העיר העתיקה של רודוס קומפקטית מאוד וסימפטית- מבנים עתיקים לצד חנויות תיירים ומסעדות, סמטאות אבן וחצרות פנימיות יפות, כניסיות ומסגדים, ומעל הכל הנוכחות הדומינטית של הים על כל קשת צבעיו. אפשר לבקר במוזיאון הארכיאלוגיה, בארמון ראשי המסדר, לעלות במגדל השעון לתצפית על העיר, אלא שגילינו כי למעשה יש לנו אפס מוטובציה לעשות את "אתרי החובה" ותחת זאת פשוט הסתובבנו, טיפסנו על החומות שמקיפים את הנמל והתבוננו בכלי השיט- אוניות קרוז מפלצתיות לצד יאכטות קטנות וסירות דייג.




אורוחה טובה אכלנו במסעדת Indigo בתוך השוק החדש (Nea Agora) שליד נמל Mandraki - מסעדה הרבה פחות תיירותית משכניה עם אוכל טעים, אווירה רגועה ובעלים הנראה כנווד או היפי מזדקן.
בניין השוק, כמו רבים אחרים בעיר החדשה נבנה ע"י האיטלקים ששלטו באי מ1911 ועד 1943 .
במהלך תקופת שלטונם וביחוד בתקופה הפשיסטית הקימו האיטלקים בנינים רבים בסגנון מונומנטלי, כגון הGrande Albergo delle Rose המסיבי המשמש כיום כקזינו, ושיפצו רבים אחרים, לעתים תוך הרס הישן.
עם כניעת משטר מוסוליני לבעלות הברית בספטמבר 1943 הגה צ'רציל תכנית לכבוש את האיים היוונים, אלא שהאמריקאים לא תמכו במבצע ,הנסיון הבריט לפלוש לרודוס נכשל והאי נפל לידי הגרמנים.
הנצחון הגרמני ב Dodecanese Campaign, אחד ההצלחות הגרמניות האחרונים של מלחמת העולם השניה, וההשליטה שלה באי עד מאי 1945 חרצו את גורל הקהילה היהודית העתיקה של רודוס שעד אז, גם תחת השלטון האיטלקי, היתה יחסית מוגנת.
ביולי 1944 כ 1,700 יהודי רודוס נאספו ע"י הגרמנים ונשלחו לאושוויץ.
אנדטאה בכיכר הקדושים בעיר רודוס מצניח את זכרם.




לינדוס - הכפר הלבן נמצא כביש החוף בצד המזרחי - ומעליו מתנוסס האקרופוליס . בשעה 10.15 בבוקר עוד אפשר היה למצוא מקום חניה פנוי במגרש החניה בכפר, אבל בהמשך הבוקר הוא כמובן נעשה הרבה יותר צפוף – כדאי להקדים.
אפשר לעלות מן הכפר לאקרופוליס על גבי חמורים (בתשלום) או ברגל. אנחנו בחרנו בדרך השניה ואף שהעליה מעט תלולה היא גם די קצרה, כ-15 דקות סך הכל, ולא מהווה בעיה לבעלי כושר סביר (או אפילו סביר מינוס במקרה שלי!).
באקרופוליס מצוי ערבוב של מבנים ושרידים, חלקם מקוריים וחלקם משוחזרים, מתקופות שונות: העת העתיקה, מבנים ביזנטים ומימי הבניים ותוספות עותמאניות.
יש שלטי הסבר פזורים במקום, אבל קצת קשה להרכיב מהם תמונה שלמה ורציפה של ההיסטוריה של המקום. חשוב לציין גם כי האתר לא מגודר כראוי ונראה מאוד לא בטיחותי- עם ילדים קטנים הייתי נזהרת מאוד.


כפי שכבר נאמר לפני, האטרקציה העיקרית של המקום הוא הנוף המרהיב של המפרצונים הסמוכים שנשקף מכל עבר.


מאחר והכחול העמוק של הים מאוד קרץ לנו וגם היה חם ולח מאוד למעלה, לא השתהינו באקרופוליס, אלא ירדנו חזרה דרך הסבך של סמטאות הכפר שכולו חנויות תיירותיות. עצרנו רגע להיכנס לכניסיה הקטנה של הכפר עם רצפת חלוקי הנחל היפה וקירות מכוסות איתורי זהב ואיקוניים לרוב. שימו לב לאייקון אחד בצד ימין המוכיח כי החמורים היו קשורים למקום כנראה עוד הרבה לפני עידן התיירות ההמונית וה"טקסי-חמור"!



חוף Tsambika בצד המזרחי של האי, מעט צפונה לכפר Archangelos (יש שילוט ופניה מכביש החוף הראשי): חוף חולי ארוך ויפה, מי הים התיכון צלולים ורגועים לגמרי.
אנחנו פנינו ימינה בכניסה ונסענו עד סוף מגרש החניה הארוך. החוף אמנם לא היה ריק כמו בתמונה אבל גם לא עמוס, ומצאנו כיסאות נוח פנוים ללא קושי.
הכניסה לחוף חינם, על שימשיה ושני כיסאות נוח משלמים 8 אירו.
יש במקום שירותים, מלתחה להחלפת בגדים, מקלחת על החוף וכמה מסעדות קטנות. אנחנו ישבנו באחת מהן, עם גג מקש כמו חושה בסיני, אכלנו chicken gyro טעים, ועם בירה קרה ביד ומוסיקה טובה ברקע והרגשנו לגמרי מבסוטים מן החיים!

חופי Ladiko/Anthony Quinn: סדרה של שלושה מפרצונים קטנים יפים אך סלעיים בצד המזרחי גם כן, קצת דרומית מ Faliraki מוקפים צמחיה ועם מים בצבע מדהים.
אנחנו הגענו ביום ראשון והמקום היה מלא במשפחות יווניות ביום החופשי לצד תיירים ודי צפוף-יכול להיות שעדיף יום אחר בשבוע.

עמק הפרפרים – באמצע יולי העמק מלא בפרפרים שהתעופפו להם סביבנו. המקום נעים, מוצל (אך לח!) ומטופח. טיול קליל של כשעה. הגישה היא מכביש החוף המערבי: דרומית לכפר Paradisi לעקוב אחר השילוט ל Petaloudes.


עוד טיול קליל וקצר הוא למנזר Filerimos שמעל הכפר Ialysos (בצד המערבי גם כן). במקום מנזר אורתודוקסי, צלב ענק שאפשר לטפס עליו שממנו יש נוף פנורמי יפה ועדר (אם זו המילה?) של טווסים שמסתובבים חופשיים בשטח. אין כאן ממש מסלול הליכה, וגם במנזר הצצה לחצר היפה תספיק, אבל המקום נעים ומרענן.


