס נרגשים יצאנו מברצלונה על סיפונה של פורד פוקוס כחולה. ההתרגשות הייתה מהולה בחשש שמא נאבד את דרכינו בינות לגשרים, המחלפים והיציאות המקיפות את העיר. את החששות החליפה שוב התרגשות וזו ניזונה מריחות וצבעים של מקום חדש שהלכו ורבו ככל שהתרחקנו מהעיר. כעבור כחצי שעה וירידה מכביש , לדרך C37 העולה צפונה לעיירה מנרסה (Manresa). מימיננו התרומם גוש המוסראט (Montserrat) העשוי עמודי גיר עצומים של סלעי גיר, כך נדמה לי, וביניהם יערות אלון ירוקים הממלאים כל סדק בין הסלעים. חרף החשק העז לעצור, להביט ולשטוף את העיניים בנוף המרשים, הוספנו לסחוט את דוושות הגז, שכן את פנינו שמנו אל רכס הפירנאים. רכס זה מסמל גבולות רבים כל-כך:הגבול בין צרפת וספרד, נצרות ואסלאם, אירופה המערבית ואירופה של הסיאסטה. עבורנו, הוא סמל גם את המעבר בין חיינו הקודמים כזוג לחיינו החדשים כמשפחה, כגוף אחד. הנוף בתווך שבין הרי המונסראט והפירנאים, גבעי קמעה, וזרוע מטעי זיתים, חיטה, וכרמי יין. בלב חבל ארץ זה שוכנת כאמור העיר מנרסה ובה קתרדלה עתיקה, שקראה לנו ביופייה למהר ולחקור עוד את ספרד. קתדראלות מעין אלה, כך גילינו, פזורות למאותיהן בכל רחבי המדינה. המשכנו בדרכינו צפונה על כביש E9 c16 ונכנסנו לכפר נאה, קסרק (Cserc) שמו, השוכן לגדותיו של אגם יפה, באזור שהפך הררי יותר ויותר. בתיו עשויים אבן אדומה ובליבו "באר-רסטוראנט", המשמש בצהרי היום, בית מרזח לבטלני הכפר, לגופם גופיה לבנה, מכנסיים קצרים וכפכפים. סופה של הדרך במנהרה החוצה את רכס קאדי (Cadi), הנמתח בדומה לפירנאים שמצפון לו בכוון מזרח-מערב. רכס זה, היה מרשים בתלילותו ומיוער. בכמה מקודקודיו כבר הופיעו נקודות לבנות של שלג. בצאתנו מהמנהרה, הגענו לעמק רחב שהפריד בינינו ובין רכס הפירנאים של אנדורה וכמו נלקח מאגדה ישנה. בליבו זרם נהר כחול, ולשתי גדותיו תילים ירוקים הנושאים על ראשם כפרים עתיקים שהפכו נידחים יותר ויותר ככל שהוספנו בנסיעה מערבה על דרך N260. בראש כל אחד מהם, צריח שמירה ישן עשוי אבנים כהות, בתים נאים, שחורי רעפים, וכנסיות עתיקות , לכולן צריח חרוטי ושחור הבולט למרחקים.באחד מאותם כפרי שוקולדה ניסינו לשווא את מזלנו בארוחת צהריים שהייתה כה יבשה ומכובסת עד כי העליבה את כתלי הקירות של המבנה הכפרי הנהדר בו הוגשה. יש לציין, כי לא היה בארוחה זו כדי לפגוע ולו במעט בהתרגשות והצהלה שאחזה בנו נוכח צריחי הכפר העתיק שנשקפו מחלון המסעדה בה סעדנו. הוספנו נסוע עוד שעות אחדות על כבישים שחורים וטובים בינות לכפרים ושדות והכול סביבנו ירוק-ירוק וכחול-כחול. כעבור שעות מספר הגענו אל יעדנו, הכפר אספוט (Espot). כפר חמודות זה יכול היה להיות אחד מאותם מאות כפרים הפזורים בצפונה של קטלוניה ושקועים בתהומות הנשייה, אלמלא היה נקודת יציאה מפורסמת לרבים ממסלולי הרגלים בגוש ההררי הנהדר שמעליו- הפירנאים של קטלוניה. העובדה שכפר זה היה לנו למקום לינה, בטרם נצא לחקור ברגלינו את הרכס, אפשרה לנו להרבות בשיטוטינו בו. בשעות הערב, זמן קצר לאחר שהנחנו את חפצינו באכסניה (Pensyon Palmira)התחלנו בסיורינו בכפר, דרך הגרעין העתיק, הגשר הרומי שמעל הנהר החוצה אותו וצריח הכנסיה. כמונו, שוטטו זקני הכפר נושאים מריצות ואת פניהם הסתירו ערימות החציר הענקיות שהונחו בהן. כמה מהתושבים האחרים פסעו להם שלובי זרוע בסמטאות הכפר בינות לשיחי הגרניום ואחרים עצרו במסעדה בה סעדנו גם אנחנו והטביעו את לבם ביין אדום, מתוק ומענג. בבוקר המחרת, לאחר החלפת ברכות קצרה עם בעלי האכסניה שלנו וסעודה הכוללת פרוסות לחם צהובות וצרובות ועליהן שילוב ספרדי נצחי של פרוסות גבינה צהובה וכתלי חזיר (Queso y Jamon). מיד לאחר מכן, מיהרנו אל הרחוב הראשי של הכפר, בסמוך ללשכת המידע, ושכרנו את שירותיו של אחד מאותם ג'יפים לבנים הנושאים תיירים שוטים ועולצים כמונו למעלה, הידד, אל ההרים. הגענו עם הרכב לגדותיו של אגם נהדר ושמו סנט מאוריצי (Sant Nurici) הסכור בסכר ומימיו צבועים בגון כחול-ירוק. סביב לאגם, קירות סלע זקופים כמעט, הכופים על אלפי האורנים התלויים עליהם לצמוח בזוית לא אפשרית. מאגם זה יוצאת דרך עפר רחבה המטפסת בתלילות סבירה בינות לעצי אורן שחור ולבנה בהיר גזע ובינות להם נהנינו ממרבד אין סופי של מינים ממינים שונים של פרחים צבעוניים- אח, לו רק ידעתי את שמם! כארבעים דקות לאחר מתחילת הדרך, הגיעה זו לקיצה לגדותיו של אגם רדוד, ירוק ושקוף, הנושא את השם רטרה (Ratera). מהאגם נמתח שביל צר מעלה-מעלה לעבר מעבר הרים נאה הנושא את אותו השם, לא לפני שהוא חולף על גדותיו של אגם יפהפה (Port de Ratera) רדוד ושקוף, בו הרהבתי עוז ורחצתי במים הקפואים. בהמשך, הוסיף השביל לטפס בתלילות גוברת בינות לעצי היער ההולך ומדלדל ולצידם של שיחים נמוכים שלא הופיעו קודם. עליהם צבועים ירוק כהה וענפיהם נושאים פרחים צבועים ורוד. ככל שעלינו בגובה, פחתו הפרחים עד שנעלמו כליל והתחלפו ב כתמי שלג צחור ופלגי מים דקים שהרוו את צימאוננו. במחצית הדרך למעלה אל מעבר רטרה (Port de Ratera)בעודנו מתקדמים בצעדים מדודים הרעימו לפתע השמים ברעש והמולה מעוררי דאגה. הייתה זו הזדמנות עבורנו, כך סברנו ביוהרה של מטיילים צעירים לעטות על עצמנו שכמיות פלסטיק יקרות וכיסויים צבעוניים לתרמיל ולקרוא תיגר על אלוהי הסערה. אך אלה לעגו לנו וכבדו אותנו רק ברסס מים קל ותו לאו. לא נותר לנו אלא להשתומם נוכח ענני הסערה השחורים שהגיעו מעבר לרכס והתקבצו דווקא מעל לעמק הסמוך לנו מכים שם בסערה חסרת רחמים, מרחק פסע מאיתנו. אינני יודע מתי נעתקה נשימתי לראשונה. האם בהליכה המדודה על שביל הנחש הבלתי-נגמר, אבני החצץ הנשמטות מטה תחת או מקילוחי המים הנובעים תחת כל סלע. בודאי, יכול אני לומר שהיא נעתקה כשהגענו אל מעבר רטרה ממנו נשקפה תמונת- נוף שליופיה הרב עושות המילים עוול נורא. כאשר שבה אלי רוחי, ניסיתי לשרטט בה את תמונת הנוף הנהדרת. תחתינו השתרע עמק ירוק ועמוק מקושט בסדרה של אגמים, במפלסים שונים ולכל אחד מהם עניין וייחוד משלו. הראשון והקרוב עלינו ביותר, מימיו רדודים ושקופים- מותירים חשוף כל חלוק אבן, כל צפרדע וכל דג. חברו הרחוק יותר, מימיו כחולים ועמוקים, ואילו האחרון והרחוק ביותר אוצר בתוכו אי קטן וקסום ועליו נטוע עץ נאה ובודד. את צהרי היום בילינו קפוצי ברכיים לחופיו של אחד הקסמים הכחולים הללו מלווים בחבורת יתושים טורדניים וצפרדעים שקיפצו לרגלינו ברצינות תהומית השמורה להן וסיבותיהן עמן. במחצית היום הראשון למסענו ברכס כבר הספקנו ללמוד שהמפה לעיתים משקרת. המרחקים הקצרים והשביל המשורטט בה באדום סטרילי המתיימרים יחד ללמדנו על המסלול הצפוי לנו, אין בהם כדי ללמד על אלפי האבנים המתגלגלות לרגלינו, על האוהל הארור הנישא באחורי התרמיל ולוחץ אותו אל מותניי והיתושים שלא די בכובע ולא בתפילה בכדי להרחיקם מעל עורנו הצורב. ברם, סופו של יום טבעו שיגיע. לאחר טיפוס קצר אל גבעה מיוערת וירידה מצידה השני, נגלתה אלינו בקתת אבן כהה (Refujio Colomers). הבקתה, לגדותיו של אגם סכור בלב יער מחטניים מכילה, כמו בקתות אחרות בהרים, ערב-רב של עוברי אורח ומטיילים ממנים שונים. על אף שמוכנים היינו לקבל את פניהם טיפוסים מוזרים המרחיקים עד כאן, התקשינו להתמודד עם חבורה של גברים צרפתים ששמו להם לאידיאולוגיה את הטיול בערום. אלו התהלכו להם סביב-סביב כשישבנם הבהיר מנצנץ למרחק ומצפצף על משפחות, ילדים וסתם שמרנים. זמן קצר לאחר שהכרנו, ניאותו הצרפתים העירומים לספר לנו שהרחיקו עד הנה מכיוון שבמדינתם שלהם החוק "חסר סובלנות" ואינו מתיר להם להתהלך בטבע בעירום. לו רק היו יודעים על ארצנו שלנו.... את יומנו השני בהרים התחלנו במחזה מבשר רע. שמיכה עבה של ערפל כיסתה את הבקתה בה לנו, לא מאפשרת לנו לראות מעבר לקצה החוטם. לאחר התייעצות קצרה בינינו לבין עצמנו ובינינו לבין אנשי הבקתה, החלטנו להמשיך בדרכנו, לא כי רודפי סיכונים אנו, אלא משום שערפילים מעין אלה, כך למדנו, הם מטבע המקום, כמו משב רוח, כמו ענן חולף. אין איש מתרשם מהם ואין איש מתעכב. החלטתנו התגלתה כסבירה. שכן, מחצית השעה לאחר מכן, בעודנו נחים על-יד אחד פלג מים מקציף, התפוגג הערפל וכמו וילון המוסט מעל בימת התיאטרון חשף בפנינו נוף של פסגות גיר משוננות ביניהן נמצאמעבר קלדס (Caldes) אליו שמנופעמינו. מקום זה נראה לנו ראוי למנוחה ראוי לכוס קפה שחור. שכן, אם לא נשתהו עתה, איזו סיבה יש לנו לשאתו, מעורסל כתינוק מפונק בתרמיל זה היום השני. לכוס הקפה ששפינו הצטרף אורח לא קרוי. צעיר מאוקראינה שעלה מצידו השני של המעבר.זה גילה שביעות רצון מהקפה השחור המהביל שבישלנו, ואף בירך אותנו בחטיף אנרגיה מתוק ובכמה מילים ברוסית. היה זה האדם הראשון שזכינו להחליף איתו כמה מילים, וגם זה תמורת שוחד קפה. יתר המטיילים חלפו על פנינו כשהם אצים-רצים ליעד לא ידוע. לא פעם היה לי נדמה שאנחנו איננו אלא מטרד עבורם. רק לעיתים טרחו לברכינו ים בברכת שלום קרירה כאויר הרים. הירידה ממעבר קלדס תלולה מעט ויוצרת שוב אחו יפהפה, מתוחם במספר פסגות ובלבו אגם. מצאנו שם זמן לעצום עין ולהמשיל למעבר הבא, שכמובן כך ידענו יחשוף בפנינו שוב אחו יפהפה. את דממת קיומינו הפרו רק לעיתים דיירי הקבע של גן העדן הירקרק והקר בו פסענו. ראשונים היו קבוצת נשרים שהתקדמו לעברינו ממורד העמק בהדרת כבוד. אחד מהם חלף מרחק קצר ביותר מאיתנו עד כי שמענו את אוושת כנפיו מטרים ספורים מאיתנו. נראה היה לנו שלעג לנו במעופו האצילי, שכן תוך דקות כבר התרחק ונעלם לו מעברו השני של מעבר קלדס, שאנו נאבקנו בו זה מחצית היום. שנייה להפר את שלוותינו הייתה מרמיטה בהירת פרווה ומגושמת שהשמיעה שריקות אזהרה חדות וגבוהות. קשה היה להאמין שהקריאות הנשמעות למרחק של קילומטרים אחדים בקעו מגרונו של יונק הגדול אך קצת משפן הסלע. הותרנו את תושבי ההרים מאחור והתקדמנו במורד עמק מכוסה עננים שהתעבו ככל שאנחנו הנמכנו לכת עד שהיו לערפל לבן וכבד. משמאלינו התחתר פלג מיםאותו ליוונו מרגע שנולד בראש הירידה לעמק בכיוון ממנו באנו. עתה, כשהמדרון בו ירדנו היה כה תלול הפך הפלג לשובל ארוך של קצף לבן וזועף. דרדרת האבנים אין סופית, הורידה אותנו חזרה אל קו העצים וכעבור מזמן קצר הופיע מתוך סמיכת הערפל הלבנה, בקתת האבן רסטנקה (Restanca). זמן קצר לאחר שנכנסנו אליה יכולנו לראות כ הערפל שליווה אותנו זה מחצית היום היה לסופה של ממש. בחוץ לא היה ניתן להבחין עוד בדבר מלבד הצבע הלבן האטום שהטביע בתוכו הכל. חדר האוכל של הבקתה היה מלא סועדים. פניהם צרובי שמש וצעיף דק כרוך לצווארם. אנו בשל רצון עז לחסוך במעותינו ולהימנע מלהפוך עבדים לסיר והאורז הנישאים בתרמילינו נמנענו מלשלם עבורה, וממילא להשתתף בה. הצרה הייתה, שסביב ארוחות אלו נרקמות תמיד שיחות במספר שפות ותיכף לאחר לגימת המרק הראשונה פותחים הסועדים מפות ומתעדכנים. זה הלך בדרך פלונית וההוא ממליץ על דרך אלמונית. כעבור דקות ארוכות, עם פינויים של כלי האוכל , היו המפות מתקפלות כמו מעצמן יחד עם כמה מהסועדים. לאלו שנותרו הדבקנו את הכינוי "מועדון השיכורים". מתי-מעט שכוחם עוד לא סר היו נותרים בחדר-האוכל החם כשהם מטביעים ליבם ביין, צוחקים בקול רם ומנחילים לנו את התחושה החמוצה שבהדרת רגלינו מהסעודה המשותפת הפסדנו את המסיבה הטובה בעיר או אז היינו יושבים באחת מפינותיו של חדר האוכל, סועדים בדממה, ולאחר מכן פורשים לישון. בינינו החלפנו בדיחות על חשבונם עד שנרדמנו אוחזים ידיים ושבפינו חיוך מחא אויר הרים. למחרת הבוקר, גילינו כי הערפל הלבן מאמש היה במהלך הלילה לסופה של ממש וגם כעת נאחז בפסגות ההרים כבקרנות המזבח. בחוץ היה הכול ספוג רטיבות בלתי נסבלת שחלחלה לתוכנו מרגע שיצאנו שוב אל הדרך. רטובים ושפופי קומה יצאנו את הבקתה והתחלנו מטפסים במעלה שביל משובש העולה אל מעבר ריוס (Rius), נרמסים תחת משקל האוויר הלח. הידיעה שסביבנו מתנשאים צוקי אדירים ונהר סואן שוצף לימיננו מבלי שנבחין בהם, הפכו את שפיפות קומתנו לייאוש של ממש. אפילו מטייל פולני שהגיח מתוך הכלום הלבן שסבב אותנו ונענה לתביעתנו לשוח עמנו לקפה, לא עודד אותנו, גם כשקבע שהשמש נמצאת מרחק שעה הליכה מאיתנו. התקשינו להאמין לדבריו, יודעים כי שעת הליכה אירופית כמוה כשעתיים לפחות עבורנו הישראלים. התעודדנו בכל -;זאת כעבור זמן כשהופיעו מולנו עוד ועוד מטיילים ובפי כל אחד ואחד מהם בשורה על השמש הקרב ובא. גם כשהיה נדמה שהאפור הסמיך נעשה דליל יותר מיד שב והסמיך, וכך עוד פעמים אחדות עד שניאות לסגת ולהשאירנו עם נוף הקדומים הנהדר שצר עלינו מכל עבר, כמו פיצוי נהדר על בוקר שאבד. מימין ומשמאל התנשאו צוקי גרניט אפורים-ורודים ולמולנו מגלה אגם ריוס, כחול-כחול וצלול- צלול שהנפש קראה לרוץ ולטבול בו. מעבר לו התנשאו מספר פסגות מקושטות לבן, שנפרדו זו מזו בעמקים קרחוניים מרשימים צבועים ירוק וחום. מאחורינו הותרנו עמק רחב מכוסה בים ערפל לבן, מותיר רק מספר איים משולשי גרניט שהתנשאו מעליו. את הערפל הלבן החליפה עכשיו תחושת נכאים מהטיול הקרב אל קיצו. מיד כשנאלצנו לעזוב את האגם ניסיתי לתור בעיני באובססיביות כמעט אחר כל חידוד, כל פסגה, כל אניץ דשא וכל עלה כותרת לבל יחמקו מעיני. אלה מצידם כמו להכעיס הלכו ונמוגו מזיכרוני ככל שהתקדמתי בצעדי. גם עדת נשרים ובה תריסר פרטים שהמריאה מצוק הגרניט שלימיננו לא הצליחו לרוממם את רוחי. אדרבא, גערתי בהם על שהם מתגרים בי, כמו רוצים לומר: "אנחנו נשארים כאן, ואילו אתה להיכן?!". לאחר דקות הליכה מספר,מערבה מהאגם נוכחנו לדעת כי הפסגות המושלגות והעמקים הקרחוניים שנראו לנו כרחוקים מרחק פסע, אינם אלא אחיזת עיניים צינית ומרה. שכן, בינינו ובינם הפרידה תהום עמוקה שמדרונות תלולים לה משני צידיה. על האחד עומדים נדהמים אנחנו ואילו הפסגות המחודדות מן העבר השני. במהרה מצאנו עצמנו יורדים בשביל הגולש מטה, עוצרים שוב ושוב להביט לרגע בנוף ושוב מרכינים ראש מתרכזים במעד הבא. יער מחט כהה, שלווה אותנו בחלקים העליונים של הירידה התחלף בהדרגה בחורש יפה של נשירים ובהם אלונים עצומי מימדים ובאמיריהם עלים בהירים ודקים. ביניהם הופיע נהר צבוע תכלת בהיר ושאון רב ועליז עולה מאשדותיו. על אלה נוספו אירוסים סגולים גדולים שבשל צפיפותם, הצלחנו אך בקושי מלהפכם מרמס לרגלינו בתחתית התהום, בסמוך למבנה בית-חולים ישן ונטוש (Hospital de Vielha) ולשוליו של כביש אספלט מקומי הסתיים ביקורנו בחלק זה של הפירנאים ובשמורת אגוואסטורטס (Aiguestortes). שם השמורה שתרגומו יהיה "מים מנצנצים" כמו מצטנע, נמנע מלספר על חידודי גרניט, כתמי שלג צחורים, אחו ירוק מקושט בפרחים ואפילו על הערפל הטורדני ששם עצמו לשומר העמקים. בערוב היום חזרנו עם אוטובוס מקומי העושה שירות לתושבי הכפרים המרוחקים במחוז על כביש אספלט מפותל, חזרה לכפר אספוט בו הטבענו את נפשנו בארוחה דשנה וביין אדום וחלומי. חלק ב': היום הרביעי זיכרון מתעתע, ומר הופך מתוק. מבטך הקודר, נראה בתמונות כצחוק. וזמן שעובר קובר בעפר את כל שלבשנו אז. שמים כחולים, כביש מתפתל, דמעה יקרה מפז. חלק ג': אורדסה הדרך מהפירנאים של קטלוניה לאלו של אראגון מלמדת דבר או שניים על ספרד, שאולי מאוחדת אך בוודאי לא אחידה. אחרי שהדרמנו בכביש N230 מווילה לכוון לרידה (Lleida), פנינו בחדות ימינה על כביש N260ובכך אמרנו שלום לקטלוניה ונכנסנו אל מחוז אראגון (Aragon). הכביש הטוב השחור ובתי הכפר שחורי הרעפים, התחלפו באחת בכביש משובש כמעט ובכפרים עתיקים בנויים אבן אדומה וגגותיהם עשויים צפחה. יש קסם בחלק זה של אראגון. הכל נראה אמיתי יותר. בשלב מסוים, קצת אחרי כפר עתיק שאת שמו לא אזכור מצפינה הדרךוממשיכה בינות לשדות ירוקים וכעבור זמן, נצמדת לערוץ יפה המתחתר בקרקעיתו של קניון עשיר בעצי אלון ואדר. הנסיעה כאן מסוכנת מאוד , אך אשרי הנהג שיגמא בשלום את הקילומטרים הרבים בתוך הקניון. שכן, מעבר לו נפרש נוף נהדר של כפרים-מבצרים, אם תכנס לזה תפסיד בוודאי את זה ואין הנפש יודעת היכן לעצור ולהיכן להמשיך ולפעמים, צריך פשוט לתת לרכב לנסוע- לא לעצור כלל. מספר שעות נסענו בדרך זו, חולפים על-פני עיירה בשם קמפו (campo) המשמשת מקום למנוחה ויציאה לשיט-נהרות, ולבסוף עצרנו למנוחה בעיירה אינסה (Ainsa). זו, בצר לה, הפכה למלכודת תיירים. הרובע העתיק של העיירה בנוי על גבעה ועל מדרונותיה נטועים בניינים צהובי לבנים הסוככים על סמטאות צרות. בראש הגבעה חצר מרובעת מרוצפת אבן ומוקפת קשתות. מעליה מתנוסס צריח כנסייה מרובע (טיפוסי לאראגון) ובראשו פעמונים. בסמוך לחצר, ניתן להבחין בחורבותיו של היפודרום נאה, ששירת בוודאי רוזנים ואצילים. מצאנו, אפוא את החצר המרוצפת מקום הולם לנוח בו מנסיעה מתישה וללגום בו יין פירות קר המפיח תמיד חיים בכל. הכביש בו נסענו התרחק צפונה מאינסה לצידו של נהר ארה (Ara) ולאורכו פזורות עשרות מתאומותיה. רבות מהן גוועו במרוצת השנים, כיוון שלא עמדו להן יכולותיהן להתמודד עם גסיסת החקלאות והמסורת והמרתם בבועת נדל"ן. מוזר היה לראות את עצי היער ממהרים להשתלט על מבנים מתפוררים, כמי שממהרים להשיב לעצמם רכוש שנגזל מבעליו. סופה של הדרך בעיירה טורלה (Torla), גם היא מלכודת תיירים, שהפכה בשל הלאות שפקדה אותנו למקום מבטיח ומזמין. זמן קצר עמד לרשותנו להזין את עינינו במגדלהכנסייה הנאה ובתי האבן על גגות הצפחה שלהם. למרות התשישות, טרחנו לנסות ולהספיק ולהכיר כמה שיותר מהעיירה היפה הזו, שכן השקם בבוקר כבר התכוונו לשים פעמינו לפארק אורדסה (Ordesa) ורכס ההרים המושלג שמעליו. נוכחנו לדעת שאזור זה של הפירנאים שונה ממה שראינו עד כה. את פסגות הגרניט המחודדות החליפו עתה עמק גירני עצום מימדים ומרשים. בתחתיתו מתחתר אחד מיובלי נהר הארה ועצים רבים סוככים עליו עד שנדמה כי אור השמש מתקשה להגיע לקרקע המנומרת בחברבורות של אור וצל. באזור הכניסה לפארק רשת של דרכי עפר נוחות ונראה כי הן חביבות על משפחות מקומיות היוצאות לחופשה. מדי פעם עוצר אחד המבקרים לטבול במי הפשרת השלגים הקפואים והזקנים יותר עומדים בתוגה שקטה, נזכרים אולי בימי בחרותם שהיו סוערים כמי הנחל בהם נשקפת בבואתם הגרומה. עמק אורדסה עצמו עשוי שכבות שכבות של סלעי משקע. יש מהן שעשויות סלע רך שהמים חתרו בו ויצרו שיפוע רחב ודרדרתי, ויש העשויות סלע קשה שהמים התקשו לחתור בו ויצרו קיר זקוף. פעילות גאו-מורפולוגית זו יצרה כאן טופוגרפיה המזכירה את ואדיות הגיר בנגב. אלא שכאן היה הכל מכוסה ירוק והמים העניקו לעמק חיים הנעדרים מדממה המדברית בנגב שלנו. נסו להעלות בדמיונכם את קירותיו של נחל צין מכוסים ירוק ואת ערוצו של נחל פארן מלא במי הפשרת שלגים שקופים, והרי לכם נופיו של קניון אורדסה. דרך הכורכר הנוחה בכניסה לכפר הולכת ומתלילה בהדרגה ובעשותה כן פוחת מאוד מספר הקשישים והתף ונותרים רק בחורות ובחורים צעירים הנושאים תרמילים נושאי ציוד רב. ברכות ה"אולה" העליזות שהפטירו לעברינו העוברים והשבים קודם התחלפו עתה בניד ראש קצר ועייף.חברבורות השמש הלכו וגדלו בד בבד עם דילול עצי היער שלבסוף פינה מקומו רק לאחו ירוק ובו פרות עצלות. תחנתם הסופית של אלו שלא מוכנים לבחון את גופם בעליה אנכית לצוקים הסוגרים על האחו היא מפל זנב הסוס (Cola de Caballo) ו"קרקס סואסו" (Circo de Soaso). הראשון, מקור שמו בקילוח מים אדיר המגיח מנקיק נסתר במצוק. קילוח זה יכול היה להדמות לעשרות האשדות שקדמו לו במורד הנהר, אלא שהסלע עליו זורמים המים צר בראשו ורחב בבסיסו ובשל הסדקים שבו, הוא מפצל את האשד הנהדר הזה לעשרות "בנים", אשדות מעט, צרים ולבנים הזורמים לתחתית הסלע כל-אחד בנתיבו הוא ויחד יוצרים מראה של זנב סוס. הדמיון בין המפל המפוצל לזנבו של סוס אינו נהיר לכולם, וייתכן ושמו ניתן לו בכדי להפכו לאתר עלייה לרגל ונקודת ציון. שכן בני תמותה שכמותנו אינם מעוניינים לסיים מסלול מפרך במפל "סתם". מעדיפים הם נקודת ציון עםשם חידתי ודמיון מופרך ככל שיהיה לזנבו של סוס או חתול או השד יודע, ובלבד שיכולו להצטלם שם ולהתנשא על חבריהם בשובם לביתם. "סנוב, במפל זנב הסוס כבר היית?" קרקס סואסו שבתוכו זורם המפל, הוא אחד מיני רבים באזור. מעין "פרסה" שנחצבה בצוקי סלע משך מאות בשנים על-ידי קרחונים ומנקזת אליה מי נגר עילי. גובהם של הקרקסים בפירנאים נע בין עשרות בודדות של מטרים למאות. כיוון שנהיר וברור שאנחנו נמנים על אותם מעטים שלא די להם במפל זנב הסוס, ישבנו שם באחו בין סלעים ופרות והבטנו במטיילים העושים את דרכם בשביל דרדרתי מעלה לכוון פסגות השלג שמעל למצוקים. ראינו אותם הולכים וקטנים לנגד עינינו, עוצרים לרגע, מתלבטים, נחים ובוחרים את הדרך הבטוחה ביותר לעלות אל מעל למצוק. זמן קצר אחר-כך, היינו גם אנחנו בבסיס המצוק, עושים את דרכנו במעלה הדרדרת שרק במקרה מישהו הכריז דווקא עליה שהיא שביל. על כל צעד ושעל דרדרנו מטה ברד של אבנים, דבר שגרם לי להשתעשע במחשבה שכל האבנים בבסיס המצוק, מקורן בגושי סלע שהתגלגלו תחת סוליות המטיילים. לאחר טיפוס מאומץ וממושך, החליף את הדרדרת צוק זקוף ועירום. עליו לא ניתן לטפס ללא הסתייעות בשלשלאות ויתדות ברזל הקבועות בו. במחצית הדרך לראש הצוק, ישנה מערה ובה נביעה קטנה המטפטפת טיפות קרות מתקרתה על קוקודם של הבריות שהגיעו עד הנה. קל לדמיין כי טיפות אלו אינן אלא זריקת עידוד לאמיצים שהגיעו לכאן, ואולי
דמעות על הצפוי להם בהמשך. עמדנו שם דקות אחדות תחת קילוח הטיפות נהנים ממראם של מספר סיסים שהתעופפו מבסיסם בתקרת המערה וקירותיה לגיחות להטוטים. נוגעים לא נוגעים בנו, מותירים אותנו מרותקים למעופם. מדי פעם התקרבו לקירות המצוקבצורה חדה ומסוכנת ורק שבריר שנייה הפריד בינן לבין התרסקות על קירות הגיר. הזמן דחק בנו ונאלצנו לעזוב את המערה על הנוף הנשקף ממנה וגם מהמעיין והסיסים. הוספנו טפס עד לראש המצוק, מתנחמים בעובדה כי על-פי המפה לא נותרה לנו דרך ארוכה. מובן, ששוב התאכזבנו. קוי הגובה הסטריליים, והקו האדום הנקי של השביל המשורטט ביניהן היו במציאות לקפלי קרקע עמוקים ומצוקונים שהפרידו בינינו לידענו- בקתת ההרים המפורסמת- גוריס (Goriz). את נוף הגבעות הצחיח שמעל למצוק קישטו עורבים אלפינים צהובי מקור. עשרות מהם חגו בשמים כשהם מפטפטים בקריאות נרגשות המזכירות את קריאותיו של הקאק, אך חדות וגבוהות יותר בצלילן. לגוריס הגענו בסוף שפופי קומה מעט אך מרוצים למדי. הבקתה נמצאת בצומת דרכים חשוב בה נפגשות דרך ה- 11 GR וחוצה את הפירנאים ממזרח למערב עם הדרך החוצה את הפירנאים מדרום לצפון עד לגבול עם צרפת. מטיילים רבים פוקדים אץ גוריס ומתוכם בוחרים לא מעט להישאר ללון כאן, לפחות ללילה אחד. מכיוון שצר המקום בבקתה מלהכיל את רבבות המטיילים המגיעים אליה נאלצנו, זו הפעם הראשונה בטיול, לנטות את אוהלינו ולישון תחת כיפת השמים. במהרה נוכחנו לדעת שכאן במערב אירופה, מאחרת השמש לישון, ממש כמו ילד המסרב למקלחת בקיצו של יום, שוקעת היא לאיטה והערב נראה כחצות היום. בהיעדר צל, הפכה עתה שמש זו, למטרד של ממש. גם באוהל לא ניתן היה להסתתר מחומה; יריעותיו, יריעות פלסטיק והחום, חום כבד. השילוב של השניים הפך אותו לחממה צבעונית. בנקל, תשגשג בה ערוגת עגבניות אך לבני אדם אין בה מקום. לא נסתייעו בידינו להירדם, עד שהשמש ויתרה לבסוף ונעלמה. באותו לילה טרוף שינה, לא תיארנו כמה עוד נתגעגע אליה. את שנתנו הטרופה בלאו הכי הטרידו מוטות האוהל כשהם נרעדים וחורקים. אפילו שק השינה שדחיתי מעלי בשאט נפש בטרם נפלה עלי שנתי, הפך כאחת לחבר ולרע מפני הקור שהחל מזדחל מבעד ליריעות. מתוך שנתנו כבר ידענו- סערה גדולה מתרגשת עלינו. לא ניתן להגדיר את שחשנו עם הגיע השחר, אלא כחוסר-אונים. אף שבוקר היה, נותרנו קבורים בעלטת האוהל. השמים המעוננים לא נתנו לקרני האור לחדור מבעד ליריעות, וההתרגשות מבעדן הייתה לנו לחידה. כשסרו מעלינו לבסוף חבלי השינה אחרונים, נקלענו למתח בין הרצון לפתוח חרך קטן ולראות מה טומן לנו בחובו העולם והחשש שפתח שנפתח במהרה יהיה לתיבת פנדורה של גשם וברד. לבסוף גבר הפחד על הסקרנות ונותרנו שנינו צפונים באוהל החושך עוד דקות ארוכות. אינני זוכר האם היה זה הרעב שהטריד, או שמא הפוגה קצרה במטחי הברד, אך לבסוף הוסטו היריעות מפתח האוהל מרשות לנוף הקודר להיכנס פנימה. עננים שחורים נאספו סביב והמטירו טיפות גשם מחודדות וצורבות כסיכות נייר. נקישותיהן על יריעות האוהל המתוחות, גרמו להן להישמע מאיימות משהיו באמת. במהלך אחת ההפוגות הקצרות, נפלה בליבנו החלטה וקיפלנו חיש מהר את היריעות והמוטות שהוכנסו חזרה לנדנם. ציודנו הפזור הוכנס בפזיזות לתרמילים. מיד אחר-כך מיהרנו, כמו רבים אחרים, להצטופף תחת שולי הגג של בקתת ההרים. הקהל הרב שנתקבץ שם נראה כמו עדר מפוחד. חבריו החליפו מבטים תועים, מבקשים לדעת אין ילכו. אנו הבטנו בדאגה לכיוון צפון-מערב , אל מעבר רולאנד (Brecha de Rolando), על גבול צרפת, לשם מועדות היו פנינו. מכיוון שגם עדר תועה, סופו שירעה, החלטנו לבסוף לצאת אל הדרך. בטרם עשינו זאת פנינו להיוועץ במטיילים במקום. דה עקא, שדעותיהם חלוקות היו. יש שאמרו שהמסלול בטוח ויש שאמרו כי נדרש ציוד טיפוס ולכל הפחות מזג אויר ידידותי יותר. אנחנו, כמובן, קיבלנו את עצתם של "בית הלל" והתחלנו צועדים אל היעד. עטופים במעיל "אנטי-גשם", ומצוידים בנחישות להגיע לצרפת התחלנו פוסעים בצעדים מדודים לאורכו של ערוץ קטן העולה מגוריס לכוון צפון-מערב. מימיננו התנשא ההר האבוד, מכוסה בכתמי שלג-עד. לפנים ומשמאל, מוקפים היינו בתעתועי ראייה, תוצר של משחק השלגוהרוח בסלעים; למולנו התרוממו שני הרים נישאים האחד צבוע כחול עז ותאומו צבוע אדום. משמאלנו הסתיים הערוץ הצר בפרסת הסלע של קרקס סואסו.תחת רגלינו, נרמסו שכבות אבן גיר דקיקות, עד כי נראו כערימות נייר עיתון שהתיישנו. חייכתי כנגד המחשבה שעלתה בדעתי שאם אעלעל בדפי עיתון אלו אמצא חדשות מתקופת היורה או האיאוקן. שעה ומחצה מאוחר יותר, הגענו לאוכף רחב ומימיננו נגלה קו פרשת המים המיוחל ומעבר רולאנד בתוכו. למרבה השמחה, האופק היה עתה נקי מעננים, ורק עורבים אלפיניים ונשרים נותרו בשמים לקשתם. לאחר ארוחת בוקר קצרה, ושזיפת העיניים בחומת ההרים שלפנינו, התחלנו עלה וטפס לכוונה. תחילה על דרדרת אבנים ללא שביל ולאחר מכן על שביל גרוע במעלה שלוחה ארוכה בחברתם הדוממת של משפחת צפירי הרים. הצלחנו לראות גם שועל חום פרווה ונשרים בודדים שנעו בדממה. ספק תרים אחר מזון, ספק אחר חברה. לבסוף, ממש מתחת לחומות הסלע של מעבר ההרים היה עלינו לחצות מספר שדות שלג תלולים, אותם חצינו, נעזרים בעקבות רגליהם של קודמנו ומועדים לעיתים קרובות. כל העת שהכשלנו על שדות השלג נפערה לשמאלנו תהום לבנה ועמוקה שהכתה בנו בסנוורים כמו מזהירה לבל נטעה בצעדנו. במעבר רולאנד, כבר היינו יכולים לנשום לרווחה, אלמלא נעתקה נשימתנו נוכח צוק האדירים הסוגר על המעבר מימינו ומשמאלו, כשהוא מתנשא כעשרים מטרים מעל לראשינו, ולנוכח הפירנאים הצרפתייםהצבועים ירוק עז. ללמדך שהדשא של השכן אכן ירוק יותר. מצפון לנו, גלש בתלילות מדרון לבן ותלול כל-כך עד כי לא אפשר לנו לראות את בקתת ההרים (Sardetz)המרוחקת מאיתנו רק חמש-מאות מטרים בתוך שטחה של צרפת. די היה לנו בהפסקה קצרה ובכל מקרה ענני הגשם שהתאספו מצפון, דחקו בנו למהר צפונה, אל בקתת סרדץ כשבליבנו התקווה להספיק ולהגיע לכפר הצרפתי (Gavarnie) המרוחק מאיתנו כעשרה קילומטרים לתוך צרפת למרגלות הצוקים המפורסמים והקרחון של קרקס גוורני. ניסינו את מזלנו לצעוד בקרח את המרחק הקצר עד לבקתה, אך ניסיונות אלו עלו בתוהו ובעוגמת נפש. שכבת הקרח הלבנה הכריחה אותנו שוב ושוב להשתטח אפים ארצה. לבסוף, החליטה אשתי בקלילות דעת שאינה אופיינית לה לנצל את הקרח לטובתה ולגלוש מטה בעודה ישובה על מעיל הגשם שלה העשוי מפלסטיק. קריאות הצהל שנפלטו מגרונה נשמעו ודאי הרחק משני צידיו של הגבול. כמובן שעשיתי כמוה ולא עברו עשר דקות בטרם נעמדנו רטובים וצוהלים לפתחה של הבקתה. זמן קצר בבקתה הספיק לנו בכדי להבין שעלינו למהר ולהמשיך הלאה. ראשית , משום שלא היה לנו בה מקום ללון. שנית, משום שחשרת העננים השחורה, שראינו עוד ממרומי מעבר רולאנד, החלה מרעימה ורושפת חשמל. בדלפק הקבלה, הסבירה לנו באדיבות נערה רכת מראה כי כל מה שמפריד בינינו למיטה חמימה בכפר גוורני הוא של שעתיים הליכה נינוחה במורד הרכס. דברים אלה יחד עם תיאורה הציורי על מראה צוקי גווארני האדירים של שילוו אותנו שכנעו אותנו להניף את תרמילינו על הגב ולהתחיל בהליכה. מראשיתה, נראתה הדרך פחות מבטיחה. עשרות אשדות קטנים וגדולים הפרידו בינינו לבין המשכה של הדרך, מותירים לנו חלוקי סלע חומים ורטובים למדרך רגלינו. לשמאלינו נאחזנו בזיזי סלע חלקים ומימיננו תיהום ולא נותר לנו אלא לחצות קטע זה של "ההליכה הנינוחה" בשלום. ממערב, הוסיפו העננים להרעים ולרשוף וזרעו בנו פחד רב. רק נופיו של קרקס גווארני והנשרים המרחפים מעליו עוד העלו חיוך על פנינו. במהרה נעלמו גם הם, מותירים אותנו אפופי ערפל שחור. בדקות אלה יכולתי להישבע נקלענו לתחרות רעמים. כל אחד מהם נשמע נורא ומאיים יותר מקודמו. חוטי חשמל מסנוורים נמתחו והבזיקו מכל עבר. הגשם שהתחדש לראשונה מאז הבוקר והפך למטר של ממש וכעבור דקות ספורות לכדורי ברד אימתניים שהכאיבו לנו עד מאוד בטרם ניתכו אל הקרקע. העולם מסביב שינה כולו את פניו. מי הטורקיז של פלגי המים דמו עתה לקילוחי עופרת והשביל בו הלכנו לא היה אלא עיסת בוץ החודרת את נעלינו כמו בכוונה להקפיא. הנוף הנהדר שניבט אלינו אך לפני חצי שעה,הפך לתמונה מאיימת מאוד ואפילו הפרחים הצבעוניים שקישטו את המדרונות נעלמו כלא היו. מתוך הזיית החורף הזו, הצלחתי אך בקושי להבחין בקסם החדש שעטף את צוקי גווארני בשעה שעשרות עננים מסוגים שונים טיפסו בקירותיו מעלה מעלה אל על. היו בהם לבנים דמויי נוצה וכחולים העולים כמו מקצה סיגריה בוערת. אחרים, שחורים ומאיימים שולחים אצבעות מכושפות אל הפסגות מסביב, להיטיב לאחוז בהם ולכלות זעמם. על אף התלאות הרבות שעברנו מאז יצאנו את בקתת סרדץ, סופה של דרך להסתיים. אל הכפר גווארני הגענו לבסוף, ספוגים במי קרח -; כבדים והמומים. הכפר שאורותיו ליוו אותנו לאורך כל הדרך מסרדץ, חמים ומזמינים, נראה עתה כה קודר בחשכה שנפלה עליו בשעה זו. ככל שהעמקנו לכת לתוכו נוכחנו לדעת כי אין איש ואין כלב עובר ברחוב. נדמה היה כי העולם כולו מגיף את התריסים ונועל דלתותיו בפנינו. חיש מהר מצאנו עצמנו רצים מקצה הכפר לקצהו, מכוסי מים ובוץ, מתדפקים על דלתות מוגפות, ומבקשים מקום ללון בו. תושבי הכפר שהואילו לפתוח את דלתות בתיהם בפני נוודים שכמותנו, השיבו פנינו ריקם בחיתוך דיבור גס ובנפנופי אצבע. רק כעבור עשרים דקות נעתר בחור צעיר הנראה כרפה שכל, להכניסנו בשעריה של אכסניית דרכים פשוטה. בקומתה התחתונה שולחנות פורמייקה פשוטים וכסאות פלסטיק. לא צלחו ניסיותיו של הצעיר לבוא עמנו במשא ומתן על מכיר השרת מיטה או חדר, כיוון שבאנגלית לא שלט ולמצער גם בספרדית. רק לאחר דקות ארוכות, נכנע וקרא לאישה, שנראתה לנו כאימו ושיער כסוף מעטר את פניה. אישה זו, בספרדית רהוטה, הסכימה לקבל אותנו ללון באחד החדרים הפנויים, אך בנצלה את תשישותנו גבתה מאיתנו מחיר גבוה ויותר ותוך כדי ניסיונות התמקחות מצידנו העזה אף להעלות את מחיר השכירות עוד יותר! בחוסר רצון כנה, לחצנו את ידה ובטרם חלפו שלוש דקות כבר היינו עירומים כביום היוולדנו מצטופפים תוך מקלחון צר, ואברינו הקפואים צורבים למגע המים החמים. בצאתנו מהמקלחת, נחרדנו לגלות כי אין לנו ולו פיסת בד אחת יבשה להתעטף בה ונאלצנו להסתפק בזוג מכנסים לחים לכל אחד ובחולצה ובגרביים רטובים. עתה, לא נותר לנו אלא לדאוג לרעב שהציק בטרם ניפול שדודים עד לבוקר המחרת. יצאנו את האכסניה וכעבור דקות אחדות כבר היינו ישובים כחד האדם בין כתליה של מסעדה נאה. ארוחת הערב שלנו שכללה שלוש מנות ובתוכן נתחי חזיר בצד מלון מתקתק, פירות ים, נתחי בקר, וברווז הייתה בהחלט פיצוי הגון למוראות היום הזה. ברם, רק לאחר שהזמנו לעצמנו את כל קינוחיה של המסעדה יכולנו סוף-סוף לפסוע מפוטמים ומחויכים לקראתה של שינה מתוקה. בבוקר המחרת, בטרם נעלה אל חזרה אל ההרים סחופי הרוח והגשם הוספנו להתהלך בכפר גווארני. לאחר שהתפטמנו בעוד מספר ארוחות בוקר ובהם מתוקים רביםפסענו בנחת אל מצוק גווארני המתנשא למעלה מאלף מטרים מעל הכפר.בשעה זו של הבוקר הגיח המצוק, סלילי עננים עוד מטפסים על קירותיו, ומפל גבוה גולש כמו בהילוךאיטי מהקרחונים המקשטים את ראשו. הקווים העדינים והעגולים של השלג ומדרגות הסלע הכהות העניקו לצוק מראה של עוגת שכבות ענקית עשויה שכבות גיר וקצפת משלג. העניין הוא שכמו לסבל גם לתענוג יש סוף. עד בוא הצהריים כבר נדרשנו למצוא לנו רכב ונהג שייאותו להסיע אותנו חזרה אל הגבול עם ספרד. לאחר שמצאנו את אלה ועוד מספר מטיילים שהביעו עניין גם-כן בנסיעה, נסענו חזרה אל הפסגות, נחרדים לראות את המעלות צונחות במד הטמפרטורה הקבוע בלוח המכוונים של הנהג. עננים שוב נאספו סביבנו ולא נותר לנו אלא להיפרד בראש הרכס בחביבות מהנהג בקריאות "אורוואר" ולפסוע מוקפים בערפל סמיך וקר אל צידו השני של הרכס, עמק (Bujaruelo) שבספרד. על-אף שגם ההליכה לבוחארלו קשתה עלינו מאוד, הארחות הדשנות והשנה הערבה הפיחו בנו חיים וכוח מחודשים. כעבור שעתיים הליכה סחופות גשם ורוח הגענו לגשר הרומי המפורסם הנמתח מעל מימי הטורקיז הצלולים של נהר הארה. השמש בעמק שוב זרח, לראשונה מזה כמה ימים ואנחנו התענגנו על כל "טיפת" שמש. התיישבנו על הארץ ומתחנו את צווארינו כלטאות מאפשרים לעצמנו לצרוך מהן עוד ועוד ומותירים את הכפור והקרח בפסגות ההרים לשם הם שייכים. את הדרך חזרה לטורלה, שם נשארו תרמילינו, עשינו בחברתה של מפיקת סרטים צעירה מדרום ספרד ששמש אנדלוסית זורחת מעיניה תדיר. בהתלהבות רבה, הסבירה לנו על מעשיה בחבל ארץ נידח זה כמפיקת סרטים המחפשת אתר הולם לאחד מסרטיה. מאחר והבענו עניין, והדרך הייתה ארוכה, היא האריכה בדבריה וסיפרה על גיבורי סרטה הדמיוניים, שני חברים מקשישים החוזרים אל נופי ילדותם בפירנאים. דרך העפר הרחבה, ובתיה של טורלה שהחלו לצוץ בצדדים היו לתפאורה נהדרת גם עבורנו. בצר לנו, לא התעכבנו עוד בטורלה היפה. רצינו להמשיך בטיול ולטעום עוד ועוד מספרד ולכן פנינו דרומה ומערבה אל לב המסטה (Maseta), המישורים הרחבים בליבו של חצי האי האיברי. מאחר וכבר העריב היום, לא התרחקנו הרבה ומצאנו עצמנו מקום ללון בו בכפר ברוטו (Broto), שככל הכפרים באזור הוא חביב ונאה למראה ובליבו נהר, גשר ומגדל כנסייה, וגם חנויות ותיירים לרוב. כפר זה לא אירח לנו חברה לזמן רב, שכן למחרת היום כבר דהרנו השכם בבוקר בכבישים הצרים היורדים מהפירנאים לבקעת אראגון הלוהטת. חלק ד': פמפלונה מוזר לחשוב שרק לפני יומיים מספר הומטרנו כדורי ברד אימתניים ואילו עתה השמש הלכה והלהיטה. הטמפרטורה טיפסה והגיעה למעלה משלושים מעלות. שדות חיטה שטרם נקצרה החליפו כעת את שדות הפרא ויערות המחט של הפירנאים. בחפש לנו מקום נוח לארוחת צהריים סטינו לנו מהדרך לכוון אחד הכבישים שעולים חזרה לכוון ההרים לאורכו של עמק אנסו (Anso) וכבר כעבור מרחק קצר נגלה לנו כפר הררי נהדר שאת שמו לא אזכור עוד. כפר זה, תלוי על צוק הנופל אל ערוץ עמוק ממערב לו וצריח מרובע ומשונן מתנוסס מעליו כמו נשלף מלוח השח-מט. בעודנו נוסעים לעברו, הבחנו בעשרות נשרים הדואים מעל לעמק גבוה בשמים ומעניקים לו מראה קסום אף יותר. בלב הכפר, מצאנו כיכר פורחת ובה דשא, כדי פרחים ושני עצים עבי גזע המצלים עליה. מסביב לה, דרך מרוצפת ובשוליה אדניות גרניום וספסלים עליהם ישבו בנחת קשישים כסופי שיער ולראשיהם כומתות. אישה אחת, תושבת המקום, חלפה על פנינו ובידיה כיכר לחם טרייה, ובירכה אותנו לשלום בחיוך וניד ראש קצר. לא יכולנו לבקש לנו תפאורה מושלמת מזו לארוחת הצהריים שכללה צרור גבינות ודובדבנים אין ספור. בטרם חזרנו אל הרכב, הוספנו לשוטט בכפר כשאנו שיכורים משמחה ועסיס דובדבנים. בחוסר חשק ניכר יצאנו את הכפר והמשכנו מערבה על דרך N-240 ו A-1601 לכוון מחוז (Navarra)והעיר פמפלונה (Pamplona) שבליבו. הוספנו לשייט עם הרכב בין יערות אורן נטוע ועצי אלון מהם קראו עורבנים זה לזה בקולם הצרוד. בדרך חלפנו גם על פני חורבות מצודה של הכפר רואסטה (Ruesta). בימי הביניים בשעה שחצי האי האיברי היה מחולק לנסיכויות קטנות הייתה רואסטה כפר-מצודה על הגבול שבין ממלכת אראגון וממלכת נווארה. כיום משמשות חורבות הכפר והמצודה מקלט לעולי-רגל עטורי זיפים וצרובי שמש בדרכם לכנסייתו של יעקוב הקדוש (סנטיאגו דקומפוסטלה). גמענו עוד קילומטרים רבים על דרך A-160 בנוף הצהוב-ירוק "הספרדי כל-כך"כשאנחנו תרים אחר כפר קטן ושמו סוס דל ריי קתוליקו (Sos Del Rey Catolico), בו נולד המלך פרננדו. מלך זה, הנערץ על ספרדים רבים גם היוםעל ששחרר של ספרד מעולם של המוסלמים הביא ברכה על הכפר שכן הבית בו נולד מביא אליו מבקרים רבים מקומיים וזרים. בעבורנו, לא היה פרננדו אלא דמות שלילית שבדומה למלך אחאב המקראי סר לקריאותיה של איזבל אשתו ובכך המיט חורבן על ארצו כאשר גירש את יהודי ספרד בשנת 1492. על-אף המשקעים הרבים במקום זה, נותר הכפר יפה ומזמין כשהיה בודאי בימיו של המלך. סמטאותיו, צרות ומוצלות כל שעות היום, מובילות כולן לכנסיה ולמבצר אשר בראש הכפר. מגג הכנסייה נצפה נוף נהדר של גגות הכפר, צבועים גון חום אדמדם כמעט ללא רווח בין האחד למשנהו. הרחק מעבר להם נפרשו גבעות ושדות ומעליהם יריעת שמי תכלת. מדרגות חיצוניות מובילות מגג הכנסייה עד לכניסה להיכל הראשי ובו ויטראז'ים צבעוניים. מצאנו אפוא את המקום וקריר ראוי למנוחה בצידם של הצלמים והאייקונים המיוסרים של קדושים. בעיניים מצומצמות, יצאנו שוב אל השמש בחוץ והוספנו לפסוע על סמטאות האבן המרוצפות אבנים חלקות. האבנים שנשחקו בודאי ממיליוני הפסיעות שפסעו עליהן מלכים, נסיכות, יועצי חצר וליצנים ואף הדיוטות שכמותנו החמושים בכובע ובמצלמה. את חלומותינו על כל אלו הטבענו בקנקן סנגריה בו צפו בשלווה קוביות קרח בחברת פלחי הדרים. עתה נתפנינו להוסיף ולנסוע אל יעדינו הבא,פמפלונה, לא לפני שהאבסנו עצמנו בשאריות הגבינה והדובדבנים מהצהריים. הכביש המהיר A-21 אפשר לנו להגיע חיש מהר אל פמפלונה, בירת חבל נווארה, עליה אמר פעם המינגווי שהיא יותר ספרדית מספרד. בהדרגה נעלמו הכפרים, החוות ומלונות הדרכים התחלפו במבני תעשיה ומטוסים מנמיכי טוס.לאחר מכן פינו אלה את מקומם לבתי מגורים הנטועים כשדרה לצידיה של דרך רחבה הבאה בשערי העיר. מרכז העיר המה צעירים, מבוגרים וקשישים. כולם צוחקיםלחייהם סמוקות כמו נוטפות יין ועסיס פירות. לאורך השדרות הירוקות בעיר נתלו שלטים המעידים כי מחר יחל בעיר אירוע ראוי לציון: פסטיבל סאן פרמין במהלכו נערכים בעיר קרבות שוורים לרוב. השמחה ברחוב ואווירת הפסטיבל, שכנעו אותנו להזדרז ולסיים את הארגונים האחרונים לקראת שהות בת יממה בעיר השיכורה- פמפלונה. כעבור זמן קצר, כבר נתפנינו לזרום עם נהר האדם שזרם בשדרת קרלוס השלישי לעבר כיכר המצודה (Plaza Castillo), שבמבואות העיר העתיקה ובה דקלים תמירים ומופעי רחוב. מעבר לכיכר השתרעה העיר העתיקה של פמפלונה שהייתה מלאה באדם עד אפס מקום. בנייניה שלבו יחד רצינות אירופית הכוללת סימטריה ומרפסות לצד שמחה ספרדית שצבעה את קירותיהם באדום, בצהוב ובכתום. סמטאותיה מלאוצעירים שישבו צפופים על הרחובות המרוצפים מותירים מקום, אך בקושי למטיילים שכמונו לפסוע בזהירות לבל נדרוך על אצבעות פרושות או צרור תלתלים. למחרת, השכם בבוקר, ביום הראשון לחגיגות סאן פרמין (San Fermin), קיבלנו רמזים נוספים על ההרפתקה הצפויה לנו בהמשך היום. עוד בטרם סיימנו להסיט את הוילון ולאורר את החדר ראינו אחד. ראשון מבין רבים. איש מבוגר לבוש בבגדי החג המסורתיים הכוללים מלבוש לבן ואבנט צמר אדום שיתרתו משתלשלת לצד הירך. בצאתנו לרחוב, ראינו עוד ועוד מאלה שהפכו למאות, אלפים ורבבות. בהתקרב הצהריים מלאו ידי החוגגים כלי קיבולת ליין ובהם בקבוקים, מיכלי מתכת ופלסטיק ומימיות עם קשית המשמשות בימים כתיקונם רוכבי אופניים. כלים אלו מולאו ביין, בירה וכמובן סנגריה זולה שהשקו את גרונות החוגגים ילדים כזקנים והותזו תחילה מבלי משים ולאחר מכן בכוונה תחילה מחוגג אחד על רעהו. עד מהרה לבשה העיר ארגמן, התזות היין הפכו רבות ושיאן בליטרים רבים שנשפכו מחוגגים במרפסות וגגות הבתים על ההמון בסמטאות שמחא כף ודרש "' Otra Vez!", "עוד"! לקראת השעה אחת-עשרה בבוקר, הרבבות שמלבושם הלבן הפך עתה ורוד, אצו בהמוניהם מכיכר המצודה אל סמטאות העיר העתיקה שכבר קודם נדמה היה שלא תכיל את כל ההמון הרב שבתוכה.. כל ניסיונתינו לעמוד על טיבן של חגיגות סן פרמין, עלו בתוהו. איש מבין החוגגים ואף לא מבין אנשי משטרת התיירות ומשרד התיירות המקומיים הצליח לגלות לנו את הסיבות לחגיגה. כל שאלותינו בנושא, נענו בחיוך צחור שיניים ועיניים שיכורות ובצמד מילים סתום: "Esta tipico", זה מסורתי.לא נותר לנו, אלא להצטרף להמון הרטוב,המיוזע והמאושר כל-כך. בחצות היום בדיוק, ניתן האות לשיאו של היום וזיקוק בודד נורה לאויר לקול תרועת ההמון. שמו של סאן-פרמין בקע מגרונות ניחרים ורוויי אלכוהול והשד יודע מה. אותו סאן פרמין שאיש לא יודע אודותיו יותר משיודע אני. זמן קצר לאחר שנורה הזיקוק התפזרו ההמונים מאליהם וצעדו בנינוחות לעבר השדרות הרחבות במרכז ולפארקים שם הוסיפו שיר ורקוד עוד שעות ימים ארוכים. הטירוף היה כלא היה. בתחושה מהולה של החמצה וציפייה עזבנו אחר-הצהריים את פמפלונה המשוגעת כשפנינו לצפון-מערב אל חבל הבאסקים. טירופה של פמפלונה עוד ילווה אותנו בוודאי ימים רבים. חלק ה: סאן סבסטיאן מבלי משים התחלף הצבע הצהוב שליווה אותנו בבואנו ובצאתנו ממחוז נווארה התחלף בירוק ותכלת השמים באפור קודר. ארץ הבאסקים כמו שאר המחוזות בצפון ספרד מושפעת מזרמי אויר לחים וקרים שמקורם באוקיינוס האטלנטי. תנאי פתיחה מצוינים אלו הפכו את צפון ספרד וארץ הבאסקים בפרט לארץ של גבעות ירוקות, יערות ושדות מרעה. פרות שמנות ודשנות התהלכו בהן במידה ובכלל טרחו לקום. יכולתי להישבע שכמה מהבהמות העצלות שראיתי כאן, מבצעות את כל הפעולות הכרוכות באכילה ובהן תלישת העשב, עיבודו והעלאת הגרא בעודן שוכבות. כמה עצלות הן וכמה עשירה האדמה בה חיו! את כפרי-המצודה שכה אפיינו את אראגון ונווארה החליפו עתה בתי-חווה וסביבם חלקות מעובדות מוקפות גדרות עץ והכול פסטוראלי וכל-כך שונה מספרד שהכרנו. כמו כדי לחדד את ההבדל בין צפונה של ספרד ליתר המדינה נוסדה העיר סאן סבסטיאן (San Sebastian). עיר זו, אולי היפה בערי ספרד, ונראה כי מקור יופייה בכך שכלל אינה נראית ספרדית. שדרת עצים ירוקי נמתחת מהכניסה לעיר ולאורכה בתי אבן יפים שחזיתותיהם היפות, והגגות השחורים אשר להם הזכירו יותר את הארכיטקטורה של אזורים אחרים באירופה ומרמזים על קרבתו של הגבול הצרפתי.
במרכז העיר ניצבת הקתדרלה של סאן סבסטיאן, כנסיה גותית נאה שצריחיה חרוטייםומתנשאים מעל למבנה המרכזי. מתוך קירותיה פנו אל הרחוב ראשיהם המפוסלים קדושים כמו נשמות אבודות המבקשות את דרכם החוצה. בכיכר הכנסיה וברחובות היוצאים ממנה התהלכו להם אדונים וגברות בלבוש אופנתי, כשבידיהם עיתון או כוס קפה ותיק-עבודה קטן. כל המראות כולם התכנסו להם לתמונה אחת וכותרתה "אירופה הקלאסית". רחובות העיר מלאו בבארים ומוארים באור רך. בכולם מזנון ועליו "טפאסים": מיני מטעמים ממטעמים שונים ובהם שילובים נהדרים של פירות הים ומיני ירק רעננים המונחים כקישוט על פרוסות לחם טרי וחם. מובן, שנתפתינו ליכנס לאחד מאותם בארים ולסעוד את כרסותינו במיני מזונות משובחים שכאלה. סביבנו עמדו נשים וגברים שחזרו מעבודתם ושוחחו על קורות היום. זה בודאי קיבל קידום וחברו נזיפה, אך כל זה היה כלא היהמרגע שהמטעמים הללו החליקו במורד גרונם ונשטפו בבירה מרירה-מתוקה. אך בקושי קמנו ממקום מושבינו רק על מנת לתור אחר מקום לינה. למחרת הבוקר, הוספנו שוטט בעיר, מתפתים פעמים רבות מדי לאכול מאותם טפאסים עד שהגענו לגבעת אורגול (Urgull). גבעה זו תוחמת את העיר העתיקה של סאן סבסטיאן מצפון ושבילים ירקרקים וטחובים מטפסים על צלעותיה תחת עצי אלון ואדר ושרכים אין-ספור.בראש הגבעה פסלו של המושיע בכבודו ובעצמו, פורש ידיו לימינו ולשמאלו. ספק משגיח על העיר, ספק נהנה כמונו מיופיה. לאחר מנוחה קצרה, ירדנו בנחת במורד הגבעה אל חופי הרחצה של העיר הנמצאים בתוך מפרץ רדוד כבריכה ומוגן על-ידי לשונות יבשה ומעט שרטונים. רוח נעימה ושמש טובה לווה אותנו בטיול אחר-צהריים בלתי נשכח זה. כמה מהנוכחים בחוף המתיקו עוד את הרגע בגביע גלידה ואחרים רוו נחת מעוד משב רוח טובה שהגיע מן הים. היה זה רגע הולם להיפרד מסאן סבסטיאן. הותרנו את העיר מאחור והמשכנו על כביש צר (N-634) המתפתל בין גבעות ירוקות ומצוקי גיר הנופלים בחדות אל קצף הגלים של האוקיינוס. לאורכו ישנם מעט כפרים המומלצים לביקור על-ידי המדריכים ובהם הכפר גטאריה (Guetaria). כפר זה אינו אלא אסופת בתים צפופה ועמוסת תיירים ולחופה נמל נאה ממנו יצאו אחר-הצהריים דייגים אל הים ומשפחותיהם נופפו להם לשלום. נראה היה שספרד הציבה לנו רף גבוה לריגוש שאם לא כן כיצד נסביר את האדישות שאחזה בננו בשעה ששוטטנו בכפר? לא הבתים ולא הרשימו אותנו ואף לא הויטראז'ים הנאים שקישטו את הקתדרלה בכפר ובהם שלטו מוטיבים מהים וגוונים של כחול. חזרנו אפוא אל הרכב וגמענו קילומטרים רבים מערבה, נפרדים לשלום מארץ הבאסקים הירוקה תמיד. חלק ו': פיקוס דה אירופה עתה, מועדות היו פנינו לרכס הקרוי "פיקוס דה אירופה"(Los Picos de Europa), אך העיכובים שהתעכבנו בדרכים הצרות הביאו אותנו לא מוכנים אל מחוזות קנטבריה (Cantabria) . מחוזות אלה ירוקים, אך צחיחים מעט יותר מארץ הבאסקים שאת יערותיה העשירים החליפו עתה חורשות אקליפטוס וחלקות חקלאיות מעובדות. מדי פעם ניתן היה להבחין בבתי חווה הפזורים מרחק רב זה מזה ורק לעיתים רחוקות נתקבצו לכדי כפר של ממש. שעות ארוכות חלפו עלינו בדרכים, ועוד לא התקרבנו אל רכז הפיקוס. ברוב ייאוש התחלנו מחפשים בית-חווה לבקש בו מקום לנוח מעט ואולי אך להעביר בו את הלילה. לבסוף, מצאנו מעט בתים פזורים ושלטים המצביעים עליהם ובהם נכתב "Possada". על-טיבם של אלה לא ידענו לעמוד, אך לבסוף אזרנו אומץ ליכנס לאחד מאלה ולבקש מיטה מוצעת ופת לחם בתמורה לתשלום הוגן כמובן. דין ודברים, עם בעלת בית הנמרצת גילה לנו שאותן פוסאדות אינן אלא מלונות כפר המיועדים בדיוק לשכמותינו. את פרנסתם מביאים בעל-הפוסאדות מנהגים אבודים כמונו, ויש בהן שהן צנועות מאוד וכאלה שהן מנקרות עיניים. הפוסאדה שלנו השתייכה לזן הצנוע ולא היה בה אלא מבואת-כניסה ובה שולחנות עץ כבדים וכסאות המאוכלסים תיירים בני המקום שדברו בקול-רם מעט מדי. מעבר למבואה,הוביל מסדרון אפלולי מעט למספר חדרים ובהם קירות לבנים נאים ומיטה כבדה צמודה לאחד מהם. לאלו נוספו מקלחת קטנה ובה זרם מים חמים שקל להישאר בו עוד ועוד. לאחר שהתארגנו וציודנו מצא את מקומו, הגיע תורנו לדאוג לרעב המציק. חיש התיישבנו על שולחן פנוי במבואה וכעבור דקות מועטות וללא מילים הונחו על שולחננו סלסלת לחם חם ובקבוק יין ביתי, אדום. שעה ארוכה הוספנו לשבת שם אוכלים לתאבון קציצות מקומיות ברוטב אדום ונתחי דג מרלוז שלצידם פלחי תפוח אדמה. היין והסעודה העלו סומק בלחיינו וצחוק על שפתותינו. לאחר שהשבענו את רעבוננו, נפלה עלינו תרדמת עמוקה ולמחרת המשכנו את דרכנו אל "הפיקוס", כשאנחנו עוצרים בתחנה אחת אחרונה, הכפר סנטה אנה דל מאר Santa Ana del Mar)) . זו, לא הייתה משמשת עילה לעיכוב אלמלא נקלענו אמש ממילא לאזור זה. סודו של הכפר הוא במבנים הרבים שבמרכזו העומדים על תילם, מאוכלסים, מאז המאה השמינית לספירה.במרכז הכפר כנסייה עצומה בגודלה וסביב לה חומות המוגנות בצריחים כבירים ועגולים. סביב לכנסיה סמטאות אבן צהבהבות ומעל לכמה מהכניסות לבתים מתנוססים לוחות אבן ועליהם תבליטים מעוררי אימה וסמלים של שושלות אבירים נושנות. כמה מהבתים עברו שינוי ההולם את המאה הנוכחית והוסבו לבתי אוכל ובתי שיכר לטובת המבקרים במקום. מהכפר הנאה, חזרנו אל כביש החוף CA-131 היפה ולאורכו כפרי נופש ובתי מידות מכוסים מטפסים ובוגנוויליה. מצפון השתרע אוקיינוס כחול ובהיר ואופק רחב שהופרע אך מדיפעם בכפר-נמל או מבצר עתיק שאך בקושי התאפקנו מלעצור בהם. מדרום, במרחק עשרות קילומטרים מהחוף כפר יכולנו להבחין בהתרוממות האדירה של פיקוס דה אירופה, הנוסכים בנו ביטחון לסחוט עוד את דוושת הגז ולהאיץ לעברם. כשעתיים לאחר מכן, פנינו דרומה על כביש צר N-621 שהתפצל מהדרך הראשית שהמשיכה לאורך החוף. במהרה החל הכביש הצר שלנו מתפתל ועולה במדרון תלול שמימינו ומשמאלו גבעות תלולות שהסתיימו מפעם לפעם בפסגה חרוטית נטולת עצים. סביב לנו השתרעו חלקות חקלאיות קטנות שנדמה ששירתו אך משקים אוטרקיים זעירים של בתי החווה והכפרים הקטנים. הנסיעה עברה עלינו בנעימים לצלילים של מוסיקה מקומית נינוחה ומבזקי חדשות מקומיים על המתרחש בעיר הסמוכה סנטדר (Santader) ופסטיבל השוורים המוטרף בפמפלונה, שניהם מהווים ודאי גבולות גזרה לתחום העניין של יושבי הכפרים במחוז. לאחר עצירה לעדכון והתארגנות בעיירה קטנה בשם פאנס (Panes), פנינו על כביש AS-114לכוון כפר דומה בשם לאס- ארנס (Las Arenas)וממנו על דרך עקלתון המטפסת ד לחניון קטן ולצידו סכר הידרו-אלקטרי. שם מסתיים כביש האספלט ומתחילה דרך להולכי רגל בלבד המטפסת אל הכפר בולנס (Bulness). כפר, זה אינו מחובר להבלי העולם הזה אלא בדרך צרה זו, או קרונית חשמלית בה בחרנו אנו, העושה דרכה עד לסמוך אליו בתוך מנהרה חצובה בסלע. עשר דקות תמימות דרושות כדי לעשות את הדרך מפתח היציאה מן המנהרה של המנהרה במעלה ההר עד לפאתי הכפר. כמו כפרים רבים אחרים בגובה זה, גם בולנס, אינו אלא כפר רועים המאכלס כמה משפחות ומאות ראשי בקר. רבים מהרועים הללו, עוסקים גם בתעשיית התיירות שהרי ידוע ש"עם פרות לא הולכים למכולת". נראה, שהפרנסה מבקר או התיירות לא די בה כדי לאכלס את הכפר כבעבר ורבים הבתים הנטושים על אלה המאוכלסים. אחד הזקנים בכפר, בעליו של קפה מקומי המשרת את התיירים בחודשי הקיץ, סיפר לנו בעצב שעוד בשנות השבעים התגוררו בו כשלוש מאות איש מהם נותרו היום רק עשרות בודדות. רבים מהנוטשים ברחו בתקופתו של הגנרל פרנקו, ועזבו את ספרד לטובת מדינות אירופה המזמינות יותר. מבולנס יצאנו על שביל צר העולה מזרחה בינות לחורש צפוףכשסביב לנו, התנשאו מלא העין פסגות משוננות, כשהמרשימה שבהם הנה פסגת הנרנחו (Naranjo) הנראית כעמוד גיר ענק התומך ברקיע. בין שיני הסלע דאו נשרים ודורסים אחרים לעשרות. כעבור כשעה של הליכה לא מאומצת הוביל אותנו השביל אל קרחת יער ובה מספר בריכות קרירות בהן היינו משכשכים בוודאי את רגלינו אלמלא הפרענו את מנוחתו של נחש זיתני שנמלט מפנינו אל הסבך. במעלה השביל התחלף החורש הצפוף בשיחים ושרכים נמוכים ומעליהם כרי עשב רחבים בהן רעו בנחת פרות דשנות ופרים זכרים אימתניים שגופם הארוך המלבני, דמה בעיני לקרון רכבת. לבסוף הגענו אל אוכף רחב שמימינו מתנשאת פסגתו התכלכלה של הנרנחו, מנומרת בכתמי שלג לבנים ולפנים יכולנו לראות את הכפר שורטס (Sorts). בצר לנו, כיוון שהזמן דחק בנו, פנינו חזרה כלעומת שבאנו. מיהרנו לרדת חזרה לכפר להספיק לקרונית שתיקח אותנו אל חזרה לחניון. הירידה נמשכה כמחצית הזמן שדרשה העלייה באותו השביל ממש ולרכב הספקנו להגיע הרבה בטרם החשיך. את הלינה העברנו בכפר ארנס שאינו אלא רחוב אחד הנמתח על הדרך לאורך מספר קילומטרים וכמו הכפרים האחרים בבסיס הרכס משמש אכסניה ומקור אספקה למטיילים בהרים. בחפשנו אחר מזון, טיילנו במרכז הכפר רק כד לגלות שהמטבח המקומי מתגאה בגבינה הכחולה המקומית אשר משמשת מרכיב מרכזי בכל תפריט. בין עם תבקש נתח דג, צלי בשר או מנת ירקות צמחונית תקבל אותם כשהם טובעים בתוך רוטב סמיך של גבינה כחולה. לאחר שוטטות ארוכה הבנו שלא נימלט מכך ופנינו לאחת המסעדות במרכז הכפר להתפטם בגבינה הכחולה שכמו כדור המיועד לכך, הפילה עלינו תרדמת כבדה. מחרת היום הגענו שוב אל חניון הרכב שבצידו הסכר ומשם המשכנו בערוץ עמוק (La Garganta del Cares) שמעליו צוקי אדירים, ולאורך אחד מהם נחצבה תעלה ארוכה. תעלה זו הנה חלק ממיזם הנדסי מפואר בן ארבעים שנים ומטרתו להסיט מים מראש הערוץ אל הסכר ההידרואלקטרי במורד לטובת מפעל החשמל המקומי. אורכה כארבעה-עשר קילומטרים והיא חצובה בקירות תלולים, אנכיים כמעט, שהביאו בודאי רבים מהפועלים כאן לקפח חייהם על מזבח הקדמה. צוקי הגיר האימתניים משני צידי הערוץ סדוקים מאוד, עתירי מערות ומקושטים בעצי אלון שנאחזו בשורשיהם בכל פיסת קרקע פנויה. רוב המסלול עליו צעדנו, נחצב לאורך התעלה וכמוה מתנשא כמאה או מאתיים מטרים מעל למים הזורמים בתחתית הערוץ. נראה, כי משלא יכלו הפועלים לחצוב את התעלה על צלע המצוק מחמת תלילותו העדיפו לחצוב קטעים ארוכים ממנה באמצעות מנהרות, דרך המצוק ממש, שאפשרו המשך העבודה ללא סכנת החלקה אל התהום. הליכה נמרצת בת ארבע שעות על הדרך הסלולה במזג-אויר שהלך וקדר הביאו אותנו אל הכפר קיין (Cain) שנהנה מסלילת הדרך הנאה כפולה. ראשית משום שאפשרה לתושביו ליהנות מחשמל. שנית על שום מכוניות האספקה והתיירים הרבים העושים את דרכם על הדרך הזו בדרכם לבזבז את מיטב כספם בחנויות הכפר ומסעדותיו. כמו בולנס, גם קיינס הנו מיש-מש של בתי אבן עתיקים ונאים ובצידם מכונות פלסטיק אדומות-זוהרות בהן יכול היגיע להרוות את צימאונו במשקה גזוז, לאחר שעות הליכה מאומצות. אנחנו, דלי-תקציב שכמונו, ויתרנו על מכונות השתייה והמסעדות שריח בשר צלוי עלה מהן ותחת זו רווינו נחת מישיבה לצד הערוץ השוצף שעתה היה מרוחק מאיתנו מטר אחד או שניים. עשרים וארבע קילומטרים גמענו משך אותו היום בדרכינו הלוך וחזור ועתה נאלצנו להתחיל במסענו תחילה דרומה ולאחר מכן מזרחה אל ביתנו הרחוק שנות אור מארץ פלאות זאת. כואבים ומתוחי שריר שבנו אל הרכב והתחלנו נוסעים לאורך ערוצו המתרחב של נהר הדבה (Deva)מותירים אחרינו בתי-כפר, דייגים במגפיים ומתקדמים אל המישורים המקיפים את הרכס מדרום והעיירה פוטס (Potes) שבליבם יושבת. עיירה נאה זו שונה הייתה מהכפרים המנומנמים שברכס ונראה שמספר המבקרים בה רב ביותר. במרכזה, עמדו מבנים עתיקים ורבי רושם ובהם מצודה וקתדרלה. מדרום להם נפרסו הרבעים העתיקים של העיירה הבנויים סמטאות צפופות שהעניקו למקום מראה עירוני אמיתי (אם כי עתיק למדי) ונדיר במחוזות אלה. לאורכן של הסמטאות מסעדות ובתי מרזח עליהם צבאו מאות המבקרים בעיירה, בידם משקה ובפיהם בת-שחוק. לאחר ששבענו ונתנו מזור לשרירינו הדואבים, החלטנו לנסות את מזלנו במסלול נוסף ברכס היפה הזה והפעם בדרומו. מלאי ציפייה עזבנו בבוקר את פוטס ונסענו לאורך העמק הירוק שמדרום לרכס בכביש CA-185 הנאה ומוקף היער, עד לנקודה בשם פואנטה דה (Fuente De) ובה תחנה לרכבל העולה מן העמק מעלה עשרות מטרים בזוית לא- אפשרית עד לרמה שבראש הרכס. איתרע מזלנו וכבר במחצית הדרך, כיסה את סביבותינו ענן קודר ואפור מאותו סוג הנאחז בפסגות הרים בלי "למה" ובלי "מדוע" ואין לדעת מתי יבוא ומתי ילך. בצאתנו מהקרונית אל המסוף שבראש המצוקים, נוכחנו שוב לדעת עד כמה אכזרי הוא האקלים בגבהים אלה. השמש ששטפה את העמק למטה הייתה כלא הייתה, ושותפינו הצוהלים בקרון הרכבל היו כמונו לקובץ צלליות אפורות וקודרות. שעה ומחצה פסענו ברמה הקודרת שבראש הצוק הנקראת פוארטוס דה אליבה (Puertos de Aliva), חולפים על פני פרות עצלות וסוסים שבשרם העבה לימדו שהוא משמש בוודאי למזון. ההליכה בערפל הקר היתה מייאשת ומייגעת ובודאי לא דבר ראוי לכתוב עליו אלמלא נתקלו עינינו בצריח אבן נמוך ועליו "זיזי סלע משונים" שנראו בעיני חיים. לאחר שצמצמתיאת עיני, גמרתי אומר לשלוף את המשקפת שבתרמיל למרות שאצבעותיי כבר נוקשות היו מן הקור. מבט, דרך צוהר המשקפת גילה לי שחשדותיי היו נכונים. "זיזי הסלע" המתנועעים לא היו אלא קובץ של תריסר נשרים שנצמדו זה אל זה בכדי להתחמם. כמחצית היום הוספנו להתהלך תחת מעטה העננים, עד לשעת אחר-הצהריים, אז הןריד אותנו השביל אל מתחת לגובה העננים. את הסלעים החשופים שבראש הרמה והאחו הירוק, החליפו שוב יערות של אלון והנשרים פינו את מקומם לציפורי החורש ובהם הירגזי והשחרור. כשהתקדמנו אל תוך היער, נוכחנו שוב לגלות שתלואתנו לא תמו ולא הסתכמו רק בסוגיות מזג אויר. את דרכינו הפריע עתה עדר צאן ברועה בעצלתיים תחת השגחתם ש לכלבי רועים אימתניים שראו בנו אויב. שוב ושוב מנעו מאיתנו להתקדם בחושפם ניבים מעוררי פלצות עד שלבסוף גברה העייפות על הפחד והביאה אותנו לחלוף על פניהם בהצלחה כשאנו נושאים תפילה לשמים למען יעזבו אותנו חיות פרא אלה במנוחה. עייפים ומכווצי שרירים, חזרנו אל הרכב שנשאר במסוף הרכבל התחתון, והתחלנו בנסיעה דרומה על דרך N-621 אל המחוז קסטיליה אי לאון (Castillia y Leon). לאחר שעתיים של נסיעה עייפה, מצאנו מקום לנח באחת מאותן פוסאדות הפזורות לאורך הדרכים. לשמחתנו, התמזל מזלנו להגיע אל אחת יוקרתית שאינה אלא בית אחוזה ישן ונאה ובו חדרים רבים, חצר ובריכה.לאחר שחלצנו נעליים ושטפנו מעלינו את תלאות היום במים חמים, פנינו לאכול במסעדת-הבית חיש מהר, הונחו לפנינו צלי ברווז, דג וסלט נאה שהשביעו את העין וגם את הלב. קרסנו על יצוענו לא לפני שקינחנו בעודת טריקולט מעולה וכוס יין נוספת. בבוקר המחרת, השקמנו מוקדם מהרגיל, ארזנו את חפצינו בפעם האחרונה ונסענו אל יעדינו האחרון, העיר לאון (Leon). יערות האלון והכפרים הבודדים עוד הוסיפו ללוות אותנו עוד זמן מה והרכס המתרחק מאיתנו במראות האוטו אפשר לנו להציץ עליו בזוית חדשה. מרחוק בלטו שיני הסלע הקרחות של הרכס בצורה המסבירה את התיאור הציורי שהוענק לרכס הזה בעבר: "שבר פתוח, הבוקע מבשרו של העולם". בהמשך הדרך, נעלם הרכס קליל ואף השפלה שמדרום לו הפכה למישורים מצהיבים של שדות חיטה וקיץ. שוב היינו בליבה של המסטה הספרדית, נהנים מהדרך, מהרוח הטובה וממד המעלות המטפס מעלה אל לעבר לטמפרטורות החדר. את שולי הדרך קשטו עתה צריחי כנסיות ועליהן קיני חסידה וזוגות זוגות של חסידות בשלבים שונים של החיזור והקמת הקן. אלה שוב נעלמו כשעלינו לבסוף על הדרך המהירה ללאון A-221 שלקחה אותנו כעבור עשרים דקות אל עיבוריה של העיר. בלאון נאלצנו להיפרד מהרכב שלווה אותנו נאמנה מקצה של ספרד לקצה, ולהמשיך רגלי על רחוב אורדניו (Calle de Ordanio) ומדרחוב אנצ'ה (Calle Ancha) עד לאזור העתיק של העיר ולכיכר לה טורה (Plaza la Torre) שבליבו, שם מצאנו לנו מקום לאחסן בו את תרמילינו עד בוא הערב. משם המשכנו לכיכר אחרת סן מרטין שמה (San Martin), המוקפת מכל עבריה בניינים רבועים צבעוניים ובקירותיהם קבועים משקופי חלונות בהירים הנושאים עליהם אדניות פרחים לרוב. בשעות הצהריים, הייתה הכיכר שוממת ומסעדות רבות נמנעו מלקבל קהל. גם לאחר שמצאנו מקום פתוח אחד לרפואה בו הוגשה מנה מסורתית של זנב שור ברוטב כהה וסמיך, העיב השיממון של הסיאסטה על ההנאה מהעיר. כמו מחוסר ברירה צעדנו בסמטאות העיר הריקות לעבר הקתדרלה העצומה שמוסיפה כאבן חן ארכיטקטונית לעיר כולה. קתדרלה זו עשויה כולה אבן לבנה ועשרות צריחיה מתנשאים לגובה של כשלושים מטר מעל לאדמה, מאלצים את התבונן בהם להטות ראשו אחורנית כדי שהתרשמותו תהיה מלאה. הסיור בלאון חתם עבורנו שבועיים של ירח דבש שבעומס החוויות שבהן דמו לשנתיים. היה ראוי שנציין זאת בכוס לחיים של סנגריה אחרונה בטרם נתחיל את דרכינו חזרה לארץ הקודש. מצאנו מקום ראוי לכך בכיכר איסודורו (Plaza Isodoro) הסמוכה לשרידי החומות העיר העתיקה. טעמה של הסנגריה שהוגשה לנו הפעם הזאת היה מתוק וערב במיוחדעד כי נאלצנו, כל אחד מאיתנו,לשתות שתי כוסות. שכן יש להרים כוסית לחייה של המארחת היפהפייה שלנו היא ספרד, ופעם נוספת לחיינו אנו. בטרם פרשנו חזרה לחדר האכסניה בו נותרו תרמילנו, החלטתי להתעכב רגע וללכת רק עוד צעד אחד בכוון ההפוך. שם, בעוד ראשי סחרחר מעט מטעמו של היין, הבחנתי בכיכר מרוצפת קטנה ובה נטוע עמוד קורינתי שבראשו כותרת נאה ושלמה ומעליה, המרחק כה קצר ממני, קן חסידה ובו חסידה נהדרת, משקפיה כתיירת על העיר ועלי. יכולתי להשבע שהיא מחייכת אלי ומברכת על ירח הדבש שמושלם בעולם. 
ירח דבש בפירנאים ובצפון ספרד 2011
יעדי הפוסט
אהבת את הפוסט?
